איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ג להספד
על שמועה רעה מפטירת הרב ר"מ ור"מ כמהר"מ פירירא ז"ל בעיה"ק חברון ת"ו:
והנושא בא. לכפר על בני ישראל מכל חטאתם. והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם:
איתא בילקוט בשעה שמת מרע"ה היה יאושע בוכה ומתאבל עליו א"ל הקב"ה מפני מה אתה בוכה וכי לך לבדך מת והלא לי מת דמיום שמת אבל לפני שנא' ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולא עוד אלא שמזומן הוא לחיי העוה"ב עכל"ה:
ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל ע"כ ישראל לספוד לצר'ה אבל כבד זה דתבר גזיזי כי הן בעון לא די לנו מה שעבר על נפשינו השתא הכא בעמק הבכא. שנה זאת מעוברת היתה מפטירת הצדיקים ושמועות רעות בעוה"ר כאשר היתה דברינו בדרוש שבת הגדול. והנה בעתה ונוספ' נחלתינו קול נהי נשמע עד שבחברון על הלקח אדון האלקים משה רעייא מהימנא ארי שבחבורה ר"מ ור"מ הא ודאי חיובא רמיא עלינו להגדיל המספר נהי בכי תמרורי' על סילוקן של צדיקים דידוע לפני מו"ר חילוק הכנה"ג לתרץ הב' מאמרי' דכשמת צדיק א' היא לכפר על הדור אבל כשהם שנים או יותר כאשר ראו עינינו סילוקן של צדיקי' אז ודאי שהוא על הרעה העתידה ב"מ:
ובזה פי' ה' שארית יעקב כונת הפ' הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים הכונה דהיה ראוי לקרות הצבי ישראל שנתכפרו מעונותם כשהיה על במותיך חלל דהיינו צדיק אחד אבל בעונותינו הרבים עינינו הרואות דאינו לכפרה כי אם מפני הרעה העתידה ב"מ. איך נפלו גבורים וגו' יעש"ב:
ועט"ר מו"ר גדול מרדכי רבין חסידא ז"ל היה מפרש כונת הפסוקים הללו בהקדים מ"ש הר"ן שפירא זלה"ה ע"פ ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען והקשה הוא ז"ל דלמה נקט סי' הפרטי בתחילה ואחר כך סי' הכללי מן הראוי היה לומר בהפך בארץ כנען בקרית ארבע היא חברון ותירץ ז"ל דהצדיק שהוא בארץ ישראל נותן שפע לכל העולם כולו בזכותו מפני שהוא כמו הלב שנותן חיות לכל הגוף ולכן בהסתלק הצדיק מגיע חסרונו לכל העולם לכן אמר הכתוב ותמת שרה בקרית ארבע אף על פי שמיתתה היתה בחברון עיר קטנה אפילו הכי מגיע חסרונה בכל ארץ כנען:
ובזה פירש ה' שארית יעקב ז"ל כונת רז"ל דאמרו התם ווי חסרא ארעא דישר' גברא רבא. דלכאו' קשה מה הוסיף בהספד זה הרי בכל העולם כך היא המדה כשמסתלק חכם גדול חסד מהם גברא רבה:
אמנם עפ"י האמור ניחא דרצה להגדיל ההספד ולהודיע להם שמגיע החסרון לכל העולם וכל העולם צריכים לבכותו ולהספידו ולומר ווי שהיה בארץ ישראל ומגיע חסרונו לכל העולם:
ובזה פירש עט"ר מו"ר זלה"ה כונת הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על "לב" דייקא כיון שמת בא"י הוא כמו הלב שנותן חיות לכל העולם: מעתה זה הוא כונת הכתוב הצבי ישראל הכונה דאתם בית ישראל צריכים שתבינו דמיתת שאול היתה בארץ ישראל וז"א על "במותיך" חלל ואם כן מגיע חסרונו לכל ישראל ודו"ק:
ואני בעניי נראה לפקע"ד לפ' כונת הכתוב שאחריו אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים דלכאורה קשה מה זו אזהרה שלא יגידו בגת ומה זו בשורה וכי בשורה היא לפלשתים במיתת שאול ויהונתן וכי גרע כמה וכמה מתו מהם לא בציר עלמא ומה זו שמחה:
אמנם נראה לפקע"ד דרך פשט. וטרם כל לנו לדעת חילוק זה שכתב הרב כנה"ג ז"ל דכשמת צדיק אחד הוא לכפר על הדור אבל אם מתו שנים או יותר הוא מפני הרעה העתידה וכל המפרשים זלה"ה הסכימו בטעם זה נימא דגם בשנים הם לכפרה וביותר ב"מ היא יותר כפרה:
אמנם לפקע"ד נראה פשוט בהקדים את הידוע מ"ש הרב מוהרימ"ט זלה"ה בפ' כי תשא בפירוש הכתוב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה דהכונה דכשהקב"ה דן את הגוים ומתנקם מהם כיון שאין בהם אחדות דן לכל גויה בפני עצמה מה שאין כן בישראל כיון שיש בהם אהבה ואחדות נחשבים כגוף אחד ולזה מחץ "ראש" דהיינו הצדיק על ארץ רבה דהיינו כללות כל ישראל זת"ד ז"ל. וכן כתב הזוה"ק דפטירת הצדיק הוא כמו הקזה כיון שהם גוף אחד מועיל ההקזה לכל הגוף וכמ"ש המפרשים זלה"ה פירוש הפסוק גאלת בזרוע עמך. מעתה טעמו ונימוקו עמו של הרב כנה"ג זלה"ה דכשאנו רואים שמתו שני צדיקים או יותר בודאי הוא דאינו לכפרה דאם היה לכפר היה די באחד דוקא אלא ודאי מדראינו בעונותינו הרבים סילוק כמה צדיקים ודאי דהקב"ה דן אותנו ח"ו כמו אוה"ע דדן לכל גויה בפני עצמה. ובהכרח הוא מפני הרעה העתידה ח"ו:
מעתה זה נראה לפקע"ד כונת הכתוב הצבי ישראל על במותיך חלל כשהיה צדיק אחד אבל אני בוכה איך נפלו גבורים דזה מורה דאין אחדות בינינו ח"ו. ולז"א אל "תגידו" בגת לשון חכמה דיש חילוק אצלינו בין מיתת צדיק אחד לשנים דזה הוא בשורה להם דנעשינו שוים כמותם דיתנקם הקב"ה ח"ו מכלנו כמוהם ולז"א פן תשמחנה וגו' ודו"ק:
וזה יהיה כונת המקונן ירמיה ע"ה על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. דקשה למה שינה דבתחי' נקט לשון יחיד על זה ואחר כך נקט לשין רבים על אלה. ותו קשה למה אמר בתחילה דוה לבנו ואח"כ נקט חשכו עינינו:
אמנם על פי האמור ניחא ובהקדים מ"ש ה' בינה לעיתים זלה"ה משם הרופאים דבחולי הלב אם החולה מרגיש בכאב הלב הוא סימן טוב להחולה דיש תקוה לחליו אבל אם אינו מרגיש סימן סכנה. וידוע דסומא חשוב כמת: מעתה זה אומרו על זה דהיינו צדיק אחד היה דוה לבנו דהיה לנו פתח תקוה דהוא לכפרה על הדור וקרובה רפואתו אבל על אלה שהם רבים בעוה"ר חשכו עינינו דנחשבנו כמתים כאוה"ע ודו"ק:
ובאופן אחר נראה לפקע"ד לפרש כונת הכתוב הנז' על זה הים דוה לבנו על אלה חשכו עינינו דיש לדקדק אומרו היה דוה לבנו לשון עבר כאלו עתה אינו דוה לבנו על חרבן בהמ"ק ח"ו והלא מקרא מלא דבר הכתוב אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני:
אמנם נלפקע"ד בדרך פשט בהקדים מאי דקי"ל הבא לגבות חוב מן היורשים אם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקוים אם כתוב בו נאמנות עליו ועל ב"כ גובה בלא שבועה ואם אין כתוב בו נאמנות לא גבי דטענינן ליורש שמא פרוע ואפילו אם תפס חייב לישבע ולא מהניא ליה תפיסה ליפטר משבועה וכן פסק מרן ז"ל בסי' ק"ח יע"ש:
וכתב הרב הכנה"ג בסי' הנז' הגהט"ו אות ל' דהא דלא מהני ליה תפיסה ה"ד כי תפס משלהם אבל אם היה החוב על המשכון גובה בלא שבועה והביא ראית מדברי הר"ם ז"ל וסיים בה דכ"כ מוהרימ"ט ז"ל. וכתב עוד וז"ל ונ"ל דה"ד כדי שיווי המשכון אבל אם החוב יתר על המשכון צריך לישבע על השאר. ובמרדכי כתב דאינו חייב לישבע והרב מוהר"ם גאלאנטי ז"ל תמה על ה' הכנה"ג ז"ל דהביא דין זה מעצמו והיא תשו' הריב"ש ז"ל סי' ע"ח דכתב להדיא דצריך לישבע על היותר מהמשכון ואיך העלים עין ה' הכנה"ג ז"ל:
ולפקע"ד אחר המחי"ר מעצמותיו הק' אמינא דלא נעלם מהרב הכנה"ג ז"ל ח"ו תשו' זו של הריב"ש ז"ל דהרי כתב הוא ז"ל כמו שנתבאר בסי' זה סעיף כ"ג בב"י וכו' והרואה יראה דהרב ב"י ז"ל הביא תשו' זו דהריב"ש ז"ל הרי דלא נעלם ממנו אלא שכתב בלשונו נראה לי וכו' כונתו רצויה שהוא מסכים עם הריב"ש זלה"ה לאפוקי מסברת המרדכי זלה"ה: איך שיהיה נקטינן דבמחלוקת הוא שנוי דהריב"ש והכנה"ג זלה"ה ס"ל דמה שכנגד המשכון נוטל בלא שבועה והשאר אינו גובה עד שישבע ולדעת המרדכי ז"ל גובה בלא שבועה:
אשר עפ"י זה פירש הרב מוהרמ"ג ז"ל כונת המדר' באיכה שכתב וז"ל וממקדשי תחלו ר' איבו ור' יאודה בר סימון ר' איבו אמר הקב"ה יחרב בהמ"ק ואל תגע יד בצדיקים ור' יאודה בר סימון אמר הוא והם אין בהם כדי שטר עכ"ל. ובהקדים את הידוע דבית המקדש הוא משכון על עונותיהם של ישראל וכמ"ש במדר' אלה פקודי המשכן משכן אר"ש בר מרתא שעתיד להתמשכן שני פעמים בשביל עונותיהם של יש':
ובזה פליגי ר' איבו ור' יאודה בר סימון דהנה לכ"ע לא היה בבית המקדש כדי פרעון כל עונות ישראל ור' אייבו סבר כסברת הריב"ש והרב הכנה"ג זלה"ה דהיתר טל המשכון אינו יכול לגבות אמטו"ל קאמר יחרב בית המקדש שזה הוא המשכון דווקא ואל תגע יד בצדיקים להפרע שארית החוב אבל ר' יאודה בר סימון סבירא ליה כסברת המרדכי זלה"ה דמצי לגבות אף היתר על המשכון ולזה קאמר הוא והם אין בהם כדי שטר דהיינו הביהמ"ק והצדיקים שניהם ניתנו ליגבות בדינא כדי חוב השטר יעשב"ב וש"י:
מעתה זה הוא מה שמקונן הנביא ירמיה ע"ה ותחילת דבריו הודיע שהקב"ה בא לגבות ממנו חוב אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו אבל אני מתמיה שהקב"ה הרג את הצדיקים אחר שכבר חרב הבית וז"א זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם אחר שכבר נפלה עט"ר זהו חרבן בית המקדש אנחנו מודים כי זה הוא על רוב חטאתינו וז"א אוי נא לנו כי חטאנו. וזהו תימה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי. כי בית המקדש להכי נבנה בשביל משכון ובהיותו בנוי היה דוה לבינו שיתמשכן בעונינו דלהכי נבנה בתחילה על מנת כן אבל על אלה שהם הצדיקים חשכו עינינו עתה כי לא היה בדעתינו שיסכים דעתו יתברך לסברת המרדכי זלה"ה לגבות אף החוב היותר על המשכון וזה הוא תימה מאחר דאינה הלכה פסוקה ודו"ק:
נקטינן מכל האמור דחיובא רמיא על כל ישראל להרבות בבכיה ולהספיד ולהתאבל על פטי' הצדיקים. ובפרט לגדול הדור שאנו עסוקים בהספדו הכל קרוביו הכל מתאבלים עליו וחייבים להספידו זאת מצאנו ראינו לגבי קוב"ה בכבודו ובעצמו נתעסק בקבורת משה רבינו עליו השלום דכתיב וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי' ה'. ויקבור אותו בגיא ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה:
וחזה הוית להרב פני שלמה זלה"ה שפירש כוונת הפסוקים הללו שהיה מדקדק אומרו עבד ה' אחר כל השבח שקראו איש האלד'ים לא יוצדק לקרותו עבד. ותו ק' או' על פי ה' ורז"ל פירשו שמת בנשיקה ואם כן היה ליה למימר וימת על פי ה' משה עבד ה' ותו קשה לא כהתה עינו. ותו קשה או' ומשה בוי"ו שמורה בנתינת טעם למה שלמעלה. והוא זלה"ה היה מפרש בהקדים מאמר רז"ל הובא בילקוט חדש ערך משה סי' ר"ו וז"ל אמר משה לפני הקב"ה כתבת בתורה ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. ואני אהבתי אותך ואת תורתך ואת בניך לא אצא חפשי. השיב לו הקב"ה רב לך יע"ש:
עוד נקדים מ"ש בקידושין היה אוהב לרבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנא' כי טוב לו עמך היה העבד חולה ורבו בריא אינו נרצע שנא' כי טוב לו עמך ע"כ:
מעתה זה או' וימת שם משה עבד ה' דייקא אף על פי שהי' רוצה להיות עבד ה' נרצע ומן הראוי היה שלא ימות ולא יהי' חפשי מן המצות ככתוב במתים חפשי ואפילו הכי וימת שם משה על פי ה' הכוונה שכך היתה גזרת מלך מי גבר יחיה ולא יראה מות. ולא תטעה לומר שלא היה אוהבו השם יתברך ובשביל זה לא רצה לרצוע אותו והראיה שהוא כב יכול נטפל בקבורתו ואם לא היה אוהבו לא היה נטפל הוא עצמו לקוברו. ולא תימא שמשה רבינו ע"ה היה חולה ולזה לא רצה לרצעו לזה אמר לא כהתה עינו ולא נס לחה אלו ת"ד ז"ל יעשב"ב וש"י:
דבזה פירש הרב עשל זלה"ה כונת הפסוק אל תו דבר אלי עוד בדבר הזה ובהקדים עוד מאי דאיתא התם בקידושין תנו רבנן ואם אמור יאמר העבד עד שיאמר וישנה עכ"ל:
נמצא דאם היה שונה משה רבינו עליו השלום ואו' דברים אלו אהבתי את אדוני וגו' היה מוכרח הקב"ה לשמוע דבריו. כדי שלא לעשות תורתו פלסתר חס ושלום. ולזה אמר לו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ודפח"ח וש"י: אשר על פי זה נראה לפקע"ד לפרש כוו' מאמרינו הנצב פתח השער בשעה שמת משה רבינו ע"ה היה יאושע בוכה ומתאבל עליו אמר לו הקב"ה וכו' והלא לי מת וכו' דלכאורה קשה אם הדברים כפשוטן באותה שעה שמת מרע"ה והיה בוכה יאושע מה זו שאלה של הקב"ה מפני מה אתה בוכה והלא כך הוא הדין שלשה לבכי חיובא רמיא לבכות ותו קשה או' היה יאושע בוכה ומתאבל עליו דודאי דהוא עליו כנראה דמלבד הבכי החיובי עוד היה בוכה ולנו לדעת מה היתה כוונתו. ותו קשה אומרו וכי לך לבדך וכו' מה תנחומין יהיה ליאושע בזה דגם לגבי דידיה כב יכול אבל לפניו אדרבה מוסיף יגון ובכי נהרות ותו קשה או' ולא עוד אלא שהוא מזומן לחיי העולם הבא פשיטא דאם משה רבינו עליו השלום לא יהי' מזומן חס ושלום לחיי העוה"ב ומי הוא יזכה לחיי העוה"ב:
אמנם על פי האמור ניחא ונקדים עוד מ"ש במסכת סוטה ויהי שם עם ה' מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש:
מעתה נבא אל הביאור דיאושע היה הובטח שמשה רבינו ע"ה ישאר חי וקיים לעולם כדין עבד הנרצע ולא יצא חפשי כלל ולכן בשעה שמת וראה שלא רצה הקב"ה לרצוע אותו היה בוכה ומתאבל עליו דייקא שיצא לחפשי מן המצות והבין בדעתו שלא היה אוהבו הקדוש ברוך הוא ולזה לא רצה לרצוע אותו ולזה אמר לו הקב"ה מפני מה אתה בוכה הבכי החצוני שאתה חושב בדעתך שאתה אוהבו לבדך והלא לי מת דמיום שמת וכו' הכוונה אם לא היה חפשי והיה עבד עולם ב למי היה עובד לי היה עובד:
נמצא דלי חסר עבודתו וצדקתו ואיך אפשר שאיני אוהבו אלא כך היא המדה דסוף האדם למות ולא עוד אלא שמזומן לחיי העוה"ב ומה כאן עומד ומשמש אף שם ולא יצא חפשי ח"ו:
עוד מצאנו ראינו שחיובא רמיא עלינו לקרוע על שמועה רעה כזאת שהיא קרובה שנסתלק רב וגדול בישראל ודאי דמלבד ההספד חייבים לקרוע עליו וכדאיתא במסכת שבת ד' ק"ה במתני' דקתני הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. ומקשו בגמ' מברייתא דקתני הקורע על מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה ומשני בגמ' דמתני' איירי בהנך דלאו בני אבילות נינהו. ומקשו כגמ' ואי חכם הוא חייב לקרוע דתנן חכם שמת הכל קורעין עליו וכו' ומשני דלאו חכם הוא ומקשו בגמ' ואי אדם כשר הוא חייב לקרוע דתני מפני מה בניו ובנותיו של אדם בוכי' כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר. כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה על אדם כשר. ומשני לא צריכא דלאו אדם כשר הוא. ומקשו בגמ' ואי קאי בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף. ומשני לא צריכא דלא קאי בשעת יציאת נשמה עכ"ל. וסוגיא זו הובאה במס' מ"ק דף כ"ה ע"א בצורתה יעש"ב:
והנה הרואה יראה מדמקשי הש"ס מההיא שכל הבוכה על אדם כשר וכו' ולא משני ליה דבכיה לחוד וקריעה לחוד משמע דבכיה ואבילות וקריעה אחת היא זה נראה ברור. וכן כתב הריטב"א זלה"ה בשי' כת"י דשבת דאף דלא נזכר בברייתא קריעה משמע ליה להש"ס דאף קריעה בכלל שהיא חימום לאבילות ואחר הביא משם רבו ז"ל דאין חיוב קריעה על אדם כשר דלא הוזכר בשום מקום אלא בכיה ואבילות ואי בעי לקרוע שפיר עבד עכ"ל:
ומור"ם זלה"ה הביא סברא זו משם הגהות מיימו' דאין חייב לקרוע על אדם כשר אם אינו עומד שם בשעת יציאת נשמה יע"ש:
והרב קול יעקב שאול זלה"ה הביא דברי פסקי תוס' שכתבו במס' מ"ק וז"ל צ"ע באדם כשר או עומד בשעת יציאת נשמה אי חייבים לקרוע עליהם עכ"ל. והקשה הוא ז"ל דבמס' מציעא דף ל"ג איתא התם אמר עולה תלמידי חכמי' שבבבל קורעין זה על זה ועומדים זה מזה אף על פי שהאחד גדול מחבירו והקשו שם בתוס' וא"ת מאי רבותייהו דתלמידי חכמים שבבבל הא אמרי' בשבת דחייב לקרוע על אדם כשר אפי' אינו עומד בשעת יציאת נשמה ותירצו וכו':
הרי דפשיטא להו דאיכא חיוב קריעה על אדם כשר והניח הדבר בצ"ע: ולפקע"ד אמינא דאי מהא לא אירייא דאפשר לתרץ דנהי דפשיטא להו בדעת הש"ס דחייב לקרוע על אדם כשר ברם לענין דינא כתבו דצ"ע. וכמו שמצאנו לרבו של הריטב"א זלה"ה דכתב דאין חיוב לקרוע כי אם בשעת יציאת נשמה. וכמו שכתב מור"ם ז"ל הבאתי דבריו לעיל:
ברם הא קשייא במה שכתבו צ"ע במי שעומד בשעת יציאת נשמה באדם כשר אי חייב ליקרוע. בזה תמ'ה תמ'ה יקרא דהרי הברייתא מתני להדייא דחייב ליקרוע העומד בשעת יציאת נשמה וסתמא מא קתני בין שהוא אדם כשר ובין שאינו אדם כשר:
והכי כתבו התוספו' עצמם במסכת שבת בד"ה דתניא וכו' וז"ל ומשמע ליה להש"ס דמיירי אפילו אינו אדם כשר חייב לקרוע אי קאי בשעת יציאת נשמה יע"ש:
ובפסקי תוספו' דשבת כתבו להדייא וז"ל יש לקרוע על אדם כשר ועל המת כשעומד בשעת יציאת נשמה הרי דסתרי אהדדי וזה ודאי צע"ר:
איך שיהיה המורם מכל האמור הוא דחייוב קריעה על כל אדם הוא בעומד בשעת יציאת נשמה. ובאדם כשר במחלוקת הוא שנוי:
והרב שנות חיים ז"ל הביא משם הרב משפט צדק ז"ל דיצא לתרץ קושית התוס' דמציעא הנז' דהא דאמרו דבאדם כשר חייב לקרוע הוא בין מיתה לקבורה ותלמידי חכמים שבבבל היו קורעין אפילו אחר קבורה נמצא דבאדם כשר נחתינן דרגא דאחר קבורה אליבא דכולי עלמא אין חיוב קריעה ולחכם אפילו ביום שמועה חייב לקרוע האמנם אם היא שמועה קרובה. וכן כתב מרן הב"י ז"ל בסי' שמ"ה יע"ש:
אשר על פי זה נראה לפקע"ד כוונת הכתובים האמורים בשמואל א' סי' ד' וכ"ת וירץ איש בנימן מהמערכה ויבא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו ויבא והנה עלי יושב על הכסא והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר וישמע עלי את קול הצעקה ויאמר מה קול ההמון הזה והאיש מהר ויבא ויגד לעלי ויאמר האיש אל עלי אנכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום ויאמר מה היה הדבר בני ויאמר המבשר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וארון האלקי'ם נלקח ע"כ:
והדקדוקים רבו א' מאי נ"מ היו מדיו קרועים או לא שנית קשה אומרו והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר ממה נפשך אם כבר סיפר להם דבר הזה ליה למימר ויגד בעיר ואם לא סיפר מאומה למה ותזעק כל העיר ותו ק' כששאל עלי מה קול ההמון הזה ואמר והאיש מהר ויבא ויגד לעלי נמצא דכבר הגיד לו ואחר כך התחיל לדבר אנכי הבא מן המערכה ואם כן קשה מאי ויגד דאמר בתחי' ותו קשה כפל הלשון אנכי הבא מן המערכה ואני נסתי מן המערכה דנראה באמת שהוא כפול. ותו ק' אומרו תיבת היום נראה מיותרת דמאי נ"מ וסוף דבר לא הגיד לו מאומה עד ששאל לו מה היה הדבר בני האמת אתמהה. ותו קשה אומרו ויאמר המבשר ולא אמר כן בתחילה: ואמנם על פי האמור ניחא ונקדים עוד מה שכתב רש"י זלה"ה דזה איש בנימן הוא שאול שחטף הלוחות מיד גלית וברח:
עוד נקדים מ"ש הרב כלי יקר זלה"ה דמה שעשה כן לבא בבגדיו קרועים ואדמה על ראשו להורות סימני מיתה יעש"ב:
מעתה נבא אל הביאור דהנה שאול המלך עשה בחכמה שבא באותם בגדים שקרע בהיותו במערכה בא להראות להם שחייבים לקרוע מבלי שיגיד להם שום דבר כדי שנא להיות מוציא דבה וזה אומרו והאיש בא להגיד בעיר הכוונה שלא הוציא שום דבה מפיו כי אם בביאתו יגיד בעיר כשיראוהו בגדיו קרועים וגו' יבינו סימני מיתה וכן היה תיכף שראוהו כל העיר לשאול שעשה כן ויזעקו כל העיר וגם קרעו בגדיהם דבכלל בכיה היא קריעה וכמ"ש הריטב"א זלה"ה אבל עלי הנביא אף ששמע קול הצעקה לא סבירא ליה הכי ולזה התחיל צווח מה קול ההמון הזה מי חייב אתכם לקרוע ולזה שאול המלך מהר ויבא ויגד לעלי שהענין חייב לקרוע ואף בזה לא הרוה צמאונו לעלי לחייבו קריעה דאפשר דאתה שאני שנמצאת בשעת יציאת נשמה אכל אני מי יחייבני ולזה השיב לו שאול בחכמה אף כי אני מהמערכה באתי והייתי שם בשעת יציאת נשמה על כל פנים נסתי מן המערכה היום וכוונתו שהיא שמועה קרובה חייב לקרוע וגם בזה לא הרוה צמאונו לעלי דאפשר אינו תלמיד חכם זה שמת ואיני חייב לקרוע:
ולזה שאל ממנו בפירוש תאמר לי בפיך מה היה הדבר בני עכשיו ששאל לו בפירוש אינו מוציא דבה ויאמר המבשר דייקא שעכשיו הוציא מפיו כל המאור ולזה קראו מבשר ודו"ק:
איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למורי ורבותי ולא היה לי שעת הכושר להאריך בדברים כדבעי חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחילת דברי לכפר על ני ישראל מכל חטאתם שם רמז דהצדיק הוא כלי כפרה היא כשישראל חוזרים בתשובה שלימה אז ודאי הוא לכפר להם וזה או' לכפר על בני ישר' אימתי מלל חטאתם שחוזרים בתשו':
חזרתי ואמרתי והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם שם רמז מ"ש רז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשו' ומעשים טובים וזה או' והיתה זאת לכם דהיינו כינוי לתשובה אז לכפר לכם מכל חטאתכם ויבא משיח צדקינו בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון: