אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת ראש השנה › דף ל:

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת ראש השנה · דף ל:

מסכת ראש השנה

ר"ה דף ל' ע"ב ומסכת מנחות דף ס"ח ע"ב תוס' בד"ה בשטת ר"י אמרה ותימא מנלן לר"י ור"ל דפליגי שום תנא עלי' דר"י וכו' וע"ק דממ"נ מקודם הוי ס"ל דלא מוכח ממתניתין דרק בזמן שבית המקדש קיים אין האיר המזרח מתיר והוי ק ה לי' ותירץ דגם באין בה"מ קיים אין האיר המזרח מתיר וא"כ הוי קשיא יותר חזקה וי"ל משום דהנה הרמב"ם כתב לשון המתניתין כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר והנה הלשון משמע דבדיעבד פסול דכן מוכח הלשון מדמוכיח הש"ס מינה. וי"ל דהכי דייק הש"ס משים דבמתניתין דלקמן קתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר. ולכאורה קשה דהא התוס' בדף פ"ד ע"א בד"ה שומרי ספיחים בשביעית וא"ת הא לרע"ק בעינן ממשקה ישראל. ותירצו התוס' דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל. והנה ביבמות בדף ל"ב איתא שם פלוגתא דאמרינין דאיסור שבת הותרה רק לכהן אבל לזר קאי באיסור שבח וא"כ אם התירה לא הותרה רק בשביל מצותו בכך דהוי הדין דהואיל לכתחילה הוי מצותו בכך דיביא מן החדש וא"כ כשהיא מביא מאי דלכתחילה אינו רשאי ק לכתחילה דהיינו מבית השלחין ומבית עמקים וא"כ לא הותרה התורה מאי דאסור משום ממשקה ישראל דכיון דלא עביד כדין דלכתחלה דיהא שייך מצוותו בכך דלכתחלה צריך להביא מן החדש דכיון דבאמת לכתחלה אין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ הוי כמו שם לענין זר דלא הותרה שבת וא"כ בדיעבד אינו יוצא מכח ממשקה ישראל ומש"ה שפיר מוכח דגבי עומר פסול בדיעבד אפילו מן הישן דאל"כ קשה הא קתני לקמן דאין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ ע"כ איירי מן החדש דמן הישן בלא"ה אינו מביא לכתחילה אפילו משאר מקומות וא"כ אם נימא דבדיעבד כשר גבי עומר קשה דכיון דקתני בכאן דלכתחלה אינו מביא מן הישן וא"כ סיפא דאין מביאין מבית השלחין ועמקים ע"כ איירי בחדש קשה א"כ ליפסל מכח דכיון דלא שייך ממשקה ישראל דכיון דלא הוי ממשקה ישראל ואמאי קתני סתמא דאם הביא כשר דמשמע אפילו הי' לו מן הישן משל שאר מקומות אלא ע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דגם בדיעבד פסול ישן גבי עומר וא"כ שפיר הותרה מכח דהוי מצותו בכך דאי מן השלחין הוי רק לכתחילה ומן הישן אפילו בדיעבד הוי פסול וא"כ מתורץ הרמב"ם אך למאן דס"ל באמת דרק לכתחיל' אין מביא מן הישן גבי עומר וא"כ לכאורה באמת קשה אמאי הוי בדיעבד כשר וא"כ ע"כ י"ל הכי דבמנחות בדף ה' כי בעיון למילף שם ק"ו איתא שם מליקה תוכיח ופריך שם מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירשו התוס' שם דקדושתה גורמת דהוי מליקה ורש"י פי' וכו' וא"כ הכא אם ס"ל דבעינין שאין בה"מ קיים האיר המזרח מחיר וא"כ ע"י דהוי הך התבואה קודש עי"ז נאסר דאם לא הוי קדש והוי כמו בזמן שאין בה"מ קיים וא"כ ל"ק מכח דהוי ממשקה ישראל דממ"נ אם נימא דאין ראוי להביא קרבן הוי שרי רק דע"י קדושתה עי"ז נאסר וא"כ ל"ק מכח ממשקה ישראל אך אם אמרינן דאין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ ע"כ צ"ל באמת דתמיד האיר המזרח מתיר שפיר הוי משקה ישראל דזה עד הביאכם הוי למצוה בעלמא. וא"כ זה באמת הפי' דלא תקשי לר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ממתניתין דבאמת הם פליגי אך הך תנא דס"ל דלכתחלה רק אין מביאין מן הישן ובדיעבד כשר וא"כ מוכרח דס"ל האיר המזרח מחיר דאל"כ הוי פסול מן השלחין ומבית העמקים מכח דלא הוי ממשקה ישראל ולא שייך דהוי מצותו בכך. אך י"ל דלמא בזמן שאין בה"מ קיים האמת דהאיר המזרח מתיר וא"כ שפיר שייך קדושתה אוסרתה דלולי הקדושה הוי כאין בה"מ קיים ע"ז אמר דבאמת כר"י ס"ל וא"כ אין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ לא שייך זו הסברא דקדושתה אוסרתה אלא ע"כ דס"ל להך חנא דס"ל דבדיעבד כשר מן הישן דהאיר המזרח מתיר ולא שייך ממשקה ישראל ושפיר מתורץ קושיית התוס' וגם הקושיא השני' הנ"ל:

ב והנה י"ל אהך דינא דקתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר קשה דא"כ יהי' פסול מכח דהא בעינן ממשקה ישראל ובעומד לא הוי ממשקה דהא אסור להדיוט וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך ד"ל דאי אפשר בענין אחר הא להך מ"ד דס"ל דאם הביא מדאשתקד כשר וא"כ לא הוי מצותו רק מכח לכתחלה וכיון דגם השתא לא עביד מאי דמצוה לכתחלה פסול אך לפמ"ש המהרש"א ביבמות גבי זר הוי א"ש דכיון דעדיין הא היתר להביא מדהשתא וא"כ כיון דעדיין הותרה הותרה אפילו בענין דלא הוי מצוה כן אך אם אמרינן דאין רשאי לקצור ביום הוי קשה אך י"ל דבהמות להך מ"ד אינו כשר בדיעבד רק מדאשתקד וא"כ שפיר הוי ממקום שאי אתה מביא אפילו בדיעבד ואין צ"ל דס"ל כסברת התוספת דכיון דלכתחלה אינו מביא והנה י"ל לפ"ז דברי הרמב"ם דפסק כלשון המתניתין וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר. וי"ל דה"פ משום דבאמת כיון דקתני דלכתחלה אין מביאין מן הישן ובסיפא קתני אין מביאין מבית השלחין וקאי נמי על עומר יע"ש בחי' קשה דע"כ איירי בחדש דבישן בלא"ה לכתחלה אינו רשאי קשה ואמאי הוי כשר בדיעבד בעומר ת"ל הא לא הוי ממשקה ישראל וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך דהיינו לכתחלה קשה הא בכאן הוי לכתחלה אינו רשאי לעשות כן א"ו דבדיעבד ג"כ פסול ומתורץ קושיית הכ"מ על הרמב"ם שפיר:

ג והנה אם נימא דהא היכא דחייב באחריות שפיר מקרי שלו וא"כ מ"ם אינו פטור מתרומות מעשרות דאם הקדיש לגבוה דהא ח"ב באחריות. והנה איתא בפסחים גבי עיפה ובכור דכתבו דכיון דהוי מתחלה שלו ועדיין הוי חייב באחריות ומיקרי שלו ע"ש והנה בלא"ה מקרי שלו דהא יכול לפדות שוה מאה מנה בפרוטה אך זאת לא הוי רק בעלים וכמו דאיתא בשטה מקובצת לב"מ וא"כ מקרי שלו וכמו דאיתא בבכורות גבי פטר חמור דכיון דביני וביני הוי שלו מש"ה מקרי ברשותו יע"ש ואך דהא הדין דהמקדיש תמימין לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם וא"כ תו אינו ראוי לפרות אך דכיון דלכתחלה א נו רשאי להקריב מיד תו שפיר ראוי לפדיון וא"כ שפיר נ"מ דמאי דלכתחלה אינו רשאי להביא חייב בתרומות ומעשרות וא"כ גם בדיעבד פסול משום משקה ישראל דכיון דלא נטל מינה תרומה ומעשרות. ובזה אפשר י"ל קצת קו' הפ"י בר"ה דמקשה שם ליהני ר"ה לשתי הלחם והקשה הפ"י הא אם הביא בדיעבד כשר:

גם לענין איסור שביעית דכתבו התוס' במנחות בדף פ"ד ע"א בתוס' ד"ה שומרי ספיחים וכו' דלא הוי קצירך לענין שביעית דהוי דהקדש ואז הוי חייבין באחריות. וא"כ לא מיקרי הקדש וא"כ אסור וא"כ לא אפסדי' להקדש כנוס ומש"ה פטור מאחריות ובזה מיושב וכעין זה כתב בס' אבן העזר בפסחים דף ק"ט ע"א יע"ש והנה ה והנה ה"פ בש"ס מכח אין מביאין מבית השלחין וכדלעיל אך אם אמרינין דגם בזמן שבה"מ קיים האיר המזרח מתיר וא"כ ל"ק ואך הסוגיא קאי לרב ושמואל דבזמן שבה"מ קיים הוי דוקא עומר מתיר פריך שפיר דהא מוקי התקין ר"י בן זכאי כמ"ד דאין האיר המזרח מתיר אך הרמב"ם דפסק דלא כר"י ור"ל דבזמן שבה"מ היו קיים ושיבנה במהרה בימינו נמי האיר מזרח מתיר רק כרב ושמואל פרק עשירי מהלכות מ"א ולכאורה באמת קשה אמאי לא פסק כר"י נגד רב ושמואל אך מדסתם הש"ס קאי אליבא דס"ל ומש"ה פסק כן הרמב"ם אך זה דוקא בעומר מוכח כן אך לא בשתי הלחם והוי כתירץ הלה"מ רק דהלה"מ נשאר בקושיא ממ"נ אם מוכח מהך לשון גם הא על שתי לחם קשה ואם לא מוכח גם על עומר לא מוכח כן ולפמ"ש לעיל מתורץ:

והנה י"ל קושיית הפ"י במסכת ראש השנה לפ"ז דהקשה מאי מקשה הש"ס ליתני ר"ה לשתי הלחם דהא בדיעבד כשר. וי"ל דהא התוס' מקשים במנחות האיך מביאין מן המשומר דהא בעינין ממשקה ישראל וכתבו התוס' דמצותו בכך ואכמ"ל:

והנה באמת מה דתירצו התוס' דגם בלא"ה בעומר לא הוי ממשקה ישראל כל השנים למ"ד דאין המזרח מתיר בזמן שבה"מ קיים. וא"כ הוי הפי' דאין איסור שביעית חל על איסור חדש דהוי מקודם שנשתמר אך אם אמרינן דהאיר המזרח מתיר אפילו בזמן שבה"מ קיים הוי שפיר קשה הא בעינן ממשקה ישראל. ואך אם אמרינין דבזמן שבה"מ קיים אסורה אך בזמן שאין בה"מ קיים שיבנה במהרה בימינו שרי אזי לא קשה דהוי קדושתם אוסרתה ומשא"כ אם רמא דהא אפי' בזמן שאין בה"מ ק ים שיבנה במהרה בימינו נמי אסרה:

וכללא דמלתא אם בזמן שבה מ קיים אסורה הא לא"ה שרי הוי קדושתה אוסרתה ומשא"כ אם נימא דאין בה"מ קים נמי אסורה אזי אין קדושתה אוסרתה ונמצא דמביא ראי' דבזמן שבה"מ קיים אין מתיר האיר המזרח וא"כ קשה קושיות המ"ל ולא שייך חי' הנ"ל דהוי אסורה דהא אין איסור חל על איסור א"ו דליכא איסורא אך א"ל דהוי קדושתה אוסרתה אך דכיון דהוי ממ"נ מאן דס"ל אסורה בזמן שאין בה"מ קיים ולא הוי קדושתה אוסרתה א"ו דשרי אך אם נימא דמצי להביא מדאשתקד ולא שייך קדושתה אוסרתה אך אם אמרינין דבשל גוים אינו נוהג חדש וה"נ בשל הפקר וא"כ אתיא בבת אחת ולא שייך דאין חל. והנה י"ל על קושיית הפ"י בר"ה דנ"מ אם הוי מצוה שלא להביא קודם לשתי הלחם דה"פ כלי שרת אין מקדשה אלא בזמנה דמצוה לכתחלה בעי"ט אך בוודאי חביבה מצוה בשעתה ושפיר נ"מ להך מלתא הרמב"ם פסק בהלכות שופר פרק א' דן ג' שופר של גזלינא שאין המצוה אלא בשמעת קול וכו' וכן שופר של ע לה לא יתקע ואם תקע יצא בה שאין דין מעילה בקול וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו. והקשה הלח"מ דהא בש"ס איתא שיפר של עולה יצא דכיון דמעל יצא לחולין והלא קול אין בו דין מעילה ורבא נמי לא אקשה אלא אימת מעל וי"ל משום דהנה התוס' מקשים אמר רב יהודא בשופר של פ"א לא יתקע ואם תקע יצא ותימא מ"ש משופר של שלמים לר"י לא יצא. והנה התוס' בחולין כתבו להך גירסא דגריס ר"י קשה ל"ל למימר דבשופר של עיר הנדחת לא יצא מכח דכתית מכתת שיעורי'. ת"ל דהא רב יהודא ס"ל מצות ליהנות ניתנו נהוי דאיירי בשופר של ע"א לאפר בטול.

אך י"ל משום דהנה באמת סגי' דלר"י מצות ליהנות נתנו ומאי הוי וי"ל דהוי הפי' ומש"ה לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אפשר לצאת בלי עבירה. אך הפ"י כתב דמשו"ה ביו"ט שני לא שייך מצוה הבאה בעבירה משום דהא ל"ח רק היכא דאי אפשר לצאת. בלי עבירה. ומשא"כ ביו"ט שני דהא מצי לצאת בלי הגזל העבירה שעשה רק דנהוי שואל שלא מדעת. והנה הדין בפסחים דאפשר ולא קא מכוון שרי לר"ש וא"כ אם נימא דמצות אין צריכות כוונה וא"כ אפשר לצאת בלי עבירה דלא יכוון לצאת ולחד דעה אפילו אם כיוון דווקא שלא לצאת יצא. אך בסתמא בודאי יצא וא"כ אפשר לצאת בלתי העבירה. אך אם נימא דמצות צריכות כוונה לא קשה. אך הב"י כתב בדעת הרמב"ם דהיכא דלא ידע שהוא יו"ט שפיר יצא אפילו למ"ד מצות צריכות כוונה דהא עיקר אמאי לא כיון ומשא"כ כשסבור שהוא חול לא שייך זאת וא"כ בכאן לכ"ע יצא דהא לא מצי לכוון דאם הוי מכוון הוי מצוה הבאה בעבירה. ולא הוי יצא וא"כ לכ"פ יצא בסתם. ובזה מתורץ קושיית התוס' דהקשה אמאי לא מקשה ממתניתין דלולב לא יצא ומייתי מברייתא ותירצו התוס' הואיל דבברייתא איתא שופר גם כן ובהך ברייתא שמביא קידם איתא גם כן שופר ולולב והקשה המהרש"א ובספר כפות חמרים והיא גפא תיקשי. מקודם אמאי מביא הך ברייתא לח מייתי מתניתין דלולב אך באמת י"ל משום דהנה באמת תיקשי מאי ופריך על רבא דאמר שם גבי עפר אם כיסה בעפר עיר הנדחת. דבאמת הא רוצה בקיומו הוא ג"כ אסור וכתב הפר"ח דדוקא בע"א הוי הך הדין. משום דצריך לאבדה דוקא. ומ"ה בשופר ולולב לא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה הואיל דרוצה בקיומו הוי אסור ומשא"כ בעפר עיר הנדחת דכבר נעשה עפר ותו אין צריך יותר לאבדה וא"כ לא שייך רוצה בקיומו. אך באמת מקשה שפר דהא בלא"ה קשה האיך שייך מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר למעבד בהיתרא דלא יכוון וכמש"ל. אך באמת פסוק רישי' אסור ומשא"כ אם האיסור הוא משום רוצה בקיומו וא"כ באמת האיך דלא כיון לא שייך רוצה בקיומו. וא"כ בוודאי שרי וא"כ אמאי אינו יוצא ומשא"כ בלולב ל"ק דהא באמת ניהו דלא יכוון מ"מ הא אינו יוצא ביו"ט הראשון רק אם כיון לזכות וא"כ ממ"נ בשעה שכיון הוי רוצה בקיומו של איסור וא"כ אי אפשר לצאת בלחי עבירה וא"כ לא קשה מלולב. וכן הא דמקשה מברייתא דלולב הוי הפי' דקתני שופר ולולב בחדא ברייתא וא"כ כיון דבלולב הוי הפי' דלא יצא הוי שופר גם כן וקשה משופר ומש"ה משני דגם בלולב הוי הדין כן דיצא והקשו התוס' אמאי בתר הכי לא מייתי מתניתין וע"ז מתרצים התוס' שפיר דהואיל דבהך ברייתא גופא קתני שופר גם כן. ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א והכפות חמרים הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ דהא המל"מ כתב דאם הפסיד אתרוג גופא דצריך לשלם אתרוג היפה. משים דיכול למוכרו למצוה וא"כ זה מיקרי ג"כ הנאה דהוי צריך דצריך לשלם ולפמ"ש מתורץ דבאמת הא דאסור להשתכר באיסורי הנאה הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא אסור פסיק רישי' לחד דיעה אע"ג דישראל עושה. וא"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דהוי מצי לעשות בהיתרא שלא באיסורא. וא"כ כיון דמשכחת המצוה לצאת שלא באיסורא לא שייך מצוה הבאה בעביר' וא"כ שפיר מתו' הרמב"ם משום דבאמת הפלוגתא דר"י ורבא דהוי עכ"פ בעולה הוי משום דהוי עכ"פ איסור דרבנן בקול ואם כן אם מצות ליהנות נתנו והוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דהא משכחת דיהא יוצא בלא עבירה דהיינו דלא כיון.. ואך אפילו אם מצות צריכות כוונה מ"מ הוי דוקא בשמיעה אבל בזה דעשה מעשה אין צריכה כונה (ועיין לקמן בד"ה והנה התוס' כתבו בסוכה) דהא תוקע בכאן בעצמו ואך דע"ז י"ל משום דאיכא עוד טעמא דחמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפילו באסור דרבנן. ומש"ה לא יצא וא"כ מש"ה הוי ס"ל לר"י דשפיר מעל ומשני דלא שייך דהוי קול בעלמא משים דבאמת הוי הפירוש אע"ג דתקע בעצמו מ"מ הא מצי לצאת בשמיעה ומשא"כ בכאן הא בשמיעה לא הוי יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וא"ל דהוי מצי לצאת שלא בעבודה דהוי בסתם שלא בכוונה הא אם הוי שמיעה לחוד הוי בעי כוונה וא"כ ע"כ הוי הא דיוצא הוי מכח דחקע בעצמו ועשה מעשה וא"כ שפיר מעל וא"כ לא קשה מכח כל מלחא דאמר רחמנא לא תעביד כיון דבאמת עי"ז יצא מקודם והוי כמו דמהני במכר מכח דיצא הקדש לחולין ונקנה המקח ה"נ בכאן כן הוי סברת ר"י ורבא אמר דבאמת הא דמהני שם במקח דהוי גזירת הכתוב דכיון דבדעתו לצאת מרשות לרשות וכמו דאיתא בתוס' דב"מ דף צ"ט צא לחולין וכיון דיצא לחולין ממילא נקנה המקח לאחר שיצא לחולין ומשא"כ בכאן אימת יצא לחולין לאחר התקיעה ואי אפשר לצאת וא"ש במאי דהוי סבר רב יהודא ומקשה רבא שפיר. והרמב"ם הא פסק מצות לאו ליהנות נתנו ואזי אין צריך לומר הך סברא מכח דהוי יצא שלא בכוונה והוי דוקא ע"י מעשה דתקיעה ומש"ה הוי מצי לצאת בשמיע' והוי קול ובקול ליבא מעילה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התוס' על הא דאר"י בשופר של פ"א יצא. וי"ל דבאמת הא לא שייך מצוה הבאה בעבירה דאפשר לצאת שלא בכונה. אך דהוי פסיק רישי' אך בדרבנן לא איכפת לי' פסיק וא"כ שם בשופר של בקדש ס"ל לר"י דהוי מדאוריית' וכתירוץ הלח"מ ומשא"כ בכאן דהא אם אמרינן דבאמת דשברים ממילא שרי רק דגזירה דלמא אגבה והדר וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן ובדרבנן פסיק רישי' שרי וא"כ שפיר מועיל שלא בכוונה וא"כ כיון דיכול לעשות ולצאת שלא בכוונה מש"ה יצא. והיה הא דאמר בעיר הנדחת מ"ט מכתת שיעורי' והנה צרך מש"ה לומר כן דנ"מ אם רצה לצאת בשמיעה ושמיעה הוי אפשר רק מדרבנן ומתורץ קושיית התוס' הנ"ל. (ובזה מיושב הרמב"ם דכתב גבי ציצית אינו יוצא בצמר של ע"א הוי הפי' משום דהוי עכ"פ איכא איסורא דרבנן ולא שייך לומר דלא כיון).

והנה מיושב הרמב"ם בהלכות לולב דכתב דווקא באשירה אינו יוצא ולא חילק בין אשירה דישראל לנכרי בכולן אין יוצא ובלולב לא חילק ג"כ בין ישראל לנכרי. וכתב בכולן דיוצא (ובלולב כתב בכולן דיוצא) וי"ל דהנה איתא אבעי' בע"א דף ג' ע"א גבי אם בטלה לתקרובת ע"א דאין לה ביטול אם מהני ביטלה לענין טומאה. אע"ג דתקרובת פ"א אין לה ביטול אין ביטול לאיסור דאורייתא אבל לטומאה דרבנן אפשר דמהני ביטול ואיתא בתיקו והנה בספיק' דרבנן ק"ל לקולא וא"כ באמת הוי איסורא מכח דרוצה בקיומו ואסור בכל איסורי הנאה לחד דיעה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כמש"ל יעש"ה. אך דאפשר שלא יכוון. אך דקשה הא צריך לזכות בו. וא"כ אם נימא דישראל יהא מצי לבטל וא"כ שפיר מצי לזכות בו לאחר ששיבור בשעת מעשה הגבה דיזכה לאחר ששיבר רוצה לזכות בו מהשתא לאחר שישבר אך דלא מהני ביטול ישראל לא מצי לבטל אך אם אמרינין דשברים ממילא בטל וא"כ אמאי אין ישראל יכול לבטל וע"כ צ"ל מכח גזירה דלמא אגבה ישראל מעשה פ"א של ישראל. ושל ישראל אין לה ביטול או דשברים ממילא לא בטלה וכ"פ הרמב"ם דשברים ממילא לא בטלו. אך דכתב הב"י בשם הרמב"ן היכא דנשתברה עיקר ע"א בטלה ממילא או שברים של שברים יעש"ה. וא"כ שפיר משכחת דיזכה בשביל אח"כ דישבור וא"כ הוא א נו רוצה בקיומו רק לאחר שנשבר גם העיקר ואז השברים ממילא שרי וא"כ לא עשה א אסור. אך הגזרה שגזרו חכמים דלא מהני ביטול עכ"פ בדרבנן מהני ביטול כמו דאיבעא דלעיל דאיתא בע"א נ"ב יע"ש היטב. וא"כ לא הוי עברה דרוצה בקיומו דגבי דהוי ישראל לענין איסור דרבנן מהני ביטול רק דהוי שבר לעיקר ודלא נשאר העיקר הא אם נשאר העיקר בלא"ה ישראל לא מצי לבטל ושם בפ"א איירי דנכרי מבטל והא ראי' דאמר בע"א לא תבעי לך דמהני ביטול וזה דוקא בנכרי דישראל לא מצי לבטל ומש"ה בלולב שפיר יצא אפילו בע"א של ישראל מכח כיתותי מכתת שיעורא דלא שיך בישראל וכתי' הכפות תמרים דכיון דאין צריך שריפה בשל ישראל רק גניזה לא שייך כיתותא מכתת שעירא. וכקו' התוס' ביבמות והוי מצוה הבאה בעברה לא שייך כיון דאפשר שלא בכוונה ואע"ג דהרמב"ם פסק כמ"ד מצוות צריכות כוונה בכאן כ"ע מודו משום דלא יכול לכוון משים דאם יכיון לא יצא וכמ"ש לעיל יעש"ה. וא"כ כיון דעכ"פ משכחת בזה דהוי שלא בעברה ויצא לא הוי מצוה הבאה בעבירה ויצא השתא גם כן וא"ל האיך יזכה דבעי זכי' וא"כ הוי רוצה בקיומו י"ל דמשכחת שיזכה אחר ש בטל ויעשה שברים דלא יהא נשאר אפילו עיקר ומהשתא הוגבה שיזכה בעת ההיא וא"כ עיקר רוצה בקיומו הוי לאחר הפת ההוא ולענין איסור דרבנן שפיר מהני ביטול אפ לו בשל ישראל ומש"ה כתב הרמב"ם דבלולב יצא ולא חולק בין ישראל לנכרי כלל ומשא"כ באשירה דהא לא שייך דביטלה לעיקר דהא כל מעט ומעט גדול ולא הוי עקר רק כל מעט ומעט הוי בפ"ע העקר וא"כ לא שיך דשברים ממילא בטל וישראל לא מצי לבטל ומש"ה אין יוצא בשל אש רה ובין דעכו"ם ג"כ משום דהא עכ"פ רוצה בקיימו וא"ל דהוי שלא בכוונה קשה הא בעי זכי' וא"ל ד זכה לאחר שנעשה שברים הא ישראל לא מצי לבטל רק אם עיקר נשבר ובאש רה לא שייך עיקר דליכא כלל חילוק ומת רץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:

והנה. מכח ראם לא מכוין הוי פסיק רישי' לפמ"ש הפ"י בפסחים ואם הוי שב ואל תעשה לא איכפת לי' בפסיק רישי' וא"כ יש חילוק בין שומע דלא עביד מעשה וכמו דאיתא שם בפסחים דף ק"ל דק ל הוי לא עבד מעשה וא"כ לא איכפת לי' בפסיק רישי':

ומש"ה אמר גבי עיר הנדחת הטעם דהר כתותי מכתת שיע רס משם דנ"מ אם שמע אזי הוי אפשר לקיים מ"ע בלא איסור דלא יכוון ושם לעיל גבי עלה הוי הפי' דתוקע בעצמו ועוד נ"מ אם יש שופר אחר וא"כ לא הוי פסיק רישי' וכמו דאיתא בסוכה דף ל"ג פ"ב וא"כ נ"מ היכא דיש לו שיפר אחר ואעפ"כ פסיל משים כתותא מכתת ש שיעורא ושם לעיל איירי דלא יש שופר אחר וא"כ מתורץ שפיר קושיות התוספות הנ"ל:

והנה הא דאיתא בחולין דשופר מיכתת שיעורי' הוי איירי בתקרובת ע"א דכתותי מכתת שיעורי' דלא מהני ביטול ובמאי דאמרינן בלולב בסוכה באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעורי' הוי הפי' דר"ל דאיירי באמת בשל ישראל ואך דהוי באמת דכיון דלא מהני ביטול דישראל דהוי שברים ממלא דכיון דלא שייך ממילא דעיקר בטלה דמעט מעט נאסרה אך דבאמת עדיין יש לו.

והנה הפי' דבאשירה דמשה דוקא דגזירת הכתוב דהוי בשריפה והנה כללא דמלתא דבאמת זה הטעם לא שייך דהוי כתותי מכתת שיעורי' בשל ישראל משום דג"כ בשל ישראל לא שייך כתותי מכתת שיעורי' כמ"ש בס' כפות תמרים דלא הוי דין בשריפה והנה של נכרי אע"ג דזכה ישראל ל"ק קושית התוס' דהוי של ישראל דבאמת לא שייך כתיתי בשל ישראל וג"כ אם הישראל בטלה הוי כמו ממילא והנה שם כיון דהוי בפני ישראל שם דכמו דאיתא שליחותו של ישראל כמו ראוי לאלהות הרבה וא"כ דוקא בשריפה ולא מהני ביטול אפי' של נכרי:

והנה מ"ה אם באמת אפילו כבר זכה הישראל מ"מ לזה מהני ביטול דתו אין צריך שריפה דעע"ג אם נחשב כשל ישראל ושל ישראל אין צריך שריפה שריפה ורק אם הוי פלחי' בשליחות שלישראל אזי הוי דומיא דאשרה דמשה וצריך שריפה:

והנה מספר כפות תמרים משמע דגרסינן הכא באשירה דמשה עסקינן א ובאמת אין הטעם מכח כתיתי מכתת שעורי' רק כוח כתב טעם אחר ולפמ"ש הוי בטעם מכח מצוה הבאה בעבירה ומכח רוצה בקיומו והוי דוקא נמי דומיא דאשירה דעיר הנדחת דלא מהני ביטול כמו בעיר הנדחת ה"נ לא מהני ביטול בי' מכח נדחה, ומ"ה פסק הרמב"ם דאם הוי דיחו הוי פסול אפילו נתבטלה ביו"ט אע"ג דלפמ"ש הוי הפי' דהוי רק ספיקא דרבנן והוי לקולא מ"מ כיון דהוי דומיא דעיר הנדחת דלא מהני ביטול ומכח דהוי נדחה (בטל) ולא מהני תו לקיים המצוה הביטול ומעיקרא הוי איסור מכח רוצה בקיומו והוי מצוה הבאה בעבירה:

(אמר הכותב המעתיק לזכרון כי מד"ה והנה איתא בסנהדרין עד ד"ה דכיון דאפילו היא משני דפין אשר לא ידעתי לאיזה מקום שייכים):

והנה איתא בסנהדרין דבעינן מעשה בקרבן וכאן הא תליא במחשבה אם הוי כוונתו שלא לצאת ולא הוי יוצא לחולין וא"כ אינו חייב כרבן אך באמת אעפ"כ ע"י מעשה יוצא והנה הפי' דמחולקין רבא ור"י א בהנך דיעות דאיתא בש"ע בתחילת תקיעה הוי יע"ש היטב:

(זה שייך לעיל ליישב דברי הרמב"ם דקול לית בי' מעילה)

והנה התוס' בסוכה דף ל' ע"א דבלולב לכ"ע דרשינן לכם דין הנאה ועפ"ז מקשים התוס' שם מלולב של אשירה ותירצו ביו"ט שני. אכן לשיטת רש"י דס"ל דהא דדרשינן לכם שלכם תהא להסיקו תבשילין לא ילפינן מלך יע"ש בספר כפות תמרים שכתב כן וא"כ אצ"ל דבלולב כ"ע דרשינן לכם דין ממון וא"כ א"ש מ"ש לעיל ליישב קושיות המהרש"א וכפות תמרים דלא שיך דאפשר לעשות בהיתר דכיון דצריך לזכות בו וכ"מ לשון התוספת שם יע"ש היטב.

והנה הרמב"ם כך יש ליישב דבאמת כיון דאיכא איסור דרבנן עכ"פ בקול וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אך דאפשר לצאת בו כיון דאפשר לעשות שלא בעבירה דלא יהא מכוין ואפילו הרמב"ם מודה דהא אי אפשר לכוין דלא יהא יוצא והוי כמו סברת הב"י דכיון דאי אפשר לכוין והנה אין יוצא שלא בכוונה רק היכא דעביד מעשה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ בכה"ג הדר מועיל מן התורה דכיון דנהנה עכ"פ ועשה מצוה דרבנן וכמ"ש המשנה למלך דמאי דמדרבנן הוי מחוללת ופטורה ממיתה יע"ש וא"כ כיון דאי אפשר לצאת בו רק בעשי' דהוא בעצמו יהא תוקע ולא בשמיעה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ שפיר מועיל והוי איסורא דאורייתא וא"כ הא הוי פסיק רישי' וא"כ אפילו דלא כיון לצאת והוי אינו מתכוין ושרי לר"ל מ"מ אסורה מכת פסיק רישי' דאסורה לכ"ע וכמ"ש התוס' בפסחים ורק באיסור דרבנן לא אסור פסיק רישי' וכן איתא כמה דיעות בפוסקים וא"כ כיון דהוי איסור דאורייתא ושפיר הוי לא שייך לומר דהא הי יכול לעשות בהיתר שלא בכוונה דהא הוי פסיק רישי' דכיון דאיכא איסור דאורייתא וא"כ מ"ה אינו יוצא דכיון דהוי איסור דאוריתא ומשו"ה אמרינן דמועיל דכיון דאי אפשר לעשות שלא ע"י מעשה. ומשו"ה שפיר אמר ר"י דמועיל ואקשי' לי' רבא אימת מעל וכו' וכ"ז דכמה דס"ל מצות ליהנות נתנו ומשא"כ לפי המסקנא דפסקינן מצות לאו ליהנות נתנו ושפיר כתב הרמב"ם דקול לית בי' מעילה:

והנה הך חילוק שכתבו הפוסקים משום דאפשר לעשות בהיתר לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד צ"ל רק באיסור שבדה הוא מעצמו או דאיסור דרבנן דהוי כמו דבדה הוא עכ"פ מעצמו וכמ"ש הסמ"ע בחוה"מ סימן ר"ח וא"כ באמת עדיין קשה לפעמים ליכא שופר אחר (ועיין ביו"ד סימן רכ"א) א"כ צריך לשלם דמים והוי הנאה ואך באמת הא לא הוי מצוה הבאה בעבירה דפעמים כשאין צריך לשלם דמים ליכא עבירה וא"כ לא משכחת בלא איסור אך לא יהא יוצא מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד' ואך הא הוי איסור רק מדרבנן דקול לית בי' מעילה ומצות לאו ליהנות נתנו והוי עצי לצאת בשמיעה רק מכח כל מלתא ובדרבנן כיון דיש תקנה לפדות לא אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא וזה כוונת הרמב"ם שכתב קול לית בי' מעילה והך טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו וגבי מקדים תרומה לביכורים אע"ג דמצי לעשות בהיתר שלא לקדם ואפ"ה מקשה הש"ס וכו':

(גם מכאן ואילך לא ידעתי אנכי המעתיק ולאיזה מקום שייך כי הוא דף אחר:

והנה באמת הא לא מכוין שרי בכל התורה אך כיון דיש לו הדם אחר אמרינן בש"ס דלא הוי פסיק רישי' וא"כ לפ"ז הא הטעם דהוי עבירה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אם אמרינן דמצות ליהנות נחנו וא"כ כי לא מכוין נהוי שרי והנה אפילו מאן דלא ס"ל דאין מתכוין שרי בכל איסורין אבל מ"מ בדבר דרבנן שאין מתכוין שרי ועוד דהי דיעה דפסיק רישי' דבדבר דרבנן שרי פסיק רישי' והנה אע"ג דמצות אין צריכות כוונה מ"מ בכאן א"ל דלכ"ע מהני דהא אם הוי מכוין לא הוי יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכאורה לא הוי קשה מהא דלולב על רבא דבאמת א"ל דבע"א יש לאסור כל הנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ משו"ה אין יוצאת אך דקשה וא"כ אמאי קתני סתמא דלא יצא

בא אם לא כיון יש לצאת וא"ל דס"ל דמצות צריכות כוונה י"ל הא לא מצי לכוונו יכוון לא יהי' יוצא אך דבאמת א"ל דעכ"פ מן התורה צריכות כוונה דכיון דמה"ת הא מצי לכוונו וא"כ אינו יוצא מן התורה אך כיון דהוי רק מדרבנן פריך שפיר וא"כ הם אמרו והם אמרו אך באמת הא מן התורה שרי דהא מצי לבטלו אך באמת דהא הוי דיחוי אצל מצות דכיון דאין רשאי בלא ביטול אך גבי שופר הא קודם ביטול נמי מצי להוציא לחבירו בלי כיון וא"ל דהוי וכו':

והנה היכא דהוי רק שמיעה וא"כ הוי כשב ואל תעשה וא"כ בוודאי ל"ק מכח פסיק רישי' וכמ"ש הפ"י ובשב ואל תעשה לכ"ע דבר שאינו מתכוין שרי וא"כ לפ"ז הוי הפי' דעכ"פ הוי שרי ולא שייך דיחוי דכיון דעכ"פ השומע מצי לצאת ואפ"ל דבאמת גם דעת ר"י דקול אינו עובר אך כוונתו דלמא דאיירי דלא כיון להוציא אך א"כ מצות ס"ל דצריכה כוונה וע"ז שפיר אמר דכיון דבאמת דס"ל דבאיסור דאורייתא אסיר שלא בכוונה או דלענין פסיק רישי' הוי חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואך דבאמת ס"ל לר"י לחלוק במצות צריכות כוונה בין נאנס למה דעשה מעשה וא"כ שפיר צרך מעשה ושפיר מועיל והנה עי"ל דבאמת הוי הפי' דבאמת באיסור דרבנן שרי משום מצוה דכיון דהוי לא אפשר אע"ג דכיון ואך באמת החיך משכחת דאם תוקע בשביל אחר שליחות לא צריך וא"כ שפר הוי כמו דלא אפשר אע"ג דכיון בשביל עצמו לא צריך לזה ואו דהוי כמו דיש לו אחר דכיון דהברירה ליתן לאחר לתקוע וצריך לעיין כי מכרו לישראל הוי ביטול:

והנה וצריך לעיין דכיון דחשב לעשות מצוה והוי טעה בדבר מצוה ואינו מועיל והנה איסורא לא ניחא לי' דליקני וא"כ בשופר דהוי שוגג והוי איסור ואינו רוצה לצאת בו אך מה הוי הא:

(חסר ואם ימצא אצלנו בהשמטה)

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה