איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
מסכת בבא מציעא
דף ב:
בגמרא דב"מ דף ב' בסוגיא דולחזי זוזי ממאן נקט כתב הרב אלפס דמסתבר לן האי דקתני שנים אוחזין וכו' לאו אכילה דמלתא קאי אלא אמציאה לחוד אבל במקח וממכר בדאיתא ביד המוכר כדאיתא בברייתא משו"ה אמר ולא ידע וכו' והקשה הרא"ש לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר שנים אוחזין דמתני' לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמה דוחקא דבעל הגמרא לאפוקי מתני' ממשמעותי' ומתוך זה הוצרך למימר ולא ידע לוקמי' כפשט' דשנים אוחזין קאי אכילה מתני' ואף ידע נמי אינו נאמן כיון דאין מקחו בידו. ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה אפילו אין המקח ביד המוכר פריך שפיר דאיתא בחוה"מ סי' פ"א אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר תנהו לי והשיב משטה הייתי בך נאמן וצריך לשבע שכוונתו להשטות בו וכתב הסמ"ע בשם רב סעדי' כלומר נשבע דאינו חייב לו ושכיון להשטות בו אע"ג דאם אין חייב לו אינו יכול לחייב עצמו בהודאתו אפילו לא כיון להשטות כמו דאיתא בסימן מ' לאותן דפליגי על הרמב"ם מכ"מ כיון שאם לא הי' כוונתו להשטות בו לא הי' מאמינם לו שאינו חייב לו ואמרי' דהודאת בע"ד כמאה עדים ומפני מה מאמינים לו משום דטען דכוונתו להשטות ולא האמינו לו שכיון להשטות בלא שבועה לפיכך צריך לשבע שכוונתו להשטות וא"כ פריך הגמרא שפיר כיון דאותו עד מחייב לשכנגדו שבועה דאוריי' ואע"ג שהוא נשבע דחציו שלו מכ"מ מפני מה האמינו לו דחציו שלו משום דטען כולה שלי דאם הי' טוען דחציו שלו הי' הדין כמבואר בסיפא פא זה נוטל ג' חלקים וכו' וכיון דעיקר הימנותי' דטען כולה שלי לפיכך צריך לשבע שכולה שלו וכל, כמה דלא נשבע לא יהא נוטל רק רביע כדאיתא בסימן רס"ז סימן י' בהגהה ויש ליישב דהנה הש"ך כתב בשם הר"ן בסימן צ"א בעה"ב שאמר לחנוני ליתן לפועלים סלע וחנוני אמר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו. דאם בעה"ב כופר אין משביעין אתו אפילו היסת משום דליכא כפירת ממון דאפילו כי מודה לי' שעשאו שליח אין לו עליו אלא בשבועה וכה"ג לאו כפירת ממון ואפילו עד אחד אין יכול לחייבו שבועה ומשו"ה אתי שפיר דאינו צריך לשבע דכולו שלי דהא אפילו טען רק חציו שלו הי' צריך שכנגדו לשבע שבועת המשנה דג' חלקים שלו משו"ה לא הוי כפירת ממון אך קשה לפי האמת סבירא לן כר"ת דעד המסייע פוטר מן השבועה א"כ קשה קושיא הנ"ל על הפוסקים אמאי לא פסקו הדין דשכנגדו צריך לשבע שכולה שלי וא"ל כתירוץ הנ"ל דהא באמת אלו הי' טוען חציו שלי לא הי' שכנגדו צריך לשבע דהא הי' לו עד המסייע ופטרו מן השבועה ויש ליישב קושיא הא' דהנה התוס' מקשה וא"ת יהיו נאמן דחציו שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי כו' ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרי' והאי דחזקת הבתים דגחין ולחיש לי' לרבה והימני' רבה והוציא במיגו מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הי' לי התם היינו טעמא משום דאפילו שתק רק שלא הי' מודה שהוא מזיוף הי' נאמן כי החתימה הי' ניכרת לעומדים שם והנה הפני יהושיע כתב בב"ק גבי קנס דמשו"ה לא שייך שבועה גבי קנס דמאי רצה דלודי לי' דהא אף אם יודה יהי' פטור א"כ משו"ה לא שייך כאן שבועה דמה רצה דלודה לי' הא אף אם יודה יטול החצי כקושיות ות התוס' דיהיו נאמן במיגו וא"ל כתירוץ התוס' דמגו להוציא לא אמרי' דהא השתא הוי מיגו דאי בעי שחק הא טען מעיקרא דכולה שלי ומגו דאי בעי שתק אמרי' אפילו להוציא כמ"ש התוס' וא"ל הא אמרי' גבי נסכא דר"א דלא אמרי' מגו נגד עד אחד פי' ריב"מ הטעם דאף דמגו מעליא מ"מ כיון דהתורה האמינתו לענין שבועה מוכרח הוא לשבע או לשלם וא"כ לא הוי מגו כיון דהי' צריך לשבע דכולה שלו נגד עד אחד זה אינו דהשתא אתי שפיר התירוץ הראשון דלא מחייב שבועה משום דלא הוי כפירת ממון דהא אפילו יודה צריך שכנגדו לשבע וא"ל כקושיא שלי דהא הי' עד המסייע י"ל הא פסק הש"ך סימן ע"ב ס"ק נ"ט בשם הרא"ש וז"ל וא"כ מוכח מזה דמחויב שבועה ואי"ל משלם שיש לו עד אחד מסייעו אפ"ה אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם וכן מוכח לכאורה בהרא"ש פ"ק דב"מ גבי ויש מקשין וכו' יעוש"ה והטעם משום דאם לא הי' עד מסייעו הי' צרך לשלם והוי כמו שהעיד על חיוב ממון א"כ ה"נ בלא עד המסייע לא הי' לו ליטול שלשה חלקים אפילו בשבועה דהא מהימנא לי' לאידך דך דחציו שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי דהא מגו דאי בעי שתיק אמרי' להוציא וא"ל דהא לא אמרי' בכה"ג מגו כמו גבי נסכא דר"א הא אין כאן שבועה דהא לח הוי כפירת ממון דהא לשכנגדו צריך לשבע וכיון דלא הוי כפירת ממון ולא מחיובנא לי' שבועה שפיר אמרי' מגו דהא לא דמי לנסכא דר"א ונוטל החצי אך מכח דעד המסייע פוטר משבועה א"כ הוי שכנגדו כופר ממון צריך לשבע שבועה דאוריי' ודמיא לנסכא דר"א ולא אמרי' מגו ונוטל זה ג"ח וזה החצי (נ"ל דצ"ל רביעי) ממילא לא אמרי' עד המסייע פוטר בכה"ג דהא אי לא עד המסייע לא הי' נוטל אפילו בשבועה והוי כמו שעד בא לחיוב ממון:
אך לתשובת הרשב"א דפליג אהך דינא דהרא"ש דסבירא לי' דאפילו במחיוב שבועה ואיל"מ עד המסייע פוטר או למאן דסבירא לי' דלא אמרי' מגו להוציא כיון דצריך לבוא לב"ד בטענת שקר לא אמרי' מיגו וה"נ צריך לבוא לב"ד בטענת שקר דצ"ל מתחלה כולה שלי דאל"כ לא הוי מיגו דאי בעי שתיק ולא אמרי' מיגו אפילו במגו דאי בעי שתק קשה קושיא הנ"ל י"ל דהנה הבעל המאור כתב בפירוש אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך ד"ר חיא אתמר דהא הכא כיון דתפס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא כך נ"ל פירושו הילך נמי כמודה במקצת דמי ולא אמרי' כמאן דנקט לי' בידי' דמי ואעפ"י שמזומנים לתת ודלא כרב ששת דאי לא ס"ד כרב ששת וכיון שמזומנים לתת כמאן דנקיט לי' דמי והא מתני' דשנים אוחזין שהם מזומנים לחלוק ואנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא ולא הילך דהודאה קאמרי' דהא וודאי לא קא מודה חד מינהו לחברי' כלל אלא הילך דהזמנת חלוקה קאמרי' אס"ד כיון דמזומנים לחלוק כמאן דפליגי דמי א"כ ליכא שבועה כלל דהא וודאי פשיטא לן דאלו פלגאה עד דאתו לקמן תו לא משבעינין להו אלא אמרי' הממע"ה וכי היכי דהכי לא אמרי' הילך דמזומנים לחלוק כמאן דפליגי דמי ה"נ וכו' ומשני שם הש"ס דמתני' תקנת חכמים הוא א"כ משו"ה א"צ לשבע דכולה שלי דכיון דנשבע דחציו שלו ממילא נוטל רביע ולמ"ד דהילך פטור דכל מה שמזומן לתת כמאן דנקט דמי וחשבנין כמאן דפליגי דהי' זה נוטל חציו וזה רביע כיון דהדין הוא כך ורביע עדיין מונח אם נשבע דכולה שלו נוטל אותו רביע והוי כאלו הספק רק על הרביע דהא תפיסה לאחר שנולד הספק וכיון דהספק הוא רק על רביע והוא נשבע דחציו שלו ממילא הך רביע שלו ונוטל חציו מן אותו רבע כדין שנים א חזן בטלית כו' וכיון שהחציו מן אותו הרבע שלו וכיון דמזומנים לחלוק חשבינין כאלו כבר נטל ועל רביע השני לא חשבי' לאידך כאלו כבר נטל דאם הי' זה נשבע דכולה שלו הי' נוטל כולו ולא ידעי' בברי דמגיע לאידך והוי כאלו הספק הוא רק על חציו ורבע הב' ופלגי' לזה חצי הרבע וכך הוא הדין עד דנוטל כל חלק החצי. אך קשה למ"ד הילך חייב לא שיך סברת בעה"מ קשה קושיא הנ"ל ונ"ל ליישב משום דלמ"ד הילך חייב בלא"ה אתי שפיר דאם הטלית ביד המוכר איכא לתרוצי כתירוץ הא' דלא הוי כפירת ממון דהא שכנגדו הי' צריך לשבע וא"ל הא הוי עד המסייעו י"ל דלמא האמת שחציו רק שלו ואם הי' המוכר טוען כן הי' צריך לשבע שבועה דאוריי' כדין מודה במקצת וא"ל דהא הוי הילך דהא השתא סבירא לן דהילך חייב וא"כ הוי נוגע דכל עד שצריך שבועה לא הוי עד ואי נימא דיהי' נאמן בלא שבועה הוי נוגע דאם הי' טוען חציו שלו הי' צריך לשבע. ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דהנה הרא"ש כתב בשם מהר"מ מרוטינבורג רק דעד אחד פוטר מן השבועה דק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק או שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו הוא מה שכל העד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לשבע כשהעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרנו מן השבועה עכ"ל ובאמת הק"ו מופרך דכתב הפני יהושע בכתובות בענין כל הנשבעין שבתור' נשבעין ולא משלמין דאע"ג דהדין הי' נותן דאם לפטר צריך שבועה מכ"ש היכי שרוצה ליטול אלא דגזירת הכתוב היא ולקח בעליו ולא ישלם דדוקא היכא שרוצה לפטור ולא היכא שרוצה ליטול וא"כ ליתא לק"ו דהא באמת גבי שבועה הדין להיפך דהיכי דרצה ליטול א"צ לשבע וא"כ אין העד נאמן אלא היכא דמסייע לאינו מוחזק ולא היכי כשמסייע למוחזק מיהו זכינו לדין דהיכא דנשבע ונוטל עד המסייע פוטר מן השבועה וא"כ איכא למימר דזה דעת רב אלפס דמשו"ה לא רצה לפרש כר"ת דבאמת לפטור אין עד המסייע פוטר מן השבועה אך א"כ קשה קושיא שלי דיהא צריך לשבע דכולה שלי וא"ל כתירץ הא' דהא לא הוי כפירת ממון דהא צריך לכשנגדו לשבע י"ל הא עד המסייע פוטר משבועה וא"ל הא היכי דבעי ליפטר אין עד המסייע פטר מן השבועה כשמסייע למוחזק קשה הא אי לא הי' עד המסייע והוא טוען דחציו שלו ושכנגדו טען דכולה שלו הי' הדין נותן דזה שאומר חציו שלו הי' נאמן במיגו דהא הוי מיגו דאי בעי שתק והי' נוטל החצי אלא רק מכח עד המסייע דאז שכנגדו פטור משבועה ולא הוי מיגו מכח נסכא דר"א דא"כ הוי עד מסייע לאינו מוחזק דאי לא העד שכנגדו הוא מוחזק ובכה"ג שפיר אמרי' דעד המסייע פוטר משבועה וצ"ל כסברת בעה"מ דחשבינין מה דמגיע לו בדין כמאן דפלגי דמיא וכבר הוא בידו וא"כ אין ספק אלא על הרבע כנ"ל קשה התינח למאן דאמר הילך פטור דכל מה דמזומנים ליתן כאלו כבר נתן אלא למ"ד הילך חייב מא"ל וצריך לומר כמש"ל דלמ"ד הילך חייב לא הוי עד דאם הי' טען דלתרויי' מכר הי' צריך המוכר לשבע שבועה דאוריי' וכל עד בצריך שבועה לא הוי עד וא"כ ע"כ איירי דהטלית ביד המוכר דאל"כ אין צריך שבועה וא"כ פריך שפיר דאם הטלית ביד המוכר נאמן וא"כ מקשה הש"ס ממ"נ או שקשה קושיא שלי ואם הטלית הוא ביד המוכר יהי' המוכר נאמן כדאיתא בברייתא וק"ל:
עוד בענין הנ"ל ולחזי זוזי ממאן נקיט דה"פ דהא ע"כ צ"ל דמתני' איירי דלא הוי קנין רק הגבהה דאל"כ תקשי קושיות תוס' ונימא דאין ספק מוציא מידי וודאי ע"כ צ"ל דהוי כמונח בקרקע ולא קנה מידי א"כ מ"ה יהא כולה של מי שאמר המוכר דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוא עצמו אמר שלא הקנה לחבירו וא"כ מוקמינין בחזקת מרא קמא וכל כמה דמצי למיהדר כמאן דמיהדר ואפשר שזהו כוונת רש"י דהא דהמוכר נאמן היינו ששניהם אוחזין בו דהא כתב הש"ך בשם הסמ"ג דאם שניהם אוחזין בו נמי מוקמינין בחזקת מרא קמא ואם נימא דלא כהסמ"ג אלא כהש"ך א"כ הוי הדין דיחלוקו בלא"ה א"ש קושיות התוס' דאין ספק מוציא מידי וודאי דיכול להחזיר להמוכר ויהא הדין דיחלוקו כיון דלא שייך בי' חזקת מרא קמא ממילא נגד רביע הדין דברי ושמא ברי עדיף ועוד דאפילו לפי הסמ"ג מ"מ יהא מגיע לו שבועת המשנה וכמ"ש הסמ"ג שם ולהך דעת דס"ל דגם בשבועת המשנה אמרי' מתוך שאיל"מ ואמרי' לחד דעה לא שייך כאן מתוך שאיל"מ כמ"ש הפ"י דהטעם משום חזקה ואפשר להלוקחין גופא הוי ספק נמצא דעכ"פ מגיע להם החצי מה שטוענין דאל"כ אמאי הוי לי' ספק ובאמת חזקת מרא קמא הוי כמו אין ספק מוציא מידי וודאי ולא יכול הך ליטול מכח אין ספק מוצא מידי וודאי דגם להמוכר א"ל כך. עי"ל דה"פ ולחזי זוזי ממאן נקיט עפ"י מ"ש הפ"י בדף חית גבי המגביה מציאה לחבירו דאם אין כוונת חבירו לזכות לא חשבי' כמאן דזכה לחבירו ופליג על הריטב"א א"כ בוודאי יש רמאי ביניהם או דאין החלוקה אמת וא"ל דכל אחד סבור א"כ לא נזכה לחבירו ובאמת בהדדי אגבי' ולא קנה כלל והוא של המוכר ואחד קנה באודייתא שמודה לו המוכר כמ"ש הרמב"ם וא"כ כיון דאין החלוקה יכולה להיות אמת יהא מונח עד שיבוא אלי' ולכך צריך לומר ולא ידע המוכר עי"ל דיהא הלוקח נאמן במיגו שהי' אומר שהוא של המוכר והוי חזקת מרא קמא ובאמת ליכא לפרושי הכי חדא דמיגו בשנים לא אמרי' כמ"ש התוס' ועוד דלא אמר' מגו להוציא כמ"ש בד"ה זה אומר כולה שלי וזה אומר חציו שלי. ואי אמרי' כמו שפסק הרמב"ם דיכול להקנותו באודייתא מההיא דאיסר גיורא בלא"ה אתי שפיר אפינו בלא מהדר שטריו למרי' דהשני שהמוכר אומר כדבריו יכול לחזור ולומר שהמוכר השתא אקנה לי בהודאה שלו ובאמת לא הי' שלי, אע"פ שאני הייתי טוען שהיא שלי מ"מ הא אתה מודה שאני טענתי שקר כמו בטענו חיטין והודה לו בשעורין או שבידו של המוכר להקנות לי עתה קנין חדש ובאמת אפילו אם נימא דלא כהך סברא דטענו חטין והודה לו בשעורין מ"מ א"ש דהא קי"ל דמפטור לפטור יכול לחזור וא"כ יכול השני שהמוכר אומר כדבריו לחזור דהוי מפטור כדכתב רש"ל בשם השערים דהיכא דמגיע להשני שבועה הוי כמו מפטור וכאן מגיע להשני שבועה דאוריי' להכחיש העד בשלמא אם לא מגיע לו ש"ד אעפ"י שמגיע לו שבועת המשנה נמצא דבלא שבועה לא מצי שקיל לא חשוב פטור דהא גם הוא צריך שבועה משא"כ הינא דמגיע לו ש"ד ולחבירו לא מגיע נמצא דכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הוי העד כמו שנים ואין צריך היא שבועה ויכול לחזור דהוי מפטור וזהו כוונת רש"י דהא דאיתא בקידושין דכ"ז דאין מקחו בידו אינו נאמן אע"ג דבאמת לפעמים אפילו אין מקחו בידו נאמן אם הוא ביד שניהם ע"ז משני רש"י דהיינו היכא דנקיח זוזי מתרווי' דלא דק וא"כ אין צריך לשבע ש"ד וא"כ הוי מחיוב לפטור ואין יכול לחזור ובאמת לכאורה צריך להך סברא דמיהדר שטרא למוכר דאל"כ הא אנן טעניינין לי' ללוקח היינו אם המוכר בעצמו הי' נאמן משא"כ אם המוכר עצמו אינו נאמן כ"ז שלא חזר השני שהמוכר אומר כדבריו ולומר שהוא באמת של המוכר היינו דהדר המקח אך לכאורה לא נ"מ בזה דהדרא המקח דהא חשבינין הילך כיון דהדין הוא לחלוק הוי כמאן דפליג כמו שכתב הבעל המאור והש"ך מביאו בסימן ס"ה ס"ק ס"ז דאם התפיסוהו ב"ד קודם שנולד הספק מהני וכן כתב הש"ך בסימן קי"ט ס"ק י' נ"ל דהתם לאו ראי' כיון דמיד יש לו דרך אצלו לא מהני הדרא ה"נ כיון דהדין יש לו דרך ואעפ"י שחייב שבועה חבירו ה"נ חייב הוא שבועה משו"ה צ"ל דהא חייב חבירו ש"ד וכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הוי כמו שני עדים ולכך היכא דהמוכר לא דק ואינו נאמן כע"א אינו נאמן כלל כי לא שייך הדרא כמ"ש הש"ך וא"ש דברי רש"י וא"ל האיך נוכל לומר דאם שאותו שאומר החצי שלו אינו נוטל א"כ לא זכה לו חבירו כלל כמו גבי חצירו כיון שלא יבוא לידו בעולם כי אין הב"ד פוסקין הא מצי למימר כולה שלי י"ל דיכול השני לומר השבע לי שכולה שלך ותהא נוטל את כולה כמ"ש בפוסקים שיכול לומר כן וצריך להודות שרק החצי שלו ולכך ירא לטעון כולה שלי וא"כ שפיר דמיא לחצר:
מה שנסתפק הש"ך בסימן צ"א היכא דיש לו מיגו נגד החזקה גופא שהוא מודה שהוא מוחזק הא אילו רצה להכחיש לא הוי מוחזק אי אמרינין מיגו בכה"ג ובאמת משמע מדברי תוס' בד"ה זה אומר כ"ש וז"א א"ש תי' תוס' דהוי מיגו להוציא אע"ג דע"י הודאתו הוי מוחזק.
מה שפיר"ת משום דהוי עד המסייע לכאורה קשה הא בעינן שהחלוקה יכולה להיות אמת וכיון שכן משו"ה אין עד מסייעו דהא אם החלוקה אמת א"כ העד הוא עד שקר דהא עבר על לא תענה ברעך עד שקר דבחנם הזקיקו לש"ד וי"ל משום דלכאורה קשה לפמ"ש הרב סעדי' בסימן פ"א א"כ גם העד שמעיד על כולה צרך לשבע על כולה וצ"ל דלא הוי כפירת ממון כיון דצריך שבועה כמו דאיתא בסימן צ"א א"כ שפיר קשה הא צריך שבועה וא"ל הא אם יודה צריך שבועה י"ל הא הוי עד מסייעו וכאן לא שייך לומר דהחלוקה בעינן דלהוי אמת הא מ"מ אם אמת שג' רבעים מגיע לו א"כ צריך שבועה להכחיש על רבע נגד העד וצריך לגלגל א"כ לא מהני מידי בעדותו אך י"ל דיהא נאמן במיגו אפילו אם יודה כקושיות התוס' ותי' התוס' לא שייך דהא הוי מיגו דאי בעי שחק וא"ל הא הוי כמו נסכא דר"א מתוך שאיל"מ י"ל הא כתב הש"ך דהיכא דהוי שבועה דאוריי' עפ"י עד אחד וחזר והיפך אין העד מסייע כיון כיון דהשבוע' היא ע"י עד אחד א"כ עיקר השבועה שנשבע ע"ז שמגיע לו ג' רביעים הוא עפ"י עד אחד שמעיד שמגיע לו ג' חלקים דאל"כ לא מגיע לו שום שבועה כמו דאיתא בש"ך בסימן ע"ה דלא הוי כפירת ממון א"כ זה צריך שבועה ואין עד מסייעו בשלמא כפירת ממון הוי דהא אם יודה בוודאי בדין הי' נוטל בשבועה והי' עד מסייע ופוטר משבועה משא"כ השתא שמכח מתוך שאיל"מ שהתורה מצריך שבועה וכל כמה דלא ישבע נאמן עד כשני עדים וא"כ מכח הודאת עד אחד אינו נאמן במיגו א"כ לא אמרי' עד המסייע פוטר מהשבועה אך למאן דס"ל דאין אמרי' מגו היכא דצריך לשקר בתחלה לא אמרי' מגו א"כ קשה נימא דצריך שבועה על כולה וא"ל דלא הוי כפירת ממון קשה הא הוי עד מסייע ומגו לא אמרי' דהא צריך לשקר בתחלה דאל"כ לא הי' נאמנים דאין אמרי' מגו להוציא דהא לא הוי מיגו דאי בעי שתק י"ל דאותו מ"ד ס"ל דהילך חייב שבועה דאורייתא א"כ א"ל דהאמת דהטלית של שניהם אך דהוי נוגע דאל"כ הי' צריך שבועה דאוריי' והוי נוגע אך דזה דוקא אם הטלית מונח ביד המוכר ומשו"ה ולחזי זוזי כו' ממ"נ ומתורץ מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף:
ולפי מה שנתבאר בסימן פ"ז היכא דנאמן במיגו לא אמרי' עד מסייע פוטר משבועה כיון דעיקר נאמנותו הוא מכח מיגו ובמיגו לא הוי עד ה"נ הכא כיון דעיקר הדין דנאמנות דאמרי' יחלוקו אמרי' דהחלוקה אמת וא"כ אם החלוקה אמת לא הוי עד המסייע דהא העד משקר בהחצי וא"כ משו"ה לא הוי עד מסייע ובאמת יתבאר בהלכות אבידה ומציאה סי' רס"ז סעיף י' בשם הרא"ש דגם היכא דאמרי' דיהא מונח עד שיבוא אלי' הדין דזה שכנגד העד צריך לשבע אלמא דלא חשבי' כלל לספק כ"ז דלא נשבע ה"נ כ"ז דלא נשבע שכולה שלו לא הוי כלל ספק ובאמת עיקר נאמנותו הוא מכח ספק ועי"ל מה שקשה הא דמיא לנסכא דר"א דל"א מיגו מכח מתוך שאיל"מ י"ל א"כ לא אמרי' עד מסייע פוטר משבועה כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב היכא דאמרי' מתוך שאיל"מ ל"א עד מסייעו אך אם לא אמרי' כן קשה. אך לפי שיטת בעה"מ י"ל משום דחשבי' כאלו כבר חלקו והוי עד ומחויב שבועה ומודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד אך קשה הא לפי שיטת ר"ת דס"ל עד מסייע פוטר ממילא לא שיך לומר כן מודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד דהא שכנגדו יש לו עד מסייע וחשוב כמו שבועה אך י"ל דתפיסה חשוב אפילו לאחר שנולד הספק א"כ לא צריך למימר מכח מודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד רק מכח תפיסה ובזה א"ש דלכאורה א"ל לפמ"ש הרא"ש הטעם דעד מסייע פוטר דאם מהני לחייב שבועה מכ"ש להחזיק ובאמת לכאורה הך קו' פריכא כמ"ש הפ"י בכתובות דרחמנא גזר ולקח בעליו שבועה ולא ישלם בלא שבועה ואם באמת יחזור כולה לאותו שכנגד העד בוודאי לא מהני שבועה ולא שייך לפוטרו מכח עד מסייע אך א"כ קשה הא צריך שבועה נגד כולה כמו דאיתא בסימן פ"א וא"ל א"כ הא אפילו אם יודה שחציו רק שלו צריך שכנגדו שבועה מ"מ הא הוי עד מסייע וא"ל דלא אמרי' עד מסייע להחזיק מ"מ אם אמרי' דלא מסייעו א"כ לא אמרי' מיגו ולא דמיא לנסכא דר"א והוי איהו מוחזק ושפיר מהימן לעד אך אי אמרי' כפי שיטת בעל המאור א"ש. אך למ"ד הילך חייב קשה וצ"ל דהוי נוגע ושפיר א"ש דברי הרי"ף:
ובזה מיושב מה דלכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דלא מהני תפיסה אפילו לרבנן בלח חזקת מרא קמא לפי שיטת בעה"מ דחשבי כאלו הוא מוחזק ומודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד ושכנגדו תפיסה לא מהני ויחלוקו בהחצי השני נמצא דלפי האמת ל"ק אמאי פסק בש"ע דנשבע על חציו שלו מכח הך תי' דהא צריך לשבוע דמגיע לו ג' חלקים וא"ל הא עד המסייע פוטר משבועה י"ל דא"כ נימא מיגו וא"ל דמאן דלא ס"ל הך מיגו בב"ב אפילו מיגו דאי בעי שתק הטעם כמ"ש הש"ך הואיל דהשתא הוא חספא בעלמא ולמאן דס"ל דפליג ס"ל כשיטת בעל המאור י"ל הטעם דעפ"י דשני עדים לשני נגזלין דפסק רש"ל דמצטרפין מכאן ולהבא לכאורה אמאי לא הא כיון דפסלינן ופסול לשבועה הוי חשוד וי"ל כמ"ש הסמ"ע עד שנצרף לממון לא נצרף לשבועה אלמא דעד אחד לא יכול לחייבו ממון ע"י צירוף כו' ולחייבו שבועה וא"כ הכא צ"ל דעד מחייב שבועה גם ע"י צירוף:
דף ד.
בד"ה ותנא תונא אאידך דר' חייא וקשה וכו' וי"ל משום התוס' מקשים בדף ב' ע"א בד"ה וזהו נוטל רביע וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי וודאי וי"ל דמתורץ מכח הך קושיא דהקשו התוס' דהא נאמן במיגו דהוי אמר כולה שלי ותי' דהוי מיגו להוציא וא"כ עכ"פ ע"ז דמקרי שניהם דהוי בחזקת שניהם מהני מיגו. אך דלכאורה קשה דהא לא שייך מיגו דהיכא דס"ל דאמר אמת ולקמן כתבו התוס' בדף ג' ע"א הכא מי ימר דאיכא דמאי אימר תרווי' בהדדי אגבהה וכל חד סבירא לי' דהוא אגבהה תחילה וא"כ הא גבי שכיר כתבו התוס' דהיכא דאמר בדדמי לא שייך מיגו וע"כ צ"ל דע"כ הפי' דגם אצלו הוי ספק אד לא פרשי אינשי מספק ממונא לכך טוען וודאי ולפ"ז מקרי רמאי דכיון דאצלו הוי ספק. והנה לקמן אמרי' כגון דתפסי בכרכשתא וכתב הרא"ש והש"ך דבאמת אם רוצה ליטול הך דפחות מג' נוטל מקודם אך דהתנא לא איירי מזה:
והנה לעיל הוי פירכא דמה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה וכתבו התוס' הפי' דעיקר פירכא דהוי עדות מוכחשת אבל מה שאין משלמין זאת לא הוי פירכא רק על מה הצד פרכינין פירכא כל דהוא משא"כ בכאן כי בעי ליליף רק מפיו לחוד. והנה הרמב"ם כתב בהלכות נחלות ומביאו בש"ע סימן רע"ח דשמע שמת הגר והחזיק אחד בנכסיו ואח"כ שמע ששקר הוי ואח"כ שמע שאמת הוי השמועה הראשונה המחזיק בראשונה קנה ובשני' לא קנה משום דכוון דשמע דשקר הוי כיון דהוחזק מעיקרא ע"י שמועה נסתלק מהחזקה וא"כ בכאן בוודאי צריך שבועה דהא לא שייך דהוי בהכחשה דאפילו אם יבואו עדים אח"כ ויכחישו הראשונים עכ"פ דכיון דהוא בעצמו הוי באמת מסופק אם אגבהה מקודם או בשותפות אגבהה וא"כ העדים אמרו דבאמת בשותפות אגבהה וא"כ נסתלק אפילו אם באמת הוא אגבהה מקודם וא"כ זכה השתא במאי שתפס והוי ליתא בהכחשה אפילו אם יבואו עדים אח"כ ויאמרו דהוא אגבהה מקודם ומשו"ה שפיר צריך שבועה דכיון דאינו בהכחשה אך באמת אפילו אם אמרי' דלא הוי כמו אנן סהדי ל"ק ממכר משום דבמכר ל"ק וכי מתקנא רבנן מלתא דליתא דכוותי' באורייתא משום דהא מצינו שבועה שאינו ברשותו משום דחיישי' דלמא עיניו נתן בה כיון דליכא פלוגתא ביניהם רק על החפץ דהא נקיט זוזי מתרווי' שפיר הוי רק לענין החפץ:
ובזה א"ש וכמ"ש הפ"י דבאמת הק"ו פריכא הוא בדף נ"ח ע"א במסכת ב"מ בד"ה הכא בנושא שכר עסקי' וכו' דמשו"ה תקנו רבנן שבועה משום דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וכן כתב הפ"י שם מ"ש מכל כופר בכל שלא תקנו רבנן שבועה רק בכאן משום דלא תחמוד בלא דמי משמע וא"כ ל"ק ממכר רק ממציאה וא"כ א"ש מש"ל דלא הוי בהכחשה עפ"י סברת הרמב"ם:
והא דהקשה כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי אע"ג דבאמת השתא א"ל דהוי רק על מאי דתפס וא"כ באמת על מה דתפיס אין צריך שבועה וכדאיתא לקמן י"ל לפמ"ש הטעם על מ"ש הש"ך בסי' פ"ט דהיכי דתפס ויש לו מיגו והי"ל שטר ג"כ אין צריך לשבע ש"ח ולכאורה בעי טעמא אך דהטעם עפ"י סברת מהר"מ בר ברוך דמביאו הרא"ש איזה כח מרובה וכו' וא"כ לפמ"ש הש"ך דיכול להפך שבועת המשנה בנוטל ויכול לטעון קי"ל וא"כ א"ש מכח גבי עד כיון דיכול לחייבו שבועה ומכ"ש דיכול לפטור מן השבועה וא"כ בכאן הא כתבו התוס' דהאיך יליף מה הצד כופר בכל ותי' דבכל זה יש טענה חשובה דהואיל ומודה או דיש עדים במקצת וא"כ הוי הפי' כי היכי דאנן סהדי להאי כן אנן סהדי להאי וא"כ אם הך סברא ומכ"ש דיכול לפטור מן השבועה וכיוצא בו איתא סברא בפרק השואל בס' פ"י יעו"ש היטב. אך באמת אם אמרי' אנן סהדי דפסקינין כן ובשביל זה לא מסתלק עצמו דכיון דליכא עדים ולא שבועה וא"כ איכא בהכחשה אך כי אמרי' כי היכי דאנן סהדי והוי עד מסייעו עכ"פ וכמ"ש לעיל ועכצ"ל מלתא דאיכא דכוותי' אם הוי עדים ואם הוי עדים באמת ליתא בהכחשה והוי חייב מכח דליתא בהכחשה ומשו"ה שפיר קאמר כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא דמוכח רק הילך חייב ונ"ל לפי סברת הפ"י דמשו"ה בכופר הכל לא תקנו רבנן שבועה משום דלא חשיד לגזול רק בלא תחמוד אינשי בלא דמי משמע אמאי לא תקנו שבועת המשנה עכ"פ היכא דלא מחולקין רק בחפץ ולא בדמי בממון י"ל משום דאיכא חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו רק בהלוואה לא שייך זאת וכדאיתא בחוה"מ סימן צ"ט גבי היכי דהודה הוא חייב לב"ח אחרים יעוש"ה וכן איתא כה"ג גבי חזקת ג' שנים אפילו לענין שבועות דפטור דכיון דהוי בחזקת שלו שהוא תחת ידו יעו"ש היטב אך בכאן דשניהן תפסו בכרכשתא. ועל המותר לא מקרי רק מוחזק והא ראי' דהוי הדין באמת כן דהך קצת דתפס נוטל בלא שבועה רק על השאר עד החצי צריך לשבע דעל המותר לא מיקרי כ"כ מוחזק יעוש"ה וא"כ שפיר מיושב קושיות התוס' הנ"ל יעו"ש היטב וכן הוא בשבועות השותפין היכי דשייך מורי היתרא רמי שבועת בנק"ח שבועת המשנה והנה הא דאינו בהכחש' הוי פירכא דחומרא כמו דפריך הש"ס דמה לפיו שכן חייבו בקרבן ואינו הפי' דח"ו דחשדינין דעדים יאמרו ח"ו לשקר דדאין דיני נפשות עפ"י שני עדים:
והנה מה שהקשה הרא"ש על מה שכתב הר"ף דהא דשנים אוחזין בטלית לא קאי אמקח וממכר והקשה הרא"ש מנ"ל להמקשן להקשות וי"ל משום דהנה הב"ש כתב וכן הוא בתשובת שער אפרים דהיכא דהוי טעות יכולין שניהם לחזור והוא באבן עזר סימן ק"ט סעיף יז ס"ק ח"י בב"ש יעוש"ה ועיין בחוה"מ סימן רי"ד שכתב הט"ז דהיכא דהוי מקח אחד יכולין לחזור וא"כ קשה במקח וממכר אמאי לא יהא מונח עד שיבא אלי' הא הוי וודאי רמאי וע"כ צ"ל דהוי הפי' דהחלוקה אמת והגביהו שניהם יחדיו כל חד סבר דהוא לבד קנה וא"כ לא הוי מקח כלל וא"כ באמת יכול המוכר לחזור כמ"ש הב"ש וא"כ פריך שפיר ולחזי זוזי ממאן נקיט וליהמנינהו למוכר אך דהנה מה קא משני ולא ידע המוכר משום דהנה באמת גבי ביטול מקח דאם נתרצה המתאנה והוא שתק המאנה וא"כ הוי המקח מהשתא וא"כ משו"ה כיון דפסקי' דיחלוקו והמוכר שתק שפיר הוי השתא המקח אך דהנה לקמן גבי המגביה ופריך הש"ס הא כל חד אמר אנא אגבהה כולה והקשה הריטב"א וכן בס' א"ז וא"כ האיך נשבע יעו"ש אך באמת הכי פי' דכיון דהדין דהוי אינו יכול האחר ליטול דכיון דבאמת הם טענו ברי וסבר דהוא שלו וא"כ לא הוי תו חב לאחרים ושפיר מהני הא דהגבה לחבירו וא"כ בכאן לכאורה קשה האיך נשבע וא"ל דהוי נקנה לו להם מיד שנתרצו לחלוקה קשה הא הוי הדין דשניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו ברשותו וכו' וא"כ בכאן באמת הא כל אחד טען ברי ואינו ברשותו אך אם הוי ברשותו דהמוכר וא"כ מספק מצי באמת להחזיק דלמא באמת הוי סבור כל אחד שהוא שלו ולא הוי מקח ושפיר הוי ברשותו וא"כ בוודאי מתני' לא איירי דשניהם אוחזין על מקח וממכר ומתורץ שפיר הרי"ף:
והנה על הך קושיא דמקשים התוס' דנימא אין ספק מוציא מידי וודאי י"ל משום דהנה באמת הא דהוי שיטת רש"י דאמרי' דאין ספק מוציא מידי וודאי דאם היינו משום דלאחר החלוקה הא הוי הדין דאחים שחלקו כלקוחות הוי וא"כ מה שנוטל השני הו"ל דין מרא קמא משא"כ להשני ל"ל דין מרא קמא וא"כ כאן שטען ברי והוא תפס ברשותו הנ"ל דין מרא קמא לא הני מידי והוי כמו דאין ספק מוציא מידי וודאי דהו"ל עכ"פ שייך בהך דיורש הוי כמו דהו"ל רשות בכולה:
ועי"ל קושיות התוס' דאין ספק מוציא מידי וודאי דלא הוי וודאי בכולה משום דבאמת הא הוא טוען דשניהם באהדדי אגבהה ואפשר דבאמת הו"ל ספק דהוא סבר דהוא הגביהה באמת מקודם הוא שטען כולה שלי וא"כ אם נימא דהא אין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ לא זכה בו ולא זכה הוא כלל וכלל ולא הוי וודאי שלו וכן במקח וממכר משום דא"כ לא זכה והוי של המוכר וא"ל דיקנה לו השתא דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו דכיון דלא מצי להפקיע מן הלוקח ואפילו לגזלן גופא וכמו דאיתא דעה בב"ש סימן ק"ט ואפילו לגזלן גופא לא מצי לקנות וא"כ הוי א"י של מי ובכה"ג לא מיקרי אין ספק מוציא מידי וודאי ובוודאי הא עדיף מהא דאיתא ביבמות דלא שייך אין ספק מוציא מידי וודאי דכיון דלא ידע ממי הוא בא לירש ומכ"ש בכאן דלא ידע של מי הוא ועוד אפ"ל דאפילו אם יקנה לו המוכר השתא לא שייך אין ספק מוציא מידי וודאי דכיון דוודאי הוי על קנין דהשתא וא"כ לא ידע ע"י מי הוא וודאי או ע"י דמעיקרא או ע"י קנין דהשתא ועוד דכיון דהספק נולד טרם שהקנה לו המוכר וא"כ נשאר כמו שנולד הספק וכמו דתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני וכדאמר ר"נ בב"מ דכיון דהספק לא נולד השתא ואו י"ל קושיות התוס' על אין ספק מוציא מידי וודאי משום דכמ"ש הרא"ש גבי אבעי' דהפקר דזכה השני משום דאין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ במציאה דהא כמי שתפסו השתא אם לא הוי זכי' מעיקרא לא הוי רק לשניהם והוי ג"כ להיפך אין ספק מוציא מידי וודאי ובמקח וממכר י"ל דבאמת י"ל דזה דבאמת דזה תליא בפלוגתא אם אמרי' ברירה והסוגיא דיבמות קאי לפסק הלכה דפסקינין אין ברירה והוי כולה דידי' משא"כ הסוגיא דכאן הוי מוקי מתני' כמאן דא"ל ברירה ולא הוי מקודם כולה שלו:
והנה לפמש"ל י"ל קושיות התוס' דהקשו אמאי לא מוקי במציאה וטוען דתפס בחצי בידו או כולה ולא רצה לזכות רק החצי:
והנה זה הקו' דתפס בחצי י"ל משום דא"כ תקשי הא אין ספק מוציא מידי וודאי וכקו' התוס' וא"ל כמו שתירץ הנ"ל דלא זכה הא באמת זכה במה שתפס בידו וא"ל דהוא לא טען רק הא על שלו וחבירו באמת לא הגביהה כלל החצי י"ל לפמ"ש וא"כ האיך הוי אמת שישבע שחציו שלו שישבע ג' רביעים שלו הא ממ"נ אם הוא תפס החצי ואי אפשר לחבירו לתפוס שלשה חלקים ולא שייך בהדדי אגבוה וכו' ויהא החלוקה אמת אך זה התי' הוי שפיר מתורץ קושיות התוס' בלח הא דלעיל דמ"ה לא מוקי שתפס החצי בידו:
אך אם נימא דאפשר דתפס חבירו הג' רבע והוא תפס בעת ההוא רק רבע ואח"כ תפס החצי והוא סבר דתפס החצי מקודם לחבירו ע"ז באמת הוי הך תי' הראשון דאין ספק מוציא מידי וודאי דהא בוודאי זכה השני עכ"פ החצי לאחר כך:
והנה י"ל קושיות התוס' דבמציאה לא הוי משיב אבידה משום דהוי אין אדם מעיז משא"כ במקח לא קנה כלל וכלל:
דף י.
ד"ה תופס לבע"ח מה שפירש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפרק הכותב משמע גבי עבדא דימר בר חשו כו' לא קנה אפילו עשאו שליח ונ"ל משום דהנה לכאורה קשה האיך מהני תפסה כלל דהא ימר בר חשו הוי חייב לאחרים ג"כ ושביק ארבא והנה בב"ש בסימן צ"ו ס"ק ד' כתב בתשובת ש"י כשיש ב"ח על אביהן י"ל היורשין לא ניחא לן שבועה כי חכמים תקנו לטובתו וי"ל לא ניחא לן תקנת חז"ל ה"נ גבי מטלטלין י"ל לא ניחא לן בתקחז"ל דהא עיקר הטעם הוא משום שבועה דכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וא"כ שייך החצי להבע"ח האחר וא"ל הא קדם ותפס ז"א הא מקשה בש"ם אמר לא ניחא לי גבי יורשין ומשני כופין לקיים מצות עשה וכתב הפ"י זה הוי השיעבוד כיון דכופין לפרוע חובות אביהן א"כ גבי יורשין ליכא מצוה רק על חצי וא"כ האיך יכול לתפוס דהא החצי שני אין משועבד לו כלל דהא לא אפשר לכוף היורשין על כולו והנה התוס' בב"מ בדף ו' ע"ב ד"ה והא הכא דכי תקפה כהן וא"ת ואמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יכולין לתנו לכהן אחר ותי' במכירי כהונה וא"כ לא הוי תפיסתו תפיסה כלל וא"כ נגד החצי לא הוי תפיסה כלל כיון דיכול ליתנו לב"ח האחר וא"כ כיון דלא הוי תפיסה שפיר זכו היורשין בסימטא החצי השני וכן איתא בסימן שט"ו גבי וי"א דמוציאין מידו פירש הש"ך כיון דהברירה ליתן למי שירצה חשוב בחזקתו ובפרט לפי דעת רש"י דב"ח אין קונה משכון רק שלא בשעת הלוואתו אך דמשכון בשעת הלוואתו אינו משמט ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו משום דהוי כאלו מכרו לו וכמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דמשו"ה אינו משמט דחשוב כאלו מכרו לו וכן גבי יתמי חשוב כאלו מכרו לו וא"כ כיון דהדין דהברירה לא חשוב כאלו גלוי לכל ב"ד שאין לשלם רק מזה והוי כאלו מכר לו וא"כ כיון דהחצי זכו היורשין ממילא תיקשי קושיות הש"ס דף ח' ע"א שנים שהגביהו מציאה האיך הם קנו ולא שייך תי' הש"ס דהמגביה מציאה קנה חבירו דהא לא ניחא להיורשין דליקני במשיכה להב"ח דהא הוא לא צריך להך קני' דאם כל אחד אין קונה הוי של היורשין. והנה הפ"י כתב דאם תפס שפיר יש לגבות ממטלטלין דיתמי רק דאין מוציאין וכתב כיון דברשות יתמי קאי א"כ קשה הא אכתי ברשות יתמי קאי דאם רוצין נותנו לב"ח אחר ואמרי' לא ניחא לו בתקחז"ל אך באמת לאיפוך שייך נמי דלא קאי ברשות יתמי משום דהא הברירה ביד ב"ח ליתן לשני ב"ח האחר וא"ל הא הברירה לאמור היורשין אין אנו רוצין רק לב"ח האחד ולשני אין משועבד דהא מטלטלי דיתמי לא משועבד לבע"ח אך כיון דבין כך וכך אין השתא מטלטלי דיתמי ואין קאי ברשותו ומאי דהוי מטלטלי דיתמי הא תפס השתא אך אותו הב"ח לא תפסי כלל רק דהוא תופס בשבילם דזכין לאדם וזכי' מטעם שליחות אך הא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אך מטעם מיגו דזכי לנפשי' הוא דהא אם לא הי' זכה לחבירו לא זכה לנפשי' כלל מטעם דכיון דחצי הוא של היתמי כיון דברשותם ליתנו לאחרים והוי כשנים שהגביהו מציאה דלא קנה כלל ובזה א"ש הא דלא מצי שויא שליח לתפוס וה"פ את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והתופס כו' א"כ האיך קנה הא הוי בחזקת יורשין דאם רוצה ליתן לבע"ח אחר וא"ל דזוכה בשביל אחרים הא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא שייך לומר מיגו דזכה לנפשי' הא באמת לא זכה לעצמו כלל וא"ל הא עשאו שליח ושליחו של אדם כמותו ז"א הא באמת גם הב"ח בעצמו אינו יכול לזכות רק משום דזכה לאחרים ג"כ וזכי' מטעם שליחות ואיתא דעה אחת בש"ע אבן העזר דגבי שליח קבלה אין שליח עושה שליח כיון דלא מסרו ליד שליח שום דבר ה"נ הכא ב"ח עצמו מטעם שליחות ואיהו שליח של ב"ח ואין שליח עושה שליח ומיושב מה שהקשו התוס' על רש"י מעובדא דימר בר חשו:
והנה לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ח דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לא עדיף מהיכא דהוי מוחזק ולכך צריך לשבע היסת. והנה בוודאי תוך זמנו עדיף משטר כמ"ש תוס' בב"ב דף ח' ע"ב. והנה הא באמת אנן פסקי' היכא דא"ל מיגו אינו נוטל בשטר דק"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן משום מיגו אלמא דלא אמרי' חזקה דלא פרעו היכא דאי"ל מיגו ואמרי' אפשר דפרעו א"כ כ"ש היכא דאין צריך לפורעו בדין בוודאי ליכא חזקה דפרעו א"כ כמו גבי חזקה היכא דיש ברירה ליתנו לאחר לא הוי חזקה ה"נ גבי שטר היכא דיש חזקה ליתנו לאחר ולא יהא מוכח מן השטר דלא פרע דנאמן לומר דפרע א"כ גבי יורשין כיון דהברירה בידם ליתנו לבע"ח אחר אין נאמן ליטול בשטר וצ"ל כיון דיש הברירה ביד ב"ח ליתן לב"ח אחר תו לא חשובין כמוחזקין וממילא ברי ושמא ברי עדיף כיון דאינן מוחזקין לא טענינן בעבורם דלא טענינין בעד היורשים רק להחזיק איתא בפוסקים דאין מעיל תפיסה בבע"ח רק אם שמו דכל דלא שמו לא סמכה דעתי' או דתפס בידיעת ב"ד א"כ לא מהני בכאן תפיסה לענין שאר בע"ח כללא דמלתא באמת כיון דתפס הבע"ח מן היורשין אך אם אמר לא ניחא לי בתקנת חז"ל ונתן לאחד מן הב"ח והוא חמר שינתן לשאר הב"ח בשוה אז הוא זוכה בשביל שאר בע"ח ונעשה שלוחם וזכה בשבילם ולא שייך לומר דאין אדם זוכה בשל עצמו בשביל אחרים כדאיתא בב"ק ז"א דהא כיון דהוא הבע"ח האחד רוצה ליטול דהיורשין אמר לא ניחא לן בתקנת חז"ל ושפיר יש לזכות בשביל אחרים כיון דאין שלו חלא דיטול הבע"ח האחר וא"ל דלאותו הבע"ח שיתפס יתן לשאר בע"ח בשוה קודם שיאמרו היורשין לא ניחא לן בתקנת חז"ל ז"א כיון דלא מהני תפיסה ממילא חייב לשלם בעד מה שיתפוס לבע"ח האחרים בשוה כיון דאמרו היורשים לא ניחא לן בתקנת חז"ל רק גבי הך וכמו דאיתא בחוה"מ סימן קי"ט דבתרי גופא אמרי' להך ניחא לן בתקחז"ל ולהך לא ניחא לן בתקנת חז"ל א"כ ממילא יהי' מחויב אותו הבע"ח שיתפוס לאחרים בשוה לשלם:
דף יא
איתבי' ר"א לעולא מעשה בר"ג וכו' עד ר"פ אמר וכו' ובקידושין דף כ"ז איבעי' להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו וכו' והרא"ש לא הביא הך איבעי' וקשה אמאי לא הביא הרא"ש הך אבעי' ומכ"ש לפי דעת הי"א דס"ל (להרי"ף) דכל איבעי' דלא אפשיטא גבי ממון אי תפס לא מפקי' מיני' הי' לו להביא איבעי' הנ"ל וי"ל דהנה התוס' מקשים בד"ה ומקומו מושכר וא"ת הי' להם להשאילם וכו' או להשכיר בחליפין וי"ל. דלכאורה יש להקשות הא בח"מ סימן רס"ב פסק אם הי' מטלטלין ברשות אדם אחר מופקדים אצלו יכול להקנות אפילו בדיבור בעלמא דיכול לומר בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני כמו שהוא יכול לזכות לחבירו ה"נ חצירו וא"כ קשה מה הי' לו לר"ג להשכיר מקומו הו"ל להפקיר את המעשרות והוה הוא המפקיד לגבייהו כמו אחר ושפיר הי' יכול להקנות ע"י חצירו בדיבור בעלמא וכמו שפירש רש"י לקמן בד"ה אינו ממון וכו' אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר. והנה התוס' הקשו והא חצר משתמרי' לדעת ר"ג ותירצו לדעת זקנים לא הי' משתמרת וא"כ בכאן דהי' ר"ג גופא לאחר הפקר נעשה חצירו שלו לזכות וא"כ מהני מה שמשתמר לדעת ר"ג. אמנם ז"א דהתוס' בב"מ ד' יוד בד"ה אמר ר"י הקשו אמאי אמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ותירצו דהכא טעמא משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ומקשה הנימוקי יוסף הא תינח חברי' אבל חצר דליכא למימר הכי מיגו דזכי לנפשיו ומאי קנה ותירץ דהוי כיד ולפ"ז לא הי' יכול ר"ג להפקיר ולקנות ע"י חצירו מטעם שליחות דהוי כמגביה מציאה לחבירו כיון דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני וא"ל מיגו דזכי לנפשי' הא ר"ג לא הי' יכול לזכות לעצמו דהא לא הי' לוי וכן מעשר עני לא הי' יכול לזכות לעצמו. אך עדיין קשה הא הי' לו לזכות בי' בטובת הנאה והש"ך פסק בסי' ק"ה ס"ב דהיכא דיש לו חצר זכי אמרי' בכולה מגו דזכי לנפשי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. אמנם ג"ז אינו דאיתא בנדרים דף פ"ג ע"ב קונם כהנים ולווים אילו עלי נותן מתנותון לאחרים קונם כל כהנים ולווים עלי נוטל ממנו איזה כהן שירצה ומסיק רבא שם הטעם דהא אין לו בהם שום טובת הנאה דהא הוא אינו יכול ליתן למי' שירצה דהא אסרו עליהם בקונם וא"כ ה"נ ליכא לר"ג טובת הנאה כלל ולא שייך מיגו דהא לא הי' עמו בספינה רק לוי א' ושנת הביעור היתה כדפירשו התוס' וא"כ ליכא טובת הנאה כלל דהא צריך לר"י ומעשר עני לר"ע ולא שייך מגו דזכי לנפשי' וכו' ולא יכול להקנות. אך עדיין קשה דמ"מ הא איכא טובת הנאה דהא ר"ע הי' יכול לזכות בו בשביל לוי אחר ור"י בשביל עני א' אבל ג"ז אינו דבח"מ סימן קצ"ה ס"ג כתב הקנה א' כליו למוכר כדי שיקנה ליקח אותו המקח זכה הלוקח ואפי' הקנה שלא בפני הקונה יקנה המקח והיינו דוקא במתנה וכיוצא בו דוודאי ניחח לי' אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרין וכתב הסמ"ע ובתשובת מהרי"ו ס"ד כתב דאפי' במתנה יש לומר דלא ניחא לי' למקבל לזכות משום דשונא מתנות יחי' ויוכל לחזור עכ"ל. והנה במעשר לא שייך שונא מתנות יחי' משום דצריך ליתן ללוי והתורה זכתה לו לא מיקרי מתנה ולפי"ז לא הי' ר"ע ור"י לזכות בו בשביל אחרים דבאיזה קנין יכול ר"ג להקנות אי מקנה להם ר"ג חצירו בשביל הענים ובשכירות שישלמו לו שכר בעד החצר הא העני' או הלוי דהא לא יוכלו לזכות בשבילם דשמא אינם רוצים לשלם שכירות והוי כמו מקח דשמא אינו רוצה לקנות ולא מיקרי זכות ואפי' במתנה שיתן במתנה החצר נמי לא זכה דלא הוי זכות דלמא לא ניחא לי' בכך משום שונא מתנות וכו' ואי מקנה ר"ג חצירו להם והם יזכו המטלטלין בשביל עני או בשביל לוי אגב חצירו א"כ הוי קרקע לזה ומטלטלין לזה ולא קנה וא"כ לפ"ז זהו כוונת המקשן וכי לא הי' להם סידר ר"ל דאכתי קשה קושיא הנ"ל שיפקיר המעשרות דשפיר שייך מגו דזכי לנפשי' בטובת הנאה דהא קיי"ל דבחליפין יכול להקנות אפילו שלא בפניו דהא זה לא מקרי מתנה רק לקנות בה החפץ ור"ע ור"י הי' יכולין לזכות בשביל אחרים ע"י חליפין וכו'. ובזה מדוקדק לשון הש"ס דלא מקשה והי' להם להקנות בחליפין רק וכי לא הי' להם סודר דרצונו לומר דאין כוונת המקשן דיקנה בסודר רק כיון דהי' להם סדור והי' יכול למצוא דיזכה בסודר וא"כ שפיר שייך גבי טובת הנאה והוי מהני הפקר ויזכה חצירו בדיבור בעלמא ומי שב בזה קושיות התוס' הנ"ל דהי' להם להשאילם בחליפין דבאמת זה לא קשה להמקשן דהי' להם להקנות בקנין אחר דמה לי אם מקנה להם החצר בכסף או בחליפין רק כוונת המקשין דא"צ שום קנין לעשות על הקרקע רק באמירה בעלמא וכנ"ל. ולפי"ז מתורץ הרא"ש דלא הביא האבעי' זו כיון דלפי האמת מוכח מסוגיא דכאן דלא קנה מטלטלין לא' וקרקע לאחר דאלת"ה קושיא הנ"ל במק"ע דהי' יכול להקנות חצירו לר"ע ומטלטלין ללוי אחר וא"כ שפיר הי' להם בהם טובת הנאה ושייך שפיר מיגו דזכי לנפשי' אלא וודאי דלא מהני וסוגיא דהתם בקידושין אזלא אזלי כפי תי' הפני יהושע דס"ד כמו סוגיא דגיטין דאפילו בחצר המשתמרת לא קנה אם אינו עומר בצדו וא"כ לא קשה קושיא הנ"ל והרא"ש הא הביא בכאן דחצר המשתמרת קנה אפי' אינו עומד בצדו וכן הביא מעשה דר"ג ור"ע ור"י בסוגיא דקידושין וא"כ ממילא סמוך על זה דנפשוט דלא קנה:
ומכאן מוכח הרמב"ם הא דכתב דבחצר שאינו משתמרת בעינן עומד בצד שדהו וגם אמירה דזכתה לי שדה ופי' הפנ"י הטעם משום דבאמת אין אדם עושה שליח דבר שאין משתמר בשלמא שליח הוי עכ"פ משתמר לדעת עצמו של השליח דהוי בר דעת משא"כ בחצר שאינו משתמר ולכאורה מנ"ל זה להרמב"ם ומכאן מוכח דעדיין קשה דהא יכול לשכור לר"י החצר לו לעצמו וגם לר"ע החצר לו לעצמו ואח"כ יאמר ר"ע יזכה חצירי המעשר בשביל לוי אחר ור"י יאמר יזכה חצירי בשביל עני אחר וכי יזכה חצירו באמירה בעלמא אך דהא החצר אינו משתמר לדעת ר"ע וא"כ א"צ ע"כ לא זכה חצירו בשביל אחר אך עדיין קשה לר"י הא דאמרו דלא בעיני משתמרת קשה אך מכאן מוכח כדעת הרמב"ם ואך וניהוי דהוי הוכחה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו עומדין דאין צריך עמידה. אך זה לא מוכח דעכ"פ צריך אמירה ואפשר דבאמת ר"י ור"ע הי' אומרים יזכה לי שדהו או דחשבו כן בלבם דבאמת א"צ אמירה רק מחשבה בעלמא ומשא"כ או הוי ר"ע ור"י יזכה בשביל אחר דהא לא משתמרת כמו שליחות אחר לדעת עצמם דהא החצר גופא לא משתמרת לדעת ר"י ור"ע וא"כ בעינן דהזוכה צריך לומר יזכה החצר בשבילי וכאן הא הלוי ועני אחר אינו בכאן ולא אמר יזכה לי שדהו ומתורץ שפיר ומוכח הרמב"ם ודו"ק:
ובזה מתורץ ג"כ הרמב"ם דכל היכא דשכר החצר לאחר דזכה החצר למשכיר. והנה על מה שהקשה הראב"ד משוכר את מקומו תי' העיטור דהוי הפי' מטלטלי אגב מקרקע ומכאן קשה לפי ה"א הא הוי ס"ד בתורת חצר ולא בתו אגב ואפ"ה הוי נקנה להשוכר ולפמ"ש א"ש דבאמת לא יוכל לומר מטעם הפקר ולא יושכר המקום לר"י ולר"ע מכח תי' הני הנ"ל דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומשא"כ לאחר שבאמת משכיר לר"י ולר"ע וא"כ שפיר הוי מטעם הפקר וא"כ כיון דר"י גופא רצה לזכות לעצמו ואל"כ הוי שפיר כמו תי' הנ"י מטעם יד וא"כ הוי כמו שאמר דרוצה השוכר לזכות בחצר השכורה חפץ מהאדם איחר ולא מן המשכיר דהא דפ' הרמב"ם חצר השכורה אינו קונה מן המשכיר דיד המשכיר הוי בחצר יותר זכי' משא"כ נגד אחר וכאן הוי נגד אחר דהא מכבר הפקר ואין הזכי' רק נגד לוי אחר ולא נגד המשכיר ושפיר מהני חצר לזכות להשוכר ומתורץ שפיר הרמב"ם. ומכאן יש ראי' להרמב"ם כמ"ש הב"י ביו"ד דלא קנסו ליתן מעשר ראשון לכהן רק בדורו של עזרא ולא אח"כ דהא היה ראב"ע בספינה ודו"ק:
דף יג
משום דקשיא לי' לאביי ת"ל פרעון כו' נ"ל דהנה לקמן אמר שמואל מוקי באין חייב מודה אלא טוען מזויף ונ"ל הפי' עפמ"ש הש"ך בסימן מ"ו גבי מצאו שטר קידושין דלא אמרי' כמי שנחקרה עדותן בב"ד רק היכא שמצאו ביד ב"ד דאמרי' דלא חשיד לזיופי אבל היכא דלא ידעינין מי הב"ד לא אמרי' כן א"כ הכא א"ל דקימי' בהך קיום דסמכי' דדבר תורה כמי שנחקרה כו' וכיון דנפל ולרב אסי דחשדי' דמלוה נפל והמלוה אמר דמידו נפל נמצא דחשדי' דרוצה ליטול בטענת שקר ומשמע לקמן דפשיט רבה כ"ז ממתני' דכל מעשה ב"ד יחזיר דגם בשטרות חיישי' שמא שטר זה אינו שלו א"כ הכא חיישי' אע"ג דלא הוחזקו שני יוסף ב"ש דלמא מזויף והמלוה לא ידע דהא באמת לא מידו נפל וא"כ י"ל דגם אביי דמוקי בחייב מודה אפשר דס"ל דלא חיישי' לפרעון דא"א דפרע מיקרע הוי קרע רק הכא נאמן במיגו דהוי טעין מזויף ופריך הש"ס ולשמואל דלא ס"ל הך מיגו דא"כ שטר הקנאה אמאי יחזיר יהא נאמן במיגו דמזויף משו"ה צריך אביי לומר עבחז"ל דאל"כ בוודאי מזויף דהמלוה בעצמו ידע דלאו מיני' נפל ומיד הלוה בוודאי לא נפל דהא אין כותבין ואיקרי וכתב לא חיישי' ובוודאי מזויף ולא חשיד ב"ד לתבוע בשטר זו מזויף א"ו עדיו בחז"ל. אך קשה אפילו כשחייב מודה אמאי יחזיר לאביי דלמא מזויף וכשיחזרו לו יקיים כהך קיומא דסמכי אהך דד"ת כו' וא"ל דלא חשיד הלוה דאפשר דאמר בדדמי דידע דיש לו שט"ח כדכתבו התוס' בגיטין גבי גט ובאמת לאו הך היא ועדיין לא מטא שט"ח לידי' ובמאי יתחייב השתא א"ו דלא טענינין ללקוחות מזויף וא"ש:
דף לד.
העתק כתבי קודש הקדשים מח"ז גאון הגאונים ופאר הקדושים מוהר"מ זצללה"ה:
הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ס' דין א' חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים ויש להביא ראי' להרמב"ם דה"פ בש"ס פרה לכפילא דהנה הש"ס דפריך ר"ז א"ה גיזותי' וולדותי' נמי ותי' דנעשה כמו דאמר חוץ מגיזותי' וולדותי' ופריך מאי פסקאי ולכאורה קשה לפי מה דאיתא במסכת בבא בתרא דף ס"ג ע"א דאמר חוץ ממעשר ופריך הש"ס והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ופי' רשב"ם וכו' וא"כ אין משייר (והנה לשיטת הרא"ש דהוי הטעם דמ"ה לא הוי תנאי משום דהוו מתנה עמ"ש בחורה ל"ק דבכאן הוי תנאי דע"מ) (אך לשיטת הרמב"ן דלא הוי תנאי אפילו אמר ע"מ קשה א"ו כהרמב"ם) ג"כ והנה הרמב"ן כתב שם אע"ג דאמר ע"מ שתהא המעשר שלי ואפ"ה לא אמרי' דהוי בטל המכירה דכיון דהוי רק מקצת דבר מזה והוי שיור (ועוד דכאן לא שייך לומר ע"מ שתחזור לי גיזות וולדות דלפעמים נשאר בבית הגנב ואין טרחא מוטלת עליו כלל) וא"כ דלמא באמת משייר גם הכפל אך בשלמא לענין גיזות וולדות מהני שיור דהא שייר לעצמו מקום דהיינו פרה לוולדות וגיזות ושפיר מהני שיור ומשא"כ לכפילא כתבו התוס' דאפילו פרה לכפילא לא מהני וא"כ לא מהני שיור (ולא אמרי' תנאי כמו להרמב"ן בב"ב אלמא דלא אמרי' אומדנא או דהוי תנאי ומאי פריך) או דה"פ כהרמב"ם (ועיין לקמן בד"ה ועי"ל דראיית הרמב"ם וכו' דפי' דרק פרה לכפילא ומעיקרא הוי סבר דרק הכפל מקנה לו בשעת משיכה וא"כ מקשה שפיר דמאי פסקה דהא גוף הבהמה הוי שלו והקנין הוי ע"י דמתחייב עצמו באחריות וא"ל דמעות אין קינה י"ל דלא שייך נשרפה חיטך בעלי' ומ"ה קונה ועוד היכי דלא שייך משיכה לכפל לבד לכ"פ קונה מפות ואפ"ל דבכאן גם הרשב"א מודה דמהני דבשלמא שס בנתן ש"ח כ"ז דלא הלוה לו לא חייב הלוה כלל דלא גרע מאם הוי פרע לו דפטור (דהא הוי קביעת הזמן לטובה וכן בשואל יכול לחזור) ומכ"ש דעדיין לא נטל מעות אך בכאן דכיון דנטל הפקדון וחייב עצמו בשמירה לשמור וא"ה (דאר"ז דמשמע רק לפי התירוץ של רבא קשה הכי) הוי ה"פ דאל"ה הוי אמרי' סמוך לגניבתה רק דכיון דרבא אמר משעת גניבה ומה לי שבח דגיזות וולדות או דכפל וא"כ לשיטת הרמב"ם הוי בכאן עדיף דלכ"ע אמרי' דכאן מהני פרה לכפילא אע"ג דאיבעי' גבי עבד ודלא כתוס' שכתבו לאיפוך בכאן הוי לא שכיח טפי:
ובזה א"ש דאר"ז אלא דנעשה כמו שאמר וקשה מה לשון אלא דהא לא חזר כלל ממעיקרא מן תירוץ דלעיל (ועיין לקמן בד"ה וע"ל דראיית הרמב"ם וכו') וא"ל דפי' דמעיקרא הוי גוף הבהמה ולא פרה לכפילא וקו' ר"ז הוי אי הכי אפילו גיזות וולדות מא"ל ואלא ע"כ צ"ל דהוי חוץ וא"כ שפיר מצי לומר פרה לכפילא דכיון דהוי שיור ול"ק מאי פסקא וכפי התורץ:
והנה הרמב"ם. בדין ה' כתב וז"ל או שלא הספיק לתובעו וכו' וכתב הרב המגיד דבנוסחא אחרת בעי' אחרת שילם לבנים וכו' ויש להביא ראי' דהנה התוס' הקשו בד"ה א"נ דקיימא באגם ותימא וכו' משום דהנה אם נימא דסתם גניבה יאוש בעלים והנה איתא במסכת ב"ב דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופי' רשב"ם שם דכיון דהו"ל לראשון קנין פירות וגם סילק הנותן עצמו מגוף ומ"ה יחזיר ליורשי הראשון בשלמא היכי דמכר רק פירות לא קנה קנין הגוף דהוי כמו לאחר זמן שיור לעצמו הגוף והפירות ומשא"כ בכאן דסילק עצמו ומ"ה כיון דאייאש בסתם גניבה וא"כ דאמרי' איגלאי מלתא למפרע דכי גנב הוי שלו למפרע וא"כ אייאש עצמו והוי סילוק וא"כ ממ"נ לא הוי הגוף שלו דהא רק כשיגנוב והוי יאוש עצמו והוי סילוק וא"כ מעולם לא זכה בגוף ואך דלא ידע ורבא ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אך קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא. ואך אם יכול בעל הפירות למוכרו והוי בוודאי כקנין הגוף דכמו באחריך דמקרי כקנין הגוף דמי יעו"ש היטב וא"כ אם הוי מעכשיו וא"כ הוי הדין דאם מכרה והוי השני ג"כ קונה וכמו דהדין בקידושי אשה דהוי הגמר אח"כ והו"ל ג"כ הגוף דכיון דאם מכר לכמה בני אדם יהא כולן שוין וא"כ שפיר תקשי א"ו דלא איירי במעכשיו ומשא"כ לפסק הלכה דפסקי' דיאוש שלא מדעת לא מהני כאביי וא"כ שפיר אמרי' במעכשיו ואך דאכתי הא יכול למוכרו דהא אם הוי ספק בשלימו לבנים ה"נ אם מכר לאחר אע"ג דישלמו ללוקח לא עדיף מיתומים וא"כ דכיון דאם מכרו מכור והו"ל קנין הגוף ועדיין תיקשי דהא הוי יאוש א"ו כהרמב"ם דלא גרס הך איבעי' בשלימו לבנים וא"כ לא מצי למוכרה והו"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף ועי"ל דראיית הרמב"ם דקשה לי' מאי שייך אלא בר"ז דרק ר"ז מוסיף ולא שייך אלא רק היכא דחזר ממה דמתרץ מעיקרא אך באמת לכאורה למה לי' לתרץ כגון דהקנה לבהמה ניהו דס"ל כס' התוס' דהוי בכאן דשלב"ל ולא מהני גוף לפירותי' נהוי תנאי דהקנה לו בהמה והתנה ע"מ שתחזיר לי גוף דהבהמה [ותליא באם דנימא כתירוץ הרמב"ן בב"ב וא"כ הוי לא שייך שיור רק דמסתמא לא אמרי' תנאי אע"ג דשם בב"ב איכא ג"כ אומדנא טפי מכאן ואפ"ה לא הוי תנאי ולהרא"ש שם הוי תנאי] והנה הא דכתב הרא"ש דצריך דוקא לחזור ולקנות במתנה פ"מ לחזור ומביא ראי' מהא דאמרי' במסכת סוכה יומא קמא לא ליקני' לקטן דקנין אי"ל מקנה לי"ל וא"ל דשם ה"פ כמ"ש הראב"ד לתרץ הקושיא גבי עבד כנעני דלא מהני תנאי והקשה אמאי לא מהני תנאי ותי' דמ"ה צריך להתנות עם הבע"ד וכאן לזכות הוי יד עבד כיד רבו ולא לחובה והוי כמו דהתנה שלא בפני בע"ד וכן י"ל בקטן דלא מהני תנאי דקטן לחוב הוי שלא בפניו. והנה אפילו אם י"ל כהרא"ש מ"מ כשחוזר לו הבהמה הוי כמו דמקנה לו דאין צ"ל בפירוש רק דמסתמא הוא כן י"ל לשיטת הרמב"ם רק דהוי קשה לי' דא"כ הי' צריך לומר דיחזור לו לבתר הכי וא"כ הוי קשה א"כ כל הגיזות וולדות שהי' עד שאתו הוי דידי' דהא אין צריך לחזור רק לבתר הכי וע"ז מקשה א"ה גיזות וולדות וע"כ צ"ל חוץ מגיזות וולדות וא"כ לא קשה ושפיר הוי אלא ור"ז גופא אמר ומאי פסקא אלא שבחא דאתא ממילא וא"כ שפיר יכול לומר דע"מ שתחזיר לו דלא הוי מעלמא והתנה ע"מ שתחזיר לי הבהמה דמהני
והנה לפמש"ל ע"כ הקושיא דמקשה ומאי. והנה לפמ"ש לעיל מכח הקושיא דמאי פריך מאי פסקא דהא הוי שיור וע"כ צ"ל דהקושיא הוי אם אמרי' דמהני פרה לכפילא וקשה אם אמרי' דמהני אין צ"ל דמקנה פרה לגמרי רק לכפילא אלא ע"כ צ"ל דאפ"ה תיקשי דכיון דמקנה לו פרה לכפילא אמרי' דמקנה לו לשבחא דעתידא ליהוי ודילמא לגיזת וולדות ג"כ עתיד לבוא וא"כ אלמא אפילו אמרי' פרה לכפילא קשה א"ה גיזות וולדות נמי דמקנה לי' שבחא וצ"ל חוץ מגיזות וולדות ומקשה מאי פסקא והיינו כשיטת הרמב"ם ומתורץ מה דהקשה שם המגי' סביב רב אלפס יעש"ה וא"כ ה"פ דר"ז אמר זה דהא קשה א"ה גיזות וולדות נמי וע"כ צ"ל דאלא דאמר חוץ מגיזות וולדות וקשה ומאי פסקא אלא ע"כ דדוקא שבחא דאתא מעלמא ומכ"ש דאין רוצה להקנות הפרה ורק הפרה לכפילא אם אמרי' דמהני כמו דקל לפירותיו ואם לא מהני אמרי' דהתנה ע"מ שתחזור לי' וכדלעיל ושפיר אמר אלא דעכ"פ אין הדין כרבא דקונה הגוף ושפיר הוי כמו פסק הרמב"ם וכדלעיל יע"ש היטב:
ומאי פסקא לכאורה קשה הא איתא במסכת ב"ב דף ס"ג ע"מ שמעשר שלי ואמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל כיון דאמר ע"מ שיורי שייר למקום המעשר א"כ באמת י"ל ששייר גם לגיזת וולדות וגם לכפל רק אעפ"י ששייר גוף לכפל לא מהני כמ"ש תוס' משא"כ לגבי גיזות וולדות מהני קנין פרה לגיזת וולדות וי"ל משום דהנה תוס' בד"ה כגון פירות דקל וקשה דבפרק השולח וכו' והכא פשיטא לי' דלא מהני פרה לכפילא וי"ל משום דהנה הפ"י כתב בב"ק דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה והלא פדי' מתרת דאין משלם דו"ה כיון שהוחזר הקרן קודם שאפשר להעמידו בדין. והנה לרב ששת ס"ל דעיקר החיוב דמכירה הוא לאחר יאוש דוקא משום דקניא ביאוש ושינוי רשות א"כ אי אמרי' דאיירי דא"ל קנה גוף לפירות ולכפל א"כ אי אפשר להעמיד בדין דא"ל לאו בעל דברים דידי את רק משום דא"ל קנה גוף לפירות א"כ קודם ששילם אי אפשר להעמידו בדין משום דהא אם יהי' העדים דהא אי אפשר להעמידו בדין אלא ע"י עדים וכיון דאיכא עדים שחייב קודם התשלומין בוודאי לא מקנה כפילא ואלא שחייב אלא שתבע לו אחר תשלומין א"כ כבר הוחזר הקרן לבעלים כיון דבוודאי כבר הוחזר התשלומין לבעלים דהיינו קרן ואין מתחייב להחזיר הבהמה שכבר קנה הלוקח אם כן אמאי חייב דו"ה והיקנה ואין יכול להקנות כי יאמר לאו בעל דברים דידי נינהו וא"ל הא מיקנ' באמירה בעלמא י"ל לרבא ה"פ הוא במתניתין אם כשנשבע אח"כ רוצה לשלם ושילם מהני א"כ כיון ששילם בוודאי הוחזר הקרן לבעלים אך אעפ"כ הא אם הי' רוצה הי' אמר לכתחלה שרוצה לשלם ואח"כ הי' תובע נמצא אפשר להעמידו בדין:
אבל לפמ"ש הס' אבן עוזר בב"ק בדף ק"ז ע"ב הואיל שחייב בקרן קודם שגנב פטור מכפל דלא מיקרי גנב אע"ג דהאמת גוף הגניבה נ"ז במה שגנב א"כ ה"נ אפי' מכפל יש לפטור כיון דכבר הוחזר הדמים לבעלים א"כ פריך שפיר מכח שואל שדווקא שילם ושם בוודאי הוחזר הקרן לבעלים אבל הרמב"ם פסק דלא כר' חייא בר אבא דאם שלח יד פטור כיון דגוף הבהמה אינו שלו א"כ שפיר מהני פרה לכפילא ומ"ה פסק דלא קנה הבהמה אבל הסוגיא דהכא אזלא כר' חייא בר אבא דשם דאם שלח יד פטור ומ"ה א"ל לאו בעל דברים דידי את אבל אם אמרינין דקנה דשלב"ל א"כ אימת קנה לאחר שמטי' לידו המעות והי' תובעו המפקיד רק לאחר שזכה המפקיד זוכה הנפקד משא"כ גוף הפרה זוכה הנפקד ובאמת אין אדם מקנה דשלב"ל רק מכח גוף הפרה פריך שפיר לא אפשר להעמיד בדין משא"כ אם מקנה דשל ב"ל וגם אי אפשר להחזיר גבי דשלב"ל אם אמר מעכשיו כמו שכתב הפ"י בשם הריטב"א בקידושין א"נ אם נימא דזה גוף הפרה לענין כפל מחשוב ג"כ דשלב"ל וא"כ לא קנה רק לאחר שבא לידו פריך שפיר הא אין (אדם) מקנה דשלב"ל דאם הי' מקנה דשלב"ל הוי א"ש דזוכה המפקיד ומתירץ הרמב"ם דהנה לכאורה קשה חדא דלישנא חוץ מגיזות וולדות משמע דמקנה גוף הבהמה ועוד לפי שפירש הש"ך בסימן רצ"ה ס"ק ס' דקשיות הש"ס א"ה קאי דליקני גוף הגיזות וולדות אם משלם משמע עכ"פ דגוף הבהמה קנה אם משלם וצ"ל דפסק הרמב"ם הוא דשלח יד חייב בכפל אבל הסוגיא דשלח יד פטור מכפל ואתי שפיר:
תוס' ד"ה א"נ דקיימא באגם תימא דנעשה כאמר כו' וי"ל משום דהנה קשה כי משני נעשה כאלו אמר סמוך לגניבתה ע"פ מ"ש תוס' במסכת ב"מ דף כ"ו ע"א דשתיך דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצא לעולם וע"פ מה דאיתא במסכת ב"ק דף קט"ו ע"ב כיון דסופו לבוא לידי אנס א"כ אמאי קנה כאן ולפי פי' מהרש"א א"ש דפי' כאלו אמר שעה אחת סמוך לגניבה באותו שעה אמר כך ובוודאי באותו שעה אמר כך בלי שום תנאי רק כי מיגלא מילתא דגנב לבסוף אמרינן שאמר כך קודם גניבתה בהמה תהא שלך וא"כ באמת אם הי' אמר סתם תהא קנוי' לך בוודאי בוודאי הוי מועיל דהא אפשר דאיגנב אבל אי אמרינן דאמר ע"ת קשה וכי בכל רגע חשבינן כאלו אמר כך אלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא"כ מיושב קושיות התוס' דאי אמרינן דהוה כאלו אמר פרתי קנוי' מעכשיו סמוך לגניבתה א"כ לבסוף אין ראי' לקנין כלל מכח דאין קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצא לעולם וגם במעכשיו בעינין שיהא ראוי עכ"פ לקנין וכן כתבו תוס' בכתובות בדף פ"ב ע"א ד"ה הא דאמר במעכשיו דבעינן שיהא עומד במקום הראוי לקנין ושם בהתוס' בב"מ בדף כ"ג ד"ה דשתיך משמע דלאו דוקא בחצר חצר לא קנה הואיל שיכול להיות שלא ימצא לעולם אלא בכל הקנינים נמי דינא הכי דהא התוס' מביא שם ראי' מתגר ובתגר משמע אפי' אם היו בידו ואפשר לומר דדווקא בחצר כתבו תוס' כן ובתגר נמי עיקר קושיות תוס' מרשותו דליקני דהיינו חצר וכן משמע לשון תוס' שם:
עי"ל דבאמת הפי' הוא נעשה כאלו אומר כשתרצה ותשלם תהא הפרה קני' סמוך לגניבתה דהפי' הוא כיון דסליק עצמו המפקיד מגוף ממילא קנ פירות כקנין הגוף וקנה מכח קנין פירות וא"ל מאי קאמר עומדת באגם איכא בינייהו ה"פ דהא הרא"ש כתב דמיד שסילק דהא מיד שסילק הנותן הכלי לשומר אפי' עדיין לא בא ליד השומר יתחייב בשמירתו מדין ערב ובאמת לענין דיקנה השומר שאין יכול המפקיד לחזור שלא יהא משתמש השואל או השוכר בכלי בוודאי בעינן משיכה כדאמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה כו' אך דבאם רוצה השואל לחזור תו בוודאי אין חייב בשמירתו אך כ"ז דלא חזר המשאיל חייב השואל בשמירתו מיד שסילקו הבעלים משמירתו א"כ וודאי בדיבורא לא מקני כפילא דהא כל הנאה שלו דאם רוצה משתמש השואל וא"ל הא בידו לחזור דממ"נ אם חוזר אין בו דין שומרין כלל אך קנין פירות כקנין הגוף לא שייך לומר דהא אין לו כלל לשואל עדיין קנין פירות דהא יכול השואל לחזור שלא להשתמש וזה הפי' איכא ביניהו דעומדת באגם ולא נכנס כלל מעולם לרשות שואל דלא מהני כיון דלא שייך לומר קנין פירות והא דמהני ללישנא קמא י"ל ע"פ מ"ש הרמב"ן סי' ל"ט דאם נשתעבדו נכסים למלוה צריך המלוה להלוות ללוה והרשב"א והש"ך הקשו מקידושין גבי שואל קורדם ומיישב הפ"י דכיון דנכסים עיקר שיעבוד מתחיל רק משעת אונסין וא"כ עכ"פ גוף הפרה ניקנית לו מכח מה ששיעבד לשלם משעת גניבה או משעת מציאת הגנב ומחזיר הפרה ואינו יכול להחזיר וא"כ כיון שגוף שלו בוודאי קנין פירות כקנין הגוף וא"ל הא עדיין יש למשאיל פירות דהיינו גיזת וולדות ז"א דנגד זה שפיר מהני גוף הפרה משעת מסירה לענין גיזת וולדות משעת גניבה וא"ל איך שייך לומר דהא הגוף קנוי' לו מכח מה ששיעבד הנכסים הא יכול ליתן פרה כזה אחרת כמ"ש הש"ך גבי קרדום דיכול ליתן קרדום אחרת י"ל משום באמת כיון דהדין הוא דכל זמן דאין נותן קרדום אחרת מותר להשתמש באותו קרדום וא"כ הא פסק הרמב"ם אם קידש אשה על תנאי כו'.
באמת בכאן לא שייך לומר הואיל אי בעי אמר משלם לימא דמכח זה חשיב (כאלו) לומר דראו לעמוד בדין קודם שיחזור הקרן לבעלים (ז"א) כל כמה דלא אמר אני רוצה לשלם רק לבסוף כשנשבע שילם איגלי מלחא למפרע דחשיב למפרע שלו כאלו ידעינן דנשבע ושילם אח"כ נמצא אי הוה שייך לומר קודם שאומר ונשבע דיהא ראו לעמוד בדין ואח"כ כשישלם יהא שלו למפרע הוי א"ש ונמצא דנוכל לומר דאסוגיא שלנו אזלי כרב ששת דבעינן יאוש מקודם כי היכי דליקני הלוקח משא"כ הרמב"ם לא פסק כן:
עי"ל ע"פ מ"ש תוס' בב"ק דף ס"ה בד"ה מה לי קטלה כולה כו' דאזלינן כפי מה שהיו שוה קודם בעת התחלה הטביחה א"כ נגד מה שמכחיש מכח הטביחה היא רק חיוב דמיה וא"כ נגד הכחשה הטביחה שפיר הוי רק חיוב דמים וכבר שלם הקרן דהיינו הכחשה וא"כ פטור וכיון דפטור מהכחשה דדו"ה וא"כ ממילא פטור מכולה דלא תשלומי חצאי דו"ה ולכאורה לפמ"ש המל"מ בהלכות אישות דאם נותן לחבירו מתנה ע"מ שלא תתנו לאחר ואם נתן לאחר לא הוי מתנה קיימת מה שניתן לאחר והמקח הראשון קיים דאם נאמר דהמקח קיים נמצא דהוא לא הוי בע"ד ולא הוי שלו והמקח השני בטל ה"נ הכא הא איתא בב"ק דף דבעינן הודאה בפני בע"ד וא"כ אי אמרי' דהודאה מועלת א"כ אמרינן דחשיב כמו מעכשיו ונמצא דאם הוי הודאה לא נגמר המקח בשעת גמר וממילא בטל המקח ולא הוי בע"ד והמקח קיים והודאה בטילא דלא הוי בע"ד:
נעשה כאומר לו סמוך לגניבתה ולכאורה קשה על פ"י ב"ק דף קט"ו ע"ב כל העומד לאיבוד כאיבוד דפי' שם הפ"י כיון דעומד לגזול הוי כאלו אינו ברשותו ולא מצי למחלל עליו כמה שאמר ר"י שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו א"כ הא איתא בב"ק דף ס"ט ע"ב ור"מ ור"י סתמא אחרינא אשכחא אין הגונב אחר הגנב כו'. אלא לבעלים נשלם אלא ש"מ לפי שאינו ברשותו וא"כ ה"נ הכא אמאי משלם כפל לשומר הא אין ברשותו ממ"נ אם לא יגנב אינו מקנה לו אלא דמקנה לו דוקא אם יגנב נמצא דהוי אינו ברשותו וי"ל משום דפי' הוא דסמוך לגניבתה מקנה לו מעכשיו ולכשימצא ונמצא דגוף שלו וקנין פירות כקנין הגוף דמי וממילא כפל שלו א"נ דאמר כשיגנב תהא נגמר הקנין בשעה ששילם וכצניעין דס"ל דלא כר"י אך א"כ ל"ק מעיקרא כיון דלא ס"ל כר"י ובמאי הוא גמר הקנין אם נימא לכשימצא במעות ובשואל בל"ה א"ש מכח דבר הגורם לממון כממון דמי וסילק מהני:
ואם נימא לתרץ קושיות תוס' מכח דלא מהני משיכה הואיל ואינו ברשותו א"כ לכאורה קשה דל"ל סמוך לגניבתה נימא דבאמת משעת מסירה וא"כ אפי' עומדת באגם נמי קנה וא"ל דאין יכול לגמור סמוך לגניבתה נימא דבאמת נגמר כשימצא וא"ל דבמאי יקנה בשעת גמר י"ל דנגמר בכסף קשה זאת ניחא כששילם (ואפשר כלפי תי' של תוס' א"כ כי נגמר לבסוף ממילא גם קנה הכפל למפרע) וא"כ כיון דנקנה למפרע הגוף ממילא קנין פירות כקנין הגוף דמי אך הא תינח בשואל אבל בש"ח קשה י"ל ע"פ פרה לכפילא דשפיר מהני בשאר שומרין וא"ל א"כ לא יקנה גוף הפרה דשפיר קנה גוף הפרה במה ששילם אך אם אמר ששילם לא מקנה גוף הפרה וא"כ זהו הפי' בגמרא א"נ דקיימא באגם דלא קנה עכ"פ גוף הפרה בש"ח דבמאי יקנה
תוס' ד"ה א"נ דקיימא באגם תימא כו' וי"ל משום דהא בעינן דיהא עומדת באגם מקום שראוי לקנין לבסוף שנגמר הקנין והנה משיכה הוא דווקא במשיכה וכתב הרשב"א דף ע"ז בב"ב (דף ע"ו ע"ב) דכיון דאין מ"ש שם רבים הוי כמו שהוא ברשותו כיון דיש רשות לאדם לשבת הרי הוא ברשות כל מי שעומד שם לקנות במשיכה כאלו הוא רשותו וכתבו תוס' בקידושין בשם הרשב"ם שאין משיכה אלא כשמושך ברשותו וכן כתב הרשב"ם עיקר משיכה לרשותו גבי רבנן סבר קפידא ומראה מקום כו' ובאמת פשוט כן בכ"מ דמשיכה הוא שמושך מרשות לרשות שלו וכן הרא"ש מביא לשון הרשב"ם דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו וא"כ מכח האי סברא דב"ק גבי כל העומד לאיבוד כאיבוד דמי כתב שם הפ"י ה"נ לענין דאין יכול להקדישו דהוי כאלו אינו ברשותו וא"כ האיך יכול להקנותו סמוך לגניבתה דהא לא שייך משיכה דהא הי כאלו אינו ברשותו והא ראי' דהא גזלן גופי' קניא במשיכה דיהא חייב באחריתו אם משך לסימטא אלמא דחשוב רשותו של הגזלן וא"כ אי אפשר לגמור הקנין במשיכה דהא ע"כ צ"ל דכיון דגזל ממילא כי עומדת בסימטא יצאה מרשות הנגזל ויצא' לרשות הגזלן אבל חצירו קונה אפי' מגיע אחריו ואינו מגיע במתנה הואיל ודעת אחרת מקנה אותו כפי דאיתא בב"מ דף י"ב ע"א ותוס' כתבו בקידושין דמ"ה לא קנה מסירא בסימטא משום דמוכר בא ראשון והוי הסימטא רשות שלו משא"כ משיכה עקר מקומו ראשון והוי של הלוקח ואפי' אם נימא דגם בחצירו לא קנה כיון שעומד לאיבוד מ"מ א"ש דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד והנה מתו' שהקשה תימא דנעשה כו' ולכאורה דלמא ארי' דהקני' במסירה או ששימש בגוף הפרה נמצא דכיון דעומד באגם לא שייך לומר דהוי כמשיכה אריכתא או דס"ל כמ"ש (הלח"מ) המל"מ דכיון דראוי לקנין משיכה אפי' היו הקנין דבר אחר פ"ב מהלכות מכירה דין ט' ובאמת כן משמע בקידושין מה ששייר גט גומר מיתה א"כ אפי' בעת הגמר שקנין אחר מהני ובעת הוגמר השיור איכא מעות ששילם וממ"נ אם בדין חייב לשלם א"כ מהני סילוק וא"כ ממילא מגיע כפל לשומר מכח דבר הגורם לממון אך היכא שאין חייב לשלם מכח הדין ממילא מכח ממון ששילם נגמר הקנין אך היכא שעדיין לא שילם קשה אי משכח הבהמה במאי נגמר הקנין אך לפ"ז א"כ היכא דשילם שפיר נקנה הגוף במעות ששילם וא"כ כיון דאין משלם קנס שהמפקיד משלם להשומר מכח דבר הגורם אפי' אם נימא דלא מצי למסלק נפשי' מדשלב"ל גבי קנס כמ"ש המל"מ א"כ נקנה גוף הבהמה לשומר ממילא הקנס שלו כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי לכ"ע דהא כתב המל"מ היכא דכל ימיו הפירות אינו יוצאת ברשותו וא"כ הוי לכ"ע קנין פירות כקנין הגוף כיון דהגוף אינו יוצאת מהשומר ובמתניתין ה"פ דאמר דנגנב בפשיעה דנמצא דחייב לשלם וכיון דאין מגיע להמפקיד מגיע לנפקד מכח דבר הגורם לממון כממון דמי ובמתניתין א"ש כיון דיאוש כדי קנה וכבר הוחזר הקרן לבעלים במה ששילם ממילא מגיע לשומר א"נ אי נימא הטעם מכח קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ במה ששילם אפשר דלדידי' לא הוי דשלב"ל כיון שכבר נגנב וס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ובאמת בעינן תרי מי יימר כמ"ש תוס' בב"ב וא"ל הא עדיין מגיע גיזת וולדות להמפקיד י"ל דבזה שפיר מהני גוף גיזת וולדות בשעת מסירה גוף הפרה או אפשר דלא תליא בהכי מידי כיון דהוא מסלק עצמו מגיזת וולדות נמי והנפקד שלו פירות שימוש אם נימא דיאוש עצמו חשוב כהפקר רק דלא מהני מידי כמ"ש הפ"י דשניהן אין יכולין להקדיש א"כ מיד שסילק עצמו ממילא זכיה הראשון מכח קנין פירות כקנין הגוף דהיינו הנפקד כיון דהוא סילק עצמו מגוף ורבא ס"ל כקנין פירות) דיאוש שלא מדעת הוי יאוש רק דיאוש לחוד לא קנה ואם נימא דיאוש לא הוי מטעם הפקר לא שייך לומר זאת דיאוש לא הוי קנין כלל אך דבאמת בל"ה א"ש דאימת הוי יאוש לאחר הגניבה וא"כ בשעת גניבה הוי של בעלים והא ראי' למאן דס"ל דיאוש קנה ואעפ"כ משלם הגנב כפל אשעת גניבה
דף לד:
וא"א לדר"ה והקשה מהרש"ק דלמא איירי דמינו מצוי בשוק וי"ל משום דהנה שמואל אמר אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי והנה התוס' כתבו הטעם דלא שייך אסמכתא במחילה ולכאורה קשה דהא בוודאי איירי דלא אמר מעכשיו דהא במעכשיו בוודאי לא שייך אסמכתא וא"כ תקשי קושיות תוס' בפרק אעפ"י האיך יכול למחול לאחר שנאבד הא הוי דשלב"ל וא"ל כתי' תוס' דהוי שיעבוד הגוף הא הגוף בוודאי אינו משיעבוד דהוי אסמכתא רק נגד המעות הוי מחילה:
אך י"ל דהנה איתא בב"מ דף ס"ז ומודה ר"נ דאי שמיט ואכיל דהוי מחילה וא"כ גם בכאן הוי מחילה לאחר שנאבד אך באמת הא כתב הנה הטעם דמאי דאמרינן מחילה בטעות הוי מחילה הוי מטעם הפקר והנה הא כתב הח"צ בהגה דגבי הלוואה לא מהני הפקר אך באמת למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אך דכופין הן שלך צדק וכתב הפ"י היכא דסמכה דעתא דמקבל כמו מתנה מועטת ה"נ סמכה דעתא דמלוה וא"כ בכאן ממ"נ אם הוא מחילה דהמלוה הוה סבור דקנה מקודם דמחיל דשלב"ל וא"כ לא סמכה דעתו דמלוה אם נגנב או נאבד וא"כ אין כופין אך אעפ"כ הא כתב הש"ך דאפי' למאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא אבל עכ"פ רבנן רמי לשיעבודא על נכסי כמו שתיקנו שגובין מיורשין. אך באמת הא כתב הח"צ הטעם דלא מהני משום דכבר נתחייב בפרעון מקודם שהפקיר משא"כ בכאן מקודם שנאבד כ"ז דלא החזיר רק אחר שנאבד אם נימא דמחילה לא מהני יהא צריך וא"כ שפיר אפי' מחילה בטעות מהני מטעם הפקר כיון דלא שייך למר דכבר נתחייב בהשבה אך באמת זה לא שייך רק אם אינו מינו מצוי בשוק אבל אם מינו מצוי בשוק לא שייך לומר דהמלוה נתחייב כ"ז דלא החזיר המשכון אינו צריך לשלם לו הלוואה אבל מ"מ לא מחל לו רק דאין צריך להחזיר ובאמת מנה אין כאן משכון אין כאן כיון דלא הוי רק שיעבוד על הלוואה ובאמת הוי שיעבוד בחנם כיון דמינו מצוי בשוק בשלמא אם אינו מינו מצוי בשוק שפיר שייך שיעבוד על הלוואה ולפי הך דעה דפליג שם בקידושין א"ד חיים אם התנה דלא אחזיר לי המשכון עד שתשלים לו המנה אעפ"כ לא מהני כיון דלא תקנה לי' כלום בגוף החפץ ובזה מתורץ קושית מהרש"ק דהא היכא דאין חייב רק מדרבנן והוא מודה בדבר דחיוב אינו רק מדרבנן לא שייך ש"ד כמ"ש הש"ך בסי' שפ"ז גבי מסור אבל באמת כיון דחייב מדרבנן שפיר שייך לומר דאין מעיז כיון דהוא מודה יהי' איך שיהי' כיון דמגיע לו אבל מדאורייתא פטור משבועה כיון דמדאורייתא לא הוה מודה במקצת אע"ג דלא הוי מעיז דהא באמת אין עיקר הטעם דכופר הכל פטור משום דאין אדם מעיז כמ"ש התוס' בב"מ ראי' מיורש דפטור לפי דמעיז וע"ש וא"כ אמאי צריך הלוה לשבע ש"ד יהא נאמן במגו דהוה טען דפירש אם אבד קתא יאבד כולה ומדאורייתא מהני רק מדרבנן לא מהני ואין מגיע לו ש"ד ולא הוי מעיז כיון דעכ"פ חייב מדרבנן וכיון דאין השבועה דאורייתא רק מדרבנן ואמאי אמרינן דנטלו השבועה מלוה ונתן למלוה הא הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן או איירי דמינו אינו מצוי בשוק וא"כ כל כמה דלא החזיר המשכון ליכא חיוב כלל עד שעת אבידה וא"כ שפיר מהני הפקיר דלא שייך הטעם של הח"צ דכבר נתחייב בהשבה וא"כ כיון דמהני אפי' מדרבנן וא"כ אם יטעון כן פטור אפי' מדרבנן והוי העזה כיון דאינו דאין מודה לו שנתחייב כלל ולא הוי מיגו וא"כ עכ"פ מוכח דאיירי דמינו אינו מצוי בשוק וא"כ פריך שפיר לר"ה וא"א לדרב הונא וא"ל דלמא איירי מתניתין דאיכא עדים דלא אתני כן דז"א דהנה לכאורה קשה אמאי אם המלוה מודה ששוה יותר צריך לשבוע וכתב הפ"י הא דלא מהימן במגו דהוה אמר א"י ולא הוי מגו דהעזה משום דעכ"פ צריך להודות ששוה מעט יותר והנה מתוך שאי"ל משלם. והנה לכאורה קשה נימא מגו דהוה אמר ג"כ נאנסו וא"י אם שוה יותר רק מעט ונמצא דלא הוה מודה במקצת כיון דטען נאנסו ופטור מאונסין וא"ל דהא צריך ש"ד על נאנסו דז"א כיון דרוצה לשלם מה ששוה מעט יותר ועל השאר אין צריך לשבוע כיון דהמלוה טען דאין שוה יותר ולא הוי מודה במקצת וא"ל דאי"ל מגו דהוה טען הלוה דחייב לו עוד יותר (דז"א) והוי מחיוב שבועה ע"י גלגול דז"א דאפשר דהמלוה יטעון א"י ואין מגלגלין בא"י אך דהוה מגו דטען דהתנה בפירוש אף אם יאנסו יהא חייב לשלם וא"ל דהוה טען המלוה אי' ועל אי' דהנתבע דהיינו המלוה אין מגלגלין דהא בכאן הוה חייב דהוה א"י אם פרעתיך וא"כ ממ"נ הוה גלגול שבועה או דצריך שבועה דאינו התנה כן או דאינו יודע וא"ל דאין מגלגלין בא"י דהא הטעם דאין מגלגלין בא"י הוה הטעם דהא הוה מתוך שאיל"מ והנה הפ"י כתב הטעם דאמרינן מתוך שאיל"מ הוא בהצטרפות ברי ושמא וכאן כיון דטען ברי שלא התחייבתי להיות חייב באונסין וא"כ שפיר צריך לשבוע אפי' א"י כמ"ש הש"ך גבי שבועה דרבנן וא"כ ע"כ צ"ל דליכא עדים בשעת הלוואה מה שהותנה ביניהם על המשכון פריך שפיר וא"א להא דרב הונא.
ולפ"ז י"ל קו' התוס' בשבועות ד"ה אבל קתא ונסכא לא וקשיא שמואל מודה במידי דבר פרעון וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות אישות דאי אפשר למחול החוב מה שעל המשכון אם שלא החזיר לו המשכון והיינו דווקא היכא שלקח בתורת משכון דכיון דב"ח קונה משכון הוי כמו שהוא שלו. והנה הא באמת אין אדם יכול למחול דשלב"ל אם אמר מה שהלויתי לך אח"כ יהא מחיל לא מהני אע"ג דהוי ביד שניהם ללות והנה איתא איבעאי אמר לאשה הרי את מקודשת בפרוטה ובפרוטה לאחר שאגרשך אי אמרינן דמהני הואיל ועכשיו בידו או לא כיון דאח"כ יש שעה שיצא מרשותו וא"כ נ"ל אם בשעת מעשה שיש משכון ח"י אם יאמר לו הרי חוב מחול לך לאחר שיצא דהיינו שנאבד המשכון לא מהני דהוה מחל לו דשלב"ל דהא עכשיו אינו חייב לו כלל כל כמה דלא החזיר לו המשכון וא"כ השתא נמי בשעת הלוואתו לא מהני דהוה איבעי בש"ס וס"ל לר"נ דלא מהני ולנהרדעי ס"ל דמהני כפי שפסק שם הרמב"ם דמקודשת דנפשט א בעי דש"ס במקום אחרינא בכתובות וא"כ עכ"פ הוה הטעם מכח מחילה בטעות וא"כ הוי רק שיעבוד הנכסים דהוי רק מדרבנן פריך שפיר ממתניתין דאיך חייב ע"ז ש"ד כיון דאין מגיע רק מדרבנן א"נ דמקשי לשמואל דס"ל דאפי' מדרבנן לא משעבדי פריך שפיר והנה אם מחל המלוה על המשכון אפי' דהוה רק בשעת הלוואתו לא מהני כמ"ש הש"ך לענין שמיטה דכיון דמחל אם נימא דלא קנה הוי מחילה א"כ הוי מכירה כי היכי דלא לחול המחילה וא"כ כיון דמגיע שעה אחת דלא חל המחילה לא מהני השתא ג"כ כפי איבעי דא בעי לר"נ התקדשי לי בפרוטה מיד ובפרוטה לאחר שאגרשך:
והנה לכאורה קשה במתניתין דשבועות האיך מגיע ש"ד לפי פסק הרמב"ן דצריך שיתבעו קודם שיודה וכאן קודם שיודה אין כאן תביעה דלמא באמת נאנסו ופטור רק עיקר החיוב הוא לאחר הודאתו וצ"ל דאעפ"כ הוא תובע לו דהא בוודאי נתן לו ואיכא תביעה והנה לכאורה יכול לכופו שישבע על נאנס' אפי' רוצה לשלם הך פרוטה שבוודאי שוה יותר ועל השאר הא אין יודע מ"מ אם יודה יהא מודה מקצת והוי הדין מתוך שאי"ל משלם והוי כפירת ממון גמור אך באמת ז"א דהא אפילו אם יודה כיון דכבר טען נאנסו ממילא אין כאן טענה כלל דהא אי הלוה יודע אפשר דבאמת נאנסו ואם אח"כ יודה אין כאן מודה במקצת כיון דקדמה ההודאה לטענה אך באמת יש מגו ללוה שיטען דהתנה עמו דחייב באונסין דהא מחנה ש"ח להיות כשואל וא"כ שפיר אם יודה הוי קדמה טענה להודאה וצריך לשבוע ש"ד והוה הדין מתוך שאיל"מ אבל זאת א"ל דהוי טען דזאת יודע בוודאי דלא נאנסו דהא כתב הש"ך אם טען ברי אין צריך לשבוע ש"ד על נאנסו אבל בהך מגו דהתנה להיות חייב באונסין שפיר שייך ש"ד ומתורץ הך קושיא דקשה אמאי צריך המלוה לשבוע ש"ד הא יש לו מיגו דהוה טען נאנסו ואין יודע כמה שוה יותר וא"כ כיון דעיקר התירוץ דמהימן מטעם מגו דהוה טען דהתנה על נאנסו ג"כ יהא חייב וא"כ ע"כ צ"ל [דאיירי דלא הי' בשעת הלוואה עדים דיהא יודעין איך היו המעשה וא"כ שפיר מקשה וא"א לדרב הונא דע"כ צ"ל דליכא מינו מצו בשוק ומתורץ קושית מהרש"ק.
ולפי דברי הנ"ל יש לתרץ קושיות התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב ד"ה אימר דאמר ר"י וקשה דבפרק כל שעה פליגי רבנן אר"מ כו' והשתא לרבנן אמאי אינו עובר הא קי"ל כשמואל וי"ל דהא באמת לא מהני מכח דנימא מתנה ש"ח להיות כשוכר או כשואל דהא נכרי אין בו דין שומרים ואלא דהא הוי מחילה וא"כ קשה הא הוי דשלב"ל וצ"ל דהוי כמוחל לאחר שב"ל וא"כ איך יהא עובר דלמא באמת יתרצה אח"כ והנה יש לתרץ קושיות התוס' על רש"י דפי' בר"י דקנה לגמרי וחייב באונסין דהא לפי הא' רוצה לאוקמי מתניתין בהכי ומתניתין קתני רק ש"ש וי"ל משום דהנה התוס' כתבו דהוי ש"ש משום דראוי לקדש בו אשה ולקנות מכר. והנה בפרק השואל איבעי בש"ס שאלה לראות בה מאי ממונא בעינן והאיכא א"ד ממונא דא"ל הנאה מינה פירש שנשתמש בו. וא"כ לפי מה שכתבו המפרשים דהיכא דיש עוד פרוטה דר"י א"כ בשכר שראוי להשתמש בו הוי שואל וחייב באונסין א"כ ה"נ לפי ה"א הוי בשכר שראוי להשתמש ולקנות מקח ובלא"ה הוי ש"ש הואיל ותפס אאגרא משא"כ בשעת הלוואה דלא הוי ש"ש בהאי הנאה דתפס אאגרא ועוד כמ"ש הרשב"א אפי' אם הוי שואל מ"מ בשעת הלוואה הוי אין כל הנאה שלו בשכר מעותיו וא"כ ה"פ כמו ששם הוי שואל בכאן הוי רק שוכר אך המקשה פריך אימר דאר"י שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר אפשר דלא קנה כלל לקנות מקח או לקדש. והנה מה שהקשה בספר פ"י אהך תי' דהטעם כשמואל א"כ לחייב גם כן באונסין ואמאי קתני דהוי רק ש"ש י"ל משום דהנה אם נימא דהקשה האיך מצי למוחלה כיון דעל המשכון לא מצי למחול והוי כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו כיון דאין אפשר לגבות חובו אם לו דהוי כמו מכרו לו אך אם נימא דז"א רק נגד מה ששוה אבל לא מה ששוה יותר ונגד מה ששויא הוי מתנה ש"ח להיות כשואל אך הא הטעם הא כתבו תוס' דהעולם יסברו דהוי שואל ומש"ה מהני א"כ בכאן ממ"נ אם יסברו דהוי שואל השתא הא בשעת הלוואה כתב הרשב"א דאפי' אם שואל הוי רק ש"ש ואלא דמכבר הוי שואל וא"כ נתחייב כדין שואל ואח"כ כי לוה לו והתנה לא מהני מחילה דלא יגבה משאר נכסים דהא הוי דשלב"ל וא"כ ממילא לא מהני מחילה דחוב דהוי דשלב"ל וא"כ לא שייך לומר דהוי כאלו אמר לי' התקבלתי וא"כ כיון דאין החוב מחול והוא לא חייב עצמו רק דהחוב יהא מחול לא מהני כלל ועוד לפמ"ש הש"ך דהוי כאלו א"ל התקבלתי וכאן לא מהני התקבלתי כלל דהמחילה הוי כאלו קיבל וכאן קיבל לא מהני כלל כמ"ש הרשב"א דהוי רק ש"ש בשעת הלוואתו ותליא בהך פלוגתא אם יכול לכופו שיתן לו רק שויא בעד המשכון או דלא דיוכל לאמר לדידי שויא כנגד כל החוב או דפלוגתא תליא בהך דאביי קשישא דאם יפרע לו יאמר אני הד' זוזי בעד הנותרים ועי"ל לפי מה דאיתא בספר שיטה מקובצת דהטעם דשמואל מכח הך דמתנה ש"ח להיות כשואל ואפי' נגד שויא יותר יע"ש א"ל ג"כ בכאן לא מהני א"ו דאם יסבור העולם דהוה שואל ג"כ אין החוב מחיל או דהוה כאילו א"ל התקבלתי וכאן לא שייך כן דהא הוי בשעת הלוואתו רק ש"ש: