פרק א · אות טז
טז חַד מִתַּלְמִידוֹי דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתֵיב קוֹמֵיהּ מִיסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ תְּלַת מִילִין קַשְׁיָן חֲמֵית בַּהֲדֵין לֵילְיָא וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ אֵימָא לִי מָה אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּאָמְרִין לִי בַּאֲדָר אַתְּ מַיְית, וְנִיסָן לֵית אַתְּ חָמֵי, וְזָרַע וְלָא חָצַד. אֲמַר לֵיהּ תְּלָתֵיהוֹן הֵן טָבִין, בַּאֲדָר אַתְּ מַיְית, בְּהִדּוּרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אַתְּ מַיְית, [פרוש מתגבר], וְנִיסָן לֵית אַתְּ חָמֵי, נִסְיוֹנִין לֵית אַתְּ חָמֵי. וְזָרַע וְלָא חֲצָד, מַה דִּילֵידִית לֵית אַתְּ קָבֵיר. אֲמַר לוֹ חוֹרָן חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּלָא הֲוָה בְּרַגְלִי פְּטִישׁ, אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ לֵית הָא בִּישָׁא אֶלָּא טָבָא, דְּמָטֵי חַגָּא וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא כְּלוּם, מִן הָן יְלִיף רַבִּי יוֹחָנָן, רֶגֶל בְּרָגֶל.