אור ברסלב
איש אמונים דרוש ב לשבת תשובה

איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר

דרוש ב לשבת תשובה

דרוש א לשבת תשובה

ממורי הרב בעהמ"ח ס' בני בנימין זלה"ה:

והנושא בא. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה:

גרסינן ביומא פרק ח' אמר ר"ח בר חנינא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה ר"ח ב"ח רמי כתי' שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובתם לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ:

ידוע הדבר ומפורסם הענין כאשר חכמים הגידו בכמה מקומות איך מע' התשובה היא בחסד ורחמים מאתו ית' עם עמו ישר' כדי שיזכו את נפשם ולא ידח ממנו נדח אבל כפי דין הגמור היה נותן שהנפש החוטאת היא תמות ולא תתקבל בתשו' כאשר כתבו המפרשים בשם בעל הרב העקידה דבמציאות התשובה מצינו ב' חסדים שעושה הקב"ה עמנו האחת שאחר שנעשית העבירה בפועל מה תועיל החרטה והוידוי בפה וכי ההורג את הנפש או המחלל את השבת וחזר בתשובה בפיו ובלבו התשוב נפשו של הנרצח או שבת המחולל למקומו והשנית כי מן הראוי היה שהחוטא לה' שהוא בלי תכלית שיהיה עונשו ג"כ בלתי תכלית ולא יהיה תקומה לו ח"ו וכו' ובזה פי' הרב בן פדהצור ז"ל כוונת המאמר שאמרו רז"ל בתנחומא שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמר להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמר להם הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה א"ל יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה א"ל יעשה תשו' ויתכפר הה"ד טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך ע"כ שהכונה שסברת החכמה היא שעונשו ביסורי' דהוי בפועל מדה כנגד מדה וסברת הנבואה היא שיהיה עונשו בלי תכלית ולא יהיה לו תקומה ח"ו והתורה סברה דדימה לסותר בית חבירו דמשלם כפי יכולתו ואולם הקב"ה ברוב רחמיו אף כי כל דברי החכמה והנבואה והתורה אמת מ"מ היותו בעל הרחמים בשם ה' שהוא רחמים הקל עונש החוטא ואמר יעשה תשו' ויתכפר הה"ד טוב וישר ה' דלהיותו טוב וישר בשם שהוא רחמים יורה חטאים בדרך התשו' שבחרטה ובוידוי יתכפר לו זת"ד ז"ל ובזה נ"ל כוונת המאמר שאמרו רז"ל שישר' אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה והקב"ה אומר שובו אלי ואשובה אליכם וצריך לדקדק במאי פליגי ועם האמור ניחא דישראל מתייראין לשוב מעצמם דאפשר שלא יתקבלו כס' החכמה והנבואה והקב"ה השיבם שובו אלי אלי דייקא שאני בעל הרחמים ומקבל תשובתכם וזה נראה נ"כ לענ"ד כוונת המדרש בתהלים בפסוק הלעולם תאנף בנו אמרו ישראל לפני הקב"ה אם אנו חוזרים בתשו' אי אתה מקבלנו הלא אתה תשוב תחיינו שהכוונה שאמרו ישראל לפני הקב"ה שאם אנחנו חוזרים בתשו' אי אתה מקבלנו כס' החכמה והנבואה והתורה שכולם הסכימו שהתשו' לא יועיל בהם אין הדבר כן אלא אתה שהוא בעל הרחמים תשוב תחיינו כמו שאמרת יעשה תשו' ויתכפר:

והנה נר' לפרש כוונת המאמר הנז"ל באופן אחר והוא דשאלו אם החוטא יש לו דין מזיק הזק הניכר וחייב מדין תורה או אינו אלא מזיק הזק שאינו ניכר ואינו חייב אלא משום קנס כדאמרינן בש"ס בפ' הניזקין במתני' דהמטמא והמדמע וכו' ע"ש וזה הוא שאומר חוטא מה עונשו ר"ל איך הוא העונש שלו אם הוא משום קנס או אם הוא משום מזיק מן הדין ונפקא מינה שאם אמרינן דהוי היזק הניכר חייב אף בשוגג אבל אם הוי היזק שאינו ניכר בשוגג פטור וע"ז השיבו כל א' וא' שיטה אחת שהחכמה השיבה חטאים תרדף רעה ר"ל שלעולם דין היזק שאינו ניכר יש לו ואינו חייב אלא משום קנס כדי שלא יהיה רגיל לעשות ככה וכמ"ש כדי שלא יהיה כל א' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חבירו כן החוטא ג"כ צריך לקונסו מפני שהרעה רודפת אחריהם ובכל יום ויום מוסיפים לחטוא וכו' והנבואה השיבה בי באמת החוטא דין הזק הניכר יש לו יען כי באמת החוטא הוא בנפש ובנפש כבר ניכר הנזק וכמ"ש המקובלים ז"ל כי כל חטא שאדם עושה פוגם ממש באברי הנפש וזה הוא שאמרה הנפש החוטאת היא תמות והתורה השיבה כסברת החכמה דדין היזק שאינו ניכר יש לו יען התורה אמרה יביא קרבן ויכפר לו ואם באמת היזק הניכר הוי איך מכפר לו הקרבן דבשלמא אם הוי היזק שאינו ניכר היינו שהכפרה ג"כ הויא בכי האי גוונא כמ"ש המפרשים בס' הקרבנות שהיה מחשב בדעתו שכל הנעשה בקרבן דהיינו בשחיטה והשריפה וכיוצא כאילו נפשה בגופו ממש ובזה מתכפר לו אבל אם הוי היזק הניכר איך מתכפר לו בדבר שאינו ניכר דהיינו במחשבתו והקב"ה הכריע דלפי האמת דין היזק הניכר יש לו דהרי אמרו המקובלים ז"ל דאפי' דהקרבן והוידוי מכפר היינו לתלות אבל לתקן פגם אשר פגם בנפש לא די בזה כי אם צריך תשובת המשקל דהיינו תעניות וסגופים כפי החטא אשר חטא וא"כ הוא היזק הניכר הוא כיון דהכפרה ג"כ צ"ל בכי האי גוונא וזה שאמר יעשה תשו' ויכפר לו ר"ל דכדי שיתכפר לו צריך תשו' ולא די בקרבן הה"ד טוב וישר ה' וכו' על כן הורה להם לחטאים הדרך לעשות תשו':

ואמנם נראה לע"ד לפרש כוונת המאמרים האלו באופן אחר בהקדים מ"ש הרב קול יעקב משם הרב אש דת פלוגתא דאיתמר ביבמות על פסוק את מספר ימיך אמלא שאמרו זכה משלימים לו לא זכה פוחתים לו דברי ר"ע וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו לא זכה פותחים לו ופי' עם מ"ש מרן הב"י בח"מ סי' רע"ו שכתב בדברי הרמב"ם דשותפין שנשתתפו זה עם זה וקבעו זמן לשותפות ושינה אחד מהם מהתנאי וגרם הפסד לשותפות אפ"ה אינם יכולים לחלוק עד זמן המוגבל אלא שמשלם ההפסד שעשה ואם לא רצה לשלם אז אם רצה השותף אחר לחלוק ולבטלו רשאי כיון ששינה התנאי ואולם מדברי המרדכי מוכח דפליג ע"ז וס"ל דכל ששינה התנאי אפי' משלם ההפסד רשאי השותף אחר לחלוק ולבטלו אפי' בזמן הקבוע דאדעתא דהכי לא נשתתף וידוע מאי דאמרן בקידושין ג' שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה וכבר נודע מ"ש בנדה דפסוק כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון דמיירי על יום הלידה שמשביעין לילד קודם שיצא לעולם שיקיים התורה והמצות ועל תנאי כן נברא וא"כ כשחטא האדם וגרם הפסד לשותפות ושינה התנאי לדעת הרמב"ם ז"ל יש רפואה ע"י תשובה שמשלם מה שהפסיד ואינו יכול הקב"ה לחלוק השותפות וצריך שיחיה האדם עד זמן המוגבל אמנם לסברת המרדכי מאות' שעה שחטא ושינה התנאי נתבטל השותפו' והנה בדברי ר"ע יש לפרש בב' הסברות או דס"ל כס' הרמב"ם דזכה דקאמר אינו ע"י תשובה דמשלמים לו או דס"ל כסברת המרדכי וזכה דקאמר הייני דוקא זכה מעיקרו משלמים לו אבל לא מעיקרו אפי' על ידי תשובה פוחתין לו וחכמים פליגי על ר"ע מן הקצה אל הקצה וסברי דלא דמי שותפות האדם עם דין שותפות שבין אדם למקום דבשלמא בשותפות בני אדם דינא כסברת המרדכי שאם שינה התנאי נתבטל השותפות אף תוך הזמן אבל בשותפות האדם עם הקב"ה אם היה כן אין העולם מתקיימת שמיד שחטא האדם ימות על עונו אלא שאין זה שותפות ממש אלא אשגרת לישן וא"כ כל דליכא שותפות לא יש קביעות זמן מעתה זכה מוסיפין לא זכה פותחין דייקא שהרי מעיקרא לא קבעו והכל לפי רוב המעשים זת"ד והרב קול יעקב כתב שנ"ל דע"כ לא פליגי אלא כשמשלם ההפסד לבד אבל כשמשלם ההפסד ונותן נמי הריוח מה שהיה לו להרויח בעסק אחר אפי' המרדכי יודה דיקיים השותפות עד זמן שקבעו ובזה מפרש הרב כוונת הפסוק ביחזקאל סי' ל"ג ואתה בן האדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאם ה' אלד'ים אם אחפוץ במות וגו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל ע"כ ופי' הרב הכוונה עם האמור ובהקדים עוד מאי דאמרי' ביומא אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות. לו כשגגות ופריך ואמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ומשני כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ זה כוונת הכתובים שישראל שבאותו הדור היו סוברים כסברת המרדכי דכל ששינה מתנאי השותפות אפי' משלם מה שהפסיד נתבטל השותפות וצריך למות הוא אומרם כי פשעינו וחטאתינו עלינו וכבר עברנו על התנאי ובם אנחנו למקום ואיכא הפסד וא"כ אפי' נעשה תשובה איך נחיה הא נתבטל השותפות ועל זה השיב הקב"ה אם אחפוץ במות הרשע כלומר אפי' לס' המרדכי היינו כשהשותף רוצה לחלוק אבל אני אם אחפוץ במות הרשע אין רצוני לחלוק השותפות ואעיקרא דדינא הלכתא כהרמב"ם דכל דמשלם מה שהפסיד אינו יכול לחלוק כי אם בשוב רשע מדרגו שמשלם מה שהפסיד וחיה ועוד שובו שובו דהיינו תשו' מאהבה ומיראה וכל דאיכא תשובה מאהבה הזדונות נעשות לו כזכיות א"כ מלבד שמשלם מה שיפסיד הוא נותן ריוח ג"כ כל כי הא אפי' המרדכי אזיל ומודה שצריך לקיים השותפות ועוד ולמה תמותו בית ישראל דאעיקרא אין אין כאן שותפות אלא אשגרת לישן כסברת החכמים דל"כ אין העולם מתקיים שמיד שחטא האדם ימות בעונו ובפרט כללות בית ישראל זת"ד ובזה נר' לע"ד לפרש הכתובי' בישעי' סי' נ"ח שאומ' ואותי יום יום ידרשון וכו' ישאלוני משפטי צדקוכו' למה צמנו ולא ראית ענינו נפשינו ולא תדע הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביתם תנגושו הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות האדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יוצע הלזה תקרא צום ויום רצון לה' הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשי וכל מוטה תנתקו הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך וכו' כבוד ה' יאספך וכו' אז תקרא וה' יענה וכו' ע"כ והכוונה שישראל שבאותו הדור היו עושים תשובה על עונותיהם ותענית ושק ואפר כדי להשלים ההפסד שגרמו בעונותיהם ועם כל זה לא היו נענים ולזה הם מתרעמים לאמר למה זה כיון דהלכתא כהר"ם במז"ל דכל שמשלם ההפסד אינו יכול לחלוק וזה שאומר ישאלוני משפטי צדק כלומר שואלים ממנו בדבר משפט למה צמנו ולא ראית עינינו נפשינו ולא תדע וכפי סברת הרמב"ם צריך אתה לקבל תשובתינו כיון שאנחנו משלמים ההפסד בתשו' ועשית עצמך כאלו לא ראית ולא ידעת ח"ו הקב"ה משיבם הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביבם תנגושו ר"ל בשלמא אם ביום התענית אתם מתעסקים בתורה ובמצות. כדי ליתן ריוח יותר על ההפסש שגרמתם היה לכם פתרון פה לומר למה לא תתקבלו בתשובה לפני אבל אתם לא כן עשיתם כי כל אחד ואחד ביום התענית מתעסק למצוא דבר חפצו ורצונו מתאות העולם הזה בכל עצביכם תנגושו כפי' רד"ק כי ביום התענית יאספו העם ויראה אדם בעל חובו וישאל ממנו חובו נמצא שכל תשובתכם אינו אלא לעקור העון בלבד זה שאומר הן לריב ומצה תצומו כלומר כדי לשלם ההפסד שהם הריב והמצה שהם עונות לזה היתה בוידוי ובתענית שלכם לא תצומו כהיום להשמיע במרום קולכם ר"ל איני רוצה בזאת החשובה שאני סובר כהמרדכי שפסק אפי' ישלם ההפסד עדיין ברצון השותף תלוי דבטל השותפות אפילו תוך הזמן וא"כ הכזה צום וכי אני בוחר לענות אדם נפשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה' אלא צריכים אתם מלבד שתשלימו ההפסד בתשו' שתעשו זכיות כדי ליתן ריוח ואז לא תתבטל השותפות וזה שאומר הלא זה צום אבחרהו דמלבד דפתח חרצובות רשע וכו' ג"כ תעשו זכיות הלא פרוס לרעב לחמך וכו' אז יבקע כשחר אורך וכו' וכבוד ה' יאספך וכו' ואז תקרא וה', יענה וכו' דאליבא דכ"ע כיון שנותן ריוח ג"כ אינו יכול לבטל את השותפות ותתקבלו בתשובה:

ובזה יובן ג"כ לע"ד הפסוק בקהלת סי' ח' שאומר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלדים אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה ע"כ והכוונה אני פי מלך מלכו של עולם שמור לקיים מצוותיו ולא לבא לידי חטא שזה היותר טוב שלא לחטא מ"מ אם חטא האדם לא יאמר כיון שחטאתי ושניתי התנאי של האלד'ים נתבטל השותפות כס' המרדכי שאפי' ישלם ההפסד נתבטל השותפות א"כ מה בצע שאחזור בתשובה ויעמוד בדבר רע להשאר בחטא לזה אמר ועל דברת שבועת אלד'ים אם עברת לה אל תבהל מפניו תלך לומר שלא יש תשלומין בתשו' אלא אל תעמוד בדבר רע וחזור לפניו יתב' בתשובה מפני כי כל אשר יחפוץ יעשה שאפי' המרדכי לא אמרה אם חפץ השותף לקיים השותפות וא"כ אם הוא חפץ לקבלך בתשובה ודאי שהרשות בידו וכו':

ובזה נבא לפרש המאמר שאמרנו שאלו לחכמה וכו' שהכוונה שהחכמה ס"ל כסברת הרמב"ם ולכן אמר' חטאי' תרדף רעה ר"ל שכל מה שרודף את החוטאי' להמיתם הוא הרע' שעשו דהיינו ההפסד שגרמו בעונותי' אבל אנה"נ אם משלמים ההפסד שעשו ש"ד ואין ביד הקב"ה לבטל השותפות לכן אמרה הנפש החוטאת היא תמות והתורה סברה כסברת הרב קול יעקב שכשמשלם ההפסד וגם נותן ריוח אין ביד השותף לבטל ולכן אמרה יביא קרבן ויתכפר ר"ל מלבד התשובה צריך להביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה ברוב רחמיו תפס ס' חכמי' דאעיקר' דדינא שותפות אין כאן אלא אשגרת לישן ואפילו שלא ישלם ההפסד די לו בוידוי ובחרטה וזהו שאמר טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך התשובה שאם לאו אין העולם מתקיים. ובזה גם כן יובן המדרש של תהלים שאמרנו שאמרו ישר' לפני הקב"ה אם אנו חוזרים בתשו' אי אתה מקבלנו כסברת האומרים שלא יועיל התשובה אבל אין הדבר כן הלא אתה ה' בעל הרחמים ותפסת ס' חכמים ואמרת יעשה תשובה ויתכפר וזהו שאומר הלא אתה תשוב תחיינו וגו'

איך שיהיה נמצינו למדין מדברי הרב אש דת שישראל עם הקב"ה דין שותפין יש להם אם חטאו ועשו תשו' באנו למחלוקת הרמב"ם והמרדכי כאמור. ולע"ד יש לי לחקור בדברי הרב דמהיכן למד דדין שותפין יש להם אם משום שאמרו ג' שותפין יש באדם משם אין ראיה שהאדם עצמו הוא אלא השותפין הם הקב"ה ואביו ואמו והאדם הוא העסק של השותפין. ואם משום שאמרו כי לך תכרע כל ברך שמשביעין את הילד קודם שיצא לעולם שוקיים את התורה משם נראה לדמותו לדין משיב את חבירו בחנות למחצית שכר ולא לדין שותף. וכן ראיתי למפרשים אחרים שדימו לדין משיב את חבירו ונ"מ שאם דינו של האדם הוי כמשיב את חבירו בחנות הוי חמור שאסור לו להתעסק כלל בדברים אחרים. כמ"ש בתוספתא בירו' ר"פ א"נ וז"ל המשיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנות מפני שאין עיניו על החנות בשעת האומנות ואם היה עמו בחנות מותר ע"כ ופסקוה כל הפוסקים א"כ אם נאמר שוש להם דין המשיב חבירו בחנות אליבא דכ"ע אינם יכולי' להתעסק בעסק אחר מעניני העוה"ז מפני שמתרשל בעבודת ה' ואם ישנו יכול הקב"ה לבטל העיסקא כל זמן שירצה אבל אם נאמר שיש להם דין שותפין הויא פלוגתא: והנה בהך פלוגתא רגע אדבר והוא שהרמב"ם בפ"ה מה' שותפין כ' וז"ל המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה מאותה סחור' וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת וכו' ואח"כ כתב אחד מן השותפין ששינה והלך למקום שלא היה לו לילך וכו' או נשא ונתן בסתו' אחרת וכן כיוצא באלו הדברים כל פחת שיבא מחמת זה שעבר חייב לשלם ואם היה שם שכר השכר לאמצע כמו שיתנו בשכר וכו' עכ"ל. ועל מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת כתב מרן בכ"מ וז"ל ברייתא הביאה הרי"ף אגב גררא גמרה אין מושבין חנוני למחצית שכר ע"כ והברי' שהביאה הרי"ף בפ' א"ג היא זאת שזכרנו והביאה שם אגב גררא לומר שהמשיב את חבירו בחנות צריך לשלם לו כפועל בטל מפני שאינו יכול לעסוק במלאכה אחרת. כדתניא וכו' וגם הרא"ש כתב כדברי הרי"ף נמצא שלד' הרמב"ם גם בשות' אינו יכול לעשו' בעסק אחר:

אמנם הרב בעל הטורים בסי' קע"ו הביא דברי הרמב"ם הללו דהמשתתף עם חבירו בסתם וכו' והשמיט דין זה דלא יעסוק בסחורה אחרת וכתב מר"ן בב"י וז"ל והרמב"ם כתב ולא יעסוק בסחורה אחרת וכו' ורבינו השמיט זה ואפשר דס"ל דלא נאמר דין זה אלא במשיב את חבירו בחנות שצריך טורח הרבה בחנות והרמב"ם ס"ל דגם בשותפות כיון דמתעסק הוא בסחורה אחרת מתרשל מן השותפות דינא הכי זת"ד. נמצא דלדעת מרן ב"י ז"ל פליגי הרמב"ם ובעל הטורים בדין שותף אם נאמר דין זה או לא:

וראיתי להרב מהר"י יפה ובאו דבריו בתשובת מהראנ"ח בח"א סי' ס"ד שנ"ל לפרש פי' אחר בדברי הרמב"ם שמ"ש ולא יתעסק בסחו' אחרת ר"ל במעות השותפות בעצמם שאם נתן לו על דעת לקנות חטים לא יקנה שעורים שאם כדברי הרב בית יוסף קשיא שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בתחילה תלת בבי ולא ישנה ממנהג המדינה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ואח"כ כתב ולא יקיף ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא יפקיד ביד אחרים ואלו השני בבות דהיינו לא יקיף ולא יפקיד הם דומות לתלת בבי הראשו' אבל זאת הבבא דלא יתעסק בסחורה אחרת ממעות עצמו היה לו להביאה או בתחילה או בסוף ולמה כתבה באמצע הבבות. ועוד קשה שהרי כתב הרמב"ם אחד מן השותפים שנשא ונתן בסחורה אחרת כל פחת שיבא מחמת זה שעבר חייב לשלם ואם היה שם שכר השכר לאמצע כמו שיתנו שניהם בשכר ע"כ דבשלמא כפי פי' זה אתי שפיר כמו שיתנו אבל לפי פי' הר"י אם זה נתעסק במעות עצמו והרויח במעותיו למה יתן לו ואם נאמר דקנסינן ליה סוף סוף מאי כמו שיתנו. ועוד קשה דהרי הרמב"ם כתב אח"כ לפיכך הנותן מעות לחבירו לקנות חטים לא יקנה שעורים ואם כדברי ה' ב"י מאי לפיכך דעדין לא כתב מדין זה. באופן שה' הגז"ל דחה דברי מרן וסברתו הוא לעסו' ממעות עצמו ובזה אפי' הרמב"ם מודה שהשכר לעצמו וכתב דיש לחלק בין אומנות שצריך טורח רב ומתבטל לגמרי מהשותפות דאז הוא דאמרינן בתוספתא לא יעסוק באומנות אבל סחורה דאין צריך טורח רב כ"כ ואינו מתבטל מהשותפות השכר לעצמו זת"ד ולפק"ד אחר המחילה רבא לא זכיתי להבין דברי קדשו שכתב שיש לחלק בין אומנות לסחורה כנר' מדבריו שלעולם הדין שוה בין המשיב לחבירו בחנות ובין בשותף שבשניהם לא יעסוק באומנות אבל בסחורה אחרת ממעות עצמו יכול הוא להתעסק והריוח הוא לעצמו וזה ליתא שהרי בהדיא שנינו בסיפא דתוספתא והביאה הנ"י והרא"ש בפ' א"נ ורי"ו בנכ"ז ח"א וז"ל ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח או מכר השכר לאמצע וגם הרמב"ם פסקה בפ"ז מה' שותפין וליכא למימר שגם התוספתא יפרש הרב בדרך זו שלא יהיה לוקח ומוכר ממעות השותפות בדברים אחרים דמלבד דהדברים מוכרחים דסיפא הוי דומיא דרישא דכמו דברישא קתני לא יעסוק באומנות היינו באומנות שלו גם סיפא בהכי משתעי דלא יהיה לוקח ומוכר אפי' ממעות עצמו ועוד שהרי הרא"ש ורי"ו כתבו וז"ל ואם לקח במעותיו חצי השכר לבעל החנות כאלו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ"ל הרי בפי' שהם מפרשים התוספתא דהוי אפילו במעות עצמו שאם לקח ומכר השכר לאמצע ומ"ש על מר"ן לע"ד לא קשייא דמה שהקשה דמאי לפיכך שכתב הרמב"ם כונת הרמב"ם הוא שכל דינים אלו שכתב נלמדים מדין הנותן מעות לשלוחו וכו' וא"כ כונתו הוא כך לפיכך שאמרנו שכל המשנה מדעת חבירו בדבר שמקפיד עליו חייב לשלם לפיכך וכו' שגם כן שם דינו הוא כך כמ"ש ואדרבא לע"ד דלפי פי' שמ"ש הרמב"ם ולא יעסוק בסחורה היינו ממעות השותפות שאם נתן לו מעות על דעת לקנות חטים לא יקנה שעורים קשה למה חזר הרמב"ם לכתוב דין זה דהנותן מעות לחבירו לקנות חטים וכו' דהיינו רישא ממש דלא יעסוק בסחורה אחרת ולמה כפל הדברים ומ"ש עוד מלשון הרמב"ם שכתב השכר לאמצע כמו שיתנו שניהם בשכר שאם התנאי היה ליקח חצי או שליש או רביע גם זה שעסק במעות עצמו נעשה כמו שהלוה מעותיו לשותפו וצריך ליתן לו השכר כמו שיתנו בשכר בתחי' גם מה שדקדק דלמה כתב זאת הבבא באמצע והיה לו להביאה כתחילה או בסוף גם זה איפשר להליץ בעד מר"ן שלפי האמת כל הבבות שכתב עולות בקנה אחת וטעם אחת להם שכל המשנה מדעת חבירו בדבר שמקפיד עליו אז חייב לשלם ההפסד והשכר לאמצע וא"כ אין לדקדק בסדר כתיבתם:

והנה הרב פרישה שם בסי' קע"ו גם הוא פירש בדברי הרמב"ם כהמוהר"י יפה ז"ל והוסיף להקשות על דברי הב"י ממ"ש הרמב"ם שם באותו פרק וז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כאחד אלא מוכר אלו בפ"ע וכו' ע"כ והיא תוספתא בירו' ופסקוה כל הפוסקים זולת הראב"ד שם בהשגות כמש"ה ומ"ש שם הרב כ"מ שלח ידע טעמו ואיפשר לומר שטעם הראב"ד יהיה זה דכיון שאמרנו שאסור לו להשותף להתעסק בסחורה אחרת א"כ איך רשאי לקנות ולמכור לעצמו ולפי דברי הר"י יהיו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי וליכא למימר דדוקא מאותו המין רשאי ליקח משום דאין מבטל בו זמן שבשעת שקונה להשותפות קונה גם לעצמו משא"כ כשקונה סחורה אחרת דהרי הב"י בעצמו כתב בי"ד סי' קע"ז דמ"ש הרמב"ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין רבותא קאמר דה"א דאסור משום דמשתדל במכירת עצמו יותר משל שותפות וכ"ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר באופן דגם הרב פרישה דחה דברי מר"ן ופי' דברי הרמב"ם כמוהר"י יפה ז"ל אלא שהוא ז"ל מחלק בין משיב חבירו חבירו בחנות ובין שותף יע"ש עוד ראיתי מקשים על מר"ן ממ"ש הרמב"ם שם ולא ישתתף עם אחרים וכו' אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו אם פיחתו פיחתו לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו עכ"ל וכתב מרן ב"י וז"ל ונ"ל דכשניהם אינם שותפים אלא בסך פ' עסקינן ואיצטריך סד"א כיון דאין לו להתעסק בסחור' אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהיה הריוח לאמצע קמ"ל עכ"ל וצ"ל מ"ש דכשמתעסק בסחורה אחרת ממעות עצמו הוא לבדו הריוח לאמצע מפני שמתרשל מהשותפו' וכשמתעסק עם השותף הריוח לעצמו ועין להרב כנה"ג בהגהות הב"י שדחק עצמו ליישב דברי מר"ן ודבריו דחוקי' כמש"ה:

וראיתי להרב כנה"ג שם שהקשה על מר"ן דאיך כתב דהרמב"ם למד מהתוספתא הזאת דהמשיב את חבירו בחנות דלא יעסוק בסחורה אחרת ואם עסק השכר לאמצע הרי גבן האומן העוסק באומנות והוא המלמד לא הוי דינא הכי דהרי התם לא קאמר דאם עסק דהריוח לאמצע אלא דאם יעסוק לכתחילה ומטעם איסור נגע בה אם עסק הריוח לעצמו ועוד הק' עליו דלמה לא הביא מסיפא דתוספתא דתני ולא יהי' לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח או מכר השכר לאמצע דהוי דומה כדומה למ"ש הרמב"ם ועוד דקשה עליו דנר' מהתוספתא הפך דברי הרמב"ם דהא בתוספת' מסיימינן בהך חלוקא ואם היה עמו בחנות מותר ופסקו הרמב"ם בפ"ז מה' שותפין וכיון שכן אין נלמד דין הרמב"ם מהתם כיון דהכא עומדין השותפין זע"ז ומסיק הרב אך קשה למוהרשד"ם סי' קס"ח שכתב דכיון דהרמב"ם סובר דאפי' בממון עצמו השכר לאמצע י"ל שגם הרי"ף והרא"ש סברי כן דלפי זה חלוק הרב בעל הטורים עם אביו הרא"ש שהרב בעל הטורים לא הביא דברי הרמב"ם מפני שחולק עליו כמ"ש הב"י ותו קשה לפי מ"ש דמאי דקתני בתוספתא לא יעסוק באומנות מפני האיסור אבל אם עסק הריוח לעצמו והרב ז"ל בב"י ומוהרשד"ם אינם מביאים אלא מסיפא דתוספתא א"כ איך מביא מוהרשד"ם ראיה לנדון שלו דלא הוי סרסרות כמו אומנות גם על מוהרש"ך סי' קס"ו מח"א קשה שנשאל על ג' שותפין שנשתתפו והתנו בניהם שהשנים ישבו בחנות והשלשי ישלח להם סחורות ממקומו למכור בחנות. והשנים שנשארו פה אחד מהם נתעסק בעסק המובשירליק והריוח והאחר עשה יין והרויח ותובע השלשי חלקו ממה שהרויחו והשיב הרב דהדין עמו מהא דתני' בתוספתא המושיב את חבירו וכו' מפני שאין עיניו על החנות וקשה על הרב ממ"נ אם מרישא דברייתא מייתי ראייה הרי אין שם ראייה שהריוח יהיה לאמצע ואם מסיפא דברייתא מייתי ראייה אין שם ראייה לנדון שלו דהמובשירליק דמי לאומנות שאינו מרויח אלא בנופו וכו' גם על מוהרי"ט בס' שארית יהודה שכתב בראובן ושמעון שנשתתפו לזמן קצוב וראובן הרויח בביתו בבגדים שעשה תוך זמן השותפות ותובע שמעון חלקו שנשתכר בבגדים שהדין עם ראובן שלא לתת חלק לשמעון שלא יצויר שאם ח"ו היה מפסיד ראובן בבגדים הפסיד לעצמו ועכשיו יחלוק הריוח עם שמעון וקשה דמה יענה הרב למה ששנינו בתוספתא ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ומפרשי לה הרא"ש ורי"ו אפי' ממעות עצמו ושמא הרב ז"ל יתרץ דשאני נדון התוספתא שמכר דברים אחרים בחנות השותפות משא"כ בנדון הרב שמשתכר בביתו זת"ד ולע"ד זה החילוק שחילק בין מוכר בחנות למשתכר בביתו קשה דכיון דכל הטעם מפני דכשעוסק בדברים אחרים מתבטל מן השותפות מה לי בחנות מה לי בביתו ואדרבא בבית נר' יותר ביטול מפני דכשהוא בחנות איפשר לו ליבטל מעסקו כשיבא לו איזה עסק מהשותפות שבחנות אבל בבית קרוב לודאי שיבטל מן השותפות לגמרי באופן שדברי מרן והרבנים שזכרנו כולם צריכים ישוב אמר הבן לע"ד אחר דלחיכנא עפרא דתחות רגלוהי דמרן אבא נוכל לומר דכונת הרב כנה"ג לחלק בין כשעוסק בחנות לכשעוסק בביתו הכונה דהיינו בשעה שאינו מפסיד להשותפות דהיינו בלילה או בשעה שאינו יושב בחנות דהולך לביתו ואינו עוסק בעסק השותפות וזה דחק את עצמו ונתעסק בעסק הבגדים בהכי הוא דאמר הרב דאין לשמעון חלק בהם והתוספתא איירי דעסק בחנות כיון דזה עסק בהיותו בחנות אפי' שהוא ממעות עצמו הריוח לאמצע דאיכא הפסד לחנות בהיותו בחנות ומתעסק בדברים אחרים אבל כיון שזה עסק בביתו בשעה שאין דרך בני אדם להתעסק כגון בלילה הריוח הוא לעצמו דאיכא ליה למימר מאי הפסדתיך:

וראיתי להרב מכתם לדוד הי"ו בתשו' כ"ב שגם הוא נשא ונתן בדברי הרמב"ם ומה שרצה לתרץ הוא שלעולם כ"ע ס"ל דאם נשא ונתן במעות עצמו הריוח לעצמו ומה שאמרו בתוספתא לא יעסוק וכו' היינו לכתחילה אבל אנה"נ שאם עבר ועסק השכר לעצמו ומ"ש בסיפא ואם מכר דברים אחרים השכר לאמצע היינו שלקח דברים אחרים ממעות השותפות. והטור ס"ל שאפי' לכתחילה אינו אסור אלא במשיב את חבירו בחנות שצריך טורח רב אבל בשותפין אפי' לכתחי' מותר זת"ד ע"ש ולע"ד אחר המחילה רבא מלבד דדבריו דחוקים דהתוספתא סתם קתני דלא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים דנר' אפי' ממעות עצמו דהשכר לאמצע ועוד קשה דמה יענה הרב להרב מוהרשד"ם ומוהרש"ך שפסקו בשותפין שהשכר לאמצע אפי' ממעות עצמו שפסקו דלא כמאן:

והנה מה שנר' לע"ד כדי ליישב דברי מרן והתשו' של הרבנים הוא לומר שזה היסוד שהניח ה' הגז"ל לחלק בין אומנות שהוא בגופו ובין סחורה שאינו בגופו אינו לע"ד אלא אף באומנות אם מתעסק בו בהתמדה שאז יש אומדנא שנתבטל מהשותפות ודאי שהשכר לאמצע אבל כשהוא דרך עראי אפי' בסחורה השכר לעצמו וזה הוא כוונת התוספתא שברישא קאמר אם היה אומן לא יעסוק באומנות והיינו אפילו דרך עראי מפני שחבירו מקפיד עליו אבל אם היה עמו בחנות מותר מפני שכבר רואה שאינו מתבטל מהשות' אבל מ"מ אם עבר ונתעסק דרך עראי השכר לעצמו ובסיפא קאמר ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים והיינו דרך קבע ובהתמדה שאז השכר לאמצע אפילו הוא עמו בחנות מפני שלא יתבטל מהשותפות ומשו"ה לקט ברישא אומנות לרבותא דאפי' באומנות דסד"א דבאומנות לא יש ביטול דבידו הוא אם יבא לו עסק מן השותפות יניח האומנות לשעה אחרת קמ"ל דאפי' הכי אסו' מפני שחבירו מקפיד עליו וכ"ש סחורה דאסו' דתלוי בדעת אחרים ומתבטל מהשותפות ובסיפא דקאי בקבע ובהתמדה קמ"ל רבותא דאפי' סחורה דאינו צריך טורח רב וסד"א דהשכר לעצמו דאינו מתבטל מהשות' כ"כ קמ"ל דאפילו הכי השכר לאמצע וכ"ש אומנות דצריך טורח רב ובהתמדה ודאי דמתבטל מהשותפות והשכר לאמצע והרמב"ם שכתב אסור לעסוק בסחורה אחרת כוונתו היא בהתמדה מפני שבשותפות כיון שהשותף עמו כמ"ש הרב כנה"ג אסור אבל באקראי ובדרך עראי מותר כמ"ש ולזה כתב שאם נשא ונתן בסחורה אחרת השכר לאמצע ובמ"ש אם נשתתף עם אחרים שהשכר לעצמו היינו מפני כיון שיש לו שותף אחר אינו מתעסק אלא בדרך עראי מפני זה השכר לעצמו כמ"ש מרן וקמ"ל שהשכר לעצמו ומ"ש הנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר רשאי הוא לקנות לו מאותו המין היינו מפני שחבירו עמו בשיתוף ומותר אפי' לכתחילה כמ"ש והרב בעל הטורים דהשמיט דין זה דלא יעסוק בסחורה אחרת אפשר דפליג על הרמב"ם וס"ל דלא נאמר דין זה אלא במושיב את חבירו בחנות שצריך טורח רב אבל לא בשותפות כמ"ש הב"י וגם אפשר דלא פליג אלא מפני דלא מצא הדבר מפורש בדברי אביו הרא"ש בדין השותפין מפני זה לא כתבו ומרן ז"ל לא אמר אלא בדרך אפשר וא"כ לא קשיא עוד מה שהקשה הרב כנה"ג דכפי דברי מהרשד"ם שכתב דהרי"ף והרא"ש מסתמא לא פליגי על הרמב"ם דכפי זה הרב בעל הטורים חולק עם אביו הרא"ש ולע"ד לא קשיא על מוהרשד"ם דכוונתי היא דאנו יש לנו לפסוק כהרמב"ם כיון שמצינו לו שפסק כן בפירוש דהרי"ף והרא"ש אפשר לומר דלא פליגי והעור ג"כ אפשר דלא פליג ומה שהשמיט דין זה ולא כתבו היינו מפני שלא מצא אותו בדברי הרא"ש אביו בפירוש גם הוא השמיטו איך שיהיה נמצינו למדין דבשותפין העומדין זה עם זה דרך עראי מותר לעסוק בסחורה אחרת אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ובהתמדה אפי' אם עבר ועסק השכר לאמצע ולדעת הטור אפשר דס"ל דאפי' בהתמדה השכר לעצמו ובזה אתי שפיר מה שפסקו מהרשד"ם ומהרש"ך דהשכר לאמצע מפני שהיה בהתמדה ומוהרי"ט שפסק בספר שארית יאודה דהבגדים הם לעצמו אפשר דנדון דידיה היה שעסק דרך עראי וא"כ אם לא אמר שישראל יש להם דין שותפין עם הקב"ה יכולים לעסוק בדברים אחרים מעניני הע"ז דרך עראי אליבא דכ"ע ובדרך קבע אליבא דהטור יכולים לעסוק אבל אם יש להם דין המושיב את חבירו בחנות אסור אליבא דכ"ע ואפשר לקיים דברי הרב אש דת עם מ"ש רז"ל שכל השומר את השבת, כהלכתו נעשה שותף להקב"ה במע"ב וכן אמרו כל הדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה וכו' א"כ מצינו שדין שותפין יש להם:

איך שיהיה נחזור למה שאמרנו שכשעושים תשו' מאהבה שאז הזדונות נעשות להם כזכיות הוי כמי שנותן ריוח ואז אפי' אליבא דהמרדכי אינו יכול הקב"ה לבטל השותפות עד זמן המוגבל ובזה נבא לפרש המאמר הנצב פתח השער שאומר גדולה תשו' שמביאה רפואה וכו' והרב יד משה פירש שהכונה עם מה שפי' רש"י דמעיקרא שובבים אתם שאם תעשו תשו' מעלה אני עליכם שחטאתיכם נערות ושיטות היה וכתיב ארפא משובתכם כבעלי מומי' שנתרפאו ונשאר רושם והיינו כמו שאמרו והיינו כמ"ש רז"ל שחכם עוקר את הנדר מעיקרו אכל רופא מכאן ולהבא הוא מרפא ועפ"ד דרך הקדש. וכן עם האמור שכשאמר גדולה תשובה שמביאה רפואה וכו' הדין שלפי האמת העון עשה הפסד וצריך רפואה בתשובה ובאנו למחלוקת הרמב"ם והמרדכ"י אם יועיל התשו' כמ"ש למעלה ולזה רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם והוי כחכם העוקר את הנדר מעיקרו ולא נשאר רושם כלל ודינו כמו שלא היה הפסד כלל וכו' ארפא משובתכם דהוי כמו רופא שמרפא מכאן ולהבא ונשאר רושם ואליבא דהמרדכ"י לא יועיל ומשני כאן מאהבה כאן מיראה שכשעושה תשו' מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות והוי כמי שנותן ריוח ואז אפי' אליבא דהמרדכי השותפות קיים כמו שלא היה הפסד כלל:

מעתה נחזור לנושא מקדם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו' בהקדים מ"ש הרב נאות יעקב שדבר הוא כינוי לשבת וכבר כתבנו לעיל שע"י שמירת שבת הוא השותפות שיש לנו עם הקב"ה ולזה רמזתי ובדבר הזה תאריכו ימים לרמוז שע"י שמירת השבת מועלת התשובה ותאריכו ימים על האדמה בעולם הזה ויתקיים השותפות. עוד חזרתי ואמרתי ובדבר הזה תאריכי ימים לרמוז שע"י שמירת שבת יבא משיח צדקנו ויגאלנו כמ"ש המפרשים ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו בעגלא ובזמן קריב כיר"א:

תוכן העניינים

איש אמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה