פרק ד · אות י
י זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשָּׁלֶג, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אֶת הַשֶּׁלֶג. צַחוּ מֵחָלָב, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אֶת הֶחָלָב. אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם, סַפִּיר זֶה דָּבָר קַל הוּא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִמְכֹּר סַפִּיר בְּרוֹמִי, אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ עַל מְנָת לְבָדְקוֹ אֶקָּחֶנּוּ, נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַקִּישׁ עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נִבְקַע הַסַּדָּן וְנֶחְלַק הַפַּטִּישׁ וְהַסַּפִּיר עָמַד בִּמְקוֹמוֹ [ספרים אחרים: ספיר גזרתם, אמר רבי יודן כל גזרה וגזרה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר, ואם תאמר רך הוא אמר רבי פנחס כו'].