איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש א לשבת תשובה
שדרשתי בק"ק גדול בשנת התרכ"ו ליצירה:
והנושא בא לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה: איתא במדרש אמרה כנסת ישר' לפני הקב"ה רבונו של עולם תשובה שלך היא שנא' השיבנו ה' אליך ונשובה אמ"ל שלכם היא שנא' שובו אלי ואשובה אליכם לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם:
ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל מע' התשו' ובפרט בימים האלה נזכרי' ונעשים קרא כדכתיב דרשו ה' בהמצאו ואמרו רז"ל אלו יו"ד ימים שבין ר"ה ליוה"כ שהם מוכנים לקבלת התפילות וימינו פשוטה לקבל שבים ובכן מן הראוי על כל איש ישראל לשוב בתשובה שלימה מאשר חטא על הנפש בכל השנה ויתודה על כל חטאתיו ויקרע סגור לבבו וישוב אל ה' וירחמהו. ואף כי באמת כי להוכיח במילין ביום השבת הקדוש הזה ראוי והגון לעבור לפני התיבה אחד חכם בקי בחדרי התורה להורות לעם בנ"י את הדרך ילכו בה וגם שיהיה זקן ואיש שיבה שיהיו דבריו נשמעים ורגזו וחלו מפניו וגם צריך שיהיה צדיק תמים שלא יאמרו לו השומעים טול קורה וכו' התקוששו וקושו וכו' לא כן אנא עני ב"א ידעתי בינ'י מעוט ערכי ואם שלש אלה ולא אחת בהם וכמאמר דוד הע"ה לעשות רצונך אלד'י חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא דלכאו' שתי מקראית הללו קשה לזווגם ולמה נסמכו אהדדי:
אמנם עפ"י האמור הנה נכון דכבר אמרנו דשלשה דברים מעכבים את האדם מלהוכיח את העם דהיינו צריך שיהיה זקן וחכם וצדיק. והנה דוד הע"ה בעד הזקנה לא היה צריך להתפלל שכבר היה יודע מספר שנותיו ע' שנה שניתנו לו במתנה לקדושים אשר בארץ המה זיע"א. נשאר לו להתפלל בעד החכמה והיראה לעשות רצונו יתב'. וז"א לעשות רצונך אלד'י חפצתי דהיינו שאהיה צדיק עושה רצונו יתב' וגם שאהיה חכם וז"א ותורתך בתוך מעי ועי"ז הנני מוכן לעבור לפני התיבה בקהל עם וז"א בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא לא אשוב מפני כל כלל:
וזה יהיה לפקע"ד כו' המסרה הביאה הרב מהר"ם אלשיך ז"ל בפ' שמות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים מי אנכי ומי חיי מי אנכי ומי ביתי והוא ז"ל פירשה באופן נאות. ולפקע"ד עפי"ה היא פשוטה דכבר ידוע דפרעה ומצרים הוא כינוי ליצה"ר וכבר ידוע מה שדרשו רז"ל במס' שבת ומס' חגיגה על פסוק ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא:
מעתה נא"ה דבעל המסרה בא ללמד למי שרוצה לקום להוכיח את העם צריך שיחשוב בתחי' שיהא ירא ה' וז"א מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים דהיינו להצילם מכבלי היצה"ר. ועוד צריך שיהיה זקן וז"א מי אנכי ומי חיי שעדין אני רך בשנים ועוד צריך שיהיה חכם וז"א ומי אנכי ומי "ביתי" דייקא כי ביתי ריקם ממקרא וממשנה וכל טוב באופן כי ידעתי בעצמי כי אין בי אפילו אחת משלשה דברים אלה הנז':
אמנם דחקתי ונכנסתי לקיים גזרת מלך מ"מ כי הוא פקד עלי לעשות נח"ר לנר"ן הרבנית אדונתי מ"א הכ"מ ביומא דמשלם הי"א חדשים חיובא דמיא עלי להגדיל המספד ובפרט כי הן בעוונותי לא עשיתי לה שום כבוד במיתתה שמתה חוץ למקומה בחולי הרע רח"ל אוי לי על שברי כי אבדתי סימא טבא מביתא וכמו שמצינו באאע"ה שבא מהר המוריה לספוד לשרה ולבכותה כ"ש וק"ו לגבי דידי כמה וכמה חיובא רמיא עלי לספוד ולבכות למעבד נייח לנר"ן:
ולפקע"ד אמינא דבכונה מכוונות סמיכי אהדדי קרא דויהיו חיי שרה עם פסו' שלאחריו ותמת שרה וגו' ותו קשה או' לספוד לשרה ולבכותה היל"ל לסופדה ולבכותה. אמנם נראה לפקע"ד עם מה שראיתי לה' דרש אברהם דפי' כו' המאמר א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לו' לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן ש"צ מכפרת והוא ז"ל פירש בחקירה אחת שחקר דמאי שנא פרה אדומה יותר מכל הקרבנות שהזקן פסול להקרבה ופרה אדו' אפי' זקנה כשרה ותי' יטי'ב כיון דהיא קדשי בד"ה וז"א מה פרה אדו' מכפרת בין בחורה בין זקנה כן מיתתן ש"צ זקני' וזקנות מכפרים ואל יחשוב אדם אשה זקנה למה צריך בכיה והספד מאחר כי בא עת פקודת' הס כי לא להזכיר מאחר שמיתתה מכפרת חייבים לבכותה על צדקותה וחסידותה וצנעותה. ומנא תימרא מאאע"ה שהרי שרה מתה זקנה בת קכ"ז שנה ואי' במד' ויהיו חיי שרה הה"ד יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וכדי שלא תטעה שאינם חייבים בכבודה ובהספדה לזה סמיך לה ותמת שרה וגו' ויבא אברהם לספוד "לשרה" דייקא לבכות על חסידות' ומעשי' וכ"ש וק"ו לגבי דידי כי אני בנה וחיובא רמיא עלי וגם כי לא היתה זקנה כ"כ שלא הגיעה לע' ודאי דמן הראוי עלי לספוד אותה וכמו שמצינו ברז"ל שהפליגו בשבח נשים צדקניות והביאו ראיה מהאלמנת הצרפתית שזכתה שיתאכסן אצלה אליהו זיע"א שא"ל הקב"ה לאליהו (מלכים א' סי' י"ז) קום לך צרפתה הנה צויתי שם אפה אלמנה לכלכלך:
אך צריכים אנו להבין ויכוח של אליהו עם האלמנה דכתיב בקראי וכ"ת ויאמר אליה לקחי נא לי פת לחם בידך ותאמר חי ה' אלד'יך אם יש לי מעוג כ"א מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו ויאמר אליה אליהו אל תיראי בואי עשי כדברך אך עשה לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשה באחרונה כי כה אמר ה' אלד'ים כד הקמח לא יכלה וגו' ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא ובנה ימים וגו':
והנה הדקדוקים באלו הכתו' רבו א' או' לקחי נא לי פת לחם בידך לכאו' היל"ל תני לי פת לחם ותיבת "לקחי נא" וגם תיבת "בידך" היא יותר'ת הכב'ד. ותו ק' תשובתה חי ה' אלד'יך אם יש לי מעוג ורש"י ז"ל ורד"ק ורלב"ג פי' שהוא לשון עוגה והמ"ם שמושית. אכן התרגום תרגם מידעם והכלי יקר הסכים לפירושו שכוונתה שאין לה לא נילוש ולא אפוי כ"א קמח. ולכאו' ק' מאי נ"מ אי היה לה נילוש או עוגה או אפוי הלא כל כוונת תשו' שאין לה מה ליתן לו כי חייה קודמין. ותו קשה או' כי אם מעט קמח בכד ומעט שמן בצפחת וכי אליהו תבע ממנה שמן הוא תבע פת לחם ואם היה לה מאה גרבי שמן מה יועילו להרעב. ותו קשה תשובת אליהו שהשיב לה כל בתר איפכא וכה א"ל אל תיראי בואי עשי כדברך אך עשה לי עוגה קטנה בראשונ' והוצאת לי ולך ולבנך באחרונה מאריה דאברהם היא אינה רוצה לתת לו מאומה מפחדה פן תמות ברעב והוא החזיק את לבה שלא תפחד אך שתתן לו בראשונה זהו הפחד שלה שאינה רוצה ליתן היל"ל אל תיראי כי כה אמר ה' אלד'י ישראל כד הקמח לא יכלה ואח"כ יאמר לה שתעשה לו עוגה קטנה או גדולה שבגדולות. וה' כלי יקר וה' פני שלמה פי' הענין במצות חלה כי אליהו היה כהן ומבקש שתתן לו החלה ואף לפי פי' קשה תיבת והוצאת לי וגו' היא יותרת הכבד ותו קשה מעשה האלמנה שעשתה להפך שאכלה היא והוא שניהם ביחד כפי פירש"י הפך ציווי אליהו ועכ"ז מעיד עליה ותלך ותעשה כדבר אליהו וכי זה הוא דבר אליהו הלא אליהו א"ל עשה לי עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ואיך מעיד הכתו' הפך הענין האמת אתמהה:
אמנם נלפקע"ד אי ניחא קמיה שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר דהדברי' מגיעים לההיא דאיתא בנזיר די"ב א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקת שליח עושה שליחותו וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי ניהו קדיש לה אמר רבא ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה לא בת ולא בת בת ולא בת בן ולא אם ולא אם אם ולא אחות ואף עפ"י שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דההיא שריא מ"ע דבההיא שעתא דקא"ל הוה נסיבן לגברא כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמי' לא משוי שליח. תנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחים זא"ז ואם לאו מגלחים נזירים אחרים בשלמא בתרא' איכא קדמאה קמיה אלא קדמא' מי איכא בתרא' קמיה אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא אבל במלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח עכ"ל הני'. ונחלקו רש"י ותוס' בפירושא דהאי תירוצא דרש"י פירש דלא אסיק אדעתיה שום אדם למנות שליח כ"א במילתא דמצי עביד השתא אבל במילתא דלא מצי עביד השתא כגון אשה נשואה שאין בידו לקדשה עכשיו לא משוי שליח ונ"מ דאם אסיק אדעתיה ואמר לשלוחו שיקדש לו אשה נשואה לכשתתגרש או תתאלמן שפיר דמי: והתוספות ז"ל פי' דכו' התרצן כך היא שאין שום אדם יכול למנות שליח כי אם במילתא דמצי עביד השתא אבל במילתא דלא מצי עביד השתא אף אי אסיק אדעתיה לא מצי משוי שליח וע"ז הוקשה להם וז"ל וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי ואיך עושה שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואור"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימין דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאי' בפ' האומר דס"ב פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לאו מחוסר מעשה ובידו לתולשם. ומ"מ בהא טעמא לחודה לא סגי למימר דמצי למעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמרו פ' ר"ג האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה ה"ז גט כיון שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם התם ליבמתו מהו ומאי קא מבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיוכל לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגלגול עד כאן לשון התוספות ז"ל ע"ש:
והנה בדברי התו' הללו צווחו ביה קמאי דמהרימ"ט בח"מ סי' כ"ג הק' על התו' דאי פריש ומינה שליח שיקדש לו אשה לאחר שתתגרש ש"ד וכן בחלה אם מנתה שליח להפריש לה חלה לאחר שתלוש שפיר דמי ועליו השיגו המש"ל בפ"ט מהל' אישות והמח"א בהל' שלוחין סי' יו"ד והרב משאת משה ח"ג סי' י"א ועד אחרון ה' פי שנים בדרשותיו ד' קי"ג יע"ש בדבריו ולא עת האסף:
ברם לא נכחד עצמי מלדבר תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והוא דהטור ביו"ד סי' שכ"ז פסק דאין מפרישין חלה מקמח ואח"כ הביא משם הר"א ממיץ שכתב דהיינו דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים וכ' הב"י דטעם הר"א ממיץ כתב הסמ"ג משמו דקי"ל כר' אליעזר ב"י דמשנתו קב ונקי דס"ל בפ' האומר דס"ב אדם מקנה דבר שלב"ל האומר פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ויביאו שליש ונתלשו והביאו שליש דבריו קיימים ומטעם זה יכולה אשה לו' לחבירתה קחי קמח זה ולושי עוגות והפרישי חלה בעבורי ואעפ"י שבשעת הציווי היתה קמח ולא היתה ראויה לחלה עכ"ל. ודין זה פסקו מרן בש"ע סי' שכ"ז וסי' שכ"ח יע"ש:
נקוט מיהא דדין זה דמהרימ"ט כבר קדמו הר"א ממיץ ז"ל והביאו הסמ"ג והטור ובעה"ת ז"ל בשמו ומרן נמשך אחריהם ומה להם כי יזעקו על הר' מהרימ"ט. איברא דהי"ל למהרימ"ט להביא סייעתא לדבריו מדברי הר"א ממיץ:
והיותר תימה להמש"ל דבפ"ז מהא"י על פסק יותר הר"מ ז"ל וז"ל האו' ליבמה הרי את מקו'לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך ה"ז מקו' הואיל ואילו קדשה עתה הוו קידו' תופסין בה מספק וכתב מרן ז"ל בכ"מ דהויא מקו' גמורה ולא ספק מקודשת כיון דתפסי בה קי' לא הוי דבר שלב"ל וכיון שהוא מקדש עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה ש"ד ותמה עליו ה' משנה למלך בשני מקומות בפ"ז ובפ"ט דאיך קא פסיק ותני דהויא מקודשת גמורה דהוי דשלב"ל ובודאי דאילו היה רואה דברי ה' ב"י ליכא שום תמיהא דהרי פירש להדיא דס"ל כסברת הר"א ממיץ ז"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומיהו מקצת ריאיה איכא כגון פירות ערוגה דהפירות כבר הם בעולם יכול להפרישם תרומה לכשיביאו שליש ויתלשו וכן קמח יכול לקרוא לה שם חלה לכשילוש אותה והוא הדין נמי ביבמה כיון דתפסי קידושין מספק אם קדשה מעכשיו חלין הקידו' גמורים לכשיחלוץ לה יבמה ולא נשאר שום תמיהא על מר"ן כ"מ ז"ל:
אך מה שאני תמיה על הב"י דבסי' שכ"ח פ' הטור וז"ל אין מפרישי' חלה בלתי נתינת רשות בעל העיסה ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפי' בעוד' קמח מועיל אפי' שעדין לא נתחייב בחלה עכ"ל וכתב הב"י ה"ט כמ"ש בתוס' דנזיר הנז' כיון דבידו להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהיה חלה על קמח זה לכשילוש יע"ש:
ואחד הרואה בלבבו יבין דטעם זה נקטו התוס' משום דס"ל דאין האדם יכול להפריש חלה בעודה קמח דהוי דבשלב"ל הוכרחו לטעם זה שבידו להביא עיסה מגולגלת וכו' ברם לדידיה שכ' למע' טעם הסמ"ג דכיון דהוא עצמו יכול להפריש חלה מקמח לכשילוש מטעם זה יכול למנות שליח א"כ תו לא צריכינן לטעם זה דבידה להביא עיסה מגולגלת וכו' ונמצא ח"ו כסותר עצמו ולדידי צ"ע:
ודרך אגב חזיתיה לה' ארח מישור שהביא לשון זה של הב"י וכ' משם הב"י שנתן טעם דמצי משוי שליח להפריש חלה בעודה קמח לכשילוש כיון דבידו ללוש ולגלגל וכו' ותמה עליו דטעם זה דבידו ללוש ולגלגל לא הרוה צמאונם להתוס' והוכרחו לטעם הב' דבידו להביא עיסה מגולגלת יע"ש: והאמת פלא דטעם זה דבידו ללוש ולגלגל לא הזכירו על דל שפתיו הב"י כלל כמו שיר' הרואה שם ואיך בודה מלבו ח"ו דברים שלא היו כדי להק' עליו וצ"ע:
ובהיותי בזה חזה הוית לה' תה"ד סי' קפ"ח שנשאל באשה משרתת שהלכה בעלת הבית למקום אחר והניחה העיסה וכבר החמיצה וקרובה להתקלקל העיסה אם יכולה המשרתת להפרי' חלה מהעיסה בלי רשות בעלת הבית אי שרי למיעבר הכי או לאו והשיב דשפיר דמי למיעבד הכי כיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעה"ב וזכין לאדם שלא בפניו וקי"ל זכיה מטעם שליחות אתרבאי ולעניין תרומה רבינן שליחות מאתם גם אתם וה"נ המשרתת נעשית שלוחה אפי' שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה. ואע"ג דבפ"ק דחולין די"ב ע"א אמרי' דהאו' לשלוחו צא ותרום לי ושמע איניש אחרינא ואזל ותרם אין תרומתו תרו' דהו"ל תורם שלא מדעת אלמא אע"ג דידע האי בעידנא דתרם דניחא ליה לבע"ה לתרום שהרי ציוה לשלוחו לתרום מ"מ הואיל ולדידיה לא. עבד שליח לא מהני וי"ל דדווקא התם ל"מ משום דאי' למימר דדעת הבע"ה דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מידה רגיל הבע"ה לתרום בעין יפה או רעה או בינוני אבל בהפרשת חלה בזה"ז דהכל שוין בו ליטול כזית ולשורפה אין לומר כלל שיש קפידה מי יפריש ויתרום ותו דאיכא חשש קלקול העיסה ליכא קפידה כלל עכ"ל יעש"ב: ואני בער לא ידעתי איך יצאו דברים אלו מפי קדוש דכ' דטעם למי שתרם שלא ברשו' אע"ג דשמע לבע"ה דציוה לשלוחו לתרום דנמצא דניחא ליה אפ"ה אין תרומתו תרו' מטעם שאינו מכיר באיזה מידה תור הבע"ה:
הנה מלבד דרש"י ז"ל פי' דטעם דאין תרומתו תרומה דהכי דרשינן בגטין ובב"מ אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הרי להדיא דגזרת הכתו' היא מהיקישא ותו ק' דלדבריו ז"ל אף אם מינהו שליח בפי' וא"ל זיל תרום אם השליח לא ידע באיזה מידה רגיל הבע"ה אין תרומתו תרו' משא"כ האמת דהכי אי' במתני' דמס' תרומו' משנה ד' התורם בשלחותו של בע"ה תורם כדעתו של בעה"ב ואם אינו יודע דעתו של בע"ה תורם בבינונית פיחת יו"ד או הוסיף עשרה תרומתו ת' הראת לדעת דאעיקר תלוי שהשליח יתרום ברשות בעה"ב לא במידה שרגיל בה בע"ה:
ואעיקרא דדינא ק"ל מה זכות הוא לבע"ה שהשליח או המשרתת תוציא החלה אם מטעם חשש קלקול העיסה תניח הפרשת החלה אחר אפיית הפת דהכי איתא בספרי דמפרישי' חלה אחר האפייה מדכתי' והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרו' לה' וכן פ' הרי"ף והרמב"ם והטו' בסי' שכ"ז ומרן בש"ע אין שום חולק וא"כ מה זכות הוא לה שבע"ה מסתמא רוצה להפריש ולברך ברכת ההפרשה ובודאי יקפיד בזה וכמו שמצינו במצות כיסוי הדם דהקפיד שחייבו ר"ג עשרה זהובים ומכ"ש היכא דליכא חשש קלקול העיסה כמ"ש הוא ז"ל וצע"ר:
והנה דין חייוב חלה אינו אלא בלחם דכתי' באכלכם מלחם הארץ אבל הסופגנין והדובשנין ועיסה שבלילתה רכה וטגנה בשמן פטור' ואם אפאה בתנור חייבת. וכ' הטו' דצריך משעת גילגול שיהא מכוון לטגנה בשמן ומעשה אבל אם מתחי' הגלגול לא נתכוון לכך חייבת וכן אם נתכוון לכך ואח"ך נמלך ועשה חררה קטנה לבנה קטן הרי נתחייבה כל העיסה בחלה ולהכי ה' מהר"ם מרוטנבורג ז"ל היה נוהג בבית בכל עיסה אף שמתחילה היו מתכוונים לבשלה או לטגנה לאפות עוגה קטנה כדי שתתחייב בחלה כל העיסה שהיה חושש שמא תימלך והעשה חררה לבנה קטן עש"ב תו איתא במתני' דחלה פ"ד משנה ח' דחלה נאכלת עם הזר על שולחן א' ואי' בחולין ד' ק"ד ע"ב דמתני' מיירי בחלת ח"ל דכיון דהיא דרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה וכמ"ש בתו' יע"ש:
מעתה נבא לפ' כוונת הכתו' והוא דאליאו בנבואתו היה יודע דהאלמנ' אין לא כ"א מעט קמח בכד והייתה מנחת אותו ליום המחרת לאכול היא ובנה שאותו היום כבר אכלו אלא כל מה שביקש ממנה אליהו הוא שתפריש חלה מהקמח לכשתלוש ותתן לו החלה לאכול וכדעת הר"א ממיץ כיון שבידה ללוש ולגלגל ולזה אמ"ל בזה הלשון לקחי "נא" לי פת לחם הכונה שתפריש עתה מהקמח הקרוי נא' שיעור חלה ותעשה לו פת לחם כיון שבידה ללוש כל העיסה וזה רמז לה "בידך" דיקא ללוש ולגלגל והאלמנ' הבינה דבריו אבל היא סברה לה כד' התו' דעיקר הטעם הוא דבידה להביא עיסה מגולגלת וזה היה חסר המציאות שלא הי"ל בביתה ולזה אמרה לו חי ה' אלקי"ם אם שיש לי מעוגה וכמ"ש המתרגם מידעם והסכים ה' כלי יקר שכונתה שאין לה נילוש וכיון שאין בידה להביא עיסה מגולגלת אינה יכולה להפריש חלה מקמח וז"א כ"א מעט קמח בכד. ועוד אמרה דמעיקרא פטורה כיון שזה מעט הקמח עם מעט השמן שבצפחת היא עושה לה ולבנה ובכן היא פטורה מהחלה. ואינה יכולה לעשות אותה ולאכלה עמו ביחד כי חוששת כי אח"ך ימות ברעב וכוונתה שימתין עד למחר ותעשה ויתן לאליאו לאכול לא מתורת חלה כ"א בתורת חסד. וע"ז השיב לה אליאו בנועם אמריו בואי עשי כדבריך שתעשה כל העיסה מטוגנת בשמן כמו שאמרה עכ"ז איכא למיחש שמא תמלך והתיקון הוא לעשות עוגה קטנה לאפות אותה לחייבה בחלה כמו שהיה עושה מהר"מ מרוטנבורג וז"א אך עשי עוגה קטנה לאפותה והוצאת לי דייקא שתתחייב בחלה ואח"ך תעשי לך ולבנך באחרינה. ועל חשש שתמותי ברעב בישר אותה כי כה אמר ה' אלקי' ישר' כד הקמח לא יכלה וגו' עכ"פ השומע דברי אליהו שאמר והוצאת לי יבין שאסור לאכול הכהן עם הזר על שלחן אחד וזה אינו. ולזה קמ"ל קרא דהאלמנה עשתה כדבר אליהו להוציא עוגה קטנה משום חשש שמא תימלך אבל בשעת אכילה אכלו שניהם על שולחן אחד כיון דלא גזרי' העלאה אטו אכילה. וז"א ותעשה כדבר אליהו דהיינו שעשתה עוגה קטנה אבל ותאכל היא והוא ובנה ימים על שולחן אחד ודו"ק
איך שיהיה נחזור לקוטב דרושינו שהתחלנו לדבר שהחייוב מוטל עלינו לשוב בתשו' שלימה בימים האלה שהם ימי תשו' מעבירות שבידינו. בין מעבירות שבין אדם למקום בין מעבירות שבין אדם לחבירו כדי שביום הקדו' הבע"ל יתמלא רחמי' אבינו שבשמים וימחו' ויסלח לכל עוונותינו כדאי' במתני' במס' יומא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו את זו דרש ראב"ע עבירות שבין אדם למקום יוה"ך מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"ך מכפר עד שירצה את חבירו. אר"ע אשריכם ישר' לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אבינו שבשמים שנא' וזרקתי עליכם מים וגו' ואו' מקוה ישר' ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישר':
והנה לנו לדעת במאי פליגי ראב"ע ור"ע ואי לא פליגי מאי חדית לן ר"ע: אמנם כדי להבין כוו' הני תרי תנאי צריכי' אנו להבין כוונת הכתו' בישעיא סי' נ"ח וכ"ת ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי כי כה אמר ה' רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט אין שלום אמר אלקי"ם לרשעים. והדקדו' באלו הכתו' רבו שאין אנו יודעים פירושם דבתחי' אמר סולו סולו פנו דרך ואח"ך הרימו מכשול ואין אתנו יודע מה הם המכשולות והדרך שצריך לפנות ונותן טעם כי הקב"ה אף ששוכן למעלה גם שכן את דכה ושפל רוח להחיות לב נדכאים ולא ידענו מה זו נתינת טעם ואח"ך אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' דפי' רז"ל דמיירי בבעלי תשו' שהיה רחוק ונעשה קרוב ומה שייך כאן. ותו' אמר והרשעים כים נגרש וגו' ולנו לדעת דמה כיון הנביא במשל הזה שהמשיל לים נגרש ויגרשו מימיו רפש וטיט ובשביל זה אמר אין שלום אמר אלקי"ם לרשעים ומאי קאמר:
אמנם נלפקע"ד אי ניחא קמי שמייא ואם יוכשר בעיני מו"ר דהדברי' מגיעי' לההי' דאי' בב"מ דק"ח ע"א אמ"ר יאודה א"ר לכרייא דנהרא תתאי מסייעי עי עילאי לא מסייעי תתאי וחילופא במייא דמיטרא תנ"ה ה' גנות המסתפקות ממעיין אחד ונתקלקל כולן מתקנות עם העליונה נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן וגם מתקנת לעצמה תנ"ה ה' חצרות השופכים לביב א' כולן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה ופי' העניין כך הוא ד אלו הגינות הם מסתפקו' ממעיין אחד הנמשך מלמעלה למטה ועלו אבנים ומכשולו' מתוך המעיין וצרי' להרים המכשול מתוך המעיין אם המכשולות הם מצד העליון של הנהר חייבים התחתונים לסייע לעלייונים כדי שירימו המכשולו' וירדו המים למטה להשקות שדותיהם וכיון שמגיע התועלת להתחתוני' חייבים לסייע לעליוני' אבל אם המכשול הוא לצד מטה אינם חייבים העליוני' לסייע להתחתוני' להרים המכשו' כי אין מגיע להם שום תועלת בהרמת המכשולות אדרבא הם רוצים שלא יפנו הדרך וירימו המכשולו' ולא ילכו המים במרוצתם ויהיה להם מים בשפע להשקות שדותיהם אמנם אם אלו החצרו' יש להם ביב א' שהולכים שם מי הגשמים שלא יעשו רפש וטיט אזי כשהמכשול הוא לצד מטה העליונים חייבים לסייע להתחתוני' כדי שילכו במרוצה ולא יתעכבו שם רפש וטיט אבל אם המכשו' הוא לצד מעלה התחתוני' אינם חייבים לסייע להעליונים כי אדרבא הם רוצי' שיתעכבו המים למעלה וישאר אצלם המקום נקי מטיט:
ורגע אדבר במה שראתה עיני להר' מהר"א ששון ז"ל בסי' מ"ה שנשאל בראובן פקיד המלך בעיר א' על שפת הים ונשברה ספינה אחת סמוך לעיר הנז' וקנה כל נכסי הספינה הנז' ראובן הנז' ועוד כמה אנשים קנו מהספינה הנז' סך רב ואח"כ בא מאמר מאת המלך ומוהורד'אר וגזרו בכל תקף וחוזק לקבץ כל מי שקנה מנכסי הספינה הנז' ותפסו את ראו' הנז' וב' משרתיו עמו כי היה לו שם ויד במלכות עכ"ז סבל כמה יסורים ועונשים קשים ומכה אכזרית והוציא כמה הוצאות והציל את עצמו מהתביעה הנז' ואגב ניצולו כל האנשים שקנו מהספינה הנז' והנה בעתה תובע ראו' הנז' מאת כל האנשים שקנו מן הספינה הנז' שיסייעו אותו בכל ההוצאות שהוציא המה יתנו חלקם שאם היו תופסים אותם היו מסוכנים בודאי הגמור והשיב שחייבים כל הקונים מהספי' הנז' לשלם סיוע ההוצאות חלקם והביא ראיה מרישא דברייתא ה' גנות המסתפקות ממעיין אחד תתאי מסייעי עילאי להרים המכשולו' מצד העליון ה"נ חייבים הקונים לשלם סיוע בהוצאות: והמבין יבין כי אין דמיונו עולה יפה אחרי המחי"ר דשאני התם דחייבי' לסייע להרמת המכשו' שיבואו להם מי המעיין ונמצא כל הנאה שלהם היא. שהעליונים יש להם מים להשקות שדותיהם. ומה דמות יערוך לנ"ד שאם לא היה עושה ראו' כל טצדקי היה להם נזק גדול אבל לא הרויחו שום ריוח ושום תועלת כי אם מניעת הנזק. ואדרבא דמיונו היה עולה יפה מסיפא דברייתא ה' חצרות השופכות לביב א' דבאמת אם לא יסייעו עליונים להתחתונים מגיע נזק להם שיתעכבו המים אצלם ויעשו רפש וטיט ביתר שאת והכא נמי אם לא היה ראובן היה מגיע נזק הרבה להם והיו מסוכנים: והיותר תימה שמביא ראיה מתשו' מהר"י קולון ז"ל בשורש ד' שנשאל בנדון כזה בעיר א' שבאו עליה אויבים לשלול שלל והוכרחו אנשי העיר להוציא הוצאות להנצל משונאיהם וחזרו למקומם ועתה שואלים אנשי העיר הזאת מכל הכפרים סביב לעירם הנז' שיפרעו כל א' מנת חלקו בהוצאות. והשיב דחייבים כל העיירות הסמוכות לסייע בהוצאות דאי לא"ה בודאי היו נלכדים גם המה ונשללים מהאויבים. והביא ראיה מסיפא דברייתא ה' חצרות השופכות לביב כולן מתקנות עם התחתונה מטעם שאם לא היתה מתקנת התחתונה היה נשאר המים והטיט למעלה הלוך וגדל ה"נ אם לא היתה העיר הזאת מצלת את האויבים היו הולכים לשלול שלל בכל העיירות וע"ז חייבים לפרוע מנת חלקם בהוצאות יעש"ב:
הרי להדיא שס' מוהריק"ו בחר הראיה שכתבתי בעניותין ואיך לא נרגש ה' מוהרא"ש ז"ל מאחר שהביאו לסמוכות שלו וצ"י:
נקוט מהא דיש אופני' דהעליוני' מסייעי' להתחתוני' כשהנזק מגיע להם ופעמים שהתחתוני' חייבים לסייע לעליונים כשמגיע להם הנאה ותועלת: והנה ידוע דעל ידי עונותינו קלקלנו צנורות השפע הקדושה והטהורה היורדת לישר' וגם פגמנו במדות העליונו' ובאותיות השם הקדוש כידוע לי"ח
מעתה נחזי אנן דלגבי צנורות שקלקלנו בעוה"ר וצריכים לנו ההנאה והתועלת שפע רב מלמעלה חייבים אנחנו לסייע לשוב בתשו' שלימה כדי שעי"ז יתוקנו השבילים וירד השפע בדרך ישרה ויהיה שבע וזול וכל טוב והרי זה דומה לחמש גינות המסתפקו' ממעיין אחד דהתחתונה מסייעת להעליונה:
ברם לגבי הפגם שפגמנו בעוה"ר צריך סייוע ועזר אלדי' כדי שנשוב בתשובה מאהבה ויתוקן השם הק' ויוסרו כל הפגמי' וה"ז דומה לה' חצרות השופכו' לביב שהעליונה מסייעת להתחתונ' שלא יתעכבו שם המים ויעשו רפש וטיט:
ואפשר דזהו הויכוח של ישר' עם אבינו שבשמים שישר' אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה הכוונה שאתה חייב לסייע אותנו להשיבנו בתשובה שלימה מטעם דדמי לחמש חצרות השופכות לביב וכיון שאנו חוזרים בתשו' יוסרו כל הפגמים שעשינו בעוה"ר והקב"ה או' להם שובו אלי שאתם חייבים לשוב בתשו' ממילא ואשובה אליכם דע"י התשובה נתקן הכל בעהי"ת וזה יהיה רמז הפסוק שאמר דהמע"ה עזרינו אלד'י ישענו "על דבר כבוד שמך" דייקא דכל תכלית שאנו מבקשים עזר וסיוע הוא ע"ד כבוד שמך שפגמנו בעוה"ר וע"ז אמרו רז"ל הבא ליטהר מסייעים אותו דייקא נקט לשון סיוע ולא אמרו פותחי' לו כמו הבא ליטמא אבל הוא הדבר אשר דברנו דכיון דזה בא ליטהר דכבר שב בתשו' וחפצו ורצונו ליטהר מסייעין אותו מדינא וכאמור ודו"ק: נמצינו למדין דכשהאדם מעורר עצמו לשוב בתשו' מן השמים מסייעים אותו סיוע שיש בו ממש אמנם הרשעים מתייאשים מהתשו' באמרם כי כבר פגמנו בעוה"ר למעלה וא"כ להם מגיע הנזק ח"ו וצריך שמן השמים יעוררו אותו לשוב בתשו' וכל כמה שלא יעוררו אותו מלמעלה מתייאש מן התשו': עו"נ מ"ש רז"ל דעיקר השפע היורד לישר' הוא ע"י השלום וכמאמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ואמרו חכמי המקוב' דהענין הוא דעיקר השפע משפיע משם הויה ב"ה לשם אדנות באופן זה שאות יו"ד דהוי"ה משפיע לאות א' דאדנות עשרה פעמי' א' הרי עשר. ואות ה' משפיע לאות ד' ה"פ דלית הרי עשרים. ועשר הרי שלשים ואות וי"ו לאות נו"ן ששה פעמים נ' הרי שלוש מאות ושלשים הרי ש"ל. ואות ה"א אחרונה לאות יו"ד ה"פ יו"ד הרי חמשים וש"ל הרי ש"ף שעולה במספר שלום וד' אותיות עולה ש"פ: מעתה נבא לביאור הכתובי' דהנביא קורא בגרון ואו' סולו סולו פנו דרך דהכונה שתחזרו בתשו' ועי"ז תפנו את הדרך הסתומה ומעכבת את השפע ואז גם הקב"ה קורא למעלה הרימו מכשול מדרך עמי הכונה שגם הוא מסייע כדין שהעליונה מסייעת להתחתונ' וז"א כי כה אמר ה' רם ונשא שוכן מרום וקדוש אשכון אף שהוא שוכן בשמי מרומי' אפי"ה את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ותרויהו שיש לכם שפע רב וז"א שלום שלום לרחוק ולקרוב דהיינו לבעל תשו' יהיה שפע וברכה רבה אמנם הרשעים ופרש"י שאינם נותנים לב לשוב והטעם שמדמים לדינא דה' חצירות השופכות לביב ואומרי' דדמי לים נגרש כי השקט לא יוכל כי לא יוכלו להתעכב למעלה מסיבה כי ויגרשו מימיו רפש וטיט ומצפים דיבא להם התעוררות מלמעלה הלא"ה לא ישובו בתשו' הא ודאי מפסידים השפע ממילא וז"א אין שלום אמר אלד'י לרשעים:
עו"נ מה שפי' ה' לב אהרן בכוונת פסוקי יפתח עם זקני גלעד שאמר להם הלא אתם שנאתם אותי וגו' והשיבו לו לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמנו בבני עמון וגו' דדקדק הוא ז"ל למה נקטו בלשונם שבנו אליך היל"ל באנו אליך כמו שאמ"ל מדוע באתם אלי עתה ותו דשינו בלשונם דבתחילה אמרו לו ונלחמה בבני עמון וכשהקשה להם הלא אתם שנאתם אותי הוסיפו לו והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון שהוא לבדו ילחם להם ופי' הוא ז"ל דכוונת זקני גלעד לומר ליפתח שידעו בנפשם שעשו שלא כהוגן לגרשו מבית אביו ובשביל זה באו לשוב בתשו' שלימה וכמו שבע"ת לגבי קוב"ה הם מעולים יותר מצדיקים גמורים והטעם שכל אהבה וקירוב שקדמה אליה השנאה והריחוק היא אהבה עזה לאין תכלית ומטעם זה במקום שבע"ת עומדי' איצ"ג יכולים לעמוד וע"ז שבנו אליך בתשובה אחר השנאה שהיה בינינו כדי שתהיה אהבה חזקה עד שמרוב האהבה והלכת עמנו ונחלמת לבדך בלי שום עזר וסיוע מאתנו יע"ש. וה' גאון עוזינו הרב חיד"א א ז"ל בס' נחל שורק פי' כונת הכתובי' וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' דוקא דלא גילה לנו בקרא מה היו דברי יפתח והוא ז"ל חריץ יטיב דכוונת את כל דבריו עניניו אשר עברו עליו שזקני גלעד באו אצלו לשוב בתשו' שלימה והוא מחל בספ"י והוא מוכן לילך ללחום מלחמותיהם אף שעשו לו כשונאים גמורים ובכן מן ההכרח שהקב"ה ברוב רחמיו ימחול ע"כ עונותינו יע"ש וכן פי' ה' שנות ימין ולא זכר שר שכבר קדמו ה' חיד"א ז"ל:
מעתה נבא לכוונת המשנה דראב"ע דעבירו' שבין אדם למקום אנה"נ דהקב"ה מסייע לשבים בתשו' ויוה"ך מכפר מט' שפגמנו למעלה ואולם בעבירות שב"א לחבירו דהם מזיקי' עצמם לקלקל צנורות השפע מאחר דאין שלום וממילא אין שפע בזה לא יש חיוב להקב"ה כ"א התחתונ' מתקנת לעצמה וא"כ אין יוה"כ מכפר אפי' אם יתודה אלף וידויים עד שירצה את חבירו ויהיה שלום וירד השפע אבל ר"ע בא להוסיף ולומר דאדרבא השב מעבירות שב"א לחבירו זה סגולה נפלאה כדי שהקב"ה ימחול ויסלח ע"כ פשעינו כמו שאנו למטה מוחלים זל"ז בל"ש ונ"ח וכמו שמצינו גבי יפתח דמפני שמחל יפתח להם גם הקב"ה מחל כל עונותיהם וכאמור וז"א אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים הכוונה שאתם מטהרים ביניכם לבין עצמיכם ועי"ז בהכרח מי מטהר אתכם אבינו שבשמים ואם לא תטהרו עצמיכם לא יטהר אתכם הקב"ה דהא בהא תליא והביא ראיה בתחילה מהכא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתה ביניכם לבין עצמיכם ואח"ך מכל גלוליכם וגו' אפשר אתכם וע"ז נרגש שאין כ"כ ראיה מפ' זה שהרי אמר וזרקתי עליכם נמצא דיש התעוררות מלמעלה בתחילה לזה מביא ראיה מדכתיב מקוה ישר' ה' מה מקוה מטהר את הטמאים הנכנסי' לתוכו ולא יבא המקוה לטהר את הטמא אף הקב"ה מטהר את ישר' בבחי' ויחן שם ישר' ומוחל וסולח לכל עונותינו ודו"ק:
מעתה חל עלינו חובת ביאור הויכוח אשר בין יפתח ובין זקני גלעד שכבר התחלנו לפרשם וכ"ת ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישר' וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב ויאמרו ליפתח לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח אל קני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמה בבני עמון והיית לנו לראש ולכל יושבי גלעד ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש. ויאמרו זקני גלעד ה' יהיה שומע בינותינו אם לא כדבריך כן נעשה. וילך יפתח עם זקני גלעד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין ע"כ. והדקדוקי' רבו א) דלמה המתינו לילך אצלו כאשר נלחמו בני עמון ולא קודם. ב) למה היו צריכים לאמר לו לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון היה די למנותו בתחי' לקצין וכשיתמנה מאליו הוא מוכרח ללחום מלחמותיהם כמו כל המלכים. ג) למה נקטו בזה הלשון והיית לנו לקצין שהוא לשון עבר היל"ל ותהיה לנו לקצין. ד) תשו' יפתח הלא אתם שנאתם אותי וגו' איך אפשר להאמין ביפתח שהיה גבור חיל בתור' שיהיה נוקם ונוטר ח"ו. ה) מדוע באתם אלי עתה וגו' מה זו תמיהא דאדרבא משום שהם בצרה מבקשים עזר ממי שיהיה. ו) תשו' זקני גלעד לכן עתה שבנו אליך וגו' אם באמת תמיהת יפתח היא חזקה שהשונא לא יצדק לבקש עזר משונאו מה זו תשו' לכן עתה וגי'. ז) ותו ק' תיבת שבנו אליך כי תיבה זו אינה צודקת כ"א באיש שכבר היה עמהם ורחק מהם שייך לו' שבנו ברם הם עתה פ"א באו ומאי או' שבנו אליך וגו'. ח) מה זו הוספה והיית לנו לראש ולכל יושבי גלעד דמעיקרא מאי סבור וכי להשליטו עליהם בלבד הא ודאי ליתא. ט) תשו' יפתח אם משיבים אתם אותי להנחם בבני עמון וכי עתה הבין שרוצים שימלוך עליהם כדי לערוך מלחמה והלא תחילה דברי הזקני' לכה והיית לנו לקצין ונלחמה וגו' ותו ק' אומרו אנכי תהיה לכם לראש מה זו שאלה וכי לא שמע דבריהם בתחי' ביאתם שאמרו לכה והיית לנו לקצין. י) תשו' זקני גלעד ה' יהיה שומע בינותינו דק' דהיל"ל כדברך כן נעשה ולמה נקטו הלשון בלשון שלילה אם לא כדבריך וגו'. יא) מה ראו העם למנותו תיכף קודם המלחמה הי"ל להמתין עד אחר גמר המלחמה כמו שנתרצה הוא עצמו ולמה הקדימו ללא צורך:
אמנם נלע"ד לפ' עפ"י מה שראיתי לה' זרע אמת ח"ב סי' צ"ז שנשאל בענין חכם א' שהיה מושכר לקהל בלי שטר וקנין רק שהיו פורעי' לו בכל ג' חו' השכירות מוקדם והשכיר עצמו לקהל אחר בשטר וקנין ושבו' ותובעי' הק"ק הא' שאינו יכול להשכיר עצמו בתוך השנה דאע"ג דאינם פורעי' לו אלא כל ג' חו' עכ"ז כיון דמנהגם להתחייב כל המנויים מר"ח ניסן לא משלם זימניה עד ניסן הבא עכ"ל השאלה והשיב דדין זה דמלמד או חכם אי הוי דינו כפועל ויכול לחזור אפי' בחצי היום או הוי דינו כדבר האבד דאינו יכול לחזור בו הוי פלוגתא דרבוואתא מוהר"מ עם רבינו יואל ז"ל ושוב הביא תשו' מוהרימ"ט בחיו"ד סי' ן' דנשאל בכיוצא בזה והשיב דכיון דהוי פלוגתא דרבוואתא ורוב הפוס' ס"ל דמלמד הוי דבר האבד הו"ל שבו' בטעות כנדרי שגגות וא"י לחזור החכם להשכיר עצמו למקום אחר. תו הביא משם מוהרימ"ט דנתן עוד ט' אחר דא"י החכם לחזור תוך זמן שכירותו וכמ"ש הגהמ"ר בשם רבינו יחיאל דכל טעמא דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום הוא מטעם כי לי בנ"י עבדים וא"כ המלמד או החכם שאינם לוקחים שכר פעולה דמה אני בחינם וכו' ומה שלוקחים הוא שכר בטלה וא"כ אין כאן עבדות וא"י לחזור בו תו הביא ט' אחרינא שכ' מהרימ"ט שכ' הטור בשם ר"י דכל טעם דפועל יכול לחזור בו הוא מטעם כי לי בנ"י עבדים היינו דוקא אם הולך לנוח הפועל אבל אם הפועל אינו הולך לנוח כ"א הולך לעשות מלאכה וחוזר בו מחמת היוקר א"י לחזור בו כיון שהולך להתייגע:
והנה בטעם זה שדי נרגא ה' ז"א ז"ל וז"ל וק"ל טובא ממ"ש בפ"ו בב"מ דע"ז אהא דתני בברייתא השוכר את האומנים והטעו הפועלים את בע"ה או הבע"ה את הפועלים אין להם אלא תרעומות בד"א שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה כגון שקבלו בגד לארוג בב' סלעים וארגו חציו שמין להם מה שעשו היה יפה ו' דנרים נותן לו סלע או יגמרו מלאכתם ויטלו ב' סלעים וקאמרי התם קא סברי רבנן יד פועל עה"ע ואהא דקאמר בברייתא או יגמרו מלאכתם ויטלו ב' סלעים פריך בש"ס פשיט' ומשני לא צריכא דאייקר עבידתא והמרו פועלי' ואזל בע"ה ופייסינהו מהו דתימ' מצי אמ"ל כי פייסינן אדעתא דטפי לן לאגרא קמ"ל דאמ"ל אדעתא דטרחנא לכו באכילה עכ"ל הגמרא. ומקשה ה' ז"ל מסו' זאת דנר' דלא כר"י דאם איתא דמחמת היוקר א"י לחזור היכי מצי הדרי פועלים היכא דאייקור עבידתא הא אינם יכולים לחזור ושוב הביא דבש"מ כ' משם הרא"ש דהא דקאמר בש"ס ואימרו פועלים לא דהדרי בה מחמת שנתייקרה המלאכה אלא שהיו בפני' זועפות ופייסינהו בע"ה ובזה לא הרוה צמאונו דפשט הש"ס אינו כן יעש"ב: ואני עני ב"א אמינא אחהמחי"ר מכת"ר הדבר ק' לע"ד מלבד דהטו' ז"ל דהביא דין זה משם הר"י איהו ניהו פי' כונת ואימרו פועלים שהיו בפנים זועפות כמו שפי' אביו הרא"ש ומה לו כי יצעק חינם:
זאת ועוד הרואה יר' דפשט הסו' משמע דוקא כמ"ש בש"מ משם הרא"ש דא"א כמו שהבין הוא ז"ל דאימרו פועלי' דקאמר הש"ס הכונה שרצו לחזור בהם מחמת היוקר והלך בע"ה ופייסינהו סתם ולא נדר להם כלום וגמרו הפועלים מלאכתם הרי דינא הוא שחייב בע"ה לתת שכר הפועלים בערך היוקר כמו שביקשו וכמ"ש הרי"ף בפ"ק דקי' מוכר אומר במאתים ולוקח או' במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"ך תבע המוכר את הלוקח יתן כמו שאמ' הלוקח ואם תבע הלוקח את המוכר נותן כמו שתבע המוכר וה"נ דכוותה מאחר שבחצי היום חזרו ויכולי' לחזור מדינא אף מחמת היוקר לדעתו ז"ל ואח"ך ביקשו תוספת בשכרם והלך בע"ה ופייסינהו סתם ודאי דחייב ליתן אף התוספת אלא ודאי דהאמת הוא דהפועלים לא בקשו שום תוספת ולא רצו לחזור כ"א היו בפנים זועפות ופייסם בע"ה כמ"ש רש"י ז"ל וז"ל הרבה להם תחנונים וסד"א שזה הפיוס היה אדעתא להוסיף להם איזה דבר וקמ"ל דלא היה אלא אדעתא למיטרח באכילה ושתיה זה נלע"ד ברור:
ותבט עיני לה' מוהר"י אדרבי ז"ל בסי' שצ"ח שנשאל באחד חכם בעירו בכל שנה היו נותנים דבר קצוב ביניהם מידי שב"ש ובהמשך הזמן בא לו שליח מעיר אחרת ובידו כתבי כתוב וחתום מכל ראשי העיר ההיא שנתחייבו לתת לו הרבה יותר ממה שהיה לוקח בעירו ועו' שלחו לו אלף גרוש להוצאת הדרך והחכם הנז' דבר עם אנשי עירו והגיד להם הכל אז השיבו לו לא נניח לכ"ת לילך ואם אינו מספיק לך מעתה נתחייבנו לאסוף ולקבץ מכל אנשי העיר שלנו אלף לבני' מלבד הקצוב והחכם נתרצה ושלח השליח בחזרה עם האלף גרו' ונשאר בעירו וראשי העיר קיימו דבורם ב' ג' חו' ואח"ך נתנו כתף סוררת ולשאו"ל הגיע החכם מה שנדרו לו והשיב דאם השליח בא בתוך הזמן הקצוב ודאי דאינם חייבים לשלם לו מאותו התוספת כלל דהוי דבר האבד וכו' ודינא הוי שוכר עליהן או מטען ואם השליח בא לאח"ז הקצו' הא ודאי דחייבים לשלם כל מה שנדרו לו כדין ערב בשעת מ"מ עכ"ד יע"ש. ואנא זעירא אחרי התאבקי בעפרות רגליו שותיה דמר לא ידענא חדא. דדין זה דמלמד ומרביץ תורה אי הוי דינו כפועל או הוי דבר האבד הוי פלוגתא דרבוואתא ר' יואל ומוהר"מ והיכי פסיק ותני דאינם חייבים הא אם יתפוס החכם מצי למיטען קי"ל כמ"ד דדינו כפועל וחוזר בחצי היום זאת ועוד דא"א דהוי בתוך זמן הקצוב היו יכולים לעכבו כשהגיד להם מעשה הכתב כי אתה שכור אצלינו לזמן ולמה להם להטעותו ובפרט כי החכם לא הראה פנים לחזור עד שהוכרחו להטעותו והראיה שהלך אצלם ובקש מהם שלא ימנעו הטוב ממנו נמצא דלא ביקש לחזור ביד חזקה שהוכרחו להטעותו: ועין רואה למוהרשד"ם ביו"ד סי' ר"ה שנשאל שאלה זו ולא עלה על דל שפתיו ספקות אלו כי מובן מתוך שאלתו שלא היה בתוך הזמן וחייב להקהל שישלמו להחכם עספ"א יעש"ב:
והרב מוהרשד"ם נשאל בח' יו"ד סי' צ' בחכם א' שהוציאוהו מעירו לעיר אחרת להיות מרביץ תורה והיו ב' ערבים לפרוע שכרו ואח"ך חזרו בהם והשיב הוא ז"ל דחייבים הקהל לשלם לו כל שכרו ואפי' אם לא היה קנין ושבועה כלל כיון שעקרו אותו מעיר לעיר חייבים השנים ערבים לשלם והמה יגבו מבני הקהל יעש"ב:
ומוהר"מ ז"ל במרדכי פ' האומנים והרשב"א בסי' תתע"ג פסקו במלמד שהיה אצל בעה"ב ואמ"ל הבע"ה לך מעמדי איני חפץ וגירשו מביתו והמלמד נתרצה והלך ואח"ך חזר בו הבע"ה ורוצה לעכבו והשיב לו המלמד כבר גרשתני ומחלת שעבודי נראה דיכול לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא וראיה מפ"ק דקי' דפריך גבי ע"ע ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני זאת אומרת ע"ע גופו קנו אלמא לא זכו בנפשיה באמירה בעלמא וה"ה בנ"ד דמדמינן פועל לע"ע בפ"ק דב"מ וטו' כ' מורי כיון שהשכירו ללמד את בנו הרי נתחייב לבנו ולא כל הימנו דאב למחול שעבודו של בן דזכין לקטן ואין חבין לו יע"ש:
הנה דין זה הביאו מור"ם בהג"ה סי' של"ג וחי' בין פועל למלמד דבפועל מהני המחיל' באמירה בעלמא והש"ך ס"ק מ"ז הק' וז"ל ואע"ג דבדברי מוהר"ם ובתשו' רשב"א ובמרדכי משמע דאפי' בשאר פועל לא מהני וכו' מ"מ נר' דלא קי"ל כמוהר"ם בהא וכו' וכן משמע בתוס' וגם נר' דמוהר"מ גופיה לא סמך אהך טעמא אלא עשה אותו סעיף לטעם האחר ועיקר טעמו דאין חבין לקטן יעש"ב:
ואני עני לא זכיתי להבין ד"ק דקאמר דמוהר"א לא סמך אהך טעמא והלא דינו של מוהר"מ איירי במלמד ומלמד ס"ל למהר"מ דהוי דבר האבד דא"י לחזור בו וכ"כ הרשב"א בפי' בסוף דבריו דמלמד הוי דבר האבד וא"י לחזור בו וא"כ שפיר נקט טעם מהר"מ דאינו נמחל שעבודו של מלמד דהוי כע"ע דגופו קנוי והיכי קאמר הש"ך דמוהר"מ לא סמך אהך טעמא: ומהרשד"ם בח"מ סי' קי"ט כ' דדוקא באמירה בעלמא ל"מ ולא נמחל שעבודו אבל בכתיבה מהני:
מעתה נבא לביאור הכתובים ונק' מ"ש הרטב"א בפ' בהעלותך בפ' והיית לנו לעינים אינו לשון עתיד אלא לשון עבר רמז על העצה שיעץ למרע"ה בפ' ואתה תחזה וגו' שהראה לו מה שלא ידע עכ"ל. עו"ל מ"ש ה' לב אהרן דיפתח כבר היה דיין בעירו אלא דכשגדלו אחיו הורידוהו מגדולתו מסיבת היותו בן אשה אחרת שהיתה משבע אחר ולפי דעתם אם היה נשאר הגדולה ליפתח כבר נעתקה לשבט אחר הנחלה של הרבנות וידוע דבית הוא כינוי לגדולה כמו בי אבא סוראה בו רב אשי. עו"נ מ"ש מהר"מ אלשיך דפירוש והיית לנו לקצין דהיינו דיין ושופט כדכתיב וישפוט את ישר' וגו' ורז"ל אמרו יפתח בדורו וגו' ולזה כשגדלו בני גלעד אמרו לו באמירה בעלמא לא תנחל בבית אבינו דהיינו בבית המד' שלו כי בן אשה אחרת אתה ואחר שגרשוהו חזרו בהם ורצו להביאו אמנם כבר שמעו שכבר נתקשר עם קהל אחר ולא יודה לחזור אמנם כאשר נלחמו בני עמון עם ישר' מצאו טענה להביאו וכמ"ש ר' יחיאל דמלמד א"י לחזור בו מטעם דשכר בעלה ואין כאן עבדות משמע אם אינו שכר בעלה שלוקח כ"א שכר פעולה יכול לחזור ולזה כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל הלכו זקני גלעד לקחת את יפתח בודאי בל"ש ספק דאפי' אם כבר נתקשר עמהם מ"מ בטענה זו יכול לחזור ולבא תכף דבהליכת' היו מתייעצי' יחד בממ"נ ליקח את יפתח או בטענה דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא כמ"ש הרשב"א. ואם רוצה לדון עצמו כפועל דנמחל שעבודו' תכף באמירה לחודה ואם כן פועל יכול לחזור ולהניח אלו שנתקבל אצלם לגדול יכו' לחזור בו ולהניחם וכמ"ש ר' יחיאל דדוקא במלמד א"י לחזור בו משום דשכר בטלה הוא נוטל ואין כאן עבדות אבל פועל יכול לחזור בו בכל עת שירצה וז"א ויאמרו זקני גלעד לכה והיית (דייקא) "לנו" לקצין שכבר הייית לנו לדיין ושופט וכמ"ש הראב"ע בפי' והיית לנו לעינים ה"נ הכי פי' צריך שתלך עמנו כיון שלא נמחל שעבודך וכ"ת שאתה אין לך דין מלמד אלא דין פועל דבאמי' בלבד נמחל השעבוד וא"כ ונלחמה בבני עמון הרי אנחנו מבקשים אותך לפועל ללחום מלחמותינו ופועל יכול לחזור. ולזה השי' להם ב' תירוצי' למה שאמרתה שלא נמחל שעבודי זיל בתר טעמא דאין חבין לנער ואני הייתי דיין שלכם שאתם גדולים ואתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ואין שייך הטעם דאין חבין ולטעם שאתם מבקשים שאלך עמכם למלחמה אדרבא זו תברא כמ"ש הטור בשם ר"י דאם אינו הולך לנוח אלא להתייגע יותר א"י לחזור ובכן הי"ל לבא איזה ימים קודם המלחמה כי עכשיו איני יכול לחזור וז"א ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם דאין לכם שום תוחלת ולזה השיבו לו אדרבא לאידך גיסא הטעם דמלמד לא נמחל שעבודו באמירה בעלמא הוא. מטעם דפועל דינו כע"ע דגופו קנוי לו ובכן מן החיוב המוטל עליך לבא עמנו והמלחמה תעשה אתה לבדך כע"ע וז"א לכן עתה שבנו דעדיין שעבודך קיים והלכת עמנו בע"כ ונלחמת בבני עמון. ותו למעונך דטעם דלא נמחל שעבודו של מלמד דאין חבין לקטן של"ב גם לזה יש תשו' שאתה היית לגו לראש לכל יושבי גלעד ונמצא דבאמירתינותבנו ליושבי גלעד ואי"ת לאדם של"ב ומוכרח אתה לבא וע"ז השיב להם יפתח כיון שראה שהוא מוכרח לילך אמ"ל תראו שאתם מוליכים אותי מעיר לעיר בשבילכם ותו דעכשיו חזרתם בדבריכם דבתחי' אמרתם והיית לנו לקצין ונלחמה וגו' ועכשיו אתם אומרי' הפך ונלחמת והיית לנו לראש הרי שאין לי דין פועל לדעתכם כ"א דין קבלן דלאחר גמר המלאכה גובה שכרו וא"כ אני מבקש מכם שתהיו ערבים קבלנים שלא יקומו איזה אנשי' ויערערו על המינוי לאחר גמר המלאכה. לזה השיבו זקני גלעד בשבועה שאם לא יסכימו למנותו תיכף כדברי' כן נעשה למנותו לאסר גמר המלחמה ודו"ק:
נקיטינן דכל מחלוקת יפתח עם זקני גלעד הוא דהם רצו לדונו כע"ע דגופו קנוי והוא רצה לדון עצמו כשכיר אשר עפי"ז ראיתי לעט"ר מו"ר רב"ן חסידא כי גדול מרדכי ז"ל זיע"א שפי' כונת הכתו' באיוב סי' ל"א אם אמאס משפע עבדי ואמתי בריבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו דפי' הוא ז"ל עפ"י מ"ש הרב. ראש דוד ז"ל כפ' כי תשא משם כת הקודמים דחקרו דבקידושין פ"ק אי' גבי ע"ע חלה שלוש ועבד שלוש אינו חייב להשלים ואילו בפ' האומני' אמרי' דהיכא דאניס שכיר או קבלן לא יהיב ליה אלא שכר שלפני האונס. ובזה נאמרו ד' תירוצי' א) תי' התוס' דדוקא גבי ע"ע כיון דגופו קנוי לאדון להכי אינו חייב לשלם דברשותיה דמאריה קאי משא"כ בשכיר דאין גופו קנוי אלא דשכר עצמו למלאכה לזמן כשאינו יכול להשלים זמנו דהתנה אינו נוטל אלא כפי העבודה אשר עבד ופעל. ב) תי' הריטב"א דשאני פועל דהשכירו בע"ה למלאכה ידועה וכיון דלא עשה אותה מלאכה אעפ"י דנאנס כגון שחלה אין אלא שכרו משא"כ ע"ע הוא משועבד לכל המלאכות של בע"ה אעפ"י שחלה נסחספה שדהו של האדון. ג) תי' הרא"ש ז"ל דהתם מיירי כשחלה בתחי' ג' ואח"כ עבד ג' דכיון דקבלו בע"ה ולא דבר מאומה לנכות לו זמן חוליו מסתמא מחל אבל היכא שהחולי בא לו לבסוף ליכא הוכחה דמחל ומשו"ה לא יהיב ליה אלא מה שעשה דוקא. ד) תי' מוהר"ם ז"ל שהעבד קבל כל שכרו מוקדם וחלה אינו חייב להחזיר משא"כ הכא דעדיין לא נתן לו כלל להכי אינו נותן לו אלא מה שעבד אשר בתי' זה של מוהר"ם פי' קמאי כונת המשנה דאבות לא עליך וכו' אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ודע מתן שכרן ש"ץ לעת"ל דהכונה דאומר התנא אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה משא"כ אם לא למדת אפי' שנאנסת בחולי ובייסורים אינם נותנים לך שכר וכ"ת מ"ש מע"ע דאם חלה שלוש דאינו חייב להשלים לזה הי' ודע מתן שכרן ש"ץ לעת"ל ובכן כיון שלא נתן עדיין מצי מעכב וכמ"ש מוהר"ם. ואני בעוניי נלע"ד שזה היה מתרעם איוב הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעולו כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מינו לי ורש"י פי' ירחי שוא ביסורי' שאני סובל ולפי האמו' דאנן בדידן עם הקב"ה ממ"נ במאי דיינין אם כעבדים או שכיר דלכאו' ימי שנותינו ע' שנה וא"כ נמצא דאנו שכורים לזמן וא"כ הדין הוא שאם נאנס או חלה אינו חייב לשלם הקב"ה וכמ"ש התו'. אמנם אנו רואים דיש לנו דין ע"ע דגופו קנוי וכמ"ש ברישא דמתני' לא עליך המלאכה לגמור ואין אהה בן חורין לבטל ממנה דהכונה דאין לנו דין קבלן שבהגמר המלאכה תגמר עבודתו וגם אין לנו דין שכיר לחזור אפי' בחצי היום אלא אנו משועבדים לעבודתו יתב' יומם ולילה כדין ע"ע וא"כ חייב לשלם כדין אם נאנסנו או תלינו איזה חולי וז"א הלא צבא לאנוש עלי ארץ שקבע זמן חיותינו ולמה קבע לנו זמן הא ודאי לתת לנו דין שכיר ולא ישלם שכר בזמן חלותינו שנהיה חולים. וא"כ ק' למה מחייב אותנו כעבדים לעניין הלימוד הוו תרתי דסתרן דלענין חיובינו בתורה נותן לנו דין ע"ע ולענין תשלום השכר אם נאנסנו נותן לנו דין שכר שלא קבל פרס עדין מרבו וכחילוק מהר"ם להפסיד לנו ימי אונס שלא נוכל לעבוד את ה' מחמת חולי וז"א כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעולו כן הנחלתי לי ירחי שוא בזמן היסורי' אתמהה ודו"ק:
באופן דלדעת התו' והריטב"א יש חי' בין שכיר לע"ע לד' התו' דשכיר שאני שהוא מושכר לזמן ולד' הריטב"א שכיר שאני שהוא מושכר למלאכה ידועה אמנם לד' הרא"ש ומהר"מ אין שום חי' בין שכיר לע"ע כ"א החי' הוא לדעת הרא"ש דחלה בתחי' ולד' מהר"מ שכבר קבל שכרו מעתה זה כונת הכתוב אם אמאס משפט עבדי וגו' דהיינו אם איש א' יהיה לו דו"ד עם משרתו ומשרתת שלו בענין העבודה אני אומר להם ע"ע גופו קנוי כדע' הרא"ש ומהר"מ ובענין פרעון השכירות אם נאנסו איני משלם כלל אפי' אם חלו בתחי' ואפי' קבלו שכרם אני גובה מהם כדעת תוס' והריטב"א מה אענה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו שלא למדתי כמה ימים מחמת אונס יאמרו כי כמו שפסקת הדין לעבדיך ואמתיך כן יפסקו לי מדה כנגד מדה: הן אמת דכד דייקינן שפיר לגבי קוב"ה הא ודאי אין לנו כ"א דין עבדים דוקא ולא דין שכיר דהרי זיל בתר טעמא למה אמרו פועל חוזר אפי' בחצי היום מטעם כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים נמצא דאנחנו עמו ועבדיו אשר בזה ינוח לי מה שראיתי במדר' איכה כל העבירו' יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול דאינו מתכפר כ"א בתשו' מאהבה ופי' הרב מ"כ פורק עול כופר בעיקר ולכאורה היה יכול לומר חוץ מכופר בעיקר אמנם עפ"י דרכינו הנה נכון דפורק עול הכונה דסובר בדעתו דיש לו דין שכיר דיכול לחזור אפי' בחצי היום לאיש כזה שאינו יודע בעצמו שהוא עבדא דמאריה איך יכופר עון כזה כ"א ע"י תשו' ושב ורפא לו וימינו פשוטה לקבל שבים וכמא' הנביא ישעי' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר דלכאו' צריך להבי' דבתחי' קאמר קרא אם יהיו חטאיכם וגו' ואח"ך חזר בו ואמר ואם תמאנו ומרית' וגו' תרתי דסתרן ובהכרח דאם יהיו חטאיכם ענין אחר ואם תמאנו הוא ענין אחר ולנו לדעת ההפרש. ותו למה בברכה נקט טוב הארץ תאכלו ובקללה נקט חרב וכו' היל"ל דבר והופכו. ותו קשה אמרו כי פי ה' דבר ולנו לדעת מה דבר ה':
אמנם נלע"ד לפ' בהקדי' מאי דאי' בכתו' דנ"א אמ"ר אמר שמואל והיא לא נתפסה אסור' הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאפילו לא נתפסה מותרת ואיזו זו שנתקדשה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה:
עו"נ מ"ש ה' נחלת בנימין במצוה כ"ו ד' ל"ו שחקר חקירת חכם על מה צוה ה' כי אל קנא ה' אלד'יך וגו' בעובד ע"ז כלום מתקנא כי אם גבור בגבור ואיך מתקנא הקב"ה בע"ז הבל מעשה תעתועים שאין בה ממש. והוא ז"ל תריץ יטי"ב דהקב"ה כשקידש את ישר' אמ"ל והייתם לי סגולה מכל העמים כי כי לי כל הארץ נמצא דע"מ כן נתקדשו שכל העולם כולו הוא להקב"ה וא"כ כשישר' עובדי ע"ז ח"ו נמצא דמשתפים דבר אחר ונמצא דח"ו אין כל העולם כולו להקב"ה כ"א חציו נמצא דעוקר הקידושין לגמרי דהוי קדושי טעות וכההיא דתנן הרי את מקו' לי ע"מ שיש לי בית כור עפר מקו' ויש לו ואם יש לו חצי בית כור עפר אינה מקו' וה"ה נמי בקידושי ישראל אם ח"ו משתף ד"א נמצא עקר לקידו' של הקב"ה ח"ו דהוו בטעות דמטעם זה הוכרח הקב"ה לומר שתי דברות אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו להודיע כי שניהם לצורך הקידו' המה וא"א לזה בלא זה:
מעתה נבא לכוונת הכתו' דקאמר הנביא לישר' אם יהיו חטאיכם כל מין עבירות שתעשו כשלג ילבינו וגו' ועוד אמר אם תאבו ושמעתם לקבל אלהותו יתב' דאמר כי לי כל הארץ מדה כנגד מדה טוב הארץ תאכלו. אמנם אם חטאנו דייקא שתעבדו ע"ז ולדעתיכם דהוו קידושי טעות ואין לך מרד גדול מזה ולז"א ומריתם חרב תאכלו וכמ"ש רש"י חרב נוקמת נקם ברית דכתי' בפ' בחוקותי לעע"ז כפי' רשב"ם שם ונותן טעם כי פי ה' דבר דייקא שלכך אמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד דוקא עפ"י ה'. מה שאין בל בריה יכולה להוצי' וה"ט שהקי' תלוים בלאו זה וזה בל"ז לא סגי ודו"ק: איך שיהיה יען שהטרחתי למו"ר חזרתי לנושאי מקדם אמרתי בתחי' דברי לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים רמז הנרמז עפ"י קוטב דרושינו דלעיל משתעי קרא בתשו' כדכתי' ושבת עד ה' אלד'יך וקא מזהר מרע"ה לשמור לעשות לחזור בתשו' שלימה ואל תחשבו כי דמיא למיא דמיטרא כי עיקר תלוי למעלה דצריך ההתעוררות מלמטה דמתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה וז"א כי לא דבר רק הוא מכם מאחר כי לגבי דידכו חסר השופע וז"א כי הוא חייכם דייקא וגו':
חזרתי ואמרתי כי לא דבר רק הוא מכם שם רמז לצרות תכופות ורוח זלעפות אשר עברו על נפשינו בשנה זאת מרוח רעה ויוקר השערים והנה בעתה חולי אבעבועות והילדים שלא טעמו טעם חטא ואף גם זאת לשמע אזן דאבה נפשינו כמה נפשו' מישר' שמתו במלחמה על איזה מהם נבכה תחי' הא ודאי לא על חנם הוכיח זמנו עונותינו הטו אלה וז"א כי לא דבר רק הוא כל אלו הצרות כ"א מכם עונותינו גרמו כי הוא חייכם שהוא החיות שלנו שאובדים כמה נפשות מישראל בעוה"ר:
חזרתי ואמרתי כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים וגו' דידוע מ"ש רז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשו' ומע"ט וידוע דמילת דבר הוא כינוי לתשובה כמ"ש הנביא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וז"א ובדבר הזה תאריכו ימים ויבא משיח צדקינו ימהר יחיש לגאלינו בעגלא ובזמן קריב כיר"א: