אור ברסלב
איש אמונים דרוש ד להספד

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ד להספד

דרוש ג להספד

על הרב כמהר"י קאפילוטו ז"ל כי באה שמועתו שנלב"ע בחו"ל סובב בשליחותו:

והנושא בא. כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות:

איתא ברש"י בחומש פ' אחרי וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת ע"כ ישראל עכ"ל:

ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו להגדיל המספד בקול מר על פטירת הצדיקים ובפרט אבל כבד זה מאוד דתבר גזיזי דלא די לנו צער פטירתו שאבדנו מרגלית כזאת יקרה מפנינים מנקיי הדעת שבירושלם מזוקק שבעתים ראש ב"ד מקודש זך וישר פעלו ואף גם זאת רעה שלא זכינו לראות זו ביאת אורו שהיינו מצפים מעת לעת מתי ישוב לביתו וחילופי שופרא כיבא נראתה שלהבת למרחקים ונלקח ארון אלקים חוץ לזמנו וחוץ למקומו ויבער ביעקב כאש להבה ע"כ ודאי נוספה נחלתינו אוי לנו שכך עלתה בימינו מן החיוב המוטל עלינו לספוד לצר'ה ובפרט עלי דידי רמיא חיובא ביתר שאת כי נפקד ממני עין ימין ראש אב"ד מקודש הנלך ונבקשיהו הנמצא כמוהו. ובפרט כי הן בעון נפקד ממנו מר מחותני הנדכה ביסורים קשים בחור כארזים מושל משלי שלמה ואחרון הכביד שמועה רעה מחלה ונועה מה אענה ומה אומר ולבי חמרמר כי באמת מספד כזה צריך ספדן גדול שיעורר הבכי לא כן אנכי עמדי ומעט אשר היה לפני מרוב צערי אישתקיל טילולי ואפשר דלזה כיון ירמיה הנביא במגיל' איכה אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו אותי נהג ויולך חשך ולא אור דהכונה דהיה מקונן ירמיה אני הגבר ראה "עוני" דהיינו כבר בעוה"ר ראיתי מיתה באיש צדיק נדכה ביסורים קשים וז"א בשבט עברתו דהיסורים נקראים שבט כדכתיב ופקדתי בשבט פשעם וגו' ואמרתי ודאי שהוא כלי כפרה ועד שלא שקעה שמצה של צרה וצר צומחת עו' לשמע אזן דאבה נפשינו מיתת הצדיק וגלות וז"א אותי "נהג ויולך" שמת חוץ למקומו בגלות מר ובחו"ל שהוא חשך ולא אור ובכן איכא למיחש שמא ח"ו מפני הרעה העתידה לבא דידוע דכשהם ב' הוא מפני הרעה העתידה ח"ו וז"א "אך" בקול מר שצריך לבכות ולחזור כתשו' וז"א בי "ישוב" דאם לא חזרי בתשו' יהפוך ידו ב"מ כל היום ח"ו:

ובדרך זו אלך לפ' כונת הכתו' בירמי' סי' י"ב עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה דלכאו' ק' אומרו היתה לי נחלתי כאריה ביער דלמה דימה אותה לאריה ולא לזולתו ותו ק' או' נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה דלכאו' אינו מובן:

אמנם נר' לפקע"ד דיובן בהקדי' מאי דאי' במועד קטן ד' כ"ו ע"ב א"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמ"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יענו אזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק אמ"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא ומאי אמרת אמינא בכו לאובדים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה חלש דעתיה דר' אשי ופירש"י שדימו אותו לשלהבת ואבידה ע"כ והקש' ה' מהראנ"ח דהיכי בר אבין אחר שחשש לכבוד ר' אשי שלא לדמותו לשלהבת איך הוא מדמה אותו לאבידה וה' מוהרש"א בס' אהבת עולם תי' דכונת בר אבין היתה ללמדנו ענין ההספד שלא להספיד את הצדיק שאבד אלא עיקר ההספד הוא לדור שכך עלתה בימינו וכך צ"ל אוי לנו כי אבדנו את צדיק חסיד כזה זהו עיקר ההספד והבכי ועי"ז יתעוררו כל הקהל בבכיה ועבדי נייחא לנפש הצדיק ותעצר המות בעה"י. אך אם כל ההספד עושים דוקא לצדיק שאבד אינם מתעוררים בתשובה וח"ו צריך עוד פטורת צדיק אחר לעוררם: אשר עפי"ז נלע"ד ל לפרש כונת הכתו' הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק דהכונה דכשמת הצדיק בוכים בקול יללה הצדיק אבד ומה הועילו בבכיה זאת שאינו מועיל לחזור בתשו' לז"א ואין איש שם על לב לחזור בתשו' נמצא דגרמו ואנשי חסד נאספים פטירת צדיק אחר מפני רוע וחוסר דעתם שלא הבינו כי מפני הרעה דהיינו עונותינו גרמו שנאסף הצדיק:

עוד נקדים מ"ש מר"ן בח"מ סי' שי"ב בשם מ"כ והביאו מור"ם ז"ל המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול לגרשו אפי' תוך זמנו והם דברי הנ"י ויש חולקים שאפי' לא התנה מתחיל' ע"מ שהוא אוהבו יכול לגרשו מטעם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה והביאו ראיה מההיא דהשואל דההיא אתתא דאגרה ביתא לההוא. גברא דזבן ארבא דחמרא ואמ' לו אם מקדשת לי יהיבנא לך אתרא וקדשה לסוף שדר לה גיטה אזלא איהי אגרא אנגורי מיניה וביה ואפיקתיה בשבילא כאשר עשה כן יעשה לו ל"מ בחצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא דא"ל לא בעינא לאוגורי לך דדמית עלי כאריה ארבא ע"כ:

עוד נקדים את הידוע דכנסת ישראל נקראו נחלתו יתש"ל כדכתי' יעקב חבל נחלתו:

מעתה נבא לביאור הכתוב דהנבי' ירמיה מתאונן על ב' רעות על חרבן בהמ"ק ופטי' הצדיקי' וז"א עזבתי את ביתי שהוא חרבן בהמ"ק שנחרב בעוה"ר ועוד רעה חולה נטשתי את נחלתי שהנחתי את הצדיקי' שהם נחלתו יתב' שיפגע בהם מדה"ד כמו שראינו בעוה"ר שנה זאת פטי' כמה חסידים וחכמים שהם הרב מו"ד ח"ר אליאו מהודאר ז"ל שהיה תם וישר ירא אלקים וסר מרע שייף עייל שייף נפיק משים עצמו כמי שאינו משכים ומעריב בב"כ ובב"מ חזרן במצות נגוע ומוכה נשבר ונדכה ועוד כמה חכמים ובחוה"מ נשרפה לשריפה אבדנו את ר' סימון הרב ח"ר ישראל אליקים ז"ל הי חסיד הי עניו רב וגדול בישראל אוי לנו שכך עלתה בימינו ואח"כ נסתלקו כמה בחורים אנשים ונשים וחרבנא לחרבנא זה חדש ימים אבד חסיד מן הארץ מר מחותני כמוהר"ש טאנ'יר ז"ל בחור כארזי' כולו מחמדים חכם שמת שלם הוא ושלמה משנתו ולא הונח לנו מכל הצרות הנז' תכופות ורוח זלעפות וצרה צומחת והיא כפורחת קול נהי נשמע נראתה השלהבת למרחקים וז"א נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה הכונה דנסתלק מחמד עינינו משוש פארינו בחו"ל שהוא בכף אויביה דידוע המיתה בחו"ל היא בכף אויביה וכל כך למה עשיתי כל האכזריות הזה ולזה משיב ב' תשובות על חרבן הבית טעם בעיקר שהיתה לי נחלתי כאריה ביער דדמי עלי לאריה ארבא ולזה החרבתי ביתי כדין ועל פטירת הצדיקים משיב נתנה "עלי בקולה" הכונה שאף שהיו בוכים על פטירת הצדיקים לא היו בוכים על עצמם שעונותיהם גרמו סילוקם כ"א "עלי" דייקא היו בוכים בקולם קול מר שאבד הצדיק משא"כ האמת:

וזה יהיה לע"ד כונת הנביא שמתרעם נדע בחרי אף כל קרן ישראל וגו' ויבער ביעקב כאש להבה וגו' באהל בת ציון שפך כאש חמתו וגו' וירב בבת יאודה תאנים ואניה דהכונה שהוא מתרעם נדע בחרי אף כל קרן ישראל ואף ג"ז ויבער ביעקב כאש להבה וזה תימה מאחר באהל בת ציון שפך כאש חמתו דמעיקרא חרבן הבית היה לשפוך חמתו על העצים ועל האבנים ולמה לקו הצדיקים וירב בבת יאודה הרבה לעשות נקמה בנו ח"ו מסיבת תאניה ואניה שלא נתעוררו על עצמם בהספדם על הצדיק לחזור בתשובה:

ובאופן אחר נלפקע"ד כונת הכתו' הנז' שמתרעם הנביא דלכאו' ק' או' נדע בחרי אף כל קרן ישראל וגו' היה ה' כאויב ניצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו הלא חטאתינו מנעו הטוב ממנו ואנחנו גרמנו לנפשינו וכי חשיד קב"ה ח"ו דעביד דינא בל"ד והוא בעצמו כמה פעמים ניבא להם כל המאורעות ומאי קא מתמה:

אמנם לע"ד יובנו בהקדים מאי דאי' בב"ק א' עולא ד"ת כ"ח דינו בזיבורי' שנא' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה אדם דרכו להוציא לחוץ פחות שבכלים אלא שחכמים אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכ' הסמ"ע סי' קי"ב דה"ה בפורע מן הקרקעות שפורע מזיבורית שבקרקעות:

וכבר נודע מ"ש רז"ל שאיש החוטא נעשה כלוה והב"ח הוא הבורא יתב' והחוב עצמו הם העונות שהם במלוה וכמ"ש באבות החנות פתוח והחנוני מקיף וכל הרוצה ללות יבא וילוה:

וכבר ידוע מ"ש רז"ל שפך חמתו על העצים ועל האבנים והכונה דלגבי קב"ה רצה לגבות חובו בחרבן בהמ"ק שהיו עצים ואבנים שהם בינונים לגבי הצדיקים שהם עידית:

מעתה נר' דזהו כונת הנבי' שמתרעם דלמה הקב"ה סילק הצדיקים שהם העידית דלא כהלכתא ותו שהוא בעצמו עשה מעשה להיפך דמצינו דשפך חמתו על העצים ועל האבנים ממ"נ קשיא וז"א נדע בחרי אף כל קרן ישראל שהוא העידית ויהרוג כל מחמדי עין הי"ל לגבות חובו מן הזבורית או מן הבינונית ללכת אחר התקנה וכ"ת דכביכול דעתו הוא שיגבה חובו מן העידית דלא כעולא הא ליתא דראינו באהל בת ציון שפך כאש חמתו ודאי דס"ל דגובה מן הבינונית וזה תימה ודו"ק:

המורם מכל האמור דהחיוב מוטל עלינו לספוד לצר'ה ולהרים כשופר קולינו לא על סילוקו לבד כ"א אף זו רעה חולה שנפטר בחו"ל ולא זכה לבא ליקבר בא"י דע"ז ודאי ידוו כל הדווים ויוסיפו לבכות ולהספידו כראוי: וזה יהיה רמז הכתו' אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב וראה את ארץ מולדתו דהכונה דכשמת בעירו צריך בכיה אחת על סילוקו דוקא שאבדנו בעוה"ר אבידה כזאת שאינה חוזרת ברם בכו בכה בכיה אחר בכיה להולך כי לא ישוב וגו' דאם ישער האדם גודל צערו שהרגיש בעצמו בהיותו חולה נוטה למות חוץ לזמנו וחוץ למקומו כמה נצטער אותו אותו צדיק וכמה בכה וכמה נתאנח ובפרט בראות מיתתו בחו"ל אחר שנתגדל בא"י גידולי הקדש איך לא נבכה איך לא נקרע סגור לבבינו:

וכאשר מצאנו ראינו ליעקב אפ"ה בחיר שבאבות כמה נצטער ע"ז ונזדרז בעצמו בהשתדלות נמרץ שיוליכוהו ויקברוהו בא"י וכדכתי' בפ' ויחי ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שום נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדבריך ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו' דלכאו' ק' תשו' יוסף הצדיק אנכי אעשה כדבריך דנר' דדוקא הוא עושה כדבריו ולא זולתו שאם היה מצוה לזולתו לא היה חייב לעשות כדבריו ותו ק' ליעקב אע"ה שלא האמין ביוסף הצדיק עד שנשבע לו ומי איכא ספקא שלא יקיים מה שהבטיחו ח"ו:

אמנם נלפקע"ד בהקדים מאי דאיתא בבתרא דף קמ"ט איסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ובי רב הוה א' רבא היכי נקנינהו ר' מרי לנכסי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת ש"מ כל דליתיה בירושה ליתיה במתנה אדהכי נפק אודיתא מבי איסור ואיקפד רבא ע"כ יעש"ב:

והקשו התוס' יש תימה למה לא קיים רבא את דבריו דהא קי"ל מלד"ה ור"י תי' דלא אמרינן מלד"ה אלא באומר לו פה אל פה. ומוהרימ"ט ז"ל בח"א סימן כ"ג הכריח דהא דאמרינן מלד"ה הוא כשמצוה ליורשים עצמם פה אל פה והכריע כן מההיא דגטי' די"ד במחלוקת ר"א ורבנן אי דברי ש"מ נקנין באמירה דלדעת ר"א אינן נקנין ולד' רבנן נקנין ואמרו חכמים לר"א והא מעשה באמם של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי וקיימו חכמים את דבריה ולכאו' ק' מה הכריעו חכמים מההוא עובדא דדברי ש"מ נקנין באמירה דילמא דמה שקיימו דבריה הוא משום מלד"ה אלא ודאי דלא אמרי מלד"ה אלא במצוה ליורשים עצמם ואמם של בני רוכל לא ציותה ליורשים עצמם ואפי"ה קיימו את דבריה ודאי דטעמא משום דדברי ש"מ נקנין באמירה:

והרשב"א ז"ל בסי' שס"ט כתב דאפילו אם אינו מצוה ליורשים עצמם איכא משום מלד"ה ולא כפייה אלא אם ירצו יקיימו ואם הוא ירא שמים יקיים דברי המת:

והרא"ה ז"ל כתב דאם ציוה למי שבידו היכולת אם שאינו מהיורשים מלד"ה: מעתה נבא לבאר כוונת הפסוקי' ונקדי' מ"ש המפר' על פסו' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח אח שני בניו עמו שיוסף הוליך את בניו שיקחו חלקו בבכורה ובירושה והראיה דבדגלים ובנשיאים לא הוזכר שם יוסף כ"א בניו מנשה ואפרים:

ועוד נקדים מה שתירגם אונקלוס כי התחת אלדי'ם אני ארי דחלא דה' אנא כתרגומו:

והוא דיעקב אע"ה בתחי' עלה על דעתו שודאי יוסף יקיים את דבריו משום מלד"ה כיון שציוה לו פה אל פה וכתירו' ר"י וז"א ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו דייקא וצוה לו שיוליכהו לא"י לקוברו אמנם יוסף כימה דעתו לס' מהרימ"ט דכיון שאינו מצוה ליורשי' עצמם ליכא מלד"ה והוא שאינו יורש את אביו ליכא חייוב' ולזה דייק בלשניה וא' "אנכי" שאני ירא שמים "אעשה" דייקא ברצוני כדבריך משום מלד"ה ולא זולת:

ולזה יעקב אע"ה כאשר שמע דאיכא ספיקא שמא לא יתחייב תכף השביעו שיקיים דברו ואחר שנשבע לו הודיעו שכיון שהוא מלך ויש בידו יכולת לקיים דבריו חייב וכמ"ש הרא"ה ולזה וישתחו ישראל על ראש המטה להודיעו ברמז שחייב לקיים דבריו ודו"ק:

נקיטינן דיעקב אע"ה בחיר שבאבות נצטער צער גדול עד שנשבע לו יוסף שיקברהו בא"י ואנן איך לא נבכה ולא נספיד מספד מר ובפרט דאם היה נקבר בא"י היה לנו מגן וצינה אף בפטירתו וכמו שמצינו ליעקב אע"ה דכתיב ביה ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים וגו':

והרב יד יוסף דקדק מאי או' אבל כבד זה למצרים וכי למצרים דוקא היה האבל. והוא ז"ל תירץ יטי'ב עפ"י מ"ש במציעא ר"א בר"ש כ"ב שנים שיק בעליתיה ואחא ר"ש ואתחזי להו בחלמא ואמר להו פרידה אחת יש לי בניכם ואין אתם רוצים להביאו אצלי אזלו רבנן לאתעסוקי ביה לא שבקו לון בני מתא דכל אותם שנים שהיה ר"א בר"ש שם לא באה להם חיה רעה באופן שהצדיק הוא מגן וצנה לאנשי עירו אף לאחרי מותו וז"א וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה "למצרים" דייקא שלא נקבר שם ופנה הודה פנה זיוה מהמצריים אבל לגבי הכנענים היה שמחה שמוליכים אותו לקוברו בשירם ע"כ:

אשר עפ"י זה נלפקע"ד כונת הנביא ירמיה שמקונן סלה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד וגו' על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב דהכו' דכשהצדיק נסתלק בעירו יש לנו לבכות על סילוקו שאבדנו אותו אבל יש לנו נחמה שנקבר אצלינו ויהיה מגן וצנה וז"א סלה כל "אבירי ה' בקרבי" וגו' על אלה אני בוכיה דוקא מפני שהוא בקרבי ויגן עלינו אבל עיני עיני יורדה מים היכא שלא זכינו שיקבר אצלינו וז"א כי רחק ממני מנחם משיב נפשי מפני כי היו בני שוממים כי גבר אויב ולית מאן דינין עלן:

ובאופן אחר ראיתי להר' החסיד ה' שארית יעקב בפ' קרח שפי' כונת הכתובים הנז' בהקדי' מאי דאיתא בשבת א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה כולה אית דאמרי דמית גדול ואית דאמרי דמית קטן והר"מ במז"ל בה' אבל סוף פ' י"ד כ' וז"ל ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה ולא חילק בין מת גדול למת קטן ותי' משם ה' הגדול מוהרח"א דשמע משם מהר"א צמח ז"ל דהר"מ מפרש אמרי לה דמית גדול היינו גדול בערך אנשי החבורה כל הגדול מחבירו עד הגדול שלפני הקטן שבכולם נקרא גדול וצריך לדאג אבל בקטן שבכולם אין צריך לדאג ומ"ד דמת קטן היינו קטן לערך הקודמי' אליו קטן יקרא אף שהוא סמוך לגדול שבכולם אבל ל לגדול שבכולם אין צריך לדאג:

ולפקע"ד אחר נשיקת עפרות זהב לו לא יכולתי להולמו דאיך אפשר להליץ בעד הר"מ במז"ל דכשמת גדול שבכולם לא ידאנו הפך הסברא והשכל מחייב דבגדול שבכולם צריך לדאג ביותר. ותו ק' דזיל בתר טעמא דבגדול בינוני כתב דידאגו כולם והטעם דלגבי הקטנים ממנו יאמרו כיון שהתחיל בגדול צריך לידאג שמא יפגע בהם מדת הדין על הסדר והגדולים ממנו ידאגו שמא בקלקלה התחילה מן הקטן ועל זה צריכים לידאג שמא יפגע בהם מדה"ד: אמור מעתה כ"ש וק"ו כשמת הגדול שבכולם דצריכי' לדאג כולם דחייבים לדאג דשמא פגעה מדת הדין על הסדר ובגדול החל ב"מ ולמה לא ידאגו. ותו ק' דכפי"ז על הקטן שבכלם אין צריך לדאג וסוף סוף היאך נתקן פסק הר"ם דפסק סתם אחד מן החבורה שמת דמשמע בין גדול ובין קטן ולפע"ד לא מצאתי ידי ורגלי בישוב זה:

ומה שנר' לפקע"ד בפלוגתא דהני תרי איכא דאמרי הוא דהאיכא דאמרי ראשון לא חשש להא דבקלקלה מתחילים מן הקטן אלא היכא דמת הגדול דוקא צריך לדאג שמא ב"מ יהיה על הסדר אבל כשאינו גדול שבכולם אין צריך לדאג והאיכא דאמרי הב' פליג עליה דגם איכא למיחש להא דבקלקלה מתחילים מן הקטן ומ"מ אויל ומודה לחששה ראשונה שמא התחיל לפגוע מדה"ד על הסדר ובכן ממ"נ צריך לדאג אם מת גדול שבכולם כולם ידאגו שמא התחיל על הסדר ואם מת קטן שבכולם כולם ידאגו שמא בקלקלה התחיל מן הקטן ואם מת אמצעי שבהם הגדולים ידאנו שמא בקלקלה התחיל והקטנים ממנו ידאגו שמא ממנו התחיל הסדר ב"מ לפגוע מדה"ד ונמצא דאליבא דאיכא דאמרי בתרא באיזה אופן שיהיה שמת א' מן החבורה ידאגו כל בני החבורה כולה והכי פ' הר"ם במז"ל בס' בתראה דממ"נ צריך לדאג ודו"ק: נקוט מיהא דאליבא דכ"ע דכשאנו רואים פטירת צדיקים גדולים ובחורים ואמצעים צריך לדאג ממ"נ ולקרוע סגור לבבנו ולשוב בתשו' שלמה אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. דזה נר' לפקע"ד פשט הכתובים זקנים משער שבתו בחורים מננינתם בראותינו מיתת זקנים ובחורים ממ"נ שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו וחייבים לדאג כולנו ודו"ק:

ובזה פי' ה' ז"ל כונת הכתו' דבתחילה סלה כל אבירי שהם הזקנים ותהי זאת נחמתי ה' בקרבי שהוא מדת הרחמים בקרבי ולא נצטערתי הרבה אבל כיון שראיתי שמה שהתחיל מן הזקנים היה לשבור בחורי והתחיל על הסדר על זה אני בוכיה עינו עוני יורדה מים כי רחק ממני מנחם לא נשאר לי במה להתנחם ודו"ק:

ולפקע"ד נר' דזה הוא ממש כונת מרע"ה שצוה לאהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' דהכונה דנדב ואביהוא היו בני אהרן וגם היו גדולי הדור ובשביל זה צוה לאהרן ולבניו שיתאבלו ושמא תאמר שדוקא הם חייבים להתאבל ולא זולתם לזה אמר דאיכא למיחש ועל כל העדה יקצוף ח"ו ולזה חייבים לידאג כל ישראל ולזה אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ודו"ק: וזה יהיה כונת רש"י המובא בפתח השער מדצוה מרע"ה ואחיכם "כל" בית ישראל יבכו וגו' מוכח שצרתן של ת"ח מוטלת ע"כ ישראל בין קטן בין גדול:

איך שיהיה יען כי בעוה"ר אין לנו כח לסבול עוד ממה שראוי לבכות ולהתאבל על שמועה רעה כזאת חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחיל' דברי כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל דבודאי פסידא כזאת היתה בעוה"ר שאבדנו "דבר" ומנהיג דעת זך ונקי "מעיני" הקהל:

חזרתי ואמרתי ונעלם דבר מעיני הקהל עם הידוע דעיקר קיום התורה והמצות תלוי במצות ואהבת לרעך כמוך וכמו שמצינו לבית הלל שבא לפניו אותו גר שילמדנו תורה ואמ"ל דעלך סני לחברך לא תעביד והשאר פירושה הוא זיל גמור. נמצא דמצוה אהבת איש את רעהו היא שקולה ככל המצות וז"א ונעלם דבר מעיני הקהל עיקר ההתעוררות הוא להיות באחדות אחת וז"א ועשו אחת מכל מצות שהיא שקולה ככל המצות ובזה יבא משיח צדקינו ויאמר די לצרותינו ויחיש

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה