איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
חו"מ סי' קסא סעיף ט
והנה מהשהק' הש"ך וא"ל ממ"ש סי' ל"ז סעיף צ"ב ולקמן סי' ק"ט דאם יתן המשכיר לשוכר שכירותו מועיל להיות עד. אך י"ל דבאמת הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אך דבממון לא בעינן תחלתו בכשרות וכתב הסמ"ע משום דבידו לסלק ומשא"כ במה שאין ביד העד לסלק רק בהשוכרים וא"כ מש"ה פסול דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ומשא"כ בשכירות לא מיבעי' דאם לא פרע השכירות עד לבסוף ג' שנים וא"כ הוי בשעת ראי' כשר בלא"ה אלא אפילו דפרע מקודם בעד ב' שנים נמי א"ש דהא איתא לקמן דבכה"ג מקבלין מן השוכרים שלא בפני הבע"ד דאזי הוי כשר קודם שיבוא המערער וכדאיתא לקמן סי' קי"ט סעי' ט' וא"כ הוי בשעת מעשה כשרים לעדות והוי בלא"ה תחלתו בכשרות וא"כ שפיר מהני סילוק ומשו"ה כשרים שוכרים וא"ל דמהני סילוק שיתן להלוה מעות בעד זה ואפילו שלא יפרע להמלוה וא"כ שפיר כשר לעדות י"ל דבאמת אם יתן מעות עדיין פסול מפני שמעמידו בפני ב"ח דילמא שיעבוד במטלטלין אגב מקרקע דקנה ושאקנה וא"כ לא שייך ג"כ סברת הש"ך בסימן פ"י דמטבע אין בו סימן דמאי נ"מ דמ"מ במאי שיקנה אח"כ ג"כ משעבד לו וא"ל דנ"מ דיודע דאית לי' קרקע בעלים ועמ"ש בתומים סימן ק"י דבאמת לפסק הלכה דקרקע אינה נגזלת יכול לשעבד אגב מקרקע שב"ח עוד דבאמת השתא רגיל לכתוב אע"ג דאין לו קרקע והודה ובזה מיושב הא דלא משני בב"ב בדף ס"ג דלא קיבל אחריות מעלמא וקיבל אחריות דנפשי' ואמאי משני דהכיר בו שהוא בת חמורו ולפמ"ש א"ש דבלא זה הוי קשה דהא לא הוי תחלתו בכשרות ואין בידו לומר שהלוקח יכיר בו שהוא בת חמורו. ואך לפי דמשני כגון דקיבל אחריות דאתי מחמתי' ולא אחריות דאתא מעלמא וא"כ שפיר יכול לסלקו בכה"ג ומתורץ שפיר והנה מה דהקשה במכר אמאי יכול לסלקו והא שניהן אין יכולין להקדישו ובאמת ל"ק דהא יכול עכ"פ למכרו וא"כ הוי כמו דאין לו רק זכות למוכרו שפיר מקרי ברשותו וכמו דאיתא בבי נ"מ דהוי הדין דאם מכרה מכר ואלמא דאם אין לה רק זכות למכרה מצי למכרה וה"נ בכאן ומשו"ה שפיר לא מצי לאוקמי במכיר בה שהוא בת חמורו משים דא"כ לא מצי למכרה לשום אדם רק לזה וא"כ לא הוי ברשותו עד שהמציא הש"ס דקיבל אחריות דנפשי' ולא מעלמא:
והנה בזה א"ש מה דאמר הש"ס כדאמר ר"נ ועיין בס' א"ז למסכת ב"ק ואמאי שייך כדאמר ר"נ כגון שמכרו לאחר, ל' יום בב"ק דף ס"ח והאיך שייך כדאמר ר"נ הא על הך מילתא גופא אמר ר"נ וי"ל משום דלפמ"ש לעיל א"ש משום דבאמת לפי מה דפסק הרמב"ם אפי' חם קנה ביאוש ושינוי רשות מ"מ צריך לשלם דמים לנגזל וא"כ לפמ"ש האיך יכול לקנות ללוקח בשינו רשות הא לא הוי ברשותו אך לענין זה מקרי שפיר ברשותו משום דהוי ברשותו למוכרו אך דהא לענין דמים צריך לשלם לנגזל וא"כ לא הוי ברשותו רק דהוי טובת הנאה דיכול ליתן לאחר גוף החפץ למי שירצה והדמים שיטול לא שייך וא"כ הא אתא במסכת ב"מ דטו"ה אינה ממון וכתב רש"י הפי' דלא שייך ע"ז קנין רק בתורת הפקר וא"כ לא שייך שום זכי' וא"כ ל"ש שום קנין רק שיבוא לידו והאיך משני רבא דף ע"ט דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו קשה למ"ד דאינו חייב בדו"ה רק לאחר יאוש כי היכי דיהא קנין וא"כ במעות לא שייך קנין למ"ד בטו"ה ל"ש קנין רק אחר שיבוא לידו. והנה לפמ"ש התוס' דבאמת רק לשנא דמכר קשיא לי' דבאמת נקנה בחצרו אך לפמ"ש לישב קושיות התוס' לקמן וא"כ קשה קשיא זו ועכצ"ל דס"ל כתירץ ר"פ דאמר לא תיקני עד שיניח בחצירו והנה מתירץ זה מוכח סברא דהרמב"ם דאם אמר לאחר ל' יום יקנה ויבוא הנגנב מקודם דפטור מדו"ה דלכאורה אם נימא דלא כסברת הרמב"ם וא"כ אע"ג דבאמת אין הקנין מתחיל מהשתא רק אם יהיו בחצירו לאחר ל' יום וכן הכסף נקנה לבתר הכי ויכול לחזור מקודם אעפ"כ חייב וא"כ מאי הוי דאמר לא תיקני עד שיבוא לידו הא ממילא בוודאי יבוא לחצירו וא"כ בוודאי חייב מיד שבא לאויר החציר וחייב בדו"ה א"ו כ"ש הרמב"ם הנ"ל דבכה"ג פטור וא"כ ה"פ כדאמר ר"נ דהנה אם נימא כפי התירוץ של ר"פ וא"כ ממילא מוכרח כפי ס' ר"נ דלאחר ל' יום פטור בלא"ה ולפי מאן דאיתא ס"ל דאינו חייב בדו"ה רק לאחר יאוש וממילא מוכרח דינא דר"נ לאחר יום:
והנה י"ל קושיות התוס' בד"ה באומר לו עקוץ לי תאנה מתאנתך וא"ת וי"ל משום דבאמת אם הוי חצירו קנין וא"כ הוי מיתה לזה ותשלומין לזה אך התוס' כתבו בכתובות דהיכא דאין החיוב הוי דוקא לזה בשביל שבא המיתה וא"כ כיון דהוי הקנין על ידי חצירו והנה איתא בש"ע חוה"מ דדבר שנקנה במסירה ומסר אחד הבהמה אזי נקנה כל הבהמות רק אם נתן המעות כולם בעד הבהמות ודעה אחת דאפילו במחנה לא מהני רק שנתן דמי כולה והנה דעת הרא"ה דבעקירה הוי בוודאי פטור דכיון דבא עי"ז החיוב ע"י עקירה ג"כ וא"כ אפי' לא בא החיוב מיד מ"מ פטור דהוי כמו באו בב"א וא"כ ה"נ דכיון דעיקר הקנין הוי ע"י שנתן מעות וא"כ אפילו הוי מסירה אח"כ פטור דהוי כיון דהחיוב בא עי"ז ג"כ ובזה מיושב הרמב"ם דכתב באומר לא תקנה עד שיגיע לחצירי וקשה הא הוא פסק דעקירה צורך הנחה וא"כ תקשי קושיות התוס' דהא בלא"ה פטור אך לפמ"ש הוי החילוק דבשלמא שם הוי החיוב ג"כ על עקירה משא"כ בכאן ומשו"ה שפיר מתורץ הא דהביא הרמב"ם דין דר"פ דאמר לא תקנה עד שיבוא לידי ולא הביא דין דרבא דקניא במעות דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו הן אמת שלפי דברי התוס' עיקר הקושיא על לשון א' אך באמת דרמב"ם ס"ל דחליפין שוה בשוה מהני וא"כ לא שייך קושיות התוס' אך לפמ"ש א"ש דבאמת הרמב"ם ס"ל דה"פ כמ"ש והנה לפמ"ש התוס' דה"פ דאפשר בלא הגבהה כתבו התוס' בכתובות משום דאפשר דכתב לו אחר וה"נ הא אפשר דיעשה קנין אחר וא"כ הסוגיא אזלי לפי הך חילוק ומשא"כ הרמב"ם והנה לפי שיטת ר"נ דס"ל דחליפין שוה בשוה שפיר נקנה בחליפין אזי א"ש בלא התירוץ זו הלשון כדאמר רב נחמן בדף ס"ח יעו"ש