אור ברסלב
איגרא רמה חלק ב מסכת בבא קמא

איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא

מסכת בבא קמא

דף סז.

סוגיא דיאוש תוס' ד"ה אמר עולא בא"ד. ואדרבה מגופא דברייתא הוי סיוע לעולא דאי יאוש קני כי לא הקדיש נמי פטור מד' וה'. כדפריך ר"י לר"ל דאמר יאוש קני ואדרבה תימא דלא פריך מיניה לרב יהודא דפליג התם וסבר דיאוש כדי הוי יאוש ונ"ל משום דהנה הא כתב הש"ך בספר תקפו כהן דמשו"ה הדין בחד דאתי מכח ארבעה דאין לו דרך דנכסי דאינש אינון ערבין לי' וכיון דלא יכול ליטול אצל המוכר דכל חד מדחי' מש"ה א"צ הלוקח ליתן לו אע"ג דהוא גזל אצל המוכר רק כיון דלא הי' יכול ליטול אצלו בדין א"צ הלוקח ליתן לו אע"ג דהוא גזל והלקח מודה וזה הטעם גבי יורשין ביבמות גבי ספק בנו ויבם כו' דף ל"ז ע"ב א"כ קשה דלמא המתניתין אתיא כמ"ד דסתם גנב וסתם גזלן יאוש מייאש אך הא אנן קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בב"מ דף כ"ח ע"ב אע"ג כי ידע בוודאי מייאש השתא הא מיהו לא ידע וכדכתב בעהמ"ח פ"י שם בתוס' ד"ה שטף א"כ דלמא איירי מתניתין באמת קודם יחוש דהיינו קודם שידע הנגנב והוי יאוש שלא מדעת דלא קנה והוי עדיין של נגנב אך אם מכר באמת הוי של לוקח דהא כתוס' כתבו בב"מ דף ס"ז ע"א ד"ה הא לאו הכי הדרא בעיני' דבאמת שינוי רשות לחוד מועיל רק דלא הוי שינוי רשות בלא יאוש וכאן הא הוי שפיר של לוקח דניהו דלא הוי יאוש דהא הוי יאוש שלא מדעת מ"מ הא לא מצי הנגנב ליטול אצל הגזלן דהיינו אצל המוכר דהא אם יהי' נודע לו בוודאי יאושי קא מייאש וכיון דלא מצי ליטול בדין אצל המוכר אע"ג דבאמת היא גזילה מ"מ הא בדין לא מצי ליטול אצל המוכר ולא מצי ליטול אצל הלוקח דהא נכסי דאינש אינין ערבין לי' היינו אם מצי ליטול בדין וכופין כמ"ש הפ"י בכתובות נמצא דאפילו לא נקנה להגזלן דהא לא ידע מ"מ הוא של הלוקח וא"כ הוי שפיר מכר ומשו"ה הוי ג"כ הקדשו הקדש ואם הי' טבח בלא הקדש בוודאי הי' חייב דו"ה דהא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והוי עדיין של הנגנב ומאי פריך רי לר"ל:

ונראה דר"י לטעמי' אזיל דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היכא דמחייב עצמו בכלום בדף ע"ה וקאמר רבא שם דמתניתין נמי דיקא כוותי' דתני גנב ע"פ שנים וכו' והך מתני' הוא רישא דגנב והקדיש דמיני' מתיב ר"י לר"ל. והנה איתא בב"ק דף ק"ו ע"ב הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואותיב ר"א בר ממל כי יתן איש כו' וא"א תהוי נמי כאבידה ומשני הב"ע דאכלו כשהוא קטן ופירש"י שאכלו ב"ה לפקדון בעוד שהמפקיד קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם אבל אבידה מכי מטי לידי' דהאי אחייב לה שהרי יש לו בעלים בני טענתא ורש"י פי' ד"ה אין נתינת קטן כלום. ואין באין לידי כפל על ידו והכא כפל כתיב ומאן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דדרשינין גנב וטוען טענת גנב מחד קרא ואיתא אם המצא תמצא פרט למודה בקנס ואשר ירשיעון מיבעי למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. וכיון דמחד קרא נפקא הוי כל דיני' שוים כמו דמשמע בפרק מרובה וא"כ כמו דבקטן אין מתחייב בכפל בטוען טענת גנב הואיל ולאו בני טענתא נינהו ה"נ כל מקום שאינו בני טענה פטור מכפל בגנב עצמו וה"נ כאן ליכא בעלים בני טענתא דממ"נ קודם שנודע אי אפשר לתובעו ולאחר שנודע בוודאי איאושי מייאש וא"כ פטור מדו"ה אפילו בלא הקדש דבכל מקום דפטור מכפל פטור מדו"ה כדפרישי' לפי סברת הפ"י ד' ס"ח משא"כ אם נימא כהך תנא דדרש כפל מאם המצא תמצא דבאמת מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב א"כ טוען טענת גנב וגנב חלוקין הן ולא ילפינין מהדדי כמ"ש התוס' פרק מרובה דבר שאין מסיום דף י"ג ע"א א"כ שפיר י"ל דאיירי קודם שנודע דהוי יאוש שלא מדעת ואם טבח קודם שנודע ולא הקדיש חייב דלא ילפינין כפל מטוען טענת גנב ובזה מתורץ קושיות התוס' דף ס"ז דלא מצי למיפרך מיני' לרב יהודא דאיכא למימר דס"ל מדה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אפילו אם לא מחייב עצמו בכלום ורב אשי דתירץ התם בב"ק דף ק"ו ע"ב לא דמי לאבידה אבידה אתי מכח בן דעת אזיל לשיטתי' דס"ל כרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש דהא רב אשי אכל מהני פירות דמייתי האריס בביסתנא דמרי בר איסק. בדף נ"ב במציעא עא מקשה בלא"ה ר"י לר"ל שפיר דהא קודם שנודע נמי קני ביאוש שלא מדעת אפילו בלא הקדש נמי פטור מדו"ה:

ובזה מתורץ הרמב"ם דפסק בהלכות אבידה ומציאה כל המוציא אבידה וכו' ואם הוי דבר שאין בו סי' זכה בו והראב"ד השיג עליו דהרי מונח עד שיבוא אלי' וכתב הש"ך בתירוצו דהא דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו דוקא דאם נתברר דשל מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינין כיון דנתיאוש זכה אבל כ"ז דלא נתברר דשל מי הוא יכול לעשות בו מה שירצה ולכאורה קשה מנלן וגם אין לו טעם דממ"נ או דקנה לגמרי או דלא קנה לגמרי וי"ל דזהו הטעם של הרמב"ם מפני דלפסק הלכה בוודאי דלא קי"ל כתירוצו של רב אשי רק כתירוץ הראשון שבגמרא דאכלו כשהוא קטן וא"כ קשה אמאי לא קנה יאוש באבידה דהא הרמב"ן בס' המלחמות בפרק ואלו מציאות כתב הטעם דלא קנה יאוש באבידה דהא נעשה שומר שלו דשומר אבידה או כש"ש או כש"ח א"כ קשה אמאי לא קנה דהא כיון דאין בו סי' הוי אין לו תובעין וא"כ לא הוי בי' כלל דין שומרין דהא אינו בני טענתא דהא אין לו תובעין כמו שממעט מקרא דמה שמלה יש לו תובעין כמ"ש התוס' בב"מ דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה כו' דכיון דאין בו סימן הוי אין לו תובעין וא"כ לא הוי בי' כלל דין שומרין דהא אינו בני טענתא דהא אין לו תובעין ואמאי כי אין בו סימן לא יקנה ביאוש דהא לא שייך טעמא דהרמב"ן דהא לא נעשה שומר. וצ"ל משו"ה לא קני ביאוש כמ"ש המפרשים דהואיל דצריך לקיים מ"ע דהשבת אבידה משו"ה לא קנה וא"כ הוי הדין כמו גבי ריבית ושוחד דיוצאה בדיינים רק דאינו מחויב רק אם תובע הנותן כמו דאיתא בש"ע יו"ד ובחה"מ דהא נתן לו מדעתי' וה"נ הכא כיון דיאוש הוי כמו מתנה רק דלא קנה משום דצריך לקיים מ"ע והוי כמו ריבית דצריך לקיים עשה דוחי אחיך עמך ואינו חייב רק עד שתבעו ומשו"ה פסק הרמב"ם דכ"ז שלא תבעו יכול לעשות בו מה שירצה וא"ל הא הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות גניבה נתנן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול כו' דמשמע לכאורה דפסק כתירוצו דרב אשי דלתירוץ הא' צ"ל עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד והרמב"ם כתב עד שתהא נתינה ותביעה שוים כאחד וי"ל דהנה לכאורה קשה מה פריך הגמרא דף ק"ז אבל אכלו כשהוא גדול מאי ה"נ דמשלם דהא כתב הש"ך סימן צ"ה ס"ק ב' נראה דשאני הכא דהא לא עבד מידי בשעת אבידה אלא משום דקיבל עליו לשמור א"כ עיקר חיוב מעיקרא ומשו"ה גבי קטן לעולם פטור משבועה משום דאימת אתי חיובא משעת שמירה האי שעתא הוי קטן משא"כ הכא דמיד שבא לידו הוי בר טענה כמ"ש רש"י ובוודאי עיקר חיובא מתחיל משעה שמטא לידי' ויש ליישב דהא הסוגיא אליבא דר"ח בר אבא אזלא דלר"ח בר אבא אין חייב שבועת שומרין עד שיודה במקצת ויכפר א"כ בלא"ה חייב שבועה ע"י גלגול ואפ"ה מיעט רחמנא אע"ג דאין החיוב מתחיל משעה שמטא לידי' פריך שפיר אך לפי מה דמשמע מתוס' דף נ"ז ע"ב דכיון דאין בו דין שומרין לא שייך כפל א"כ משו"ה גבי קטן פטור מכפל דכיון דמשעה שמתחיל החיוב לא הי' בו דין שומרין משא"כ גבי אבידה וצ"ל דלר"ח בר אבא לא שייך לדרוש המיעוט גבי שומר חנם דהא בשבועת שומרים באמת חייב גבי קטן כמ"ש הרמב"ם ולענין פשיעה אע"ג דמיעט מ"מ חייב בפשיעה כמ"ש הרמב"ם גבי קרקעות ושטרות וא"ל דנפקא מיני' לענין אם טען השומר א"י ומת בפשיעה וכס' הש"ך סי' רצ"א דאם תני אין יודע דחייב דהא כל שומר צריך לטעון כבר. דכיון דנעשה שומר הוי כא"י אם החזרתי' לך ומכח שאיל"מ, אריא דיש עדים שנאבדה ושבועה דלא פשעתי הוי מטעם גלגול וכיון דפטור מעיקר השבועה לא שייך משואיל"מ ל"מ אך מחויב מכח דהוי א"י ואם החזרתי לך משא"כ אי אינו בדין שומרין פטור. וי"ל הא הרמב"ם פסק דגם פשיעה יקרא שבועה אך בקטן בוודאי עיקר השבועה רק שנאבד דאפילו בלא שומרים חייב כמ"ש הש"ך בסימן ע"ה ס"ק ע"א דאם טען היורש ברי לי שנתחייבת לאבי וא"י אם פרעת לאבי דנשבעין שבועה דאורייתא אבל פשיעה גבי קטן אתי מכח גלגול וא"כ איכא נ"מ אם יש עדים שנאבד דא"צ לשבע גם קטן שלא פשעתי. משא"כ לרחב"א דצריך הודאה וכפירה לא שייך זאת הנ"מ משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כרחב"א לא קשה קושיות הש"ס. ובזה נביא לתרץ דברי הר"ת דאדרבה יש ראי לדבריו דמה שהקשה הר"י בגיטין דף נ"ה ע"א דמשמע דיאוש קני אתי שפיר כו' כבר נתיישב ומה שהקשה א"כ מאי פריך לעיל אביי מקרבנו ולא הגזול כו' וכ"ת דסבר אביי דאין חילוק וכו' כתב הרמב"ן דבקדשי המזבח לא שייך שינוי השם משו"ה דאם יאוש לא קני א"ש דממעט מקרבנו ולא גזול דליכא אלא יאוש לחוד אלא דלכאורה קשה א"כ ל"ל קרבנו ולא הגזול וא"ל דמכאן נלמוד דיאוש לא קני דהא באמת לאביי דיאוש ל"ק היכא דבאיסורא אחא לידי' כמו גבי אבידה דנפקא איסורא דומיא דהיתרא דף כ"ב ע"ב היכא דבאיסורא אתא לידי' ל"ק ביאוש וי"ל משום דלכאורה קשה לפי מה שפסק הב"ש דאע"ג דשניהם אין יכולין זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מכ"מ אם שניהם הקדישו קדוש א"כ מאי פריך אביי מקרבנו ולא הגזול הא נ"מ היכא דמכר הנגזל לאחר קודם יאוש דהדין הוא דרצה לגבות מן הגזלן וא"כ כיון דאין הכלי ביד הגזלן ממילא חייב לשלם כמו שהי' שוה בשעת הגזילה וכיון דהגזלן חייב באחריות יכול להקדישו כמו דאיתא במסכת יבמות דף ס"ז ע"ב דהיכא דמקבל עליו אחריות דאונסא וזולא שפיר יכול להקדישו כמו שפירש"י גבי איצטלא דפרסא אמיתנא כמו דאיתא שם גבי כהן ששם פרה מישראל ותרומה ושחרור שוין כמ"ש תוס' אך דאין יכול להקדישו מפני הלוקח וא"כ דלמא איירי דהלוקח ג"כ הקדיש דהוי כמו הקדשו שניהם דקדוש ממילא הוי יאוש כמו דהקשה רב יוסף מגזל חמץ ועבר עליו הפסח וא"כ דייאשו בעלים מיני' כשר להקרבה לפי סברת ר"ת ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה. וא"ל דהוי יאוש שלא מדעת דהא הבעלים לא ידעו דהקדישו י"ל דבכה"ג הוי יאוש שלא מדעת נמי יאוש כמ"ש הש"ך סימן שנ"ח דעיקר הטעם ביאוש שלא מדעת דאלו הי' יודע שהוא אצלו לא הי' מייאש או שהי' יודע שהי' יכול להוציא בדיינים משא"כ הכא הוי יאוש שלא מדעת נמי מועיל משו"ה מקשה אביי שפיר דיאוש ל"ק שפיר אצטריך קרבנו ולא הגזול היכא דגזלן מכר לאחר קודם יאוש והקדישו שניהם משא"כ לרבה הא קניא ביאוש דהא מכי אקדשה נתייאשו הבעלים מיני' ולאו הוי מצוה הבאה בעבירה לפי סברת ר"ת:

דף קו.

ולכאורה לפי פסק הלכה יש לפסוק כתי' הראשון שבש"ס ולא כרב אשי דהנה לכאורה קשה דמאי פריך ר"י לר"ל בדף ס"ז ע"ב ממתני' דגנב והקדיש דלמא מתני' אתיא כמ"ד דסתם גנב וגזלן הוי יאוש אך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כדקי"ל כאביי אך דהא התוס' כתבו דמשו"ה לא קניא מכר בלא יאוש דבאמת שינו רשות לחוד מהני רק כ"ז דלא מייאש לא הוי שינו רשות כלל והש"ך כתב בספר תקפו כהן דמשו"ה אין מגיע לו דרך בחד דאתא מכח ארבעה דנכסי דאינש אינון ערבין לו וכיון דלא יכול ליטול אצל המוכר דכל חד מדחי משו"ה אין צריך הלוקח ליתן לו וזה הטעם ג"כ גבי יורשין ביבמות. וא"כ מש"ה המכר חל מיד קודם יאוש רק דהוי יאוש שלא מדעת כיון דלא מצי ליטול אצל הגזלן דממ"נ קודם הידיעה לא מצי למיתבע ולאח"כ נהוי יאוש מדעת וא"כ המכר הוי מכר טוב וכמ"ש הפ"י דעיקר הטעם דנכסי דאינש אינון ערבין לי'. הואיל דמצי ליטול בע"כ וא"כ משו"ה הוי הקדש הקדש אבל בלא הקדש הוי אטבוחה מחייב דהא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וצ"ל דקושיות ר"י קאי לר"ל דע"כ המתני' סובר כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כדאמר רבא מתני' נמי דיקא וא"כ עכצ"ל דמחד קרא נפקא גנב וטוען טענת גנב א"כ בלא"ה פטור מכפל דהא בעינן דלהוי בעלים בני טענתא וכאן אין בני טענה וא"כ מוכרח דר"י ס"ל כתי' הראשון שבש"ס ולא כתי' רב אשי. אך רב אשי לפי פסק הלכה ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאש כרבא כדאיתא בב"מ דף כ"ב דרב אשי אכל וא"כ פריך ר"י בלא"ה שפיר דהא יאוש שלא מדעת קני וא"כ בלא"ה דהקדיש נמי פטור דשלו הוא טובח. ולפי הפסק דפסקי' כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ מוכרח תי' ראשון ומשו"ה חייב לשבע נגד קטן שבועה שאינו ברשותו דהא לא אכלו כשהוא קטן דהנה לכאורה קשה לפי מה שכתב הש"ך בסימן צ"ה ס"ק ב' נראה דשאני הכא דהא לא עביד מידי בשעת אבידה אלא משום דקיבל עליו לשמור א"כ עיקר חיובא מעיקרא כו' א"כ מאי פריך אבל כשהוא גדול מאי ה"נ דמשלם כו' דלמא באמת גבי קטן לעולם פטור משבועה משום דאימת אתי חיובא משעת שמירה ההיא שעתא הוי קטן משא"כ הכא דמיד שבא לידו הוי בר טענתא כמ"ש רש"י ובוודאי עיקר חיובא מתחיל משעה שמטא לידי' ויש ליישב דהא באמת לר"ח בר אבא אר"י אין מתחייב בשבועת שומרין עד שיודה במקצת ויכפור א"כ בוודאי בלא"ה חייב שבועה בלא שומרין א"כ בוודאי לא תליא בהך דהא חיוב לא מטא מעיקרא. ובאמת או דנימא דעיקר הואיל ואין כאן נתינה או באמת אם אכלו כשהוא גדול חייב ולהרמב"ם דס"ל דמשבועת שומרין לא אימעט בלא"ה א"ש ועי"ל משום דלפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב סעיף כ"ז ס"ק ק"ט א"כ באמת לענין שבועה דשאינו ברשותו לא תליא מידי בנתינה רק המקרא ממעט אפילו מאן דס"ל דפשיעה חייב אפילו בהך שאין בהם דין שומרין מ"מ פטור מהך שבועה דשלא פשעתי ואם הי' לו עדים שאין ברשותו פטור משבועה דלא פשעתי דהא הך שבועה דשלא פשעתי בוודאי אתיא על השלמת שמירה. ובזה י"ל דברי הרמב"ם דס"ל דשבועת שומרין צריך לשבוע היינו דוקא שבועה דשאינו ברשותו ולא שבועה שלא פשעתי אך פירש"י דס"ל דאין צריך רק אחד דהודאה וכפירה הוי הך דנאנסו א"כ לא שייך תירוץ הראשון דהא עיקר שבועה מכח שומרים מכח תחלת נתינה. (אך בלא"ה קשה על תירוץ הראשון דא"כ נאנסו בעי לשבועה מכח גלגול וכמאן דס"ל דגם שבועת שומרין אפילו שנשבעין על טענת שמא אין נשבעין על טענת קטן ח"כ גם שבועה ע"י גלגול אין נשבעין) מכח תחלת נתינה. וא"ל כיון דכפל ושבועה הכל א' לענין טוען טענת גנב לכ"ע כמ"ש תוס' בפרק מרובה דלמא כיון דמתחיל בשעת דמתחיל החיוב השמירה לא הוי דין שומרים ממילא לא מחייב כפל י"ל משום דלא מצי לאשכוחי כלל פטור שומרין כה"ג דמ"מ שבועה בעי מכח מודה במקצת כמו דס"ל לר"ח בר אבא ובפשיעה בוודאי מחייב אעפ"י דאין בו דין שומרין כמ"ש הרמב"ם גבי קרקעות כו' והך קרא הא בש"ח כתיב (ולענין מאי מיעטא רחמנא בכה"ג שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול) אלא דהטעם הואיל ואין כאן נתינה לא מחייב כלל שבועה אפילו בלא הך טעם דאין התחלה לדון בו דין שומרין ומשו"ה פטור אפילו משבועה דמודה במקצת הואיל ואין כאן נתינה אע"ג דשבועה דמודה במקצת לא תליא בדין שומרים וממילא נתחייב ע"י גלגול. אפ"ה מיעטא רחמנא א"כ שפיר קשה לשומר אבידה ואמאי חייב שבועה הא אין בו נתינה:

ומכאן נסתייע דעת הרמב"ם דפסק דהיכא דמיעוט דין שומרים אפ"ה חייב בפשיעה אך הרמב"ם דפסק דלא כרחב"א ולא בעינן מודה במקצת א"כ שפיר י"ל אעפ"י דמיעוטא גבי קטן אעפ"י דאכלו כשהוא גדול פטור מדו"ה היינו משום דמשעת מעשה דאתחיל השמירה הא לית בי' דין שומרין ומשו"ה פטור משא"כ בשומר אבידה דאתחיל השמירה הוי בחיוב. והקרא אתא היכי דאיכא עדים שנאבד דאין צריך לשבועה דשאינו ברשותו רק דצריך שבועה דשלא פשעתי ומ"ה מיעט דאין צריך שבועה דשלא פשעתי וממילא נתחייב ע"י גלגול דשאינו ברשותו שלא פשעתי:

בכתובות דף ל"ב ד"ה אלמא קסבר בא"ד וא"ל כמו שפירש ר"ת כו' דאין זה דיוק דא"ל ס"ל. כר"ל ונ"ל דר"ת אזיל לשיטתו וא"כ מוכרח דעולא לא ס"ל כר"ל. דבב"ק איתא הטעם גבי שבת כר"י הסנדלר. והכרתי ופלתי פסק דהיכא דאמרי' דגבי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. היינו דוקא גבי איסורי הנאה וא"כ מוכרח לומר לדברי עולא דס"ל דאין שמין לא לגנב רק גבי שינוי דעושה בידים וצ"ל דס"ל כר"י ולא צריך לאוקמי בטובח ע"י אחר אך יכילנא לומר דהטעם דגבי טביחה דאהני מעשיו ודקניא א"כ ג"כ כיון דכתב התורה תחת לרבות השליח א"כ מוכרח לומר דגזה"כ דקניא רק דר"ת לשיטתו אזיל דס"ל בגיטין דף נ"ו אליבא דעולא דיאוש כדי (לא) קניא. א"כ גבי מכירה ע"כ לא אהני מעשיו וא"כ אין הטעם כך משא"כ ר"י לשיטתו דס"ל אליבא דעולא שם דיאוש כדי לא קנה א"כ א"ל דלא ס"ל כר"י רק כר"ל רק דגזירת הכתוב מכח תחת לרבות השליח דאל"כ אמאי יתחייב ומשו"ה הקשה שפיר:

עי"ל דלא שייך הכא לומר דקניא ע"י מעשה מהשינוי דהא באמת בעבדים למאן דס"ל דהוי כקרקע לא קניא בשינוי מעשה. והטעם משמע בסוכה משום דלא שייך גבי' דיצא מרשותו משום דקרקע בחזקת בעליו עומדת וא"כ הכא יוצאת מרשותו במטלטלין ומ"ה הטעם דקניא בשינוי מעשה והפ"י כתב גבי מעילה גבי האוכל חמץ בפסח דלא שייך דיצא מרשות הקדש לרשותו כיון דאם יקנה יהא אסור בהנאה לא שייך דיצא לרשותו א"כ ה"נ הכא דאם נאמר דקניא א"כ יהי' שלו ואיהו שויא שליח לכל מה שירצה וא"כ יהא אסור בהנאה מכח ע"א ומשו"ה לא קניא וזהו כוונת תוס' בב"ק הך סוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובזה מתורץ קושיות הפ"י שם בתוס' אך גבי שבת דמותר בהנאה שפיר קניא ע"י שינוי מעשה כו' ולפי' הראב"ד דפסק דשמין לכפל דגזירת הכתוב דדוקא לגבי קרן ובאמת אע"ג דקנס אין זוכה עד שעת העמדה בדין מ"מ אם עמד בדין אח"כ קניא למפרע א"כ שפיר שייך לומר דלא קניא בשינוי ואין אדם איסר דש"ש מכח דהוי שלו. אך לכאורה קשה דל"ל רעהו למעוטי הקדש ת"ל דאין לוקה ומשלם ומעילה לכל הפחות באזהרה במזיד וחייבי מלקות שוגגין פטורין. ואפשר דהסוגיא קאי אליבא דר"מ דס"ל דלוקה ומשלם. אך אליבא דר"ש קשה דהא הש"ס אמר בדף פ"א ע"ב אליבא דר"ש מכלל דבכולה מתני' מודה. נמצא דלא ס"ל כר"מ דא"כ מת ומשלם נמי רק דגבי שוגגין גזירת הכתוב גבי מעילה דחייב ולסברת מהרש"ל בב"ק אע"ג דגזר הכתוב גבי הך לאו מ"מ אותו לאו פוטר מתשלומין אחרת. אך אליבא דר"ל איירי דהקדישו בעלים בבית הגנב ובלא"ה הוי חייב כפל וא"ש דר"ת דמה שהקשו התוס' עליו בגיטין דאליבא דריע בלא"ה צריך לאוקמי כגון שהקדישו בעלים בבית הגנב. אך גבי טביחה קשה וצריך לאוקמי נמי בטובח ע"י אחר אך לפי סברת המל"מ קשה דכתב דהיכא דאיכא עבירה אחרת אין שליח כגון דאיכא עבירה לבר מטביחה וה"נ הא איכא עבירה לבר מטביחה מעילה וא"כ אין שליח לדבר עבירה וצ"ל כפר"י דהיכא דשוגג דלא ידע מהאיסור שפיר יש שליח לדבר עבירה ובזה מיושב הא דלא משני התם בגיטין כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דקשה היא גופא. אמאי לא תני דגנב והקדיש אך לר"ל לא מצי לאשכוחי בענין אחרת פלוגתא דרבנן ור"ש משא"כ לעולא דלא ס"ל להא דר"ל בשלמא אם הקדישו הב' הגנב אשמועי' דלא אמרי' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ובאמת קשה לר"ש בוודאי לא שייך הטעם דאהני מעשיו דוקא דהא הקדש אינה נגזלת א"כ לא אהני מעשיו. ובאמת דהקדש בלא"ה יש לפטור מדו"ה דהא קשה קושיות התוס' בדף ע"ז מכי שחט פורתא אסרה אפילו לרבנן דס"ל שחיטה דאין ראוין שמי' שחיטה וצ"ל כגון דשחט מקצת בפנים וגמרו שלא בפנים. הא בעינן וטבחו כולה והך מיעוט שפיר קא שחיט לענין הקדש ולא גזל מידי לענין התשלומין הנגזל שפיר יש לחייב משא"כ לענין הקדש אם הקדיש הוא בעצמו וא"ל כגון ששחט תמימין ואח"כ נשפך הדם:

ובאמת ליכא שום רבותא בקדשים דפטור מדו"ה דהא גזלן אין מתחייב באחריות וגם נזקין פטור מהקדש דרחמנא מיעוטא כי יאכל פרט למזיק נמצא דהיזק שעשה הטביחה פטור ותשלומי ג' ולא תשלומי ה' פטור וחצי מדו"ה נמי פטור וגם שאסור בהנאה. ועוד י"ל דבאמת קדשים בחוץ פטור לר"ל מכח חייבי מלקות שוגגין וא"ל כגון ששחט בפנים רק שנשפך הדם א"כ ת"ל דפטור מקרן מטעם מזיק דמיעוט גבי הקדש וא"ל ששחט בפנים שלא לשם בעלים א"כ מאי אפסיד להקדש וא"ל כתי' דר"ל כגון ששחט קדשי ב"ה ובקדשי ב"ה אפשר דחייב על המזיק דהא גבי קדשי ב"ה קשה לר"ל ואי אמרינן דאקדש הגנב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כדכתבו התוס' בדף ע"ו רק אם נשחט קדשים בפנים ששייך ונשחט בחוץ מכי שחט פורתא אסרה ולא הוי קדשי מזבח רק קדשי ב"ה ונמצא דסברת התוס' לא שייך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים והמזיק חייב בי' ושפיר מתחייב דו"ה ומ"ה אעפ"כ מיעטא התורה. אך לר"ל לא מצי לאוקמי בהכי דהא איסור דחייבי מלקות שוגגין פטור לר"ל ומ"ה פריך דוקא לר"ל משא"כ לעולא ומיושב קושיות ר"י על ר"ת:

הרמב"ם פסק וז"ל החטאת הנודעת לא מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל נבילות. וכתב בהלכות איסורי מזבח גנב ואח"כ הקדיש חייבין בחוץ כרת וחכמים אוקמי' ברשות תו כי היכי דלחייב עשה. והקשה בספר הלח"מ דהא למ"ד יאוש קני עם שינוי רשות וא"כ אין צריך לומר דרבנן אוקמי' ברשותי' וא"כ כיון דהרמב"ם פסק כהך מ"ד דקנה ולמה כתב דאוקמי' ברושתו. וי"ל דהנה עוד התוס' מקשים עולא ס"ל בב"ק דיאוש קנה וי"ל דהנה עוד מקשים התוס'. דממ"נ דאם נימא דיאוש קנה א"כ קשה כמו שמקשה הש"ס לעיל דאם יאוש קנה למה הקדיש בלא הקדיש נמי פטור וא"ל כמו שתירץ שם ר"ל דהבעלים הקדישו וא"כ לא מקשה מידי. ועוד הקשה הרשב"א במרובה דהא רבא גופא ס"ל בב"ק דיאוש כדי לא קנה ואמאי לא הקשה לעצמו וי"ל משום דהנה שם בב"ק דמקשה לר"ל ומשני שם הש"ס הב"ע דהקדישו בעלים בבית הגנב ומשני שם כצנועין והקשה שם הש"ס והרי חזרה קרן לבעלים. ולכאורה קשה מה פריך והרי חזרה קרן לבעלים דלמא איירי בקדשים קלים וס"ל דקדשים קלים ממון בעלים וח"כ לא חזרה קרן לבעלים דהא אם גנב קדשים קלים מבית הבעלים חייב למאן דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. והנה הש"ס בב"ק דף ע"ו ע"א רוצה לאוקמי כן רק דהוי קשה ליפלוג וליתני דבכה"ג חייב בדו"ה משא"כ בכאן לא קשה ליפלוג וליתני בדידי' וא"ל א"כ אמאי פטור מדו"ה י"ל דהא איבעי' חוץ למלאכתו מה הוי ועוד איבעי גנב וקטעה ומכרה מאי וא"כ כיון דגנב כשהוא חולין ואח"כ הקדיש וא"כ לא מכר בשלימות דהא אסורה בגיזה ועבודה ואין מועיל ולא הוי מכירה לענין מלאכתו וא"כ פטור גם מטביחה דכיון דליתא במכירה ליתא בטביחה כמו דס"ל לר"ל אך י"ל דלא מצי לומר כן דא"כ ע"כ ר"ש לא קאי אסיפא דהקדישו בעלים דהא כיון דגנב שהוא חולין הוי שיור ואלא דקאי ארשא וא"כ קשה הא ר"ל ס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. והנה הראב"ד כתב דשגנב עכ"פ מועיל וא"כ יש לפטור מכח שנג במעילה ויש לפטור מכפל. ואלא דאיירי בקדשים קלים ואינו מועיל וא"כ קשה האיך מצי לומר כן הא אמרת לעיל דס"ל קדשים קלים וא"כ גם לת"ק יש לחייב בכפל א"ו דלא ס"ל כן לאיבעי' ופריך שפיר. אך קשה דהנה בב"ב כתבו התוס' דאם נותן לאדם מתנה והלה אמר אי אפשי לא הוי הפקר משים דבעינן הפקר אדעתא דכ"ע ולא אדעתא דחד והנה בב"מ דף ס"ז דאם נתן דשלב"ל כתב הג"א דהוי עכ"פ יאוש. והנה יאוש הוי רק סילוק כמ"ש רש"י בב"מ. והנה גבי גזלן קנה ביאוש וא"כ ר"ש ס"ל באמת דלא כצנועין ולא ס"ל קדשים קלים ממון בעלים ומ"מ עכ"פ הוי יאוש כמו שכתב הג"א גבי דשלב"ל ובגזלן קנה ביאוש לר"ל לחודא וא"כ משו"ה יש לפטור מדו"ה אך גבי קדשים דחייבין באחריות וא"כ לא שייך יאוש דאייאש מכח דהקדיש דהא כיון דהקדיש לקדשים דחייב באחריות הוי כמו שלו אפילו לאחר הקדש לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון. וא"כ קאי באמת ר"ש אסיפא והכי קאמר קדשים דחייבין באחריות וא"כ לא שייך יאוש וקדשים דאין חייבין באחריות וא"כ הוי יאוש ומשו"ה פטור מדו"ה אך לר"ל לא מצי לומר כן דא"כ ל"ק קו' הש"ס קדשים הוי שחיטה דהא באמת הוי לא הקדש כלל והוי שחיטה ראוי' ול"ל לשנויי בשוחט חט ב"מ בחוץ א"ו דלא ס"ל כן ומשו"ה פריך שפיר והרי חזרה לר"ל. והנה באמת רבא לא מצי לשנויי בהקדישו בעלים משום דקשה והרי חזרה קרן לבעלים ולא רצה לתרץ כשעמד בדין וכו' אך דתירוץ כמ"ש לעיל דאיירי בקדשים קלים והוי שיור מכח שני איבעיות דחוץ למלאכתו וא"ל אמאי קאי ר"ש די"ל כמ"ש לעיל דה"פ דס"ל דלא כצנועין ודלא כמ"ד דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. אך דהוי יאוש וכמ"ש לעיל ואך א"כ מוכח דיאוש קנה וא"כ ה"פ ואי אמרת דיאוש כדי לא קנה תו לא מצי לאוקמי בהקדישו בעלים משום דקשה והרי חזרה קרן וא"כ אם הגנב הקדיש וא"כ מוכח דראוי להקריב ואם הבעלים הקדישו אלמא דיאוש קנה וא"כ מתורץ קושיות התוס' ומתורץ ג"כ קושיות הרשב"א דהנה י"ל עוד באמת כמ"ש לעיל דאיירי בקדשים קלים ובמכר פטור מכח דהוי שיור ופטור גבי מכר אך דלא ס"ל דכל שאינו במכר אינו בטביחה. אך דהא דפטור מטביחה הוי הטעם לפמ"ש הפ"י דיש חילוק היכא דהשחיטה גורם שפיר הוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ גבי טריפה לא הוי השחיטה גורם יעוש"ה וא"כ בקדשים בחוץ הו השחיטה גורם והוי שחיטה שאינה ראוי' ובקדשים ב"מ בחוץ נמי למ"ד בשוחט ומפרכסת לא מהני פדיון וא"כ הוי שחיטה דאינה ראוי' דהשחיטה גורם ובשוחט שלא לשם בעלים זה הוי רק התירוץ למ"ד דמכח דבר הגורם לממון וא"כ כיון דעדיין חייב באחריות והוי לא חזרה קרן דעדיין חייב בתשלומין משא"כ קדשים קלים למ"ד דס"ל דהוי ממון בעלים לא גרע מכח שחט שלא לשמו והוי באמת שפיר חזרה קרן לבעלים ובנשפך ג"כ דהא רש"י מביא בדף ע"ו ע"א וכן כתב הפ"י בב"ק דלאחר שחיטה אפילו קודם זריקה לא הוי ממון בעלים וא"כ בנשפך פטור ג"כ מדו"ה למאן דס"ל קדשים קלים ומשו"ה פטר הת"ק. אך באמת הנה התוס' מקשים בחולין דף פ' פ"ב והקשה גבי קדשים דהוי קדשם מקדשים נילף דהוי שחיטה קדשים מקדשים משחוטי חוץ דהא עיקר הטעם דאין דנין חולין מקדשים משא"כ גבי קדשים מקדשים דהוי קדשים מקדשים ותי' התוס' דכיון דעיקר קרא בחולין וא"כ הוי שחיטה דכתבה תורה בעינין ראוי תו אין חילוק והוי בקדשים נמי בעינן ראוי' וא"כ לת"ק קשה גבי קדשים נילף קדשים מקדשים דקדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וא"ל דכיון דעיקר קרא בחולין ובעינן דוקא שחיטה ראוי' דהא באמת לא משכחת כלל שחיטה שאינה ראוי' דממ"נ בטריפה לא הוי השחיטה גורם ובחולין בעזרה הא לא הוי דאורייתא ס"ל להת"ק ובשבת הא מעשה שבת הוי רק מדרבנן וא"כ לא שייך לומר אין חילוק אך שפיר משכחת בע"א דהוי שחיטה דאינה ראוי' והשחיטה גורם אך באמת לא משכחת דממ"נ הא בלא"ה פטור בע"א מכח קי"ל בדרבה מיני' וצ"ל בטובח ע"י אחר. והנה איתא בלבוש דהא דעשה בו מעשה אסרה דבר שאינו שלו הוי רק מדרבנן וא"כ בטובח ע"י אחר הא באמת קי"ל דאין שליח לדבר עבירה רק גבי דו"ה גזר הא בשאר מילין הוי אין שליח לדבר עבירה וא"כ עכ"פ לא קנה הגנב במעשה שעשה השליח דנהוי שלו וא"כ כיון דלא קנה וא"כ אין יכול לאוסרה מדאורייתא משום דהוי דבר שאינו שלו כיון דלא קנה וא"כ הוי שחיטה ראוי' וא"כ לא משכחת כלל שחיטה שאינה ראוי' אך אם נימא דאיך שמין לא לגנב וא"כ כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ח דאפילו ממילא נמי קני בשינוי מעשה וא"כ לא שייך לומר דאין שליח לדבר עבירה ולא קנה נהוי כמו ממילא ושפיר קנה וא"כ קנה מדין שילו רשות והוי שלו ושפיר יכול לאסרה ולא חילק תו אפילו בקדשים הוי שחיטה דאינה ראוי' לא שמי' שחיטה משא"כ עולא דס"ל בשם ר"א דשמין לגנב ולגזלן וא"כ לא קנה בשינוי ממילא רק ע"י מעשה ושפיר הוי אין שליח לדבר עבירה ולא מצי אסרה מדאורייתא וא"כ לא שייך לומר מכח שחיטה דאינה ראוי' דהא קרשים דנילף משחוטי חוץ דשחיטה דאינה ראוי' שמי' שחיטה וא"ל לא פליג וא"ל בע"א קשה הא לא משכחת בשאר דשחיטה דאינה ראוי' לכל א"ו דס"ל דיאוש קני מיקני' ור"ש קאי אסיפא וכמ"ש לעיל אלמא דיאוש קנה וקאי ר"ל אסיפא כמ"ש לעיל ולרבא דס"ל דאין שמין לגזלן שפיר שייך דאין חילוק ומתורץ קושיות הרשב"א דלרבא כיון דס"ל דאין שמין לגנב ולגזלן ונמצא דאפילו ממילא קנה וא"כ אפילו אין שליח לדבר עבירה מ"מ עכ"פ לא גרע ממילא וכיון דקנה לגזלן ממילא יכול לאוסרה הגזלן ונמצא דהשליח שלו יכול לאוסרה ודלא כהמ"ל ז"ל דיכול לצוות לשלוח לע"א לשחוט אפיה אעפ"כ חייב בדו"ה א"ו דכיון דגליא דעתי' אם רוצה לשחוט לע"א ממילא יכול לאוסרה כיון דניחא לבעה"ב וכמו דהדין בזקף לבינה ובא כותי והשתחוה לה יע"ש בס' פ"י בא כותי והשתחוה לה דנאסר דכיון דגליא אדעתי' וא"כ כיון דלרבא דס"ל דאין שמין יכול למצוא שחיטה דאינו ראוי' גבי ע"א וא"כ תו אין חוליק גם בקדשים שחיטה דאינה ראו' לא שמי' שחיטה וא"כ נוכל לומר דהטעם דחכמים דבטביחה פטור מכח שחוטה דאינה ראוי' ובמכירה מכח השיור ומכח איבעי' רק לעולא מקשה שפיר דהוא ס"ל דשמין ממילא בשינוי לא קנה ומתורץ שפיר קושיות הרשב"א והנה י"ל קושיות התוס' בב"ק דף ע"ב בד"ה כי קא מחייב אהך פורתא תימא וי"ל משום דהנה התוס' בד"ה ש"מ קא סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' יעש"ה. וי"ל דה"פ דהנה קשה מאי פריך מכי שחט פירתא אסרה ואידך לאו דמרי' קא טבח דהא אם לא יגמור השחיטה ויהא שפיר דמרא דהא נהוי אגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה הוי וי"ל דה"פ דהנה התוס' כתבו בגיטין דאם הוי היזק דאינו ניכר הוי שינוי מעשה דכי ן דאסרה וכן הוי גבי בהמה דצורם אוזן והטיל מום הוי הטעם מכח סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכמו שפירש"י בב"ק או דהוי מום דאינו ניכר וא"כ ממ"נ הוי לאו (דידי') דמרי'. או דיגמור השחיטה וא"כ למפרע נאסר ואו דלא יגמור הוי ג"כ שינו דכיון דעכ"פ נאסר באכילה והנה הרמב"ן כתב דזאת הוי ניכר מה דאסרה שחיטה דהוי כאלו קטלה כמו דאם שהה בשחיטה בוודאי הוי ניכר אך דניקי בטובח ע"י אחר וכס' המ"מ אך דא"כ קשה מ"ט דחולין בעזרה ש"מ קא סבר חולין וכו' אך הנה י"ל דבחולין בעזרה הוי ראוי' הואיל דהוי שחיטה ראוי' לענין חיוב וכמ"ש הפ"י ברש"י לענין שחוט' פורתא דמיגו דחשיב לענין חולין בעזרה חשיב נמי לענין דו"ה. או דא"ל דהטעם גבי שבת לאו משום שחיטה דאינה ראוי' דלמא הטעם דנעשה מומר וכמ"ש הפוסקים אך הנה המל"מ כתב דהיכא דצוה לעשות עוד איסור לא הוי שליח לדבר עבירה. והנה התוס' כתבו בקדושין דאפילו בשעת מעשה דצוה לו לא היו יודע ולא שייך אשלד"ע לפי שיטת התוס' ואח"כ ידע קודם גמר השליחות לא הוי שלו. וא"כ קשה דהא מיד כי שחט פורתא ועשה איסור דשחט בעזרה וא"כ גמר השחיטה אי אפשר לעשות בלי עבירה דמ"מ אפילו אם יגמור בחוץ מ"מ הוי הכל עבירה במאי דשחט בגמר כלל דאם לא הוי שחט כלל הוי אגלאי מלתא למפרע וא"כ אין שליח לדבר עבירה וע"ז משני כי קא מחייב אהך פורתא והוי בהך פורתא שליח שלו וע"ז אמרי' וטבחו כולו וע"ז אמר לימא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' ובדרבנן לא שייך אשלד"ע ומתורץ ג"כ קושיות התוס' לרבה דרבה ס"ל ולא חצאי בקר דו"ה ולא חצאי דו"ה וכמ"ש לעיל:

דף קו:

מה שקשה בכאן על הרמב"ם דכתב דחייב אפילו אם שלח יד י"ל דמוכח כן דהנה קשה לפי מ"ש הפ"י לתרץ קושיות התוס' בב"ק דף ע"ו דאם לא מצי לעמוד לדין עד שכבר החזיר קרן לבעלים אינו חייב בקנס וכ"מ בב"ק גבי הקדש והרי חזרה קרן לבעלים יעו"ש בפירש"י. והנה בב"ק מקשה גבי השורף שטרו אי דאיכא סהדי לכתוב שטרא אחרינא ואי דליכא סהדי מנא ידע ומשני תהא במאמינו יע"ש גבי דינא דקנס דרבנן לא שייך מודה בקנס וא"כ בכאן ממ"נ קשה כ"ז דליכא עדים אם אמרי' במאמינו הוי מודה בקנס ואי דאיכא עדים א"כ הוי חזרה קרן לבעלים דהא יכול לכתוב שטרא אחרינא וא"כ לא משכחת דיעמוד בדין בלא חזרה הקרן ואליבא דרשב"ם קשה הך קושיא דס"ל דהיכא דאיכא עדים דנאבד כתבינין שטרא אחרינא ולא חיישי' דלמא ימצא יעו"ש בחוה"מ סימן מ"א. אך י"ל לפמ"ש הש"ך אם הודה המלוה דא"י אם נפרע ואח"כ נזכר דאינו גובה מהך לקוחות דלקחו בנתיים משום דהם לא ידעו ולא נזהרו וכן הדין גבי שני שטרות דאם אח"כ באו עדים אינו גובה מלקוחות בנתיים וא"כ א"ל דאם הגנב החזיר ללוה דאין יכול לגבות מלקוחות בנתיים דכיון דהם ראו השטר אצל הלוה. אך א"כ קשה קושיות התוס' דהא דינא דגרמי הוי רק מדרבנן וא"ל כמו שתירצו התוס' בב"ק כיון דחייב אם הוא בעין להחזיר וא"כ לענין הלקוחות בנתיים דכבר נפסד וא"כ תשלומי דו"ה ולא תשלומי ג' וא"כ כיון דפטור על קרן פטור מכפל ג"כ. אך י"ל דאיירי דהלוה בעצמו גנב וא"כ בלא"ה חייב בקרן ודוגמא איתא בכתובות גבי גנב בשבת אם הוא בעין חייב משא"כ אם טבח כיון דפטור על הקרן פטור ג"כ מדו"ה וא"כ הא בלא"ה חייב הלוה בקרן א"ו כפסק הרמב"ם דאפילו אם שלח יד חייב והנה זה הוא אם נימא דלא כי"א דעדי ראוי מוציא ג"כ לקול לענין לגבות מלקוחות ומה שמביא הש"ך ראי' כי"א מגיטין אין ראי' וכמ"ש בס' אורים ותומים והא דחייב הלוה לשלם זאת הך דאיירי דלעת כזאת אין ללוה כלום רק מלקוחות שלקחו בנתיים מיקרי עכ"פ דחייב בקרן בלא"ה ומתורץ הרמב"ם והנה מה שהקשה בס' התומים על הך דעה דפסק גבי קילבד"מ אי תפס לא מפקינין מיני' תיקשי קושיות התוס' בב"ק בדף ע"א דאמאי לא נטלו רבא כי אהדרי' לי' הואיל ונפיק מפומא דרב דהא הוי תפס וי"ל משום דהנה באמת הא סתם גניבה יאוש בעלים והנה הא דלא מהני יאוש והוי הטעם משום דרק באבידה מהני אבל בגניבה דכיון דהוי ברשות דחבירו והוי כמו דהוי ברשות שלו דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא וא"כ כיון דאין יוצא בדיני אדם ולא יכול לכופו שיחזור לפי ס' רב וא"כ שפיר מהני יאוש דכיון דלא שייך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כיון דאינה יוצאה בדיינים ומתורץ קושיות התומים וכן הדמים לרב נמי פטור מ"ה דהא מפני מה אינו קונה ביאוש הוי נמי הך טעמא משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא. ואפילו למ"ד יאוש כדי קנה הוי הטעם משום דחייב בט"ע מקודם כמ"ש הח"צ וכאן לא חייב מקודם ואין הטעם חשוב לדעת:

והנה י"ל הרמב"ם דפסק דגומרין דיני של שור שלא בפני השור ופסק דאם אתפסי' לב"ד לא מצי לומר הרי שלך לפניך וי"ל משום דהנה המ"א מביא ראי' מכאן דלא הוי מתהנה מאיסורי הנאה דמצי אמר הרי שלך לפניך ותי' מהר"ץ דאין ראי' דמשו"ה שפיר מצי א"ל הרי שלך לפניך ול"ק דמתהני מאיסורי הנאה דלהיפוך נמי תקשה דאם יהא צריך לשלם דוקא דמים יהי' המפקיד מאיסורי הנאה דהא הוי באמת של המפקיד וא"כ לכאורה בכאן קשה אמאי א"ל דמצי אמר לי' הרי שלך לפניך הא מתהני מאיסורי הנאה וא"ל כנ"ל דאם נימא דצריך לשלם יהי' המפקיד מתהני מאיסורי הנאה די"ל דאם צריך לשלם אזי לא הוי באמת שור הנסקל דכיון דאזי יקנה למפרע להנפקד והוי הנפקד בעלים למפרע ולא הוי שור הנסקל כיון דלא נגמר דין בפני בעלים אך אם תפסו הב"ד וא"כ לא מצי א"ל הרי שלך לפניך דכיון דהוי תח"י ב"ד וא"כ הנפקד הוי בעלים והוי כמו שנגמר דין בפני בעלים דהא הנפקד בעלים וא"כ שפיר הוי נגמר דין בפני בעלים הא לא"ה אפילו אם נגמר הדין בפני השומר מ"מ צריך השומר לשלם מכח קושיות המ"א דהא מתהני מאיסורי הנאה וא"ל כתירוץ מהר"ץ הנ"ל דהא להיפיך המפקיד מתהנה מאיסורי הנאה י"ל דאם משלם מרצונו נקנה לו להמפקיד ואיגלאי מלתא למפרע דהוא הוי בעלים ונגמר הדין שלא בפני בעלים ולא הוי כלל שור הנסקל וא"ל הא גם השומר קאי בב"ד י"ל דממ"נ לא הוי השומר בפני בעלים דאם נימא דנגמר הדין בפניו וא"כ אם נימא דנאסר אפילו דיהא שלו וא כ אין צריך לשלם משום תי' מהר"ץ דהוי מתהני המפקיד וא"כ כיון דאין צריך לשלם לא יקנה לו כלל וא"כ ממ"נ לא נגמר הדין בפניו בפני בעלים דממ"נ אם יהא נאסר לא הוי הוא בעלים וא"כ הוי כס' כנה"ג דלא ידע דהוא בעלים וא"כ כיון דלא ידע דהוא בעלים לא הוי כמו בפני בעלים ומשו"ה צרך לשלם ונקנה למפרע ולא הוי שור הנסקל אך כיון דאתפסי' לב"ד וא"כ הוי מיד דבר הגורם לממון וצריך לשלם וידעינין דהוא הנפקד בעלים ואזי אין צריך לשלם וא"כ ע"י שאתפסי' הב"ד אין צריך לשלם וא"כ שפיר חייב על זה דאתפסי' לב"ד אע"ג דגומרין דינו של שור שלא בפניו מ"מ בכאן גבי שומר הוי צריך שומר לשלה ובאמת לא הוי שור הנסקל רק ע"י תפיסה הוי (ואין) מיקרי בעלים דכיון דצריך לשלם וא"כ אזיק לי' ע"י תפיסה דאם לח הוי תפס הב"ד הוי צריך לשלם אך השתא פטור אם ערק מב"ד וא"כ חייב אך דהש"ס ס"ל כמאן דלא דאין דינא דגרמי וא"כ פ"כ ס"ל דאין זה סברא כקשיות המ"א דאלא"ה קשה והאיך משכחת לי' דיהא נסקל הא באמת צריך לשלם וא"כ הוי הכל שלא בפניו דהא לא ידע אם נקנה לו רק ששלם מרצונו וא"כ לא הוי שור הנסקל. ואך הרמב"ם פסק כמאן דדאין דינא דגרמי ומשו"ה שפיר חייב והשור הנסקל ולפי סברת הרמב"ם פליגי בזה אם אומרים בשור הנסקל הרי שלך לפניך משום קושיות המ"א או לא וא"ל כקשיות הש"ס דאמאי לא פליגי בחמץ בפסח שם באמת מצי אמר לו הרי שלך לפניך ול"ק קושיות המ"א משום תי' מהר"ץ משא"כ בכאן דיהא מותר ולא יהא שור הנסקל והא דאוקי כר"ש ולא כר"מ דדאין דני דגרמי וצ"ל כתי' התוס' אך רש"י בב"ק לא ס"ל כן וכדהקשה בש"ך או דדוקא לענין דו"ה כתירוץ התוס' הא לכל מילי דכיון דדאין דיני דגרמי הוי ממון ושפיר מתורץ הרמב"ם:

והנה י"ל קושיות המפרשי' דמאי פריך אלא למ"ד דרבנן מא"ל נימא דהך מ"ד דס"ל מדרבנן לא מוקי בטובח ע"י אחר וי"ל דלפמ"ש א"ש דהא אביי משמע דס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ע"ש בס' פ"י מה דמביא בשם היש"ש והנה אביי דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקה. ואמאי לא אמרי' דממ"נ אם נימא דלא עבר ולא עשה איסור וא"כ מהני א"ו דאביי לא ס"ל להך סברא וא"כ תיקשי לאביי א"כ דנימא דר"י הסנדלר אמר מ"ה אסור תקשי קושיות מהר"ם שיף אמאי חייב וא"ל א"כ דנימא דלא חייב הוי שפיר תיקון ומש"ה חייב וחייב מיתה אמאי דעבר אמימרא דרחמנא הא אביי לא ס"ל כן א"ו דאביי ס"ל דהוי רק מדרבנן ול"ק קושיות מהרמ"ש ופריך שפיר לאביי דהא ס"ל כר"ל דיליף מכה מכה בכתובות ומתורץ שפיר:

והנה מ"ש לעיל ליישב קושיות התומים דהוי יאוש והנה הא דמים ג"ם לא חייב דהא כיון דאם נימא דמאי דתפס לא מפקי' מיני' לא הוי הטעם משום דחייב לצאת י"ש דהא בשאר לצי"ש מפקי' אם תפס וכמ"ש בס' התומים וא"כ הא כתב הח"צ בהגהה לט"ז דהוי הטעם משום דצריך לקיים מצות עשה דוהשיב את הגזילה מעיקרא קודם יאוש וכאן הא קודם דתפס לא נתחייב בוהשיב את הגזלה וכו' ומה דחייב לצאת י"ש לא מהני דנהוי מכח זה אם תפס לא מפקי' מיני' ומתורץ שפיר קושיות התומים והנה עוד י"ל לר"ל דיש חילוק בין מכר לטביחה דבאמת לא מכר טביחה בלחוד לא נקנה לנפקד דבאמת נ"מ לפירות לחד דעה משעת גניבה להרמב"ם אך דבאמת הוי יאוש שלא מדעת:

והנה י"ל הרמב"ם דפסק רק בהמה לפירותי' לכפילא ומשמע באמת בפרק המפקיד דמקנה הבהמה עצמה וי"ל משום דהנה איתא במסכת ע"א דמקשה אם נימא דמעות דוקא קונה ולא משיכה בנכרי והקשה אמאי נהרג אם גזל נכרי מישראל ומקשים התוס' הא בישראל לא קנה משיכה ואפ"ה קונה הגזלן לענין חיוב שלו דהיינו דיהא חייב באחריות ה"נ קונה הנכרי לענין חיוב שלו מתה ותי' התוס' דבשלמא בישראל הוי הטעם משום דחסרי' ממון של ישראל חבירו משא"כ בפחות מש"פ דלא הוי ממון ולא חסרה ממון של ישראל וא"כ כיון דלא קנה ולא נתרבה ממונא אינו חייב ועוד כתבו התוס' דכיון דבעי בממון היכי דשייך וא"כ כאן דהוי איסורא לא קנה במשיכה אע"ג דהוי במצאה והפקר קונה משיכה ולכאורה קשה כאן נמי לא חסרה ממונא של הנפקד דהא ממ"נ אם לא גנב לא הוי שלו ולא נקנה לו אך דרבא לשיטתו דס"ל יאוש כדי קנה ובאמת סתם גניבה:

והנה יע"ש בב"ב בדף צ"א החילוק לר"מ דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף דמי והוי כאלו שניהם יש להם הקנין הגוף רק דלענין יום או יומים אז העיקר מי שיש לו פוחת יעוש"ה:

והנה לפי מה דאיתא בשערי רב אלפס דגם א"י אם פרעתיך צריך לשבע שכנגדו לא תיקשי מה דאמרי' בפרק השואל לימא תהוי תיובתא דר"י ור"נ ומשמע דלר"ה ור"י דס"ל א"י אם נתחייבתי לך חייב א"ש וקשה אמאי לא נימא דהמשאיל צריך לשבע דהא עכ"פ לא עדיף מא"י אם פרעתיך וי"ל משום דהנה באמת התוס' מקשה דהא יש שבועה ע"י גלגול ותי' התוס' דאיירי במאמינו דכיון דאינו משקר וא"כ במצעתא נמי מאמינו דכיון דבאמת לא נראה דמשקר וקשה אמאי לא נימא דיהא נאמן במיגו או דיודע באמת דלא פשע ואמאי לא יהא נאמן במגו אלא באמת לא אמרי' מיגו להוציא אפילו בברי ושמא לחד תי' במרדכי ויעש"ה בתומים ומשו"ה לא שייך מיגו. והנה כן צ"ל לפי הך דס"ל דעיקר השבועה הוי אינו ברשותו וא"כ קשה האיך קאמר מיגו דמשתבע דבכדרכה מיתה דהא כיון דיודע דמיתה ליכא עיקר השבועה אינו ברשותו ועכצ"ל דצריך לשבע מכח מיג' דהוי טען אין דהוי צריך לשבע ודלא כתי' התוס' דלא הוי דומה ובזה מיושב שם הקושיא על הש"ע ואמאי השתא לא נימא כן דס"ל דמשום מיג' להוציא לא אמרי' ולהשביע אמרי' מיגו לשבוע לשכנגדו אך באמת א"ל דה"נ הוי השבועה רק כדי להפיס דעתו של הנתבע דהא התובע טוען ברי וכמו בחנווני הוי רק להפיס דכתב התומים בדין הגלגול בסימן צ"ד והנה הר"ן כתב דהיכא דאית לי' מיגו א"צ להפיס דהוי כבר מפיוס וא"כ אין צריך שבועה ומשו"ה א"ש א"ו כמ"ש בב"מ דהוי כמו עד המסייע וא"כ בכאן שפיר קשה דאמאי הוי מתוך שאיל"מ ת"ל דהא אינו מודה בדבר מסיום וא"ל כמ"ש הש"ך דלב"ד הוי מסיום דהא לא ידעי' דאפשר דישבע ויטול יותר ועכצ"ל כמש"ל דל"ל הך דינא דדבר מסיום דכפל ושבועה לא הוי חדא וכר"מ דס"ל דדינא דגרמי ושפיר מתורץ קושיות האסיפת זקנים וכמ"ש לעיל יעוש"ה.

דף פח:

סוגיא דתקנת אושא

בכאן הקשה הרב הגאון הגדול המפורסים אבד"ק פ"פד מאי מקשה הגמרא אמאי ירשנה בעלה תזבן כתובתה לגמרי הא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל א"כ ימחול הבעל לעצמו ויש ליישב דהנה איתא (קכ"ד) אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שניה במלוה כו' וכתבו התוס' ה"ה דלא שקל בעל במלוה אשתו אפילו מה שלוותה אשתו מנכסי מלוג עכ"ל ומלוה שעמו פלגי פי' הרמב"ם מלוה שהבכור נתחייב לאביו פלגי חלק בכורה יחלקו ביניהן דהוי לי' ממון המוטל בספק חולקין ואין ידוע אם חשוב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה לשעבד כל נכס' לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקנה נכסי' לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה אותן פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הלכך פלגי. והנה לכאורה קשה על רב אידי בר אבין שמדמה נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל א"כ קשה האיך יורש הבעל הכתובה הא במלוה שעמו פלגי הבכור וא"כ גם הבעל אינו יורש במלוה שעמו א"כ האיך יורש הכתובה וצ"ל דראב"א הוי ס"ל לפי ה"א דבאמת במלוה שעמו יורש כולו דס"ל דמקנה נכסי' לגמרי כדי שיהי' מוחזק וא"כ מתורץ קושיות הרב הנ"ל דהא כתבו התוס' בב"ב דף ע"ז הטעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות לא הוי אלא מדרבנן והקשו התוס' אמאי לא נקיט מדאוריי' ותירצו כשם שאין יכול להקדישו כך אינו יכול למוכרו לפי שאינו ברשותו. וא"כ מקשה ראב"א שפיר תזבין כתובתה לגמרי וא"ל דהבעל ימחול לעצמו קשה אמאי הבעל יורש אותה הא הוי ראוי וא"ל דבמלוה שעמו נוטל דמי נכסי' לגמרי והוי מוחזק א"כ האיך מצי למחול הא עיקר הטעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות מדרבנן ומפני מה הוי מדרבנן לפי שאינו ברשותו הא כבעל מקנה הנכסים כדי שיהי' מוחזק דבלא"ה לא מצי יורש אותה דהוי מלוה שעמו וצ"ל דהוי מוחזק דמקנה נכסי' וא"כ אינו יכול למחול ושפיר מקשה כגמרא תזבן כתובתה דממ"נ או דאינו יכול לירש או דאינו יכול למחול וק"ל:

עוד יש ליישב דהנה לכאורה קשה מה משני הגמרא משום דשמואל דאמר המוכר שט"ח הא כתב (התוס') הפ"י בכתובות דף פ"ה ע"ב כשמשכן שט"ח לחבירו אין צריך כתובה דהא עיקר הטעם דנבעי כתובה בהדי המכירה כתבו הקדמונים שם טעמים או משום דמכירת שטרות מדרבנן או משום דעיקר השיעבוד שיש למלוה על גוף הלוה אינו יכול להקנות לאחר א"כ לא שייך הני טעמי אלא במוכר משא"כ לענין משכון על חוב ידוע הא מדאוריי' משתעבד נמי הלוה לאידך נמי מדר"נ וא"כ במכירה לחוד סגי וכמ"ש בפנים עכ"ל והפ"י כתב בב"מ פרק איזהו נשך דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה ובגמרא בם אמר ר"נ שכתבו דשום אחד לא הזכר דבעינן שטר או קנין וכתב שם משום דבמשכון חשבינין המוחזק המלוה לפר"י משום דהוי כמסירה והמחילה אינה צריכה קנין וזוכה באמירה בדבר שתחת ידו וא"כ ה"נ כיון דחשבינן למלוה כמוחזק זכה באמירה בלבד נדין מחילה והפ"י כתב לקמן בתוס' ד"ה ומניומי דסברי התוס' דלעולם מקרי המלוה מוחזק במשכונות הקרקע אע"ג דהלוה מוחזק וא"כ מאי משני הש"ס משום דשמואל קשה מקודם משכן אצלו השט"ח וא"כ כיון דקנה שפיר המשכון מדאוריי' וא"כ אח"כ הוי כדין מחילה שניכרת באמירה ואיתא בפרק הכותב דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל וא"כ שפיר קוה מדאוריי' ולא מהני מחילה שתמחול האשה אח"כ כיון דהמכירה הוי מכירה טובה וצ"ל דלא כמו סברת הפ"י דהוי מוחזק והוי מחילה ואין צריך קנין וא"כ מתורץ קושיתו של הגאון הנ"ל דהא התוס' כתבו בב"מ בדף מ"ה ע"ב ד"ה לכשיהי' לי מעות החזירם לי ול"ד למשכנתא בלא נכייתא דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל הכא (אם לא יפדה) משכנתא לעולם יכול לפדותו או הוא או יורשין נמצא דמה דהיורשין אין יכולין לפדותו אין זה הוי מכר א"כ פריך שפיר אף אנן נמי תנינא וא"ל דימחול הבעל לעצמו קשה הא מצי האשה למיעבד למשכון מקודם ואח"כ למחול דהוי מכירה טובה וא"ל הא באמת לא הוי מכירה דלא כסברת הפ"י הא לענין זה באם מתה האשה מקודם שפיר הוי מכר דשייך גבי מחילה דהא הוי דהיורש אין יכול לפדותו דהא היורש מי הוא הבעל והאיך שייך לומר דהיורש דהיינו הבעל יפדה דהיינו דיהי' נותן מעות א"כ אדרבה זאת הוי עיקר המכירה דהא עיקר המכירה הוא שיעבוד חוב על הבעל וכיון דהבעל פורע נתקיים עיקר המכירה של השט"ח וא"כ כיון דהיורש אין יכול לפדותו דהיינו הבעל בוודאי הוי כמו מכר ושפיר שיך בי' מחילה ויכול להסתלק מדבר שלב"ל ולא מצי הבעל למחול לנפשי':

ואם נאמר כסברת הר"ן דבכתובה לא שייך שיעבודא דר"נ א"כ בוודאי לא מצי למשכן דהא עקר טעמא דפ"י הוא מכח שיעבודא דר"נ. אך לשיטת הר"ן קשה לפי ת' התוס' דימחול אחר שיגרשנה א"כ בוודאי שייך שיעבודא דר"נ כמו גבי שאר חוב וי"ל דהנה הרמב"ם פסק בהלכות אישות פט"ו דין א' האשה שהרשית את בעלה אחר נשואין שימנע עונתה ה"ז מותר. וכתב הלח"מ א"נ דהכא אינה מחילה אלא שכ"ז שהיא אינה תובעת הוא פטור וכיון שכן הוא נותן הדין נותן כמ"ש הט"ז בחוה"מ סימן ט' גבי ריבית קציצה דלא שייך שיעבודא דר"נ כיון שאין כאן תביעה ה"נ לענין נידון דידן כיון שהדין נותן שצריך לתבוע אז לא שייך שיעבודא דר"נ וא"כ ה"פ שיעשה למחול תיכף קודם שיגרשנה והא דאין יכול למחול הוא מכח מתנה עמ"ש בתורה וא"כ נ"ז דלא תבעה האשה פטור וא"כ שפיר לאחר שיגרשנה מחול דהא לא שייך תו שיעבודא דר"נ ולפי מ"ש הפ"י צריך לתרץ כתירץ הראשון על קו' הגאון הנ"ל:

עי"ל קושיות הגאון הנ"ל וגם קושיות הר"ן וגם מה שהקשיתי על פ"י דהנה לכאורה קשה אפילו בלא הא דשמואל דמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחל דהא הרמב"ם פסק מהלכות גירושין (פרק יט הלכה ט' ועיין שם במגיד משנה) אע"ג דהבעל אינו יכול לבטל הגט בע"מ מ"מ כשיתרצו שניהם יכולים לבטלו מיהו דוקא כשהתנאי דבר שהוא בידו לקיימם וא"כ הכא הוי כמו חוב על תנאי כמ"ש המפרשים. בפרק אעפ"י גבי מה שהשיב הר"י לר' אלי' וא"כ בידם לכשיתרצו שניהם שלא יהא חוב כלל מעיקרא מבוטל מעיקרא כמו שם בקידושין ובגירושין דבטיל מעיקרא כיון דבידו שלא לגרשה וא"כ יבטל מעיקרא ומאי פריך הש"ס וא"ל דשפיר תזבין עכ"פ שאם תתאלמנ' תגבה הלוקח וזאת לא מצי לבטל כיון דבידו לא אפבר לקיים התנאי שימות הוא מקודם י"ל דהנה איתא בגיטין דף ט' פלוגתא דאביי ורבא אי פלגינן דיבורא או לאו ולאביי לא פלגינן דיבורא ונתבטל מכל וכל והש"ס פריך שם מר"נ שחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד אלמא פלגינן דיבורא דאם לא הי' פלגינין דבורא הי' חוזר ג"כ בעבד וכיון דכיון דחוזר לענין גירושין יכול לחזור ג"כ אם נתארמל' ויש לישב דבאמת כתבו כתוס' לר"ט דהוי מתנה עמ"ש בתורה רק התקבלתי מהני וא"כ לא שייך דחוזר שיבטל מעיקרו זאת לא מצי למיעבד דא"כ הוי מתנה עמ"ש בתורה אך קשה דהא מצי למיעבד שיכתוב מקודם כתובה אחרת ואח"כ יבטל התנאי דזאת לא הוי מתנה עמ"ש בתורה. אך כמו כן קשה בתוס' דאמאי לא משני אהך ק שיא דהוי מתנה עמ"ש בתורה דמקודם יכתוב כתובה אחרת ואח"כ ימחול ויש ליישב דהנה הפ"י הקשה דא"כ תהי' הכתובה השנית משועבדת מר"נ וי"ל דהנה איתא בש"ע חוה"מ דהנותן לחבירו מתנה יכול להתנות שלא תהא משועבדת לב"ח א"כ ה"נ מצי למיעבד כן דהבעל יתנה בכתובה השנית ע"מ שלא תהא משועבדת לב"ח וא"כ מתורץ דלא מצי תוס' לשנויי אהך דהוי מתנה עמ"ש בתורה דמקודם יכתבו כתיבה אחרת א"ר קשה קושיות הפ"י דתהא הכתובה השני' משועבדת מדר"נ וא"ל דיתנה ע"מ שלא תהא משועבדת א"כ הוי כמו מכר כיון דאי אפשר למוחלו באופן אחרת הכת בה השנית אלא דיכתוב מקודם כתובה אחרת א"כ הוי כמו מכר ובמכר נתבאר בחוה"מ שם דאי אפשר להתנות דהא הדמים עכ"פ משועבדת א"כ ה"נ הכא ונמצא דמכח הך קושיא דתהא משועבדת מר"נ צריך הש"ס לומר הא דשמואל וע"ז שפיר משני הש"ס משום דשמואל ומתורץ קושיות התוס' ממעמד שלשתן דהא באמת יכול לבטל הכתובה השנית כמו דינא דהרמב"ם אך שתהא הכתובה השנית משועבדת מדר"נ ויכולה לסלקה בדמים לא שייך מעמד שלשתן כמו דפסק מהר"מ אלשיך בסימן קכ"ו ס"ק ו' וס"ק י"א כיון דהמוכר אין מסלק עצמו לגמרי מן החוב לא תקנו מעמד שלשתן כיון דעדיין יש זכות להמוכר ומשו"ה פסק שם הש"ך בס"ק י"א דאין מעמד שלשתן יכול למוחלו דאם הוי מצי למוחלו לא הוי דינא דמעמ"ש כלל רק שיסלק עצמו לגמרי ואפשר דזהו כוונת ר"י בתירוצו דמעמ"ש אין מועיל בכתובה הוא מטעם דהא באמת יכול לחזור כמו דינא דהרמב"ם אך מכח שיעבודא דר"נ וא"כ יכולה לסלקו בדמים א"כ לא שייך מעמד שלשתן גבי' כמו שמשמע בש"ך שם:

ובאופן אחר י"ל הך קושיא דלמא יכתוב מקודם כתובה אחרת ואח"כ ימחול. ובזה יתורצו שאר הקושיות דהנה לכאורה קשה לפי סברת תוס' בב"ב דגם הלואה ע"פ ניקנית באגב מקרקע א"כ קשה מאי משני משום דשמואל דהא באמת צריך לכתוב לה כתובה אחרת א"כ יהא מקנה הכתובה שנית אח"כ בשלמא בלא סברת התוס' בב"ב ל"ק דיהא מקנה הכתובה השנית דהא אין אדם מקנה דשלב"ל אך אם אמרי' דגם הלוואה ע"פ ניקנית קשה וא"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל דהא כתב הר"ן בשם הרשב"א בנדרים דף ל' דתפשוט מהאומר שדה זו שאמכרנה לכשאקנה קנוי' לך דלא הוי דשלב"ל הואיל ובידו השתא להקנות ה"נ הכא כיון דהשיעבוד על השני מתחיל השתא א"כ הוי בידו ויש ליישב משום דבאמת הא אנן קי"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן וכתב הרא"ש דכל חיוב האחריות הוא משום דמשעבד הגוף וממילא השיעבוד כדין נכסי דאינוש אינון ערבין לו. וא"כ ממילא לא שיך לומר דיקנה השתא באגב מקרקע הכתובה השנ' וא"כ כיון דשיעבוד הגוף אין יכול למוכרו כמ"ש ר"ת ובשלמא גבי שאר חוב א"ש דבתחלת השיעבוד נשתעבד הגוף וממילא נשתעבד אח"כ הנכסי' כדין נכסי דאינש אינון ערבין לי' כמ"ש הפ"י בכתובות דף פ"ז כיון דמכח שיעבוד הגוף כופין לשלם וממילא נשתעבדו הנכסים אח"כ וכאן האיך שייך להתחיל ולומר דנשתעבד הגף וכופין למאן נשתעבד הגוף אי ללוקח הא באמת שיעבוד הגוף אצל הלוקח ליכא ואי לאשה האיך מתחיל שיעבוד הגוף האיך יכולה האשה לכופה הא באמת הממון של החוב שניי' אינו שלו רק של לוקח וגם בהרשאה אין יכולין להקנות זל"ז דממון שלא בא לידו אין יכול להרשות ונמצא דאי אמרי' דניקנית אי אפשר שיהי' החוב של הכתובה שני' יחול כלל א"כ דמי להא דאיתא בקידושין דף כ"ד גבי ע"מ שלא יהא לבעלך רשות בה דהדין דאין הבעל קנה הוא הטעם משום דאי אמרי' דיהי' נקנה להבעל גם האשה לא תהא קנתה דהא אתני כך ונמצא דבין כך ובין כך הבעל לא יהא קונה והוי הדין דהאשה קנתה והבעל לא קנה א"כ ה"נ הכא דאי אמרי' דהלוקח, יקנה לא יקנה כלל אפילו האשה דהא לא שיך להתחיל שיעבוד הגוף וא"כ קנתה האשה ולא קנה הלוקח וא"כ מתורץ דלא יכילנא לתרץ דמקודם יכתוב כתובה אחרת דא"כ תקשי יקנה גם הכתובה השנית באגב מקרקע דהא גם הלוואה בע"פ ניקנית באגב וא"ל דהאיך יתחיל השיעבוד דהא באמת בשעת כתיבת הכתובה השני' עדיין לא מחלה הכתובה הראשונה וא"כ שפיר הוי מתחיל השיעבוד לאשה ואח"כ כשתמחול הכתובה הראשונה יחול המכירה. ובזה מתורץ קושיות התוס' ממעמד שלשתן. דהא בלא"ה בלאו מלתא דשמואל מכח דינא דהרמב"ם יכול לבטל וצ"ל משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה קשה הא כחוב לה מקודם כתובה אחרת וצ"ל דיהא מקנה הכת בה השני' בתורת אגב ע"ז משני שפיר דיכולה למחול הכתובה השני' משום דשמואל דהא הכתובה השני' לא הי' במעמד שלשתן. ובזה מתורץ קושיות הרב הגאון הנ"ל דהגמרא מקשה שפיר אנן נמי תנינא הא יכולה למוכרו במעמד שלשתן וא"ל מכח דינא דהרמב"ם דהא היורש בוודאי אין יכול לבטלו דנעקר מעיקרא ובלא"ה קושיות הרב הגאון הנ"ל לא קאי רק אי הפי' בתו' דכיון דלא הגיע זמן הפרעון לא שייך גבי מעמד שלשתן א"כ שפיר קושיתו אכן אם הפי' בתוס' הוא כמ"ש הש"ך כיון שהדבר עומד בספק כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו ס"ק א' א"כ מתורץ קושיתו דהא השתא קאי בהא דאפילו אם מתה היא מקודם נמי יש לגבות דחשיב רק כיורש וא"כ בוודאי זכתה ולא הוי ספק כלל ושייך שפיר מעמ"ש ומקשה שפיר וא"ל אמאי לא פשוט מהאשה פגיעתן רעה לפי ה"א הא כתבו התוס' דבמנה ומאתיים בוודאי הוי לוקח והכא הא אריא דלא הוה לה תוספות כתובה ובזה מתורץ מה שהקשיתי על פ"י מאי משני משום דשמואל הא יכולה לעשות למשכון אותה הכתובה ואח"כ למוחלה י"ל דהא באמת מה שכתבתי לעיל א"כ יקנה הכתובה השני' הא יכול לעשות כמו שנתבאר בחוה"מ סימן קי"א להתנות ע"מ שלא תהא משועבדת אד אי מקנה לגמרי בתורת אגב לא שייך למימר דיהא מתנה כמו דלא מהני לר"מ ע"מ שאין לבעלך רשות בה וכתבו המפרשים הטעם כיון דהדין הוא מיד שזכתה האשה זכה הבעל אי אפשר להתנות משום דידה כידו משא"כ בשיעבוד דלא הוי קני' גמורה דיכול לסלקו להבע"ה בדמים מהני תנאי משא"כ אי אמרי' דיקנה לו בתורת משכונא א"כ קשה הא מצי למיעבד כדינא דהרמב"ם וא"ל דהוי מתנה עמ"ש בתורה יכתוב כתובה אחרת מקודם וא"ל דימשכן כתובה האחרת נגד המשכון שפיר מהני תנאי ע"מ שלא תהא משועבדת לב"ח וא"כ צריך להקנות לגמרי הכתובה השני' על הכתובה השני' וע"ז שפיר משני משום דשמואל דאמר כו':

ובזה מיושב קושיות הפנ"י דהקשה האיך מצי להקנות הכתובה מי איכא מידי דאילו השתא לא מצי להקנות ולקמי' מצי להקנות וי"ל דה"פ דמצי למעבד כסברת הפ"י דימשכן אותה ובלא"ה מש עבד מכח דר"נ ואח"כ יכול למחול דשפיר יכול למחול דבר שלא בא לעולם וא"ל דיכולה למוחלה ולומר דבטל התנאי כדינא דהרמב"ם ז"א דהא הוי מתנה עמ"ש בתורה וא"ל דיכתוב מקדם כתובה אחרת א"כ יקנה הכתובה השני' באגב מקרקע וא"ל אין אדם מקנה דשלב"ל כסברת הפ"י הא באמת השיעבוד של שני מאות זוז ג"כ השתא יכול להקנות וא"כ הוי כמו דינא דהר"ן בנדרים דף ל' וא"כ שפיר יכולה להקנות ע"ז משני שפיר משום דשמואל דאמר המוכר שט"ח כו' ויכולה למחול הכתובה השני' כיון דהקנין הי' כדין אגב ולא מכח השיעבוד דמצי לאתנויי ע"מ שלא תהא משועבדת לבעל חוב ויכולה למחול הכתובה השני' ואח"כ לכתוב הכתובה שני' דלא שייך למוכרו כיון דלא שייך שיעבוד הגוף בהתחלה:

וא"ל הא באמת רבא לא ס"ל בגיטין פלגינין דיבורא י"ל דהנה הגהת אשר"י כתב בגיטין דף ט' דיש חילוק בין גוף אחד לשני גופין דבגוף אחד גם רבא מודה דלא פלגינין דיבורא והכא דמי לשני גופין לגוף אחד ובפרט לפי מה שכתבו תוס' דיכולה מקודם לגרשה ולבטלה מקודם הגירושין דזה התנאי הוי בידו שלא לגרש ולבטלו אחר הגירושין גם לכשתתאלמן הואיל דלא פלגינין דיבורא. ובזה מיושב ג"כ קושיות הר"ן דנגד שיעבודא דר"נ שפיר שייך לעשות כסברת הרמב"ם ולהתנות בכתובה ע"מ שלא תהא משועבדת לב"ח ואם נאמר כסברת הפ"י דכתב אקושיות הר"ן דכיון דלא מצי למיזבן בדינר לא משועבד כלל דלא הוי מילי דמזדבנא בדינרי ומשמעות הש"ס אי אמרינין דמילי לא משתעבד אין יכול לכופו לזבן רק דהגמרא מקשה הא הוי מילי דמזדבנא בדינרי א"כ י"ל קושיות התוס' דמקשים דנכתוב שטרא בשמי' דאז לא מצי מחלה והכא ניחא כו' אבל בסמוך גבי היא שחבלה בבעלה קשה. ולפי סברת הנ"ל א"ש דהא איתא בגיטין בדף מ"ו בתוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר וכתבו תוס' דמי חמרא הוי דשלב"ל כדאיתא בפרק האומר משקלי ובאמת דדשלב"ל לא משועבד כלל ומשו"ה פסק בחוה"מ דאם נשבע קודם שיקנה שיתן לבע"ח מאוחר השבועה דקודם שב"ל לא שייך שיעבוד א"כ בשלמא גבי בע"ח אחר כיון דהדין נותן דאי בעי נוטל לעצמו בעד המעות שפיר משועבד לו משא"כ הבעל כיון דאין הבעל רשאי ליטול לעצמו בעד חוב דאסור להשהות כו' א"כ הוי דמשועבד לו רק הדמים שיבוא מן השט"ח הזה והוי דשלב"ל ואין משועבד לו וא"כ אי אפשר לכופו שתזבין וכו'. ובזה מתורץ קושיות התוס' מה קאמר אומדין הא שום אדם לא ירצה לקנות דכל לגבי בעל וודאי מחלה ומתורץ כמ"ש הפ"י דא"ל דאומדין דיבקש מהבעל שיכתוב שטרא בשמי'. אך קשה מה פריך הגמרא לעיל אף אנן נמי תנינא וא"א לזבין לכתובתה בטו"ה דהא התם בוודאי הבעל לא ירצה לכותבו בשמי' לענין שאם מתה היא מקודם תגבה הלוקח דהא אפסיד להבעל באם שלא תקנה הי' של הבעל. ויש ליישב דהנה לכאורה קשה מאי קאמר הש"ס משום דשמואל הא הוי דשלב"ל ואין אדם מקנה דשלב"ל וא"ל הא איתא בפרק הכותב דאדם מוחל דשלב"ל דמסתלק מדשלב"ל הא הכא לא שייך זאת דהא פסק הש"ך בסימן ס"ו ס"ק קי"ד בשם הריטב"א דצריך למחול דוקא היורש ולא לפטור מעצמו א"כ הכא גבי מכירת שט"ח אי אמרי' דהטעם הוא משום דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל דהפי' הוא דאין רוצה לזכות א"כ הוי כמו נכסי הגר דפקע מעצמו ואין מוחל שום אדם דהדין הוא דאינו פטור מהלוקח וצ"ל דהנה איתא בש"ע סימן רי"א דאם אמר לאחר שב"ל אבל לאחר מיתה לא שייך שתמחול שאימת רוצה שתחול לאחר מיתה ובההיא שעתא אין ראוי שיחול דהא כבר מתה בשעה שראוי שתחול המחילה דהיינו לאחר מיתה וצ"ל דהא השתא בהא קיימינין דאפילו אם מתה מקודם נמי יחול ולא הוי דשלב"ל נ"ל:

ויש לישב דלפמש"ל לפי הא דרב אידי ב"א דמצי למיזבין לגמרי אפילו תמות היא מקודם שייך גבי מעמד שלשתן דהא לא שייך גבי דינא דהרמב"ם וגם אין הדבר עומד בספק ולא מצי למחלה:

אך קשה לפי סברת הפ"י דמכירת הכתובה הוי דשלב"ל מאי משני הש"ס משום דשמואל הא מחילת כתובה הוי ג"כ דשלב"ל ואא"מ דשלב"ל וא"ל הא אדם מוחל מדשלב"ל כדאיתא בפרק הכותב דמסתלק מדשלב"ל ז"א דהכא לא שייך זה דהא פסק הש"ך בסימן ס"ו ס"ק קי"ד בשם הריטב"א דגר שמכר שט"ח לאחר ואח"כ מת הגר דלא נפטר הלוה מן הלוקח רק כשפטרו המלוה או היורש ולא נפטר מעצמו א"כ הכא גבי מכירת הכתובה דמי להא אם אמרי' דמחילת האשה הוי מטעם דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל דהפירוש הוא משום דאינו רוצה לזכות א"כ הוי כמו נכסי הגר דפקע לעצמו ואין שום אדם מוחל דהדין הוא דאינו נפטר מהלוקח בהכי וצ"ל כמו הדעה דאיתא בש"ע חו"מ סי' רי"א דאם אמר לאחר שב"ל שפיר קנה ומכאן מוכח הך דעה:

ולפי תירץ הר"ן שתירץ על קושיא דהא משועבדת מדר"נ דבכתובה לא שייך שיעבודא דר"נ כו' י"ל קושיות התוס' בד"ה ואפילו מחלה לגבי בעלה כו' וא"ת הא וודאי אפסודי קח מפסיד דכי לא תמכור יגבה כתובתה אם תתאלמן או תתגרש כו' דהנה לכאורה קשה לר"י דס"ל קנין פירות קנין הגוף דמי ואם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב לא קנה לוקח וכי קתני מתניתין מכר הבן לא קנה הלוקח כו' דלא מת הבן בחיי האב דאתי לידי דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי הבן כי מת האב נמי לית לי' ללוקח ופירש"י דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו א"כ לפי סברת ר"י בוודאי כתובה לא מצי למוחלה אע"ג דמת הבעל או גירש מקודם דהא קנין הפירות כקנין הגוף דמי ובאמת בשעת מעשה לאחר הגירושין או לאחר מיתת הבעל לא מצי למחלה דהא לאח"כ שפיר משועבדת מדר"נ כמו שאר בע"ח וא"כ הוי כמו שם דמת הבן מקודם כיון דלא אתי לידי הבן מעולם ה"נ לא אתי ליד האשה מעולם דהא אח"כ הוי כשאר חיב דלא מצי למחלה והוי כמו שמתה האשה מקודם דלא מצי למוכרה אפילו בלא תקנת אושא כיון דבשעת מעשה (דבעי דפסק קנין פירות דבעל) דהתחיל להיות שלה כבר מת האשה מקודם ולא בא לידה כלל מעולם והשתא הוי קנין פירות והוי כקנין הגוף דמי ולא מצי למכרה ה"נ לא מצי למחלה השתא דהא הוי דשלב"ל דהא יש קנין פירות לבעל כמ"ש המל"מ וא"ל הא איתא בפרק הכותב דאדם מסתלק מדבר שלב"ל. הא כתב הריטב"א והביאו הש"ך גבי גר שמת ומקודם מיתה מכר לא נפטר הלוה בכך דאין נפטר רק אם פטרו היורש או המוכר וא"כ בכאן כשמסתלק הוי כמו נכסי הגר דנפטר ממילא כמ"ש שם. וא"כ כיון שמכרה האשה מקודם לא נפטר הבעל בכך בהסתלקות לחוד ואלא דבאמת לאחר שגירשה אינו משועבדת רק כפי שמגיע לב"ח ולא כפי טובת בת הנאה דהא לאחר הגירושין הוי ממון גמור אבל מה שיותר מן החוב אע"ג דבטובת הנאה אין שוה למוכרו השתא רק כפי הדמים שמגיע לב"ח מ"מ אין משועבדת כיון דהשתא הוי ספק ולא שייך שעבודא דר"נ ומתורץ קושיות התוס' דנגד החוב אין יכולה למוחלה ומתוך מה שכתבתי דדוקא בהתקבלתי מהני מחילה בכתובה מתורץ קושיות הש"ך בסימן ל"ט על הרי"ף על מ"ש הרא"ש דמתוך דברי רב אלפסי משמע דהא דאמרי' דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטא לידו אינו כשובר א"כ אמאי הדין דמצא שוברין ה"ז לא יחזיר דדלמא כתובין הי' ונמלך עליהן שלא ליתנן וי"ל דהנה הקשה רש"י (רש"ל) מה משני משום דשמואל דאמר המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול דלמא לותה מקודם דלא שייך מכח מחילה משום שיעבודא דר"נ וי"ל משום דהא ע"כ איירי דכתב התקבלתי דבלא"ה לא מצי למחול הכתובה א"כ אי אמרי' דמחילה לא הוי מחילה א"כ הוי כמו לוה ולוה (דהא פסק הדמים דיכול לחייב עצמו באודייתא) ואין דין קדימה במטלטלין ואם קדם המאוחר ותפס הוי תפיסה דהא איתא בש"פ סימן ק"ד סעיף ג' מיהו אם תפס שטרות אפילו כי לא הוי כתפס משום דאין זה מקרי קצב וגבה משא"כ בכאן דהוי כאלו נתחייב המלוה להלוה בזה שכתב התקבלתי ובוודאי הלוה עצמו שייך גבי תפיסה והוי כמו שקדם וגבה גבה אך צ"ל דהא דפסק בש"ע סימן פ"ו סעיף ה' ואם אחר שנתחייב לוי לראובן הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן פעם אחרת צ"ל דאיירי דהקנה לבע"ח הראשון מטלטלין אגב מקרקע והוי כמו קרקע דהוי דין קדימה ואם קדם ותפס מפקינין מיני' וכה"ג צ"ל בתי' תו בכתובות דלא מצי למוחלה מכח שיעבודא דר"נ ארי' ג"כ דהקנה אצלו מטלטלין אגב מקרקע ומשו"ה א"ש דאם לא אמר תנו אין נותנין דא"ל דחייב לאחר מקודם דלא מצי למוחלה ומשום מה פטור הבעל משום התקבלתי דהוי כאלו חייב המלוה להלוה והוי כמו לוה ולוה ואם תפס דמהני וא"כ הוי כמו שהאשה רוצה לחייב לבעלה והוי כמו שגם האשה נשתעבדת לבעלה מכח שיעבודא דר"נ וא"כ בוודאי בעינן מטא לידי' דהא נגד שיתחייב עצמו בוודאי בעינן מטא לידי' וכל כמה דלא מטא לידי' לא זכה דדוקא נגד המחילה שייך לומר דאין צריך שיבוא לידו. ובזה מיושב קושיות התוס' בב"מ דף כ' דמקשה שם תוס' בד"ה שובר בזמנו טורף וא"ת וניחוש דלמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ל"ל עדי' בחתומיו זכין לו וי"ל דהא באמת אי לא מכר לאחר לדעת הרי"ף דשובר זכה אפילו לא מטא לידו אין יכול לחזור אפילו בו ביום אע"ג דבעינן מוכח מתוכו דכמו דהדין הוא אי אמרי' דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישי' לנפילה והוי הדין דקטנה לא מצי לגרש אבל גדולה מצי לגרש אע"ג דאין מוכיח מתוך השטר מ"מ כיון דלא חיישי' לנפילה והגדולה מוציא הגט והוי כמו שמוכח מתוך השטר כיון דאין צריך לעדים רק מיד שמוציא השטר הגט בוודאי הגדולה מגורשת א"כ ה"נ האשה לא מצי לחזור אפילו בו ביום משום דאם תרצה לחזור בו ביום (והעדים) והבעל מוציא השובר אז הוי כמוכח מתוכה דהא אנו רואין השובר וממ"נ לכתוב השובר ואימת שכתוב לא מגרע החזרה אימת שיכתוב וממ"נ מה שחוזר קודם הכתיבה לא מהני דהוא נתרצה בכתיבת השובר אח"כ והחזרה שאח"כ אין נ"מ לה לאחר הכתיבה אין בידה לחזור והוי כמו שמוכח מתוכו דבשלמא אי מכרה לאחר שפיר הוי אינו מוכח מתוכו דדילמא מכרה קודם כתיבת השובר ואח"כ אחר המכירה כתבה שובר משא"כ נגד האשה עצמו דממ"נ הוי מחילה טובה והוי כמו שמוכח מתוכו וא"כ לפי דעת ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ומשו"ה כי מת הבן בחי' האב אינו מכירה כיון דלח אתי לידי' רק כי מת האב בחיי הבן הוי מכר דמה מכר כל זכות שתבוא לידי' א"כ בכאן לא הוי מכר כלל אם נכתב שובר אפילו בו ביום דכיון דהאשה בלא המכר אינה יכולה לגבות אפילו לאחר הגירושין א"כ הוי כמו שמת האשה מקודם דלא בא ליד האשה מקודם ה"נ הא לא בא ליד האשה כלל דהא כבר נכתב בו ביום שובר ולא מצי לגבותה ולא שייך כל זכות שתבוא לידה מכרה וכמ"ש המל"מ דגם במעות שייך הך פלוגתא דקנין פירות אם כקנין הגוף דמי או לא:

ולכאורה מה שהקשה התוס' בכאן מכח דינא דגרמי ואפילו אם נימא דבכאן פטור מכח דיני דגרמי דהוי גורם דגורם ומכח דבר הגורם לממון מ"מ יהא חייב מכח הא כיון שכתב התקבלתי ממילא הודאת בע"ד כמאה עדים והיכא דמשתרש כתב הש"ך דחייב אפילו היכא דפטור מכח שגורם להזיק רק דבמה יתחייב כיון דליכא שטר דהא לא בא ליד הלוקח השטר שכתב התקבלתי רק ליד הבעל אך אם נימא כמ"ש הב"י בש"ע חו"מ סימן ל"ט סעיף יד חייב עצמו לשניים בקנין אך אם נימא כסברת רב אלפסי דעדי' בחתומיו זכין לו כיון דהוי מחילה אין צריך שיבוא לידו אבל שיהא חייב לשלם להלוקח ע"ז לא נאמר עדי' בחתומיו זכין לו אך קשה האיך שייך עדי' בחתומיו זכין דהא הטעם זכין לאדם שלא בפניו והרשב"א כתב בחידושי' דהא דאמר ר"נ המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הוא משום דחב לאחרים שאין צריך להקנותו דיכול לזכות בלא הדעת שלו א"כ הכא לא מהני תו זכי' דהוי כתפס לאחר במקום שחב לאחרים דלא מהני לזכות בשבילו. אך קשה בב"מ דף י"ט גבי ש"מ איתא לדשמואל דהא אעפי"כ מחמת שיעבודא דר"נ חייב וי"ל דבאמת לא חייב מכח דינא דגרמי דהוי רק גורם לגורם רק דיהא חייב מכח אשתרש. אך ממ"נ אם אמת דקיבל פטור ועי"ל דיכול למחול בלא התקבלתי אך מכח מתנה עמ"ש בתורם פטור כ"ז שלא תבע כדפסק הרמב"ם גבי עונה וא"כ לא שייך דינא דר"נ כיון דאינו חייב רק ע"י תביעה כמ"ש הט"ז א"כ שפיר אם אמרי' דיכול לסלק מדשלב"ל ל"ק הא הוי מתנה עמ"ש בתורה ולא שייך התקבלתי דהא בעינין דלסלק נותנו י"ל אם מסלק עכ"פ פטור בלא תביעה וא"כ לא שייך דינא דר"נ כיון דבעי תביעה כמ"ש הט"ז גבי שוחד וא"כ שפיר מכח התקבלתי פטור או מכח דהוי הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דלא שייך דינא דר"נ:

ב"מ דף י"ט ע"א תוס' ד"ה שובר בזמנו טורף וא"ת וניחוש דלמא זבנה בו ביום וי"ל משום דבאמת נגד האשה עצמה בוודאי הוי כמוכח מתוכו רק נגד הלקוחות ובאמת לפמ"ש הפי בשם המהרש"א הכא שמפסיד לבעל בוודאי תקנו פירא דפירא לבעל א"כ באמת היכא דמחל ואם לא מכרה הוי פטור הבעל מגיע לו פירא דפירא וקו' הפ"י דמקשה מאי פריך לזבין לגמרי י"ל משום דאם אמר מהיום לכשארצה הוי כנכסים שאין ידועין לבעל דהא הכא ג"כ כ"ז דלא מכרה אין יכול הבעל לכופה למכרה וא"כ מיד שמכר להנחבל זכה הבעל והוי כמו שמכר מקודם שידע לבעל ואפילו אם מכר לאחר מ"מ זכה אחר בשבילו אם נימא דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים זכה אך כיון שמחל ואפשיד לבעל אי לא מכר הוי זכה מכח מחילה ושפיר מגיע לבעל. והנה איתא במסכת כתובות דף ס"ט ע"א עשור נכסי הוי יורש דיתומים ולמאי נ"מ דאין צריכין שבועה כיון דלא טענינן בשבילו דלא הוי כבא לפרע מנכסי יתומים וא"כ האיך ניחוש דלמא כתב ליתן ולא נתן עד תשרי הוי ברי ושמא ברי עדיף וא"ל אנן טענינן להו דהא עיקר החוב הוי רק ללקוחות דהא קודם שמכר הוי מחילה טובה וא"ל דנ"מ למעותיו דהא המעות הוי של בעל ואין מגיע לו רק אם יתגרש כפי הדמים שנטל א"כ אין חייב רק הדמים שנטל וכיון דאין צריך לשלם רק הדמים שנטל ממילא מהימן לאשה דהא הדמים שנטל צורך לשלם כמ"ש התוס' בד"ה ש"מ איתא לדשמואל דלא חיישינן בהכי לקנוניא:

ומה שקשה אם כתבה לו התקבלתי א"כ זכה הבעל י"ל משום דבעינן מוכח מתוכו וכאן לא מוכח מתוכו דלא מוכח מתוך הכתובה מי הוא הלוקח ואפילו למ"ד עידי מסירה עידי מסירה לא הי' יודעין בשעת מעשה וכדאמרי' בגיטין עדי מסירה הא לא יודעין באיזה מגרשה ולפ"ז יכילנא לומר דגם לר"א אין מתחיל הגט וגם במכר רק משעה שמוכח מתוכו רק דהפי' הוא בכתובות דלא הי' כלל עדי מסירה רק דגם ר"א מודה דבדיני מקח וממכר סגי בעדי חתימה משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ מי שנכתב לו ראשון קנה ראשון אע"ג דאינו מוכח מתוכו ולא זכה עד שמוכח מתוכו מ"מ בכתיבה שכתבו לשני לא שייך הודאת בע"ד כמאה עדים משום דחייב לראשון וא"כ לא קנה ומשו"ה יחלוקו וא"כ גם בהתקבלתי דכתב האשה לבעלה לא שייך לומר הודאת בע"ד:

מה שמקשים התוס' בב"ב דף קל"ט ע"ב י"ל משום דהנה לכאורה קשה לפי מה דאיתא במסכת ב"מ דטובת הנאה אינו ממון ולא שייך שום קנין משמע מפירש"י דלא מהני רק כמו דאפקיר לי' א"כ מאי פריך ותזבן לגמרי הא קנין חזקה לא מהני כמ"ש בספר בית יעקב כיון דהוי הפירות לבעל ושאר קנינים לא מהני דהא ל"ל רק טובת הנאה דהא אינו שלו אם לא מכר לא חייב כלל הבעל דיורש וצ"ל דס"ל דטו"ה ממון א"כ מיושב קושיות התוס' דהא כיון דלא מצי למוכרו רק לגבות חובו ופריעת ב"ח לא הוי ממון כלל דהא פסקינין גבי מודר הנאה ופורע חובו. ובזה מיושב קושיות תוס' בב"מ דף י"ט ע"א ד"ה שובר בזמנו טורף כיון דלגבי האשה עצמה מהני הך שובר כיון שכבר נכתב א"כ הוי רק טובת הנאה ולא חל כלל קנין ממונא כנ"ל ועי"ל קו' תוס' בב"מ דהנה הש"ך כתב דבעינן קודם מסירת השטר ואח"כ הכתיבה דקני לך איהו וכל שעבודא ולא בב"א א"כ בכאן שבאמת אם לא מכר הוי מחילה טובה ואין יכול לחזור א"כ קודם שכתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודא הוי השטר אינו כלום וליכא בו כלל שיעבור הא הבעל פטור מכתובה וא"כ אימת הוא השטר טוב רק לאחר שיכתוב קנה ולא משכחת בלתי בב"א ומיושב ושפיר משני עדיו בחתומיו זכין לו אך קשה מאי קאמר הש"ס חישינן לפרעון ולקנוניא הא יכול לומר דעדין לא בא לידו אך עתה מצוה ליתן לו א"כ לא טענינן ליתמי פרעתי וגם ללקוחות הא כ"ז דלא בא לידו לא הי' חייב כלל ובידו שיצוה שלא ליתן כמו דהדין בכתובות דף ס"ט ועתה אעפ"י שהוא פרעון מ"מ נתחייב השתא עפ"י עדי מסרה מחדש דאפילו שטר שנמחל ש שעבודו אם נמסר מחדש לפני עדיין למ"ד ע"מ כרתי וא"כ השתא אין נ"מ והוי כא"י אם פרעתיך דחייב כיון דאנן לא טענינן ללקוחות. ויש ליישב דמשו"ה אמר הש"ס חיישי' לקנוניא ר"ל דדלמא אינו רוצה לחייב עצמו כלל אך קשה הא הפ"י כתב בכתובות דהא דיכול לחייב בהודאה דאנן סהדי דגמר ומקנה בלב שלם ונמצא דלענין משועבדים לא שייך לומר דגמר ומקני דהא לית כאן שטר. וא"ל דהא בב"מ אמרי' דחייב עצמו בל"ה י"ל דדמי לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כמ"ש הרשב"א בקידושין וי"ל עפמ"ש השיך בסימן פ"א דלא טענינן משטה הוא הטעם משום דכיון דאינו שלו ה"נ אינו שלו לא טעין משטה. ובזה מיושב מה דלכאורה קשה מאי פריך גבי שובר וליחש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן כו' הא שם כיון דבעינין התקבלתי ולא חיישי' לקנוניא כמ"ש התוס' דלרב אסי לא חיישי' לקנוניא אבל באמת קושיות התוס' מיושב דהש"ס צ"ל לקנוניא הוא משום דבלא"ה לא טענינן ללקוחות. ובזה מיושב הא דלא חיישי' ג"כ לאביי דלמא התנה ע"מ שתתנו לידו ובאמת אין טוענין ללקוחות כן אך דקשה דניחוש לקנוניא וזה שכתבו תוס' דלא חיישי' לקנוניא:

מה שהקשה תוס' בב"מ דף י"ט תוס' ד"ה שובר בזמנו כו' וי"ל לפי הטעם של הש"ך בסימן ר"ב סעיף ב' כתב הש"ך דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו ומשו"ה בעינן דלמסור שטרו כיון דשטרא מקנה להשיעבוד בעינן דלהוי מקודם ולא בב"א כמו גבי חצר דהויא דמיא לחצר בזה דהשטר מקנה השיעבוד כמו חצר:

והנה י"ל לפמ"ש לעיל לישב הא דלא מוקי במעמד שלשתן נמי דפליגי אי מצי מחיל משום דהנה הראב"ן כתב דהיכא דאין לו לשלם לא מצי מחיל והנה התומים הקשה מהא דקידושין עליו דמשמע דלא סמכה דעתה דהוי מחילה אע"ג דאין לו לבעל לשלם וי"ל משום דהנה באמת טעמא דהראב"ן דהא הוי השתא שיעבודא דהא מזיק לו במחילות שטרא ונתחייב לו ואפילו באו בב"א מ"מ משמע מכתובות דף ע' דגבי קונם רק הואיל דמן הדין קונם מפקיע מידי שיעבוד הא לא"ה אפילו בב"א נמי וא"כ יש לטרוף דזה הוי טעמא דהראב"ן אך גבי שיעבודא דר"נ גופא קשה אמאי אינו יכול למחול הא הוי מטלטלין וצ"ל משום דאינו יכול לסלקו וא"כ גבי דינא דגרמי דהוי מזיק ומזיק שפיר יכול לסלקו בקרקע כדין דנזיקין יכול לסלקו בקרקע אפילו אי"ל מעות וא"כ שפיר אינו יכול למחול אך באמת הוי חלוק דהוי פלוגתא או כסף או מיטב והסוגיא דקידושין קאי כמ"ד ר"ה בר"י דכל מילי מיטב וא"כ שפיר נ"מ אך הא ראב"ן פסק כס' ר"ת דבעינין דוקא כסף וא"כ אין נ"מ ושפיר פסק ראב"ן מכח שיעבודא דר"נ והנה עוד יש לומר דדוקא אפילו למ"ד דיכול לסלקו בקרקע אפילו אי"ל מעות מ"מ הא הש"ך מביא בח"מ סימן צ"ה דעת הראב"ד דבעינין דוקא דהיכא דתבעו למלאות החפירות צריך דוקא למלאות החפירות וא"כ מ"ה לא מצי למחול בשעבודא דר"נ במעמד שלשתן דאפילו אם א"ל מעות דהא הפוסקים כתבו הטעם דאם יש לו במקום רחוק דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות משום דכמו דאם הוי אצל לוה לא מצי לסלקו ממקום אחר ה"נ לא אמרי' אין טורפין משועבדים במקום שיש נכסים בנ"ח בכה"ג וא"כ בכאן שפיר לא מצי לומר הנחתי לך מקום לגבות דכיון דצריך ליתן לו דוקא חוב זה דהוי כמו למלאות החפירות כיון דאם יגבה מחוב זה הוי ממילא היזק אך דהוי הטעם לפמ"ש דלא הוי מטלטלין דלוקח וכאן לא שייך זה במלוה בשטר דהא נ"מ דעכ"פ תו לא מצי לגבות ממשעבדי ומזמן מוקדם רק מהשתא ומב"ח וא"כ שפיר נעשה מטלטלין דלוקח ומ"ה שפיר מצי למחול אך במעמד שלשתן דהוי מלוה ע"פ וליכא נ"מ בין מוקדם להשתא וא"כ שפיר לא הוי מטלטלין דלוקח וס"ל להתוס' דניזק ג"כ (אין) מצי לסלק בקרקע אפילו יש לו וא"כ שפיר נ"מ והנה משמע מב"ק לכאורה דבלוקח לא אמרי' אין טורפין כמו ביתומים רק מן הזיבורית וכתב התומים הטעם משום דנכסי דאינש אינון ערבין לו אך ואם אמרי' דגם בב"ק הוי הטעם משום דבאמת קנה עדיות באחרונה רק דאמר דלא ניחא לי' ואמאי לא מצי א"ל דאפסיד לי' עכ"פ מבינונית במה שקנה באחרונה וא"כ מ"ה שפיר שם טריף הא בלא"ה אפשר דבאמת אין טורפין מן הלקוחות רק בזיבורית וא"ש:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה