אור ברסלב
איגרא רמה חלק ב מסכת בבא מציעא › דף ב:

איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא

מסכת בבא מציעא · דף ב:

מסכת בבא מציעא

בגמרא דב"מ דף ב' בסוגיא דולחזי זוזי ממאן נקט כתב הרב אלפס דמסתבר לן האי דקתני שנים אוחזין וכו' לאו אכילה דמלתא קאי אלא אמציאה לחוד אבל במקח וממכר בדאיתא ביד המוכר כדאיתא בברייתא משו"ה אמר ולא ידע וכו' והקשה הרא"ש לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר שנים אוחזין דמתני' לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמה דוחקא דבעל הגמרא לאפוקי מתני' ממשמעותי' ומתוך זה הוצרך למימר ולא ידע לוקמי' כפשט' דשנים אוחזין קאי אכילה מתני' ואף ידע נמי אינו נאמן כיון דאין מקחו בידו. ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה אפילו אין המקח ביד המוכר פריך שפיר דאיתא בחוה"מ סי' פ"א אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר תנהו לי והשיב משטה הייתי בך נאמן וצריך לשבע שכוונתו להשטות בו וכתב הסמ"ע בשם רב סעדי' כלומר נשבע דאינו חייב לו ושכיון להשטות בו אע"ג דאם אין חייב לו אינו יכול לחייב עצמו בהודאתו אפילו לא כיון להשטות כמו דאיתא בסימן מ' לאותן דפליגי על הרמב"ם מכ"מ כיון שאם לא הי' כוונתו להשטות בו לא הי' מאמינם לו שאינו חייב לו ואמרי' דהודאת בע"ד כמאה עדים ומפני מה מאמינים לו משום דטען דכוונתו להשטות ולא האמינו לו שכיון להשטות בלא שבועה לפיכך צריך לשבע שכוונתו להשטות וא"כ פריך הגמרא שפיר כיון דאותו עד מחייב לשכנגדו שבועה דאוריי' ואע"ג שהוא נשבע דחציו שלו מכ"מ מפני מה האמינו לו דחציו שלו משום דטען כולה שלי דאם הי' טוען דחציו שלו הי' הדין כמבואר בסיפא פא זה נוטל ג' חלקים וכו' וכיון דעיקר הימנותי' דטען כולה שלי לפיכך צריך לשבע שכולה שלו וכל, כמה דלא נשבע לא יהא נוטל רק רביע כדאיתא בסימן רס"ז סימן י' בהגהה ויש ליישב דהנה הש"ך כתב בשם הר"ן בסימן צ"א בעה"ב שאמר לחנוני ליתן לפועלים סלע וחנוני אמר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו. דאם בעה"ב כופר אין משביעין אתו אפילו היסת משום דליכא כפירת ממון דאפילו כי מודה לי' שעשאו שליח אין לו עליו אלא בשבועה וכה"ג לאו כפירת ממון ואפילו עד אחד אין יכול לחייבו שבועה ומשו"ה אתי שפיר דאינו צריך לשבע דכולו שלי דהא אפילו טען רק חציו שלו הי' צריך שכנגדו לשבע שבועת המשנה דג' חלקים שלו משו"ה לא הוי כפירת ממון אך קשה לפי האמת סבירא לן כר"ת דעד המסייע פוטר מן השבועה א"כ קשה קושיא הנ"ל על הפוסקים אמאי לא פסקו הדין דשכנגדו צריך לשבע שכולה שלי וא"ל כתירוץ הנ"ל דהא באמת אלו הי' טוען חציו שלי לא הי' שכנגדו צריך לשבע דהא הי' לו עד המסייע ופטרו מן השבועה ויש ליישב קושיא הא' דהנה התוס' מקשה וא"ת יהיו נאמן דחציו שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי כו' ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרי' והאי דחזקת הבתים דגחין ולחיש לי' לרבה והימני' רבה והוציא במיגו מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הי' לי התם היינו טעמא משום דאפילו שתק רק שלא הי' מודה שהוא מזיוף הי' נאמן כי החתימה הי' ניכרת לעומדים שם והנה הפני יהושיע כתב בב"ק גבי קנס דמשו"ה לא שייך שבועה גבי קנס דמאי רצה דלודי לי' דהא אף אם יודה יהי' פטור א"כ משו"ה לא שייך כאן שבועה דמה רצה דלודה לי' הא אף אם יודה יטול החצי כקושיות ות התוס' דיהיו נאמן במיגו וא"ל כתירוץ התוס' דמגו להוציא לא אמרי' דהא השתא הוי מיגו דאי בעי שחק הא טען מעיקרא דכולה שלי ומגו דאי בעי שתק אמרי' אפילו להוציא כמ"ש התוס' וא"ל הא אמרי' גבי נסכא דר"א דלא אמרי' מגו נגד עד אחד פי' ריב"מ הטעם דאף דמגו מעליא מ"מ כיון דהתורה האמינתו לענין שבועה מוכרח הוא לשבע או לשלם וא"כ לא הוי מגו כיון דהי' צריך לשבע דכולה שלו נגד עד אחד זה אינו דהשתא אתי שפיר התירוץ הראשון דלא מחייב שבועה משום דלא הוי כפירת ממון דהא אפילו יודה צריך שכנגדו לשבע וא"ל כקושיא שלי דהא הי' עד המסייע י"ל הא פסק הש"ך סימן ע"ב ס"ק נ"ט בשם הרא"ש וז"ל וא"כ מוכח מזה דמחויב שבועה ואי"ל משלם שיש לו עד אחד מסייעו אפ"ה אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם וכן מוכח לכאורה בהרא"ש פ"ק דב"מ גבי ויש מקשין וכו' יעוש"ה והטעם משום דאם לא הי' עד מסייעו הי' צרך לשלם והוי כמו שהעיד על חיוב ממון א"כ ה"נ בלא עד המסייע לא הי' לו ליטול שלשה חלקים אפילו בשבועה דהא מהימנא לי' לאידך דך דחציו שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי דהא מגו דאי בעי שתיק אמרי' להוציא וא"ל דהא לא אמרי' בכה"ג מגו כמו גבי נסכא דר"א הא אין כאן שבועה דהא לח הוי כפירת ממון דהא לשכנגדו צריך לשבע וכיון דלא הוי כפירת ממון ולא מחיובנא לי' שבועה שפיר אמרי' מגו דהא לא דמי לנסכא דר"א ונוטל החצי אך מכח דעד המסייע פוטר משבועה א"כ הוי שכנגדו כופר ממון צריך לשבע שבועה דאוריי' ודמיא לנסכא דר"א ולא אמרי' מגו ונוטל זה ג"ח וזה החצי (נ"ל דצ"ל רביעי) ממילא לא אמרי' עד המסייע פוטר בכה"ג דהא אי לא עד המסייע לא הי' נוטל אפילו בשבועה והוי כמו שעד בא לחיוב ממון:

אך לתשובת הרשב"א דפליג אהך דינא דהרא"ש דסבירא לי' דאפילו במחיוב שבועה ואיל"מ עד המסייע פוטר או למאן דסבירא לי' דלא אמרי' מגו להוציא כיון דצריך לבוא לב"ד בטענת שקר לא אמרי' מיגו וה"נ צריך לבוא לב"ד בטענת שקר דצ"ל מתחלה כולה שלי דאל"כ לא הוי מיגו דאי בעי שתיק ולא אמרי' מיגו אפילו במגו דאי בעי שתק קשה קושיא הנ"ל י"ל דהנה הבעל המאור כתב בפירוש אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך ד"ר חיא אתמר דהא הכא כיון דתפס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא כך נ"ל פירושו הילך נמי כמודה במקצת דמי ולא אמרי' כמאן דנקט לי' בידי' דמי ואעפ"י שמזומנים לתת ודלא כרב ששת דאי לא ס"ד כרב ששת וכיון שמזומנים לתת כמאן דנקיט לי' דמי והא מתני' דשנים אוחזין שהם מזומנים לחלוק ואנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא ולא הילך דהודאה קאמרי' דהא וודאי לא קא מודה חד מינהו לחברי' כלל אלא הילך דהזמנת חלוקה קאמרי' אס"ד כיון דמזומנים לחלוק כמאן דפליגי דמי א"כ ליכא שבועה כלל דהא וודאי פשיטא לן דאלו פלגאה עד דאתו לקמן תו לא משבעינין להו אלא אמרי' הממע"ה וכי היכי דהכי לא אמרי' הילך דמזומנים לחלוק כמאן דפליגי דמי ה"נ וכו' ומשני שם הש"ס דמתני' תקנת חכמים הוא א"כ משו"ה א"צ לשבע דכולה שלי דכיון דנשבע דחציו שלו ממילא נוטל רביע ולמ"ד דהילך פטור דכל מה שמזומן לתת כמאן דנקט דמי וחשבנין כמאן דפליגי דהי' זה נוטל חציו וזה רביע כיון דהדין הוא כך ורביע עדיין מונח אם נשבע דכולה שלו נוטל אותו רביע והוי כאלו הספק רק על הרביע דהא תפיסה לאחר שנולד הספק וכיון דהספק הוא רק על רביע והוא נשבע דחציו שלו ממילא הך רביע שלו ונוטל חציו מן אותו רבע כדין שנים א חזן בטלית כו' וכיון שהחציו מן אותו הרבע שלו וכיון דמזומנים לחלוק חשבינין כאלו כבר נטל ועל רביע השני לא חשבי' לאידך כאלו כבר נטל דאם הי' זה נשבע דכולה שלו הי' נוטל כולו ולא ידעי' בברי דמגיע לאידך והוי כאלו הספק הוא רק על חציו ורבע הב' ופלגי' לזה חצי הרבע וכך הוא הדין עד דנוטל כל חלק החצי. אך קשה למ"ד הילך חייב לא שיך סברת בעה"מ קשה קושיא הנ"ל ונ"ל ליישב משום דלמ"ד הילך חייב בלא"ה אתי שפיר דאם הטלית ביד המוכר איכא לתרוצי כתירוץ הא' דלא הוי כפירת ממון דהא שכנגדו הי' צריך לשבע וא"ל הא הוי עד המסייעו י"ל דלמא האמת שחציו רק שלו ואם הי' המוכר טוען כן הי' צריך לשבע שבועה דאוריי' כדין מודה במקצת וא"ל דהא הוי הילך דהא השתא סבירא לן דהילך חייב וא"כ הוי נוגע דכל עד שצריך שבועה לא הוי עד ואי נימא דיהי' נאמן בלא שבועה הוי נוגע דאם הי' טוען חציו שלו הי' צריך לשבע. ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דהנה הרא"ש כתב בשם מהר"מ מרוטינבורג רק דעד אחד פוטר מן השבועה דק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק או שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו הוא מה שכל העד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לשבע כשהעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרנו מן השבועה עכ"ל ובאמת הק"ו מופרך דכתב הפני יהושע בכתובות בענין כל הנשבעין שבתור' נשבעין ולא משלמין דאע"ג דהדין הי' נותן דאם לפטר צריך שבועה מכ"ש היכי שרוצה ליטול אלא דגזירת הכתוב היא ולקח בעליו ולא ישלם דדוקא היכא שרוצה לפטור ולא היכא שרוצה ליטול וא"כ ליתא לק"ו דהא באמת גבי שבועה הדין להיפך דהיכי דרצה ליטול א"צ לשבע וא"כ אין העד נאמן אלא היכא דמסייע לאינו מוחזק ולא היכי כשמסייע למוחזק מיהו זכינו לדין דהיכא דנשבע ונוטל עד המסייע פוטר מן השבועה וא"כ איכא למימר דזה דעת רב אלפס דמשו"ה לא רצה לפרש כר"ת דבאמת לפטור אין עד המסייע פוטר מן השבועה אך א"כ קשה קושיא שלי דיהא צריך לשבע דכולה שלי וא"ל כתירץ הא' דהא לא הוי כפירת ממון דהא צריך לכשנגדו לשבע י"ל הא עד המסייע פוטר משבועה וא"ל הא היכי דבעי ליפטר אין עד המסייע פטר מן השבועה כשמסייע למוחזק קשה הא אי לא הי' עד המסייע והוא טוען דחציו שלו ושכנגדו טען דכולה שלו הי' הדין נותן דזה שאומר חציו שלו הי' נאמן במיגו דהא הוי מיגו דאי בעי שתק והי' נוטל החצי אלא רק מכח עד המסייע דאז שכנגדו פטור משבועה ולא הוי מיגו מכח נסכא דר"א דא"כ הוי עד מסייע לאינו מוחזק דאי לא העד שכנגדו הוא מוחזק ובכה"ג שפיר אמרי' דעד המסייע פוטר משבועה וצ"ל כסברת בעה"מ דחשבינין מה דמגיע לו בדין כמאן דפלגי דמיא וכבר הוא בידו וא"כ אין ספק אלא על הרבע כנ"ל קשה התינח למאן דאמר הילך פטור דכל מה דמזומנים ליתן כאלו כבר נתן אלא למ"ד הילך חייב מא"ל וצריך לומר כמש"ל דלמ"ד הילך חייב לא הוי עד דאם הי' טען דלתרויי' מכר הי' צריך המוכר לשבע שבועה דאוריי' וכל עד בצריך שבועה לא הוי עד וא"כ ע"כ איירי דהטלית ביד המוכר דאל"כ אין צריך שבועה וא"כ פריך שפיר דאם הטלית ביד המוכר נאמן וא"כ מקשה הש"ס ממ"נ או שקשה קושיא שלי ואם הטלית הוא ביד המוכר יהי' המוכר נאמן כדאיתא בברייתא וק"ל:

עוד בענין הנ"ל ולחזי זוזי ממאן נקיט דה"פ דהא ע"כ צ"ל דמתני' איירי דלא הוי קנין רק הגבהה דאל"כ תקשי קושיות תוס' ונימא דאין ספק מוציא מידי וודאי ע"כ צ"ל דהוי כמונח בקרקע ולא קנה מידי א"כ מ"ה יהא כולה של מי שאמר המוכר דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוא עצמו אמר שלא הקנה לחבירו וא"כ מוקמינין בחזקת מרא קמא וכל כמה דמצי למיהדר כמאן דמיהדר ואפשר שזהו כוונת רש"י דהא דהמוכר נאמן היינו ששניהם אוחזין בו דהא כתב הש"ך בשם הסמ"ג דאם שניהם אוחזין בו נמי מוקמינין בחזקת מרא קמא ואם נימא דלא כהסמ"ג אלא כהש"ך א"כ הוי הדין דיחלוקו בלא"ה א"ש קושיות התוס' דאין ספק מוציא מידי וודאי דיכול להחזיר להמוכר ויהא הדין דיחלוקו כיון דלא שייך בי' חזקת מרא קמא ממילא נגד רביע הדין דברי ושמא ברי עדיף ועוד דאפילו לפי הסמ"ג מ"מ יהא מגיע לו שבועת המשנה וכמ"ש הסמ"ג שם ולהך דעת דס"ל דגם בשבועת המשנה אמרי' מתוך שאיל"מ ואמרי' לחד דעה לא שייך כאן מתוך שאיל"מ כמ"ש הפ"י דהטעם משום חזקה ואפשר להלוקחין גופא הוי ספק נמצא דעכ"פ מגיע להם החצי מה שטוענין דאל"כ אמאי הוי לי' ספק ובאמת חזקת מרא קמא הוי כמו אין ספק מוציא מידי וודאי ולא יכול הך ליטול מכח אין ספק מוצא מידי וודאי דגם להמוכר א"ל כך. עי"ל דה"פ ולחזי זוזי ממאן נקיט עפ"י מ"ש הפ"י בדף חית גבי המגביה מציאה לחבירו דאם אין כוונת חבירו לזכות לא חשבי' כמאן דזכה לחבירו ופליג על הריטב"א א"כ בוודאי יש רמאי ביניהם או דאין החלוקה אמת וא"ל דכל אחד סבור א"כ לא נזכה לחבירו ובאמת בהדדי אגבי' ולא קנה כלל והוא של המוכר ואחד קנה באודייתא שמודה לו המוכר כמ"ש הרמב"ם וא"כ כיון דאין החלוקה יכולה להיות אמת יהא מונח עד שיבוא אלי' ולכך צריך לומר ולא ידע המוכר עי"ל דיהא הלוקח נאמן במיגו שהי' אומר שהוא של המוכר והוי חזקת מרא קמא ובאמת ליכא לפרושי הכי חדא דמיגו בשנים לא אמרי' כמ"ש התוס' ועוד דלא אמר' מגו להוציא כמ"ש בד"ה זה אומר כולה שלי וזה אומר חציו שלי. ואי אמרי' כמו שפסק הרמב"ם דיכול להקנותו באודייתא מההיא דאיסר גיורא בלא"ה אתי שפיר אפינו בלא מהדר שטריו למרי' דהשני שהמוכר אומר כדבריו יכול לחזור ולומר שהמוכר השתא אקנה לי בהודאה שלו ובאמת לא הי' שלי, אע"פ שאני הייתי טוען שהיא שלי מ"מ הא אתה מודה שאני טענתי שקר כמו בטענו חיטין והודה לו בשעורין או שבידו של המוכר להקנות לי עתה קנין חדש ובאמת אפילו אם נימא דלא כהך סברא דטענו חטין והודה לו בשעורין מ"מ א"ש דהא קי"ל דמפטור לפטור יכול לחזור וא"כ יכול השני שהמוכר אומר כדבריו לחזור דהוי מפטור כדכתב רש"ל בשם השערים דהיכא דמגיע להשני שבועה הוי כמו מפטור וכאן מגיע להשני שבועה דאוריי' להכחיש העד בשלמא אם לא מגיע לו ש"ד אעפ"י שמגיע לו שבועת המשנה נמצא דבלא שבועה לא מצי שקיל לא חשוב פטור דהא גם הוא צריך שבועה משא"כ הינא דמגיע לו ש"ד ולחבירו לא מגיע נמצא דכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הוי העד כמו שנים ואין צריך היא שבועה ויכול לחזור דהוי מפטור וזהו כוונת רש"י דהא דאיתא בקידושין דכ"ז דאין מקחו בידו אינו נאמן אע"ג דבאמת לפעמים אפילו אין מקחו בידו נאמן אם הוא ביד שניהם ע"ז משני רש"י דהיינו היכא דנקיח זוזי מתרווי' דלא דק וא"כ אין צריך לשבע ש"ד וא"כ הוי מחיוב לפטור ואין יכול לחזור ובאמת לכאורה צריך להך סברא דמיהדר שטרא למוכר דאל"כ הא אנן טעניינין לי' ללוקח היינו אם המוכר בעצמו הי' נאמן משא"כ אם המוכר עצמו אינו נאמן כ"ז שלא חזר השני שהמוכר אומר כדבריו ולומר שהוא באמת של המוכר היינו דהדר המקח אך לכאורה לא נ"מ בזה דהדרא המקח דהא חשבינין הילך כיון דהדין הוא לחלוק הוי כמאן דפליג כמו שכתב הבעל המאור והש"ך מביאו בסימן ס"ה ס"ק ס"ז דאם התפיסוהו ב"ד קודם שנולד הספק מהני וכן כתב הש"ך בסימן קי"ט ס"ק י' נ"ל דהתם לאו ראי' כיון דמיד יש לו דרך אצלו לא מהני הדרא ה"נ כיון דהדין יש לו דרך ואעפ"י שחייב שבועה חבירו ה"נ חייב הוא שבועה משו"ה צ"ל דהא חייב חבירו ש"ד וכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הוי כמו שני עדים ולכך היכא דהמוכר לא דק ואינו נאמן כע"א אינו נאמן כלל כי לא שייך הדרא כמ"ש הש"ך וא"ש דברי רש"י וא"ל האיך נוכל לומר דאם שאותו שאומר החצי שלו אינו נוטל א"כ לא זכה לו חבירו כלל כמו גבי חצירו כיון שלא יבוא לידו בעולם כי אין הב"ד פוסקין הא מצי למימר כולה שלי י"ל דיכול השני לומר השבע לי שכולה שלך ותהא נוטל את כולה כמ"ש בפוסקים שיכול לומר כן וצריך להודות שרק החצי שלו ולכך ירא לטעון כולה שלי וא"כ שפיר דמיא לחצר:

מה שנסתפק הש"ך בסימן צ"א היכא דיש לו מיגו נגד החזקה גופא שהוא מודה שהוא מוחזק הא אילו רצה להכחיש לא הוי מוחזק אי אמרינין מיגו בכה"ג ובאמת משמע מדברי תוס' בד"ה זה אומר כ"ש וז"א א"ש תי' תוס' דהוי מיגו להוציא אע"ג דע"י הודאתו הוי מוחזק.

מה שפיר"ת משום דהוי עד המסייע לכאורה קשה הא בעינן שהחלוקה יכולה להיות אמת וכיון שכן משו"ה אין עד מסייעו דהא אם החלוקה אמת א"כ העד הוא עד שקר דהא עבר על לא תענה ברעך עד שקר דבחנם הזקיקו לש"ד וי"ל משום דלכאורה קשה לפמ"ש הרב סעדי' בסימן פ"א א"כ גם העד שמעיד על כולה צרך לשבע על כולה וצ"ל דלא הוי כפירת ממון כיון דצריך שבועה כמו דאיתא בסימן צ"א א"כ שפיר קשה הא צריך שבועה וא"ל הא אם יודה צריך שבועה י"ל הא הוי עד מסייעו וכאן לא שייך לומר דהחלוקה בעינן דלהוי אמת הא מ"מ אם אמת שג' רבעים מגיע לו א"כ צריך שבועה להכחיש על רבע נגד העד וצריך לגלגל א"כ לא מהני מידי בעדותו אך י"ל דיהא נאמן במיגו אפילו אם יודה כקושיות התוס' ותי' התוס' לא שייך דהא הוי מיגו דאי בעי שחק וא"ל הא הוי כמו נסכא דר"א מתוך שאיל"מ י"ל הא כתב הש"ך דהיכא דהוי שבועה דאוריי' עפ"י עד אחד וחזר והיפך אין העד מסייע כיון כיון דהשבוע' היא ע"י עד אחד א"כ עיקר השבועה שנשבע ע"ז שמגיע לו ג' רביעים הוא עפ"י עד אחד שמעיד שמגיע לו ג' חלקים דאל"כ לא מגיע לו שום שבועה כמו דאיתא בש"ך בסימן ע"ה דלא הוי כפירת ממון א"כ זה צריך שבועה ואין עד מסייעו בשלמא כפירת ממון הוי דהא אם יודה בוודאי בדין הי' נוטל בשבועה והי' עד מסייע ופוטר משבועה משא"כ השתא שמכח מתוך שאיל"מ שהתורה מצריך שבועה וכל כמה דלא ישבע נאמן עד כשני עדים וא"כ מכח הודאת עד אחד אינו נאמן במיגו א"כ לא אמרי' עד המסייע פוטר מהשבועה אך למאן דס"ל דאין אמרי' מגו היכא דצריך לשקר בתחלה לא אמרי' מגו א"כ קשה נימא דצריך שבועה על כולה וא"ל דלא הוי כפירת ממון קשה הא הוי עד מסייע ומגו לא אמרי' דהא צריך לשקר בתחלה דאל"כ לא הי' נאמנים דאין אמרי' מגו להוציא דהא לא הוי מיגו דאי בעי שתק י"ל דאותו מ"ד ס"ל דהילך חייב שבועה דאורייתא א"כ א"ל דהאמת דהטלית של שניהם אך דהוי נוגע דאל"כ הי' צריך שבועה דאוריי' והוי נוגע אך דזה דוקא אם הטלית מונח ביד המוכר ומשו"ה ולחזי זוזי כו' ממ"נ ומתורץ מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף:

ולפי מה שנתבאר בסימן פ"ז היכא דנאמן במיגו לא אמרי' עד מסייע פוטר משבועה כיון דעיקר נאמנותו הוא מכח מיגו ובמיגו לא הוי עד ה"נ הכא כיון דעיקר הדין דנאמנות דאמרי' יחלוקו אמרי' דהחלוקה אמת וא"כ אם החלוקה אמת לא הוי עד המסייע דהא העד משקר בהחצי וא"כ משו"ה לא הוי עד מסייע ובאמת יתבאר בהלכות אבידה ומציאה סי' רס"ז סעיף י' בשם הרא"ש דגם היכא דאמרי' דיהא מונח עד שיבוא אלי' הדין דזה שכנגד העד צריך לשבע אלמא דלא חשבי' כלל לספק כ"ז דלא נשבע ה"נ כ"ז דלא נשבע שכולה שלו לא הוי כלל ספק ובאמת עיקר נאמנותו הוא מכח ספק ועי"ל מה שקשה הא דמיא לנסכא דר"א דל"א מיגו מכח מתוך שאיל"מ י"ל א"כ לא אמרי' עד מסייע פוטר משבועה כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב היכא דאמרי' מתוך שאיל"מ ל"א עד מסייעו אך אם לא אמרי' כן קשה. אך לפי שיטת בעה"מ י"ל משום דחשבי' כאלו כבר חלקו והוי עד ומחויב שבועה ומודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד אך קשה הא לפי שיטת ר"ת דס"ל עד מסייע פוטר ממילא לא שיך לומר כן מודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד דהא שכנגדו יש לו עד מסייע וחשוב כמו שבועה אך י"ל דתפיסה חשוב אפילו לאחר שנולד הספק א"כ לא צריך למימר מכח מודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד רק מכח תפיסה ובזה א"ש דלכאורה א"ל לפמ"ש הרא"ש הטעם דעד מסייע פוטר דאם מהני לחייב שבועה מכ"ש להחזיק ובאמת לכאורה הך קו' פריכא כמ"ש הפ"י בכתובות דרחמנא גזר ולקח בעליו שבועה ולא ישלם בלא שבועה ואם באמת יחזור כולה לאותו שכנגד העד בוודאי לא מהני שבועה ולא שייך לפוטרו מכח עד מסייע אך א"כ קשה הא צריך שבועה נגד כולה כמו דאיתא בסימן פ"א וא"ל א"כ הא אפילו אם יודה שחציו רק שלו צריך שכנגדו שבועה מ"מ הא הוי עד מסייע וא"ל דלא אמרי' עד מסייע להחזיק מ"מ אם אמרי' דלא מסייעו א"כ לא אמרי' מיגו ולא דמיא לנסכא דר"א והוי איהו מוחזק ושפיר מהימן לעד אך אי אמרי' כפי שיטת בעל המאור א"ש. אך למ"ד הילך חייב קשה וצ"ל דהוי נוגע ושפיר א"ש דברי הרי"ף:

ובזה מיושב מה דלכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דלא מהני תפיסה אפילו לרבנן בלח חזקת מרא קמא לפי שיטת בעה"מ דחשבי כאלו הוא מוחזק ומודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד ושכנגדו תפיסה לא מהני ויחלוקו בהחצי השני נמצא דלפי האמת ל"ק אמאי פסק בש"ע דנשבע על חציו שלו מכח הך תי' דהא צריך לשבוע דמגיע לו ג' חלקים וא"ל הא עד המסייע פוטר משבועה י"ל דא"כ נימא מיגו וא"ל דמאן דלא ס"ל הך מיגו בב"ב אפילו מיגו דאי בעי שתק הטעם כמ"ש הש"ך הואיל דהשתא הוא חספא בעלמא ולמאן דס"ל דפליג ס"ל כשיטת בעל המאור י"ל הטעם דעפ"י דשני עדים לשני נגזלין דפסק רש"ל דמצטרפין מכאן ולהבא לכאורה אמאי לא הא כיון דפסלינן ופסול לשבועה הוי חשוד וי"ל כמ"ש הסמ"ע עד שנצרף לממון לא נצרף לשבועה אלמא דעד אחד לא יכול לחייבו ממון ע"י צירוף כו' ולחייבו שבועה וא"כ הכא צ"ל דעד מחייב שבועה גם ע"י צירוף:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה