איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
מסכת בבא קמא · דף קו.
ולכאורה לפי פסק הלכה יש לפסוק כתי' הראשון שבש"ס ולא כרב אשי דהנה לכאורה קשה דמאי פריך ר"י לר"ל בדף ס"ז ע"ב ממתני' דגנב והקדיש דלמא מתני' אתיא כמ"ד דסתם גנב וגזלן הוי יאוש אך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כדקי"ל כאביי אך דהא התוס' כתבו דמשו"ה לא קניא מכר בלא יאוש דבאמת שינו רשות לחוד מהני רק כ"ז דלא מייאש לא הוי שינו רשות כלל והש"ך כתב בספר תקפו כהן דמשו"ה אין מגיע לו דרך בחד דאתא מכח ארבעה דנכסי דאינש אינון ערבין לו וכיון דלא יכול ליטול אצל המוכר דכל חד מדחי משו"ה אין צריך הלוקח ליתן לו וזה הטעם ג"כ גבי יורשין ביבמות. וא"כ מש"ה המכר חל מיד קודם יאוש רק דהוי יאוש שלא מדעת כיון דלא מצי ליטול אצל הגזלן דממ"נ קודם הידיעה לא מצי למיתבע ולאח"כ נהוי יאוש מדעת וא"כ המכר הוי מכר טוב וכמ"ש הפ"י דעיקר הטעם דנכסי דאינש אינון ערבין לי'. הואיל דמצי ליטול בע"כ וא"כ משו"ה הוי הקדש הקדש אבל בלא הקדש הוי אטבוחה מחייב דהא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וצ"ל דקושיות ר"י קאי לר"ל דע"כ המתני' סובר כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כדאמר רבא מתני' נמי דיקא וא"כ עכצ"ל דמחד קרא נפקא גנב וטוען טענת גנב א"כ בלא"ה פטור מכפל דהא בעינן דלהוי בעלים בני טענתא וכאן אין בני טענה וא"כ מוכרח דר"י ס"ל כתי' הראשון שבש"ס ולא כתי' רב אשי. אך רב אשי לפי פסק הלכה ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאש כרבא כדאיתא בב"מ דף כ"ב דרב אשי אכל וא"כ פריך ר"י בלא"ה שפיר דהא יאוש שלא מדעת קני וא"כ בלא"ה דהקדיש נמי פטור דשלו הוא טובח. ולפי הפסק דפסקי' כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ מוכרח תי' ראשון ומשו"ה חייב לשבע נגד קטן שבועה שאינו ברשותו דהא לא אכלו כשהוא קטן דהנה לכאורה קשה לפי מה שכתב הש"ך בסימן צ"ה ס"ק ב' נראה דשאני הכא דהא לא עביד מידי בשעת אבידה אלא משום דקיבל עליו לשמור א"כ עיקר חיובא מעיקרא כו' א"כ מאי פריך אבל כשהוא גדול מאי ה"נ דמשלם כו' דלמא באמת גבי קטן לעולם פטור משבועה משום דאימת אתי חיובא משעת שמירה ההיא שעתא הוי קטן משא"כ הכא דמיד שבא לידו הוי בר טענתא כמ"ש רש"י ובוודאי עיקר חיובא מתחיל משעה שמטא לידי' ויש ליישב דהא באמת לר"ח בר אבא אר"י אין מתחייב בשבועת שומרין עד שיודה במקצת ויכפור א"כ בוודאי בלא"ה חייב שבועה בלא שומרין א"כ בוודאי לא תליא בהך דהא חיוב לא מטא מעיקרא. ובאמת או דנימא דעיקר הואיל ואין כאן נתינה או באמת אם אכלו כשהוא גדול חייב ולהרמב"ם דס"ל דמשבועת שומרין לא אימעט בלא"ה א"ש ועי"ל משום דלפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב סעיף כ"ז ס"ק ק"ט א"כ באמת לענין שבועה דשאינו ברשותו לא תליא מידי בנתינה רק המקרא ממעט אפילו מאן דס"ל דפשיעה חייב אפילו בהך שאין בהם דין שומרין מ"מ פטור מהך שבועה דשלא פשעתי ואם הי' לו עדים שאין ברשותו פטור משבועה דלא פשעתי דהא הך שבועה דשלא פשעתי בוודאי אתיא על השלמת שמירה. ובזה י"ל דברי הרמב"ם דס"ל דשבועת שומרין צריך לשבוע היינו דוקא שבועה דשאינו ברשותו ולא שבועה שלא פשעתי אך פירש"י דס"ל דאין צריך רק אחד דהודאה וכפירה הוי הך דנאנסו א"כ לא שייך תירוץ הראשון דהא עיקר שבועה מכח שומרים מכח תחלת נתינה. (אך בלא"ה קשה על תירוץ הראשון דא"כ נאנסו בעי לשבועה מכח גלגול וכמאן דס"ל דגם שבועת שומרין אפילו שנשבעין על טענת שמא אין נשבעין על טענת קטן ח"כ גם שבועה ע"י גלגול אין נשבעין) מכח תחלת נתינה. וא"ל כיון דכפל ושבועה הכל א' לענין טוען טענת גנב לכ"ע כמ"ש תוס' בפרק מרובה דלמא כיון דמתחיל בשעת דמתחיל החיוב השמירה לא הוי דין שומרים ממילא לא מחייב כפל י"ל משום דלא מצי לאשכוחי כלל פטור שומרין כה"ג דמ"מ שבועה בעי מכח מודה במקצת כמו דס"ל לר"ח בר אבא ובפשיעה בוודאי מחייב אעפ"י דאין בו דין שומרין כמ"ש הרמב"ם גבי קרקעות כו' והך קרא הא בש"ח כתיב (ולענין מאי מיעטא רחמנא בכה"ג שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול) אלא דהטעם הואיל ואין כאן נתינה לא מחייב כלל שבועה אפילו בלא הך טעם דאין התחלה לדון בו דין שומרין ומשו"ה פטור אפילו משבועה דמודה במקצת הואיל ואין כאן נתינה אע"ג דשבועה דמודה במקצת לא תליא בדין שומרים וממילא נתחייב ע"י גלגול. אפ"ה מיעטא רחמנא א"כ שפיר קשה לשומר אבידה ואמאי חייב שבועה הא אין בו נתינה:
ומכאן נסתייע דעת הרמב"ם דפסק דהיכא דמיעוט דין שומרים אפ"ה חייב בפשיעה אך הרמב"ם דפסק דלא כרחב"א ולא בעינן מודה במקצת א"כ שפיר י"ל אעפ"י דמיעוטא גבי קטן אעפ"י דאכלו כשהוא גדול פטור מדו"ה היינו משום דמשעת מעשה דאתחיל השמירה הא לית בי' דין שומרין ומשו"ה פטור משא"כ בשומר אבידה דאתחיל השמירה הוי בחיוב. והקרא אתא היכי דאיכא עדים שנאבד דאין צריך לשבועה דשאינו ברשותו רק דצריך שבועה דשלא פשעתי ומ"ה מיעט דאין צריך שבועה דשלא פשעתי וממילא נתחייב ע"י גלגול דשאינו ברשותו שלא פשעתי:
בכתובות דף ל"ב ד"ה אלמא קסבר בא"ד וא"ל כמו שפירש ר"ת כו' דאין זה דיוק דא"ל ס"ל. כר"ל ונ"ל דר"ת אזיל לשיטתו וא"כ מוכרח דעולא לא ס"ל כר"ל. דבב"ק איתא הטעם גבי שבת כר"י הסנדלר. והכרתי ופלתי פסק דהיכא דאמרי' דגבי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. היינו דוקא גבי איסורי הנאה וא"כ מוכרח לומר לדברי עולא דס"ל דאין שמין לא לגנב רק גבי שינוי דעושה בידים וצ"ל דס"ל כר"י ולא צריך לאוקמי בטובח ע"י אחר אך יכילנא לומר דהטעם דגבי טביחה דאהני מעשיו ודקניא א"כ ג"כ כיון דכתב התורה תחת לרבות השליח א"כ מוכרח לומר דגזה"כ דקניא רק דר"ת לשיטתו אזיל דס"ל בגיטין דף נ"ו אליבא דעולא דיאוש כדי (לא) קניא. א"כ גבי מכירה ע"כ לא אהני מעשיו וא"כ אין הטעם כך משא"כ ר"י לשיטתו דס"ל אליבא דעולא שם דיאוש כדי לא קנה א"כ א"ל דלא ס"ל כר"י רק כר"ל רק דגזירת הכתוב מכח תחת לרבות השליח דאל"כ אמאי יתחייב ומשו"ה הקשה שפיר:
עי"ל דלא שייך הכא לומר דקניא ע"י מעשה מהשינוי דהא באמת בעבדים למאן דס"ל דהוי כקרקע לא קניא בשינוי מעשה. והטעם משמע בסוכה משום דלא שייך גבי' דיצא מרשותו משום דקרקע בחזקת בעליו עומדת וא"כ הכא יוצאת מרשותו במטלטלין ומ"ה הטעם דקניא בשינוי מעשה והפ"י כתב גבי מעילה גבי האוכל חמץ בפסח דלא שייך דיצא מרשות הקדש לרשותו כיון דאם יקנה יהא אסור בהנאה לא שייך דיצא לרשותו א"כ ה"נ הכא דאם נאמר דקניא א"כ יהי' שלו ואיהו שויא שליח לכל מה שירצה וא"כ יהא אסור בהנאה מכח ע"א ומשו"ה לא קניא וזהו כוונת תוס' בב"ק הך סוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובזה מתורץ קושיות הפ"י שם בתוס' אך גבי שבת דמותר בהנאה שפיר קניא ע"י שינוי מעשה כו' ולפי' הראב"ד דפסק דשמין לכפל דגזירת הכתוב דדוקא לגבי קרן ובאמת אע"ג דקנס אין זוכה עד שעת העמדה בדין מ"מ אם עמד בדין אח"כ קניא למפרע א"כ שפיר שייך לומר דלא קניא בשינוי ואין אדם איסר דש"ש מכח דהוי שלו. אך לכאורה קשה דל"ל רעהו למעוטי הקדש ת"ל דאין לוקה ומשלם ומעילה לכל הפחות באזהרה במזיד וחייבי מלקות שוגגין פטורין. ואפשר דהסוגיא קאי אליבא דר"מ דס"ל דלוקה ומשלם. אך אליבא דר"ש קשה דהא הש"ס אמר בדף פ"א ע"ב אליבא דר"ש מכלל דבכולה מתני' מודה. נמצא דלא ס"ל כר"מ דא"כ מת ומשלם נמי רק דגבי שוגגין גזירת הכתוב גבי מעילה דחייב ולסברת מהרש"ל בב"ק אע"ג דגזר הכתוב גבי הך לאו מ"מ אותו לאו פוטר מתשלומין אחרת. אך אליבא דר"ל איירי דהקדישו בעלים בבית הגנב ובלא"ה הוי חייב כפל וא"ש דר"ת דמה שהקשו התוס' עליו בגיטין דאליבא דריע בלא"ה צריך לאוקמי כגון שהקדישו בעלים בבית הגנב. אך גבי טביחה קשה וצריך לאוקמי נמי בטובח ע"י אחר אך לפי סברת המל"מ קשה דכתב דהיכא דאיכא עבירה אחרת אין שליח כגון דאיכא עבירה לבר מטביחה וה"נ הא איכא עבירה לבר מטביחה מעילה וא"כ אין שליח לדבר עבירה וצ"ל כפר"י דהיכא דשוגג דלא ידע מהאיסור שפיר יש שליח לדבר עבירה ובזה מיושב הא דלא משני התם בגיטין כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דקשה היא גופא. אמאי לא תני דגנב והקדיש אך לר"ל לא מצי לאשכוחי בענין אחרת פלוגתא דרבנן ור"ש משא"כ לעולא דלא ס"ל להא דר"ל בשלמא אם הקדישו הב' הגנב אשמועי' דלא אמרי' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ובאמת קשה לר"ש בוודאי לא שייך הטעם דאהני מעשיו דוקא דהא הקדש אינה נגזלת א"כ לא אהני מעשיו. ובאמת דהקדש בלא"ה יש לפטור מדו"ה דהא קשה קושיות התוס' בדף ע"ז מכי שחט פורתא אסרה אפילו לרבנן דס"ל שחיטה דאין ראוין שמי' שחיטה וצ"ל כגון דשחט מקצת בפנים וגמרו שלא בפנים. הא בעינן וטבחו כולה והך מיעוט שפיר קא שחיט לענין הקדש ולא גזל מידי לענין התשלומין הנגזל שפיר יש לחייב משא"כ לענין הקדש אם הקדיש הוא בעצמו וא"ל כגון ששחט תמימין ואח"כ נשפך הדם:
ובאמת ליכא שום רבותא בקדשים דפטור מדו"ה דהא גזלן אין מתחייב באחריות וגם נזקין פטור מהקדש דרחמנא מיעוטא כי יאכל פרט למזיק נמצא דהיזק שעשה הטביחה פטור ותשלומי ג' ולא תשלומי ה' פטור וחצי מדו"ה נמי פטור וגם שאסור בהנאה. ועוד י"ל דבאמת קדשים בחוץ פטור לר"ל מכח חייבי מלקות שוגגין וא"ל כגון ששחט בפנים רק שנשפך הדם א"כ ת"ל דפטור מקרן מטעם מזיק דמיעוט גבי הקדש וא"ל ששחט בפנים שלא לשם בעלים א"כ מאי אפסיד להקדש וא"ל כתי' דר"ל כגון ששחט קדשי ב"ה ובקדשי ב"ה אפשר דחייב על המזיק דהא גבי קדשי ב"ה קשה לר"ל ואי אמרינן דאקדש הגנב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כדכתבו התוס' בדף ע"ו רק אם נשחט קדשים בפנים ששייך ונשחט בחוץ מכי שחט פורתא אסרה ולא הוי קדשי מזבח רק קדשי ב"ה ונמצא דסברת התוס' לא שייך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים והמזיק חייב בי' ושפיר מתחייב דו"ה ומ"ה אעפ"כ מיעטא התורה. אך לר"ל לא מצי לאוקמי בהכי דהא איסור דחייבי מלקות שוגגין פטור לר"ל ומ"ה פריך דוקא לר"ל משא"כ לעולא ומיושב קושיות ר"י על ר"ת:
הרמב"ם פסק וז"ל החטאת הנודעת לא מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל נבילות. וכתב בהלכות איסורי מזבח גנב ואח"כ הקדיש חייבין בחוץ כרת וחכמים אוקמי' ברשות תו כי היכי דלחייב עשה. והקשה בספר הלח"מ דהא למ"ד יאוש קני עם שינוי רשות וא"כ אין צריך לומר דרבנן אוקמי' ברשותי' וא"כ כיון דהרמב"ם פסק כהך מ"ד דקנה ולמה כתב דאוקמי' ברושתו. וי"ל דהנה עוד התוס' מקשים עולא ס"ל בב"ק דיאוש קנה וי"ל דהנה עוד מקשים התוס'. דממ"נ דאם נימא דיאוש קנה א"כ קשה כמו שמקשה הש"ס לעיל דאם יאוש קנה למה הקדיש בלא הקדיש נמי פטור וא"ל כמו שתירץ שם ר"ל דהבעלים הקדישו וא"כ לא מקשה מידי. ועוד הקשה הרשב"א במרובה דהא רבא גופא ס"ל בב"ק דיאוש כדי לא קנה ואמאי לא הקשה לעצמו וי"ל משום דהנה שם בב"ק דמקשה לר"ל ומשני שם הש"ס הב"ע דהקדישו בעלים בבית הגנב ומשני שם כצנועין והקשה שם הש"ס והרי חזרה קרן לבעלים. ולכאורה קשה מה פריך והרי חזרה קרן לבעלים דלמא איירי בקדשים קלים וס"ל דקדשים קלים ממון בעלים וח"כ לא חזרה קרן לבעלים דהא אם גנב קדשים קלים מבית הבעלים חייב למאן דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. והנה הש"ס בב"ק דף ע"ו ע"א רוצה לאוקמי כן רק דהוי קשה ליפלוג וליתני דבכה"ג חייב בדו"ה משא"כ בכאן לא קשה ליפלוג וליתני בדידי' וא"ל א"כ אמאי פטור מדו"ה י"ל דהא איבעי' חוץ למלאכתו מה הוי ועוד איבעי גנב וקטעה ומכרה מאי וא"כ כיון דגנב כשהוא חולין ואח"כ הקדיש וא"כ לא מכר בשלימות דהא אסורה בגיזה ועבודה ואין מועיל ולא הוי מכירה לענין מלאכתו וא"כ פטור גם מטביחה דכיון דליתא במכירה ליתא בטביחה כמו דס"ל לר"ל אך י"ל דלא מצי לומר כן דא"כ ע"כ ר"ש לא קאי אסיפא דהקדישו בעלים דהא כיון דגנב שהוא חולין הוי שיור ואלא דקאי ארשא וא"כ קשה הא ר"ל ס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. והנה הראב"ד כתב דשגנב עכ"פ מועיל וא"כ יש לפטור מכח שנג במעילה ויש לפטור מכפל. ואלא דאיירי בקדשים קלים ואינו מועיל וא"כ קשה האיך מצי לומר כן הא אמרת לעיל דס"ל קדשים קלים וא"כ גם לת"ק יש לחייב בכפל א"ו דלא ס"ל כן לאיבעי' ופריך שפיר. אך קשה דהנה בב"ב כתבו התוס' דאם נותן לאדם מתנה והלה אמר אי אפשי לא הוי הפקר משים דבעינן הפקר אדעתא דכ"ע ולא אדעתא דחד והנה בב"מ דף ס"ז דאם נתן דשלב"ל כתב הג"א דהוי עכ"פ יאוש. והנה יאוש הוי רק סילוק כמ"ש רש"י בב"מ. והנה גבי גזלן קנה ביאוש וא"כ ר"ש ס"ל באמת דלא כצנועין ולא ס"ל קדשים קלים ממון בעלים ומ"מ עכ"פ הוי יאוש כמו שכתב הג"א גבי דשלב"ל ובגזלן קנה ביאוש לר"ל לחודא וא"כ משו"ה יש לפטור מדו"ה אך גבי קדשים דחייבין באחריות וא"כ לא שייך יאוש דאייאש מכח דהקדיש דהא כיון דהקדיש לקדשים דחייב באחריות הוי כמו שלו אפילו לאחר הקדש לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון. וא"כ קאי באמת ר"ש אסיפא והכי קאמר קדשים דחייבין באחריות וא"כ לא שייך יאוש וקדשים דאין חייבין באחריות וא"כ הוי יאוש ומשו"ה פטור מדו"ה אך לר"ל לא מצי לומר כן דא"כ ל"ק קו' הש"ס קדשים הוי שחיטה דהא באמת הוי לא הקדש כלל והוי שחיטה ראוי' ול"ל לשנויי בשוחט חט ב"מ בחוץ א"ו דלא ס"ל כן ומשו"ה פריך שפיר והרי חזרה לר"ל. והנה באמת רבא לא מצי לשנויי בהקדישו בעלים משום דקשה והרי חזרה קרן לבעלים ולא רצה לתרץ כשעמד בדין וכו' אך דתירוץ כמ"ש לעיל דאיירי בקדשים קלים והוי שיור מכח שני איבעיות דחוץ למלאכתו וא"ל אמאי קאי ר"ש די"ל כמ"ש לעיל דה"פ דס"ל דלא כצנועין ודלא כמ"ד דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. אך דהוי יאוש וכמ"ש לעיל ואך א"כ מוכח דיאוש קנה וא"כ ה"פ ואי אמרת דיאוש כדי לא קנה תו לא מצי לאוקמי בהקדישו בעלים משום דקשה והרי חזרה קרן וא"כ אם הגנב הקדיש וא"כ מוכח דראוי להקריב ואם הבעלים הקדישו אלמא דיאוש קנה וא"כ מתורץ קושיות התוס' ומתורץ ג"כ קושיות הרשב"א דהנה י"ל עוד באמת כמ"ש לעיל דאיירי בקדשים קלים ובמכר פטור מכח דהוי שיור ופטור גבי מכר אך דלא ס"ל דכל שאינו במכר אינו בטביחה. אך דהא דפטור מטביחה הוי הטעם לפמ"ש הפ"י דיש חילוק היכא דהשחיטה גורם שפיר הוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ גבי טריפה לא הוי השחיטה גורם יעוש"ה וא"כ בקדשים בחוץ הו השחיטה גורם והוי שחיטה שאינה ראוי' ובקדשים ב"מ בחוץ נמי למ"ד בשוחט ומפרכסת לא מהני פדיון וא"כ הוי שחיטה דאינה ראוי' דהשחיטה גורם ובשוחט שלא לשם בעלים זה הוי רק התירוץ למ"ד דמכח דבר הגורם לממון וא"כ כיון דעדיין חייב באחריות והוי לא חזרה קרן דעדיין חייב בתשלומין משא"כ קדשים קלים למ"ד דס"ל דהוי ממון בעלים לא גרע מכח שחט שלא לשמו והוי באמת שפיר חזרה קרן לבעלים ובנשפך ג"כ דהא רש"י מביא בדף ע"ו ע"א וכן כתב הפ"י בב"ק דלאחר שחיטה אפילו קודם זריקה לא הוי ממון בעלים וא"כ בנשפך פטור ג"כ מדו"ה למאן דס"ל קדשים קלים ומשו"ה פטר הת"ק. אך באמת הנה התוס' מקשים בחולין דף פ' פ"ב והקשה גבי קדשים דהוי קדשם מקדשים נילף דהוי שחיטה קדשים מקדשים משחוטי חוץ דהא עיקר הטעם דאין דנין חולין מקדשים משא"כ גבי קדשים מקדשים דהוי קדשים מקדשים ותי' התוס' דכיון דעיקר קרא בחולין וא"כ הוי שחיטה דכתבה תורה בעינין ראוי תו אין חילוק והוי בקדשים נמי בעינן ראוי' וא"כ לת"ק קשה גבי קדשים נילף קדשים מקדשים דקדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וא"ל דכיון דעיקר קרא בחולין ובעינן דוקא שחיטה ראוי' דהא באמת לא משכחת כלל שחיטה שאינה ראוי' דממ"נ בטריפה לא הוי השחיטה גורם ובחולין בעזרה הא לא הוי דאורייתא ס"ל להת"ק ובשבת הא מעשה שבת הוי רק מדרבנן וא"כ לא שייך לומר אין חילוק אך שפיר משכחת בע"א דהוי שחיטה דאינה ראוי' והשחיטה גורם אך באמת לא משכחת דממ"נ הא בלא"ה פטור בע"א מכח קי"ל בדרבה מיני' וצ"ל בטובח ע"י אחר. והנה איתא בלבוש דהא דעשה בו מעשה אסרה דבר שאינו שלו הוי רק מדרבנן וא"כ בטובח ע"י אחר הא באמת קי"ל דאין שליח לדבר עבירה רק גבי דו"ה גזר הא בשאר מילין הוי אין שליח לדבר עבירה וא"כ עכ"פ לא קנה הגנב במעשה שעשה השליח דנהוי שלו וא"כ כיון דלא קנה וא"כ אין יכול לאוסרה מדאורייתא משום דהוי דבר שאינו שלו כיון דלא קנה וא"כ הוי שחיטה ראוי' וא"כ לא משכחת כלל שחיטה שאינה ראוי' אך אם נימא דאיך שמין לא לגנב וא"כ כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ח דאפילו ממילא נמי קני בשינוי מעשה וא"כ לא שייך לומר דאין שליח לדבר עבירה ולא קנה נהוי כמו ממילא ושפיר קנה וא"כ קנה מדין שילו רשות והוי שלו ושפיר יכול לאסרה ולא חילק תו אפילו בקדשים הוי שחיטה דאינה ראוי' לא שמי' שחיטה משא"כ עולא דס"ל בשם ר"א דשמין לגנב ולגזלן וא"כ לא קנה בשינוי ממילא רק ע"י מעשה ושפיר הוי אין שליח לדבר עבירה ולא מצי אסרה מדאורייתא וא"כ לא שייך לומר מכח שחיטה דאינה ראוי' דהא קרשים דנילף משחוטי חוץ דשחיטה דאינה ראוי' שמי' שחיטה וא"ל לא פליג וא"ל בע"א קשה הא לא משכחת בשאר דשחיטה דאינה ראוי' לכל א"ו דס"ל דיאוש קני מיקני' ור"ש קאי אסיפא וכמ"ש לעיל אלמא דיאוש קנה וקאי ר"ל אסיפא כמ"ש לעיל ולרבא דס"ל דאין שמין לגזלן שפיר שייך דאין חילוק ומתורץ קושיות הרשב"א דלרבא כיון דס"ל דאין שמין לגנב ולגזלן ונמצא דאפילו ממילא קנה וא"כ אפילו אין שליח לדבר עבירה מ"מ עכ"פ לא גרע ממילא וכיון דקנה לגזלן ממילא יכול לאוסרה הגזלן ונמצא דהשליח שלו יכול לאוסרה ודלא כהמ"ל ז"ל דיכול לצוות לשלוח לע"א לשחוט אפיה אעפ"כ חייב בדו"ה א"ו דכיון דגליא דעתי' אם רוצה לשחוט לע"א ממילא יכול לאוסרה כיון דניחא לבעה"ב וכמו דהדין בזקף לבינה ובא כותי והשתחוה לה יע"ש בס' פ"י בא כותי והשתחוה לה דנאסר דכיון דגליא אדעתי' וא"כ כיון דלרבא דס"ל דאין שמין יכול למצוא שחיטה דאינו ראוי' גבי ע"א וא"כ תו אין חוליק גם בקדשים שחיטה דאינה ראו' לא שמי' שחיטה וא"כ נוכל לומר דהטעם דחכמים דבטביחה פטור מכח שחוטה דאינה ראוי' ובמכירה מכח השיור ומכח איבעי' רק לעולא מקשה שפיר דהוא ס"ל דשמין ממילא בשינוי לא קנה ומתורץ שפיר קושיות הרשב"א והנה י"ל קושיות התוס' בב"ק דף ע"ב בד"ה כי קא מחייב אהך פורתא תימא וי"ל משום דהנה התוס' בד"ה ש"מ קא סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' יעש"ה. וי"ל דה"פ דהנה קשה מאי פריך מכי שחט פירתא אסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח דהא אם לא יגמור השחיטה ויהא שפיר דמרא דהא נהוי אגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה הוי וי"ל דה"פ דהנה התוס' כתבו בגיטין דאם הוי היזק דאינו ניכר הוי שינוי מעשה דכי ן דאסרה וכן הוי גבי בהמה דצורם אוזן והטיל מום הוי הטעם מכח סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכמו שפירש"י בב"ק או דהוי מום דאינו ניכר וא"כ ממ"נ הוי לאו (דידי') דמרי'. או דיגמור השחיטה וא"כ למפרע נאסר ואו דלא יגמור הוי ג"כ שינו דכיון דעכ"פ נאסר באכילה והנה הרמב"ן כתב דזאת הוי ניכר מה דאסרה שחיטה דהוי כאלו קטלה כמו דאם שהה בשחיטה בוודאי הוי ניכר אך דניקי בטובח ע"י אחר וכס' המ"מ אך דא"כ קשה מ"ט דחולין בעזרה ש"מ קא סבר חולין וכו' אך הנה י"ל דבחולין בעזרה הוי ראוי' הואיל דהוי שחיטה ראוי' לענין חיוב וכמ"ש הפ"י ברש"י לענין שחוט' פורתא דמיגו דחשיב לענין חולין בעזרה חשיב נמי לענין דו"ה. או דא"ל דהטעם גבי שבת לאו משום שחיטה דאינה ראוי' דלמא הטעם דנעשה מומר וכמ"ש הפוסקים אך הנה המל"מ כתב דהיכא דצוה לעשות עוד איסור לא הוי שליח לדבר עבירה. והנה התוס' כתבו בקדושין דאפילו בשעת מעשה דצוה לו לא היו יודע ולא שייך אשלד"ע לפי שיטת התוס' ואח"כ ידע קודם גמר השליחות לא הוי שלו. וא"כ קשה דהא מיד כי שחט פורתא ועשה איסור דשחט בעזרה וא"כ גמר השחיטה אי אפשר לעשות בלי עבירה דמ"מ אפילו אם יגמור בחוץ מ"מ הוי הכל עבירה במאי דשחט בגמר כלל דאם לא הוי שחט כלל הוי אגלאי מלתא למפרע וא"כ אין שליח לדבר עבירה וע"ז משני כי קא מחייב אהך פורתא והוי בהך פורתא שליח שלו וע"ז אמרי' וטבחו כולו וע"ז אמר לימא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' ובדרבנן לא שייך אשלד"ע ומתורץ ג"כ קושיות התוס' לרבה דרבה ס"ל ולא חצאי בקר דו"ה ולא חצאי דו"ה וכמ"ש לעיל: