איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת יומא · דף סה:
תוס' ד"ה ומשום גזירה ימותו בא"ד והקשה הר"י הא נמי אמרינן משום גזירה ימותו בפרק התערובות דף קיז ע"ב דאמר כל הזבחים שנתערבו שור הנסקל אפילו אחת ברובו ימותו כולן ופריך ונכבשנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וי"ל משום דהנה התוס' בפסחים בדף ט' ע"ב התוס' מאי פריך ונכבשנהו דניידי הא הדין דאם לקח העובר בפנינו הואיל דנולד הספק במקום הקביעות לא אמרינן כל דפריש וכו' וי"ל משום דהנה רב אמר בדף ע"ה טבעת שנתערבו בין שטבעו ונפל אחד מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל איסורא ופריך ממתניתין ואמאי ימותו כולן נימא מכי מת אחד מהן הותרו כולן דהך איסורא דמית ופי' הב"ח דימותו בידים ולא שייך דקנסינן שוגג דהוי הופלה בידים דכיון דמצוה לעשות ולעת ומשני הוא דאמר כר"א ומתניתין אתיא כרבנן.
והנה הפוסקים מקשים דלהך טעמא דהוי ספק איסור דרבנן דען התורם ברובא בטל הא הוי מצד אחר בא שהוא מדרבנן והנה הפר"ח כתב דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דהוי בכאן איסור דאורייתא בודאי רק דפ"י ביטול הוי דרבנן ומש"ה לא אמרין ספק דרבנן לקולא דכיון דרק ע"י הביטול הוי מדרבנן ובזה מיושב קושיא מספק ביצת נבילה יעש"ה והנה הפוסקים מחולקים גבי כל דפריש מרובא פריש האיך דנפרש רק החצי וניכר דמאי דיש בתוך התערובות הוי חצי מזה דהוי כמו דאתא אלי' ואמר דבודאי הוי זאת היתר וא"כ גם השאר הוי היתר בוודאי וא"כ נ"ל דזה הטעם דמשו"ה פליגי רבנן כקו' הספרים משום דהוי מצד ביטול רק מדרבנן ולא אמרינן ספיקא לקולא וא"כ פריך הש"ש שפיר הכי ונפרש ונימא כל דפריש מרובא קא פריש מן התורה כיון דבאמת בטל ברוב מן התירה וליכא נ"מ והוי כמו דלא נודע קידם לזה נהוי דבטעו הוי נודע אי מטעם ביטול ברוב וא"כ הוי כמו שבא אלי' ואמר דזה הוא מן התורה הוי כן וא"כ השתא דנכבשנהו לא הוי מותר מן התורה מטעם ביטול רק מטעם כאילו אלי' ז"ל בא ואמר וא"כ כיון דהשתא אינו מטעם ביטול מן התורה מותר רק בל"ה ואזי שפיר אמרינן ספיקא לקולא ופריך שפיר והא ראי' יותר דאמרינן ס"פ לקולא הוי הטעם משים דהספק הראשין מותר מן התורה והספק השני הוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ פריך שפיר ונכבשנהו דניידי ואם שימות אחד מהן נימא דכל דפריש מרובא קא פריש והוי ספיקא דרבנן ולקולא לכ"ע ומתורץ קושיות התוס' בפסחים.
אך דקשה הא איתא בזבחים דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמר רבנן לא יקריב אם הוקרב לא מרצה והוי מטע' דיחוי והנה והנה משמע כיון דמדרבנן אין רשאי להקריב נדחה אפילו מן התורה דאל"כ קשה האיך שייך דלא הורצה מדרבנן ויקריב חולין בעזרה וא"כ כיון דמן התורה נדחה וא"כ הוי הספק נולד מן התורה קודם דניידי וא"כ לא מהני פריש לומר כל דפריש מרובא קא פריש דכיון דהספק נולד במקום הקביעות. אך י"ל דלא שיך לומר דנדחה דהא אפשר לומר דע"ז כי נכבשנהו ועל כל הבהמה אפשר שזאת הבהמה יורד דניידי ויהא זאת מותר וא"כ לא הוי נדחה וא"כ כיון דלא נראה כל בהמה וא"כ אפילו קודם שנייד יהא מותר עכ"פ מן התורה מותר ויהא מרצה דהא לא נדחה כלל מן התורה דכיון דהוי בידו למות ונכבשנהו דניידי ולסקי' מן התורה א' מן הבהמה וא"כ שפיר מקשה וע"ז שפיר משני הש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ אסור מדרבנן עכ"פ וא"כ נדחה מן התירה דכיון דאמר רבנן לא יקריב אם זרק לא הורצה:
והנה הר"י כתב לתרץ קושית הר"י דאורליינש דמש"ה בעוף משום גזירה ימותו דכיון דלא שייך רעי' בעוף וא"כ אם לענין גבוה עכ"פ מהני וא"כ לענין גבוה דלא יקריב הוי מהני הך גזירה משום שמח יקח מן הקבוע וא"כ הוי נדחה מן התורה דאסור להקריב מדרבנן גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מהני נכבשנהו דניידי וא"כ כיון דנ"מ לענין גביה קודם שיפרש הוי נולד הספק ונפקא מיניה לענין גבוה ואמרינן כי אכל חדא וחדא דילמא זה הוא הבהמה דאסורה ואם כן הוי נולד הספק ואסרה והנה מוזכר בפוסקים כיון דנ"מ לענין דבר אחד הוי כמו נולד הספק דכיון דיש נ"מ ואסרה ומש"ה לא אמרינן רעי' משום קו' התוס' בפסחים דכיון דנולד הספק ויש רמ קודם הפרישה ומתורץ שפיר קו' התוס':
והנה יש ליתן טעם אמא הוי הדין דאם הוי מדרבנן לא יקריב לא הורצה אפילו מן התורם (יש ליתן טעם משום דהיה) דהא כיון דהדין לא' הורצה וצריך להביא קרבן דהוי חולין בעזרה מן התורה יש ליתן טעם משום דהנה הדין דאמרינן בזבחים דף ב' ע"ב אמרינן זבחים בסתמא דקאי סתמא לשמה עומדת דהוי מצוה כדכתבו התוס' לחלק בגיטין דמש"ה לא קאי סתמא לגירושין דכיון דאין מצוה לגרש אפי' אם זינתה כן כתבו התוס' בזבחים דף ב' ע"ב וא"כ כאן כיון דמדרבנן פסול להקרבה וא"ב הוי מצוה לשמוע דברי חכמים ז"ל ולא הוי מצוה להקריב ולא קאי סתמא לשמה וא"כ כיון דבעינן מפורש לשמה והנה הדין בגיטין היכא דבעינן מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה כמו דכתבו התוס' בגיטין אפי' דבעינן דאמרי' התוס' בגיטין אפי' (דבעינן) דאמרי' ברירה מ"מ כיון דבגיטין בעינן וכתב לה לשמה מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה וא"כ כיון דהדבר ספק לא מיקרי מבורר לשמה וא"כ בכאן הא הוי ספק מי הוא זה דהוי חטאת אע"ג דהוי בטל מ"מ לא מיקרי חטאת וא"כ לא הוי מבורר לשמה ומש"ה אסור מן התורה ולא הורצה והוה כדאיתא במסכת ביצה דלא הוי של חבירו ומתורץ שפיר: