פרק א · אות מח
מח מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִימוֹן, שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרֵי זָהָב לְקֻפַּת בְּשָׂמִים בְּכָל יוֹם, אַף הִיא עָמְדָה וְקִלְּלָה אוֹתָם, וְאָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, אָמַר רַבִּי אַחָא אַף אָנוּ עָנִינוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִתַּחַת טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ, וְקָרָאתִי עָלֶיהָ הַפָּסוּק הַזֶּה (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְּבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ, אַל תִּקְרֵי גְּדִיֹּתַיִךְ אֶלָּא גְּוִיּוֹתַיִךְ.