פרק ד · אות יא
יא חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כַּהֲדָא חַרְתָא, וְרַבִּי לֵוִי אָמַר כַּהֲדָא נָאגָא. לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אַף עַל פִּי כֵן שֶׁהָיָה אַבָּא כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַחַר חֻרְבָּן לֹא חָזַר גּוּפוֹ עָלָיו כְּמוֹת שֶׁהָיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. [ספרים אחרים: לא נכרו בחוצות, אמר רבי אליעזר בר צדוק מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא צא וראה שמא מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה, ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא, ולא היתה תובעת אלא דבלה, לקים מה שנאמר: לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם).