איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש ב להספד
שדרשתי בר"ח אדר שנת תרכ"ט להספד מוה"ר ראש"ל כמו"ח חיים דוד חזן זלה"ה:
והנושא בא. יכפר עליו לדורותיכם קודש קרשים הוה לה' כי תשא את ראש בני ישראל. לדורותיכם קודש קרשים הוא לה' כי תשא את ראש. בנו ישראל: איתא במדרש שוחר טוב בתהלים לדוד אליך ה' נפשי אשא. אמ"ל הקב"ה לדוד דוד למה אתה נושא נפשך אלי. אמ"ל מפני שאני בעולמך שנא' וכשכיר יקוה פעלו וכתו' בתורה ואליו הוא נושא את נפשו. אם הפועל הזה שהוא שכירו וחייב ליתן לו כתב ואליו הוא נושא את נפשו אנו שנפשותינו תלויות בך עאכ"ו עכ"ל:
ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו בהספדן ש"ץ. ובפרט גדול הדור אבל כבד זה דתבר גזיזי אבדנו את ר' סימון אבידה שאינה חוזרת אחר שתשש כחינו מצרות כי ה"ן בעון נפקדו כמה תינוקות הבל שאין בו חטא וכמה בחורים נגדעו וכמה נשים בשעת לידתן אשר מסמר שערות האדם וסוף כל סוף ה' אלד'ינו הדימנו כי נפקד ממנו גדול אדונינו רב משרשיא גאון עוזינו ח"ד בדרא נפלה עט"ר אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבנו. ולכאו' יל"ד בקראי הללו תיבת נא היא בלתו מובן והיל"ל אוי לנו וגו'. ותו ק' אומרו היה דוה לבנו בלשון עבר היל"ל ע"ז דוה לבנו. אמנם נר' לפקע"ד והוא דידוע דאחר העדר הצדיק מרגישים העם תועליותיו וטובותיו וזהו אחד מסיבת הבכי וההספד על אבידת הצדיק כי בהיותו בחיים לא היינו מרגישי' טובותיו ותועליותיו כי כן הוא טבע האנושי בהעדר איזה דבר ממנו אז מרגיש בחוש השכל תועלת הדבר הנעדר ממנו ובוכה ומתאונן שאילו היה משגיח על הדבר הוא לא היה נעדר ממנו. ולפקע"ד נר' דזהו כו' הכתוב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. ואמרו במדר' וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו וכו'. ולכאו' ק' מה היא הקו' ומה תירץ סיפא דקרא. ותו ק' למה נקט קרא בלשון עבר ואבדה חכמת חכמיו היל"ל ותאבד חכמת חכמיו. אמנם עפי"ה ניחא. והוא דמנבא הנביא דמלבד דהבכי הכרחי על סילוקו ש"ץ עוד זאת יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וע"ז תמה המדרש ומה הוא הפליאה היתירה וע"ז מתרץ ואבדה חכמת וגו' הכונה דלאחר שאבדה חכמת חכמיו אזי מרגישים שלא הבינו תועליותיו. מעתה זה נר' לפקע"ד כו' הכתו' שמקונן שבת משוש לבנו וגו' והדר מפרש הטעם הוא כי אחר שנפלה עט"ר ונחרב הבית והיה לנו בהמ"ק וכ"ג מקריב קרבנות עתה אנחנו מרגישים כי חטאנו. וז"א אוי "נא" לנו כי חטאנו והלואי שהיינו מרגישים תועליותיו בהיותו בנוי ומשוכלל. וז"א ע"ז "היה" דוה לבנו ולא היינו חוטאים וק"ל: ובאופן אחר פירשתי בעניותי כו' הכתו' ע"ז היה דוה לבנו וגו' דנקט לשון עבר. ובהקדי' פה שפסק מרן בש"ע סי' ק"ח הבא לגבות חובו מן היורשים אם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקוים אם כתו' בו נאמנות עליו ועב"כ גובה בלא שבועה ואם אין בו נאמנות לא גבי דטענינן ליורש שמא פרע ואפי' אם תפס חייב לישבע. וכתב הרב הכנה"ג בהגה"ט אות ל' וז"ל הא דלא מהניא ליה תפיסה ה"ד אם תפס משלהם אבל אם אם היה החוב על המשכון גובה בלא שבועה וכו' ונ"ל דה"ד כדי שיווי המשכון אבל אם החוב יתר על המשכון צריך לישבע על השאר ובמרדכי כ' דאינו חייב לישבע וכו' יעש"ב. וה' מהר"מ גאלאנטי ז"ל תמה על ה' הכנה"ג דכתב דין זה דאי החוב יתר על המשכון דצריך לישבע מסברא דנפשיה ואשתמיטיתי' דהיא תשו' הריב"ש ז"ל בסי' ע"ח. והאמת דהיא אתמהה על הר' הכנה"ג ז"ל:
ברם אחרי המחי"ר מעצמותיו הק' נלע"ד דלא נעלם מה' הכנה"ג ח"ו תשו' הריב"ש הנז' דהכי כתב הוא ז"ל כמו שנתבאר בסי' זה ס' כ"ג בב"י וכו' והרואה יראה דה' ב"י ז"ל הביא תשו' הריב"ש הנז' וכ' שכן דעת הרמז"ל והביא ראיה מההיא דאיתא בפ' אעפ"י יחד לה ארעא אחד מצרא גובה בלא שבועה אף היותר מכתובתה יעש"ב. הרי דהזכירה ברמז הרומז ולא נעלם ממנו ח"ו אלא שכת' בלשונו ולי נר' וכו' כונתו רצויה שהסכימה דעתו לס' הריב"ש וכס' הב"י ז"ל לאפוקי מס' המרדכי ז"ל. נקטינן דבמחלוקת הוא שנוי לדברי הריב"ש ודעימיה ס"ל דמה שכנגד המשכון נוטל בלא שבועה והשאר צריך לישבע ולד' המרדכי ודעימיה גובה הכל בלא שבועה: אשר עפי"ז פי' הרב מהרמ"ג ז"ל כו' המדר' וז"ל וממקדשי תחלו ר' איבו ור' יאודה בר סימון ר' איבו אמר הכי אמר הקב"ה יחרב בהמ"ק ואל תגע יד בצדיקים ור"י בר סימון אמר הכי אמר הקב"ה הוא והם אין בהם כדי שטר עכ"ל. ולנו לדעת במאי פליגי ר"א וריב"ס. אמנם עפי"ה ניחא. ובהקדים את הידו' דלמה נקרא משכן שעתיד להתמשכן בשביל עונותיהם של ישראל. אמור מעתה דבהא פליגי יען דחרבן ביהמ"ק לא היה כדי ליפרע עונותיהם של ישראל ר' איבו ס"ל כד' הריב"ש ודעימיה דאינו גובה אלא כנגד המשכון שבידו דוקא ולז"א יחרב ביהמ"ק ואל תגע יד בצדיקים ליפרע שארית החוב. וריב"ס ס"ל כס' המרדכי ודעימיה דגובה הכל אף היתר על המשכון לז"א הוא והם אין בהם כדי שטר דהכונה דיכול לגבות אף היתר על המשכון מן הצדיקים עכ"ל וש"י. ברם לא פורש במדר' דהקב"ה בא לגבות החוב מהיורשי':
מעתה זה נלע"ד כו' המקונן דבתחילת דבריו כבר הציע בהנחה סוברת דהקב"ה בא לגבות חובו מן היורשים ולז"א אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ולזה מתמיה על פטי' הצדיקים וז"א זקנים משער שבתו וגו' דהיינו הצדיקים אחר שכבר נפלה עט"ר דהיינו חרבן בהמ"ק וזהו תימה דתפס הקב"ה ס' המרדכי דגובה הכל זה פלא. דבשלמא חרבן בהמ"ק מעיקרא כשנבנה אדעתא דהכי היה להתמשכן וכבר היה בלבנו משעה ראשונה שעתיד ליחרב בעונותינו אבל על פטי' הצדיקים לא היה בדעתינו כלל מאחר דקי"ל כס' הריב"ס ודעימיה. וז"א ע"ז דהיינו חרבן הבית היוה "דוה" לבנו הכונה כבר ידענו דעתיד להתמשכן אבל על אלה דהיינו פטירת הצדיקים חשכו עינינו בהלכה דאיפכא קי"ל כנז"ל ודו"ק:
נקוט מהא דחיובא רמיא עלינו לספוד לצר'ה הספד מר כתנים וכמ"ש רז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. וכל המפרשי' אחזו צער במאמר זה ופירשו כל א' לפי דרכו דרך הקדש. ואני בעניי נלע"ד לפרשו דרך פשט והו' בהקדים פלוגתא דאמוראי הידוע. חד אמר למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת. וחד אמר למה נסמכה מיתת אהרן לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת:
ולנו לדעת במאי פליגי אי ילפינן מסמיכות מיתת אהרן או מסמיכות מיתת מרים. והמפר' ז"ל פירשו דבהא פליגי דר' אמי סבר דמיתת הצדיק היא מסוגלת לכפרת עונות אף דלא יבכו ולא יספידוהו ולזה יליף מסמיכות מיתת מרים שלא מצינו שעשו לה שום הספד. ואידך סבר דמיתת הצדיק אינה מכפרת כי אם דוקא ע"י רוב הבכי וההספד ולהכי יליף מסמיכות מיתת אהרן דמצינו שבכו אותו ישראל שלשים יום עו"ן את הידוע דבנהרג לכ"ע הריגתו הוי לכפרה וכדמשמע במס' סנהדרין וכן כתבו כל המפ' ז"ל. מעתה זה נר' לע"ד כו' המאמר כל המתעצל בהספדו של חכם ובהכרח דטעם העצלות הוא דס"ל כמ"ד דמיתת הצדיק היא מסוגלת לכפרה בלי הספד ובכי. וא"כ לאיש כזה ראוי להרגו בחייו שלא ימות על מטתו כדי שתהא הריגתו לכפרה אף בלי הספד לכ"ע ודו"ק:
ועט"ר מו"ר א"א העזרי גדול מרדכי זצוק"ל היה מפרש כו' המאמר הזה פי' נאה ומתקבל ובהקדים מה דאיתא בש"ס נדה ד' ס"א ע"ב ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי אבל עושה ממנו תכריכין למת וכו' יע"ש. והק' בתוס' בד"ה אבל עושה וכו' וא"ת ועכשיו איך אנו נוהגים להסיר הציצית מטלתות המתים והרי מצינו במתי מדבר שהיה להם ציצית כדאיתא בפ' המוכר את הספינה ותי' וז"ל מיהו מהא ל"ק שבכל ט"ב היו נכנסים לקבריהם חיים ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים כדאיתא במדר' איכה עכ"ל הצריך יע"ש. וה' זרע יצחק בפ' ויחי הק' ע"ד התוס' הללו וז"ל נראה מדבריהם דמפני שהיו נכנסים לקבריהם חיים יש להם דין חיים ממש וחייבים בציצית וק' דסוף סוף היו עבדי איסורא דהרי ציצית שלהם היה כלאים ומדברי המדר' משמע שהיו ישנים בקבריהם בלילה וכסות לילה פטורה מן הציצית ואיך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה והניחא לפי הס"ד של התוס' שהיו נכנסים לקבריהם היו נחשבים כמתים ניחא דבמתים ליכא איסורא דכלאים אלא לתי' קשה איך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה מאחר שיש להם דין חיים ממש ועט"ר מו"ר ז"ל תמה עליו דגם לפי הס"ד היכי ניחא ליה להרב ז"ל מאחר שהיה ספק שמא ימות או לא ואפשר שלא ימות והרי קי"ל הגוסס והיוצא ליהרג הרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"י שרוב גוססים למיתה דין חי ממש יש לו ואכתי קושיתו במקומה עומדת אף לפי הס"ד והוא ז"ל מפרק לה בהכרח דלפי הס"ד של התוס' הוא דמתי מדבר אף שהיו חיים וקיימים כיון שנכנסים לקבר כבר נתייאשו מן החיים והניחו את הודאי שהיו חיים והיו נחשבים בעיניה' כמתים ממש אף שהיה ספק שיחיו הם נטלו מטעם כניסת' לקבר משא"כ גוסס לא נתייאש מן החיים אף שרוב גוססים למיתא מ"מ איכא מיעוטא דניצולו וגם הם מקוים שיחיו:
עוד הקדים מ"ש ס' נזר הקדש בכונת המדר' פ' מקץ חכם שמת אין לנו תמורתו ר"ל אמר השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו. דלכאו' ק' מה שייכות יש לק"ו זה לעורר הבכי. והוא ז"ל תריץ יטי'ב והוא דידוע דיש שני מאמרים סותרים זא"ז במקום אחד דמיתת הצדיק היא לכפרה ובמקום אחר אמרו דמיתת הצדיק היא מפני הרעה העתידה לבא ב"מ. נמצא דמי שחושב דמיתת הצדיק היתה לכפרה אם אינו בוכה ומספיד לית לן בה מאחר דספיקא הוי. אמנם אם הצדיק הוא חכם ודאי חייב לבכות שאבדנו חלק חכמתו. ומעתה זהו כונת המדר' חכם שמת אין לנו תמורתו שאבדנו חלק חכמתו שהוא ודאי אבידה. ואל יטעה לב האדם לומר שמא מתתו היתה לכפרה ואין צריך שום בכי והספד. לז"א הק"ו ומה השבטים מצאו מציאה והיה ספק שמא יבא אליהם רעה שהיא להתעולל עליהם אפי"ה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבידה ודאית חלק חכמתו עאכ"ו. נקוט מהא דמי שאינו מספיד את החכם הוא מניח את הודאי ונוטל את הספק דומיא דמתי מדבר שהיו מניחים את הודאי ונוטלים את הספק שמא ימותו והיו נחשבים כמתים ממש וכאמו"ל. וא"כ לאיש כזה ראוי לקוברו "בחייו" דייקא כמתי מדבר מאחר שנתעצל בהספדו ש"ץ והניח את הודאי ונטל את הספק עכ"ל ודפח"ח:
וכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מיטת אבנר וישא את קולו ויקונן עליו וכה אמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו כנפול לפני בני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו. ואח"כ חזר ויקונן עליו פעם אחרת ויאמר דוד אל עבדיו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל ואנכי היום רך ומשוח מלך ובני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו ע"כ. והדקדוקי' בהני קראי רבו. א' ק' אומרו הכמות נבל וגו'. ורד"ק פי' הכמות נבל שהיה שפל וחלוש ימות אבנר שהיה גבור שר הצבא. ולכאו' מה כיון באלו הדברים אם מת כאיש שפל או כגבור ואיש מלחמה ומה הפרש יש בין מיתת החלוש למיתת הגבור. ותו ק' אומרו ידיך לא אסורות ורגלך לא לנחושתים הוגשו. ופי' רד"ק ז"ל היה לך להכותו את יואב וכי ידיך היו אסורות מלהכותו ורגליך וגו' פי' רד"ק ז"ל ולפחות היה לך לברוח. והדבר ק' וכי להתרעם עליו בא היאך הומת הרי כבר מת ומה תועלת אם יתרעם עליו ומעולם לא שמענו קינה כזאת ותו ק' אומרו כנפול לפני בני עולה נפלת מי הפילו והיכן נפל שמדמה מיתת אבנר לנפילה. ותו ק' אומרו ויוסיפו כל העם לבכות עליו מה שמעו שהוסיפו לבכות ותו ק' אומרו עליו דגר' שפת יתר ודאי דעל אבנר היא הבכיה. ותו ק' דמאחר שכבר גמר הקינה וכבר אכל לחם וכיוצא חזר לקונן עם עבדיו באומרו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל מה חדית להו ולמה עם עבדיו דוקא ולא אל כל העם. ותו ק' קשר הדברים שאח"כ ואנכי היום רך ומשוח מלך מה כיון בדבריו אלו וסיים בדבריו ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו וכי צריכה למי' פשיטא דהקב"ה משלם לאיש כמעשהו:
אמנם נר' לפקע"ד עפ"י מה שפירשתי בעניותי מקראי קדש האמורי' בתהלים וכ"ת אלקים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה ראש מסיבי עמל שפתימו יבסמו ימוטו עליהם גחלים באש יפילם במהמורות בל יקומו איש לשון בל יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפות ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ע"כ. ובאמת כי מקראות הללו אומרים דרשוני וחיו כי הדקדוקים רבו. תחיל' וראש אלקים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק לא ידענו מה כיוון בזה באיזו מלחמה הוא אומר ומלתא דפשיטא דבלתי עזר הקב"ה יתש"ל לא היה מנצח במלחמה. ואני עני אמרתי בעניי פשט הכתוב עפ"י מ"ש הרב גאון עוזינו הר' חיד"א ז"ל דכל המזמור הזה מדבר כנגד היצה"ר וזה יהיה פשט הכתוב כדאמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה חבלין. וגם אמרו אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומעתה ז"א אלקים ה' עוז שהיא התורה היא היתה ישועתי שע"י עסק התורה עזרתני וסכותה לראשי ביום מלחמת היצה"ר אמנם סמיכות הכתובים שאח"כ לא ידענא מאי קאמר אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה ופי' רד"ק זממו מחשבתו כמו ועשיתם לו כאשר זמם שרוצה להציל עצמו. ולנו לדעת מה היא טענת הרשע ואם היא כדין. ותו ק' אומרו ראש מסיבי עמל שפתימו יכסמו דנר' הדברים הללו היא סחירה ראשונה לטענת היצה"ר. ולנו לדעת מאי קאמר דעמל שפתימו היא סותרת מחשבתו. ותו ק' שהתחיל אח"כ לקללם בב' אופנים ימוטו עליהם גחלים באש יפילם ולכאו' ק' היינו הך והך היינו מה הפרש יש כשיבואו עליהם הגחלים או כשיפילם באש הכל הוא שריפה. ותו ק' אומרו כמהמורות בל יקומו נר' דאם היה אדם אחר היה קם ולזה מתפלל שהרשעים שיפלו שם בל יקומו. ולנו לדעת מה כיון בזה. ותו ק' אומרו יצודנו למדחפות. ותו ק' ידעתי כי יעשה ה' דין עני מה הפרש בין עני לעשיר. ותו ק' או' אך צדיקים יודו לשמך מה היא ההודאה ואח"כ ישבו ישרים את פניך והא פשיטא ומאי חדית לן דהע"ה:
אמנם נר' לפקע"ד שיובנו. והן קדם יש לחקור דנשמת האדם היא שלוחה מאתו יתב' מתחת כסא הכבוד בגוף האדם לעבוד עבודתו יתש"ל. וכאשר באה בשליחותו יתב' אל גוף האדם והנה מצאה שם היצה"ר לפתח חטאת רובץ והחומר העכור ההולך אחר תאות הגופניות מוסיף ואזיל עד יגדל הנער ויבא לכלל שנים ויבין חקי האלקים ותורותיו ביני ביני הנשמה היא שבויה ביד החומר הגשמי וכבר נעשה לו טבע ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא. ולכאו' נר' דהקב"ה חייב לפדות הנשמה מן השבי ולטהרה מן היצה"ר. וכמו שכן פ' מהר"מ ז"ל הובאו דבריו בהמרדכי פ' הפועלים וז"ל האב ששלח את בנו למקום אחד ונשבה האב חייב לפדותו דהבן גופו שאול אצל אביו וחייב באונסיו יעש"ב. הרי דכיון שהבן הלך בשליחות אביו בחינם חייב אביו לפדותו כדין שואל וה"ה נמי אנן. בדידן העובדים את ה' ע"מ שלא לקבל פרס דחייב הקב"ה לפדותינו מבאר שחת:
ברם אשכחנא לה פתרי מלבד דשאלה בגוף האדם לא שייכא לד' הרא"ש ז"ל והרמ"ה ז"ל ונמצא דבמחלוקת הוא שנוי עוד בה דבשליח עצמו מצאתי ראיתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' ן' ששאלו ממנו וז"ל מי שהגיע לו נזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו עלילה והפסידוהו ממון אם על המשלח לשלם לו נזקו תשו' אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא למי שפשע הוא עצמו בשמירת ממונו אבל בכאן שהוזק השליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכ"ש אם השליח בשכר וכו' וכדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשי' שעל שכרו עלה בכתל ונתלה באילן ולפעמים שיפול וימות וכו' ואלו דברים פשוטים הם עכ"ל נמצא דהרשב"א ז"ל פליג על מהר"מ ז"ל שאין על המשלח שום חיוב: והרב מהר"י קולון בשו' קל"ה רצה להשוות הדעות ויצא לחלק דמהר"מ לא מחייב לשליח אלא בשליח בחינם דהוי גופו שאול למשלח אבל בשליח בשכר מודה מהר"מ ז"ל דפטור. עוד יצא לחלק דהרשב"א לא פטר אלא בהיזק ממונו אז פוטר אפי' לשליח בחינם דבממונו של השליח לא נעשה שואל אבל בהיזק גופו מודה הרשב"א דחייב המשלח כדין שואל. והסמ"ע ז"ל בסו' סי' קפ"ח חילק חי' זה בין נזק גופו להיזק ממונו ולא זכר שר שכבר ה' מהריק"ו ז"ל קדמו כנז"ל. ומהתימה על ה' כנה"ג ז"ל בסי' הנז' הגהב"י אות ח' שהוא הרבה לתמוה על ה' מהרשד"ם ז"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא ראה חי' זה של ה' מהריק"ו ז"ל. והוא עצמו באות ה' הביא חילוק זה משם הסמ"ע ולא הרגיש כלל. וענין ה' מהרשד"ם ז"ל הוא בח"מ סי' תל"ה נשאל על ראובן שהניח את בנו למשרת אצל שמעון וציוהו שלא ישלחנו בדרכים והוכרח שמעון בענין אחד ושלח את בן ראובן הנז' לעיר אחרת ובלכתו בדרך תפסוהו לסטים את המשרת והרגוהו. ועתה שואל אביו משמעון דמי בנו ששלחו בדרך אחר שהתרה בו שלא ישלחהו ושמעון טוען שהוא לא הכריחו לילך והנער גדול ואם הוא שלחו לא היה לו לילך. והשיב וז"ל כפי הנלע"ד דבר פשוט שהדין עם שמעון וכו'. והטעם כבר כתב הרשב"א והביאו ה' מהריק"ו ז"ל שאין המשלח חייב בנזקי השליח וכו' וכתב עוד לרווחא דמילתא אומר אני שהדין דין אמת מכח המשניות. א) שנינו בפ' הכונס המדליק את הגדיש וכו' היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב ופי' רש"י חייב על הגדי ועל הגדיש ואינו חייב על העבד דכיון שלא היה כפות היה לו לברוח ופטור והדברים ק"ו ומה התם שהוא המיתו בידים אפי"ה פטור ממיתה ומתשלומין מטעם שהיה לו לברוח אפי' שעשה מעשה בידים כ"ש וק"ו שיספיק טעם שלא היה לו לילך לזה המשלח שלא עשה מאומה. ב) שנינו בפ' אלו הן הנשרפין דחפו לתוך המים או הפילו לתוך האש ויכול לעלות משם ומת פטור ואמרי' בגמ' דרבותא קמל"ן אע"ג דזה דחפו והפילו בידים כיון דאדם אחר כיוצא בזה יכול לעלות פטור. ג) אמרי' בפ' כיצד הרגל הניח גחלת על לכו ומת פטור מטעם בהיה יכול לסלקה. וכ"ש וק"ו בנ"ד שהוא פטור שהיה לו לשליח שלא לילך:
עוד כתב טעמא אחרינא לפטור את שמעון דאף דנימא דהמשרת הזה גופו שאול אצל בעה"ב עכ"ז משום דחשי' שפיר מתה מחמת מלאכה וכמ"ש הרמ"ה ז"ל השואל בהמה מחבירו ובאו עליו ליסטים ונאנסים באותו דרך פטור משום דמתה מחמת מלאכה וכו'. ותמה על ה' מהר"מ ז"ל שפסק באב השולח את בנו ונשבה שחייב לפדותו מטעם דהוי גופו שאול וסוף דבר הלכה זו העלה דאין לנו להניח ודאו של הרשב"א ז"ל מפני ספקו של מהר"מ ז"ל יעש"ב. ואנא עני ב"א לא ידעתי שכול מלבד דנעלם מעיני הרב ז"ל דגם הגמ"י בפ' האומנים אזיל בסברת מהר"מ דהשליח גופו שאול להמשלח וחייב לפדותו ולא הוי מתה מחמת מלאכה וגם לא שאלה בבעלים:
עוד זאת אידרש דלפקע"ד לא הבנתי כונת דבריו דמדמה נדון דידיה לההיא דהניח את הגחלת ודחפו לתוך המים וכו' דכל הנך שאני דהאדם הוא בחירי והיה לו לברוח והיה לו לעלות או היה לו לסלקה מאחר שאינו שכור לו להמזיק אלא בחירי ברצון אבל בנ"ד שהמשרת היה שכור אצל בעה"ב ושלחו למקום אחד חושש המשרת שאם יסרב בשליחו' יגרשנו מאצלו ויפסיד מזונותיו שהוא מתפרנס ממנו וכמו שבא בשאלה שראובן אבי המשרת טוען שבנו הנז' הים מכלכל את שיבתו ובודאי שהכונה שהים מרויח בחנות שמעון ומכלכל את אביו ומה דמות יערוך. ותו ק' דלדידיה היכי מחלק הר' מהריק"ו ז"ל בין נזק הגוף לנזק ממון דמודה. הרשב"א בנזק הגוף דחייב. דהרי כל המשניות הנז' הם בהיזק הגוף ואפי"ה פטור. אלא ודאי דיש לחלק כדכתי' בעניותין ודו"ק:
זה נר' לפקע"ד בהכרח כי היכי דלא תקשי למהר"ם ז"ל מכל המשניות שהביא הוא ז"ל. ואי הוה מדמה הרב מהרשד"ם ז"ל דינו לשכיר מטעם שהי' ניזון מחנות שמעון אף שלא לקח שכירות אחרת בעד השליחות עכ"פ שכיר מיקרי ופטור כדכתי' ואליו הוא נושא את נפשו וגו' ובזה אפי' מהר"ם מודה דבשליח בשכר דפטור המשלח וכמ"ש ה' מהריק"ו ז"ל בעד מהר"ם ז"ל יעש"ב:
עכ"פ הראת לדעת דה' הכנה"ג הוא עצמו תפס על מהרשד"ם ז"ל איך לא ראה חילוקו של ה' מהריק"ו דבהיזק הגוף אפי' הרשב"א מודה דחייב ויצא לחלק דגם בנדון מהרשד"ם ז"ל היזק ממון והוא מאחר שכבר נהרג השליח ואביו תובע דמי בנו דמו הנה נדרש היזק ממון מיקרי אבל אם נשבה השליח ומבקשי' מעות לפדיונו אז ודאי נזק הגוף מיקרי ומודה הרשד"ם ז"ל שחייב לפדותו יעש"ב:
ולפקע"ד לפי קוצר המשיל לא הבנתי כונת דבריו תחיל' וראש במה שהק' לה' מהרשד"ם ז"ל דלא ראה חילוקו של ה' מהריק"ו אחרי המחי"ר מכתו"ר לישרי לן מר דהא בהדיא כתב כשהביא תשו' הרשב"א ז"ל כתב הביאה ה' מהריק"ו ז"ל וכו' יע"ש אלא דליה לא ס"ל האי חי' שחילק ה' מהריק"ו ז"ל מאחר דלדידיה כל המשניות שהביא הוי היזק הגוף ואפי"ה פטור ומשו"ה לא עלה על דל שפתיו חי' ה' מהריק"ו ז"ל. וגם על תירוצו פלא בעיני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דכיון שנהרג השליח ואביו מבקש דמים היזק ממון מיקרי הלא הרואה ירא' בדברי מהריק"ו שפי' החילוק באר היטיב ההפרש שיש בין היזק הגוף להיזק ממון והוא דבהיזק הגוף כיון דגוף השליח נעשה שאול למשלח כיון שהוזק ונתפס הרי המשלח חייב באונסים וחייב לפדותו משא"כ בהיזק ממון השליח שהוזק דהמשלח לא נעשה שואל אף על ממונו ולהכי פטור המשלח וא"כ איך נוכל לומר כיון שנהרג השליא היזק ממון יקרא הלא הגוף נאנס וחייב באונסים פשיטא ופשיטא דחייב לשלם מתן דמים ליורשים באופן דדברי הכנה"ג ז"ל שגבו ממני וכעת צ"ת:
ודרך הילוכי חזיתי' להגהמ"י ז"ל שהביא ראיה להיכא שהשליח הוזק אם הוא בחנם חייב המשלח לפדותו מאחר דגופו שאול למשלח ואע"ג דאין גניבה ואבידה בגוף האדם כדאמרי' באומנים מ"מ שאלה איכא כדפריך בפ"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו עכ"ל. ואנא בריה קלה לא ידענא מאי קאמר מה ראיה מייתי מהתם דהתם כונת הגמ' הוא דהקשו בש"ס אטו גזילות וחבלות לא דיני ממונות נינהו ומשני הודאות והלואות איצטריכא ליה דאי תנא דיני ממונות הו"א אפי' הודאות והלואות. ואי תנא גזילות וחבלות הו"א הודאות והלואות והאי דקתני גזילות וחבלות משום דעיקר ג' בגזילות כתיב ונקרב בעה"ב אל האלקים וחבלות מ"ל חבל בנופו מ"ל חבל בממונו להכי תנא דיני ממונות ומה הן גזילות וחבלות אבל הודאות והלואות לא. הנה כל מבין יבין דאין כונת הש"ס דכל מין חבלה בגוף ובממון חייב חלילה וחס דהרי מתה מחמת מלאכה פעור שאלה בבעלים פטור שליח שהלך בשכר פטור הדליק את הגדיש ונשרף העבד פטור על העבד וחייב על הגדיש והיא משנה ערוכה. והשתא נימא מ"ל חבל בגופו ת"ל חבל בממונו אלא כונת הש"ס הוא כיון שמצינו בגזילות דבעינן ג' וגזילות הוא מדין מזיק וה"ה חבלות דבעי' ג' ואנה"ן דאיכא פיטור וחיוב כל חד בדיניה ובאמת דברי הגהמ"י ז"ל הנז' צריכים ביאור: ובהיותי בזה ראיתי לה' צמת צדק ז"ל בסי' ו' שנשאל על ראובן ששלח שליח בשכר לעיר אחרת ודרך הילוכו נפל למים ונחנק ומת אי צריך כפרה המשלח והשיב דהרב מהרי"ו ומהר"ם מלובלין וה' ב"ש כולהו ס"ל דצריך כפרה המשלח מדאמרו בש"ס אמר הקב"ה לדוד על ידיך נהרג נוב עיר הכהני' ע"י נהרג שאול ויהונתן ע"י נהרג אחימלך וכו' הרי דנענש דהע"ה אפי' שלא עשה שום מעשה בכל הג' עונות הללו. והוא ז"ל כתב דלדידיה לא בעי שום כפרה מאחר דהשליח הוא בשכר ומקרא מלא דבר הכתוב ואליו הוא נושא את נפשו ואי אמרת דבעי כפרה הא ודאי לא ישכיר שום אדם פועל ישראל שמא ימות ב"מ ויהי' צריך לכפרה ובמס' אבות אמרו ויהיו עניים בני ביתך ופי' הרב שכל עבדיך ומשרתיך יהיו ישראל ענים שיהנו מנכסיו אל"ו דלא בעי כפרה. ושאני ההיא דאמרו ע"י נהרג נוב עיר הכהנים וכו' דהתם היה גורם ממש דלקח לחם וחנית מאת אחימלך ונמצא דבידים הרגו כשנתודע למלך שנתנו לו לחם וגם החנית וכו' יעש"ב:
ואחד הרואה בסי' ה' שנשאל באשה שהשכיבה את בנה ומצאתו מת בין זרועותיה ושאלה אשה ובעלה אם צריכים כפרה והאריך הרחיב ובתוך דבריו כ' דהבעל לא בעי שום כפרה כיון שהיה רחוק ממטת אשתו וכו' והגיה בנו וז"ל וההיא דנוב עיר הכהנים אף דאפי' גורם לא הוי ואפי"ה נענש דהע"ה מ"מ חששה מיהא איכא יעש"ב. והאמת כל עין רואה דברי' הללו תמ"ה תמ"ה יקרא דהוא הפך מ"ש ה' מר אביו ז"ל כנז' האמת אתמהה:
מעתה נבא לכו' הכתו' והוא דהרשע כל מחשבתו הוא דהקב"ה חייב לפדותו מאת היצה"ר וכאשר אמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות. עוד נקדים מ"ש מהר"מ דכל זה שאמרו שהאב חייב לפדות את בנו הוא דוקא אם הוא עני וסמו' על שלחנו דבלא"ה על הקרוב הקרוב מוטל לפדותו. עו"ן מ"ש רז"ל לעת"ל להצדיקים נדמה להם היצה"ר כהר גבוה ולרשעי' כחוט השערם הללו בוכים והללו בוכים הללו בוכים ומודים להקב"ה איך יכלו לנצח ההר הגבוה הזה והללו בוכים איך לא עלה בידם לעמוד נגד חוט השערה. עו"ן דעיקר ביאת הנשמה לעוה"ז הוא כדי ליהנות מזיו השכינה בדינא ובדיינא אחר שתיקנה כל נר"ן ח"י ולא תהיה בהיל לאסתכולי באפיה כביכול:
אמור מעתה עלי בא"ר כונת מ"ק דדהע"ה קא משבח להקב"ה שנתן לנו תורת אמת שע"י עסק התורה סכותה לראשי ביום נשק דהיינו במלחמת היצה"ר כאמו"ל עתה מתפלל דהע"ה אל תתן ה' מאויי רשע זממו דהיינו מחשבתו שאתה חייב להצילו ולפדותו מדינא אל תפק דא"כ ירומו סלה ח"ו ונותן טעם לדבריו ראש מסיבי עמל שפתימו יכסימו הכונה כל מה שנברא האדם בעוה"ז הוא ללמוד בתורה ולכבוש את יצרו ואם לא יוכל לנצחו הוי ממש מתה מחמת מלאכה ואיהו דאפסיד אנפשיה. וז"א ראש מסיבי רצונו לו' הסיבה הראשונה היא מלאכתם שהיא לימוד התורה הוייא תברה לסברתם וז"א "עמל שפתימו" יכסמו כשלא יעמדו נגד היצה"ר ויפלו ברשתו הוי מתה מחמת מלאכה:
ועוד נותן להם כל הסתירות של ה' מהרשד"ם ז"ל דאל יאמר הרשע אתה בראת היצה"ר לעתות אותי ונפתיתי ונשביתי בידו וא"כ אתה חייב לפדות אותו אמנם הסתירה לזה שלא היה לו לשמוט ולילך אחר מועצותיו. וז"א ימוטו עליהם "גחלים" אם יתנו עליהם גחלת הכי הוי דינא דפטור הנותן מטעם הי"ל לברוח וכן מצינו "באש" יפילם הפי' לתוך האש ג"כ דינא הוי דפטור וכן נמי דחפו לתוך המים או לתוך הכור ולא היה בו כדי להמית ומת פטור שהי"ל לעלות. וז"א "במהמורות בל יקומו" דייקא שהמה דוקא לא יקומו שאחרים כיוצא בהם קמים דהיינו הצדיקי'. ומעתה עפ"י הטענות הללו יכול לכבוש ליצה"ר בכל פעם שיתגבר עליו יזכיר לו דיני המדחפות כנז"ל. וז"א איש לשון שהוא הנחש היצה"ר בל יכון בארץ הא כיצד איש חמס רע הכונה כשיתגבר עליו יצודנו "למדחפות" יזכור דיניה היכי הוי היכא שדחפו לתוך הבור או לתוך המים דפטור וה"ה הכא. אח"ך ידעתי כי יעשה ה' דין עני והוא מ"ש מהר"ם ז"ל דאם אין לו נכסים לבן הסמוך ע"ש אביו ומתחנן לאביו שיפדהו חייב האב לפדותו והכי נמי אם הרשע הזה מכיר שהוא עני מן הדעת וסמוך על שלחנו של מקום וחוזר בתשו' ומתפלל שיעזרהו הקב"ה לפדותו הא ודאי כן יהיה וכמ"ש רז"ל אתם פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם וזהו מן הדין כמ"ש מהר"ם ז"ל דאחר שהאב הוא הקרוב יותר והוא קודם לפדותו וה"ה הקב"ה כביכול שנא' קרוב ה' לכל קוראיו. וז"א משפט אביונים דהכי דיינינן בב"ד של מטה. ואח"כ אמר דהע"ה דלא כן לגבי הצדיקים דאדרבא לגבי דידהו כל מה שיגדיל היצה"ר יודו לשמך שיכלו לנצחו שעי"ז ישבו ישרים את פניך בדינא ובדיינא נהנים מזיו השכינה ודו"ק:
מעתה נבא לפ' כונת מ"ק הראשונים. ונקדים במאי דאיתא במתני' דסנהדרין לגבי מלך מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו אמ"ר יאודה והלא מצינו לדוד מלך ישראל שיצא אחר מיטת אבנר אמרו לו לפייס את העם יצא וכתבו התיו"ט משם ה' כ"מ הכונה שהוצרך דהע"ה לצאת אחר מיטת אבנר מאחר שאבנר היה מנגד לדהע"ה בימי שאול ואח"כ בימי איש בושת וכשכעס עם איש בושת ושלח לאמר לדהע"ה שרוצה להשלים עמו ודהע"ה קבלו בספ"י ויעש לו משתה ואח"כ אמר לו אבנר שרצונו להביא לו כל ישראל שיהיו תחת מלכותו וישלחהו דוד ובהליכתו שלח יואב אחריו ויכהו בשער על החומש וימת והיו כל ישראל אומרים שהיתה יד דוד בהריגת אבנר ולכן יצא אחר מיטתו כדי לפייס את העם עכ"ל התיו"ט יע"ש ולכאו' איכא למידק דמקרא מלא דבר הכתו' שיואב הרגו לינקם מדם עשהאל אחיו שהרגו אבנר ומה מקום לחשדו לדהע"ה:
ולפקע"ד שהכונה שישר' היו רוצים לחייבו לדהע"ה מט' שהוא שלחו ובהליכתו בשליחותו נהרג וכמ"ש מהר"ם והגהמ"ר ז"ל ודוד רצה לפטור עצמו בטענת ה' מהרשד"ם ז"ל דמאחר שהיה גבור ושר הצבא לא הי"ל לחזור בשעה ששלח אחריו יואב. וכ"ת שהשליח לא אמר לו משמו של יואב שיחזור כ"א משם דהע"ה ולזה חזר אכתי ק' כשראה את יואב וקרב אליו ללחוש לו באזניו לא היה כפות וכבר היה יודע שהיה אויבו ומבקש רעתו מדמי עשהאל והי"ל לקדם ולהרגו או לכל הפחות הי"ל לברוח. ועתה ז"א ויקונן דוד על אבנר במתק שפתיו בדברי הקינה רצה לפטור עצמו וכה אמר הכמות נבל כדפי' רד"ק שהיה איש שפל וחלוש ימות אבנר שהיה גבור ואיש מלחמה ופי' דבריו ידיך לא אסורות הכונה שלא היה כפות ורגלך לא לנחשתים הוגשו וכפי' רד"ק ז"ל לפחות הי"ל לברוח אל"ו השעה גרמה לו למות כמו שמצינו בדין הפילו לתוך האש או לתוך המים ולא היה בו כדי להמית ומת פטור. ה"ן הכא. וז"א כנפול לפני בני טולה נפלת שאדם אחר כיוצא בו ודאי לא היה נהרג וכששמעו כל העם טענות דהע"ה אז ויוסיפו לבכות עליו שלא נשאר שום ספק בלבם שודאי שעה גרמה לו והמלך דוד נקי:
אמנם עבדי דוד נקיט להו בלבייהו משמוע טענות אלו של דהע"ה מאחר שלמחר ישלחם דוד למלחמה ויפטר דוד בטענות אלו דהיינו לא היה כפות הי"ל לברוח שעה גרמה לו. ולכן כשנגמר הבכי וההספד והלכו כל העם איש למקומו. אח"ך ויאמר דוד אל עבדיו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישר' הכונה כל טענתי נגד העם שלא להקטין את עצמם אבל האמת אגיד כי אין אני רשאי לשלחו כי הוא היה שר וגדול בישראל ואנכי היום רך ומשוח מלך ואי אפשר לי לשלחו כי אם הוא מעצמו רצה לילך והראי' תראו כי בני צרויה קשים ממני וא"כ אין לו שום עון כ"א ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו ואני איני צריך לכפרה כי לא הלך בשליחותי ודו"ק:
איך שיהיה נחזור לענינינו והוא דהתם בנדה כתבו התוס' משם ר"ת דלאו בכל המצות איכא משום לועג לרש דהא אמ"ר יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות זולת במצות ציצית דוקא משום דשקולה כנגד כל המצות כדכתי' וזכרתם את כל מצות ה' ולהכי אמרו בברכות דליה לכנפיך שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו עכ"ל. והדבר ק' לענ"ד לדברי ר"ת שכתב דכיון דנעשה חפשי לית ביה משום לועג לרש דהרי אכילה אלי' דכ"ע נעשה חפשי מן האכילה ואפי"ה איתא ברייתא בברכות ובמ"ק שאסור לאכול בפני המת ופסקוה כל הפוסקי' להלכה ופירש"י הט' משום לועג לרש וכן מצינו במצות לויה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ולדידי צ"ח:
אשר עפי"ז דאמרי' במתים חפשי תירץ ה' עיר דוד ז"ל החקירה דאיך מועיל התשו' מאחר דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ותי' יטיב דבישראל דאית להו תחית המתים אחר שנעשו חפשים מן המצות לית בהו אינו חוזר ונראה ולא באוה"ע וכן בבהמה נמי אמרי' נראה ונדחה אינו חוזר ונראה משא"כ בישראל ועוד ראיה אחרת דבישראל לא אמרי' נר' ונדחה אינו חוזר ונראה מבנין בית המקדש דמצינו דאחר שנחרב חזר ונבנה פעם ב' הרי דחוזר ונראה:
וזה יהיה לע"ד כו' הכתו' המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. דלכאו' ק' מה היא תוקף הקו' מדוע הכיתנו וגו' דבעונותינו מאס אותנו. ותו ק' תיבת אם בציון וגו' נר' דהיא קו' אחרת תרי תמיהי היל"ל ובציון געלה נפשך. אמנם עפי"ה הנה נכון דכבר אמרנו דבישראל ליכא למי' אינו חוזר ונר' מאחר דאית לנו תחית המתים ועוד ראיה מבנין בהמ"ק. וז"א המאוס מאסת את יאודה הא ודאי לא מאסתנו והראיה אם בציון שהוא בהמ"ק געלה נפשך ובכן ק' מדוע הכיתנו וגו' ודו"ק:
איך שיהיה יען ראיתי שהטרחתי למו"ר. חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחי"ד יכפר עליו לדורותי' קדש קדשים הוא לה' כי תשא את ראש בנ"י. ובהקדים את הידוע מ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל בכו' הכתו' ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה דהכונה לישראל עם קדוש ע"י האחדות נחשבים כגוף א' וע"ז כשהקב"ה נוטל צדיק א' מרגישים כאב הצער כל ישראל כמו נחסר אבר אחד שמרגיש הכאב כל הגוף משא"כ באוה"ע שהם מפוזרים וז"א ידין בגוים מלא גויות משא"כ בישראל מחץ ראש שהוא הצדיק על ארץ רבה שהוא כל ישראל:
ואני בעניי פירשתי הכתו' שאחריו מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש דיל"ד מה כיון דהע"ה להביא ראיה מנחל בדרך ולהכי ע"כ ירים ראש מאי קאמר. אמנם ידוע מ"ש בש"ס דתמורה אמר רבה ראשה של זו עולה או לבה של זו פשטה קדושה בכולה מ"ט כיון דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו אכל אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה וקדוש קדושת דמים וא"כ ישראל כיון שנחשבים כגוף אחד אם ח"ו ימות איניש דעלמא אף שמגיע הכאב לכל ישראל אכתי לא פשטה קדושה בכל ישראל אבל אם נסתלק הצדיק הגדול שבדור שהוא הראש הא ודאי פשטה קדושה בכל ישראל וראיה לזה מעגלה ערופה דתנן התם נמצא הראש במקום אחד והגוף במקום אחר פלוגתא דר' אליעזר ור"ע ר"א סבר מוליכין הראש אצל הגוף ור"ע סבר מוליכין הגוף אצל הראש והלכה כר"ע דהראש הוא עיקר. מעתה זה נר' כו' הכתו' דנרגש אחר אומרו מחץ ראש על ארץ רבה והלא מאחר דנחשבים כגוף א' למה יסתלק הראש אפי' בפטירת איניש דעלמא סגי מי לא מודית דבכאב האצבע שבגוף ירגיש ויצטער כל הגוף ולזה תי' מנחל בדרך רמז לעגלה ערופה בנחל הטעם שמוליכים הגוף אצל הראש הוא מסיבה כי הראש הוא העיקר שהנשמה תלויה בו ע"כ ירים "ראש" ודו"ק. מעתה זהו מה שרמזתי בנשאי מקדם על הגאון שאנו עסוקים בהספדו הא ודאי דהוי כלי כפרה יכפר עליו לדורותיכם ובודאי כל ישראל נעשו קדש קדשים דפשטה קדושה בכל ישראל ונתן טעם כי תשא את ראש דכיון שהיה עט"ר שהנשמה תלויה בו ודאי דהוי מזבח כפרה ודו"ק: חזרתי ואמרתי קדש קדשים הוא לה' כי תשא את ראש בני ישראל דלכוא' יל"ד אמאי נקט ראש בנ"י לפקודיהם היל"ל ראשי בנ"י או ראש בנ"י לפקודיו. אמנם נר' לפקע"ד בהקדי' מ"ש גאון עוזינו שאנו עסוקים בהספדו ז"ל בכונת מ"ש רז"ל במגילה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובהק' מ"ש ה' בינה לעתים הטעם שציוה הקב"ה לתת מחצית השקל דוקא ולא שקל אחד מפני שרצונו יתב' שנהיה לאחדים וכל א' מישראל יהיה בעיניו חשוב כחצי גוף ובהתדבקותו עם חבירו כגוף א' יהיה גוף שלם וכן חבירו עם האחר וכן ע"ז הדרך. וידוע דכל מלשינות המן הרשע היה דבאותו הדור הי' שנאת חנם בישראל ולזה נתן עצה לאחשורוש דהגיע העת להנקם מהם וז"א ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' ועוד הלשין דהם נפרדים מהאומות ואין אוכלים מאכילתם ואם נגע גוי ביין שלנו שופכים אותו דזה הוא המדה הטובה והגונה שצריך האיש הישראלי ליפרד מהגוים ולא להתערב עמהם כלל. ומעתה זוהי כו' המאמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן להלשין על ישראל בעד שנאת חנם לפיכך הקדים שקליהם שיהיו נזהרי' במדת האחדות להזהירם שלא תועיל עצתו של המן הרשע. דבזה פי' הרב ז"ל והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים כי בכל שנה מצות עשה להשמיע את ישראל טעם השקלים ושיתנו מחצית השקל ויהיו באחדות גמורה לבטל עצת המן הרשע וגם על הכלאי' דייקא שלא להתערב בגוים כלל כדין כלאים וידוע דישראל בהיותם באחדות נקראים קדש כדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ולא אמר תבואתם. וז"א לדורותיכם תהיו קדש קדשים ע"י מצות מחצית השקל דכל ישראל הם כגוף א' ולהכי נקט כי תשא את ראש בנ"י דכולם הם ראש אחד וע"י השלום והאחדות יבנה ביהמ"ק במהרה בימינו בעגלא ובז"ק כיר"א: