אור ברסלב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן נ

סימן מט

גדול אחד בחדש מנחם ציון תרפ"ד.

א

ב"ד מש"כ להעיר על הנדפס בשמי בס' שערי תודה (עי' לעיל אחיעזר סי' י"ח) שהתוכתחי עם הגאון רא"ב ז"ל שחידש דיש מעילה בקונמות במחובר לפי שהוא מתפיס בתלוש יש לו דין תלוש וכמו שמצינו בקדשים בתמורה דטפל חמור מן העיקר דחל על בעל מום כמבואר בזבחים דמ"ט וכת"ר כתב להמליץ עליו דהעיקר תלוי אם הא דאין מעילה במחובר דבעינן שיהי' תלוש בשפה שנהנה או בשעה שהוקדש והא מבואר במעילה ד"כ דבהקדישו בתלוש ולבסוף בנה דמופלין וצ"ל כיון דחל עליו דין מעילה בחלוש לא נפקע ע"י מחובר א"כ ה"ה במתפיס מחובר בתלוש כיון דההקדש על המחובר בא מכח קדושת תלוש מועלין בו כס' הגמרא לענין תמורה בבע"מ קבוע והא דמבואר בב"ב דעקר חולי' מבור ונהנה ממנה דמעל אף דההקדש הי' במחובר צ"ל דנתרבה על ידי בשגגה וכמש"כ התוס' בסנהדרין דט"ו לענין שער העומד לגזוז זהו תו"ד, לדעתי נראה דזה אינו דבודאי אזלינן בדין מעילה במחובר בתר שעת הנאה כמבואר בב"ב שם ובמעילה די"ג דמועלים בהם ובגדוליהם ומבואר דמועלין לכשנתלש דהא במחובר אין מעילה וגם בגדוליהן מועלין אע"פ דאתו ממחובר דהא דאין מעילה במחובר אין זה מצד חסרון הקדושה כמו בקדשים קלים יעו' בב"ק די"ב בתוד"ה מאן מה שמחלקים לענין דין רעהו מקדשים קלים למחובר ובודאי דאין לדרוש דרשות מעצמינו דנתרבה מבשגגה והא דמועלין בבנאו ולבסוף הקדישו כמבואר במעילה זהו דין בדיני תלוש ולבסוף חברו וכלל שכל שחל עליו הדין בתלוש אע"פ שלבסוף חברו יש עליו דין תלוש (ועי' בעמודי אור סי' ק"ח שכתב כן בדיני תלוש ולבסוף חברו דלהכי בשחיטה ובטומאה כל שחל עליו הדין בעודו תלוש אע"פ שלבסוף חברו) משא"כ אם הקדיש שבולת ושתלה דאע"פ דגדולי הקדש חולין מ"מ הקדש מהשבולת לא נפקע בודאי דאין בו מעילה דבזריעה דלא שייך דין תלוש ולבסוף חברו כמש"כ התוס' בחולין ט"ז דהוי כמחובר מעיקרא בזה אע"ג דבשעה שהוקדש חל עליו דין מעילה אזלינן בתר הנאה כמו בעקר חוליא מבור ואין בו מעילה ואע"ג דלגבי ע"ז מבואר בירושלמי שבת פ"ט דלכשהשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה אסור מבואר דאם חל איסור ע"ז לא נפקע על ידי מה שנעשה מחובר שאני ע"ז משום דאין חלות שם ע"ז במחובר אבל במעילה הטעם לפי שאין מעילה על הנאת מחובר ולכשעקר החולי' ותלשה הא מפורש דאיכא מעילה והא בע"ז שאינו חל על מחובר גם אחר תלישה אין שום איסור וכיון דבמעילה עיקר הפטור דמחובר בשעת הנאה ועל כן לכשהקדיש לזמורה ואח"כ נטעה אין בהנאת מחובר דהוה כמחובר מעיקרא ע"י זריעה ונטיעה שום מעילה ש יש להוכיח מב"ק ו' שפירש"י לענין רעהו בקרקעות דלפני פדיון הא אין מפילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דהא אכתי משכח"ל כשזרע משל הקדש דבכה"ג ה' עליו דין מעילה כרבה דאומרים לו הבא שמינה לכתחלה וא"כ אאפ"ל דהאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"כ באמת אמרינן לי' הבא שמינה לכתחלה ופשיטא דמקריבים שאינה אבודה ובזה נדחה ג"כ ד' השעה"מ מה שתי' אליבא דהרמב"ם דס"ל מצוה בראשון לגבי חטאת לכו"ע דא"כ מ"ט דרבי דס"ל דלא עשו תקנה בקדשים הא מצוה בראשון ותי' דהנפ"מ משום דשאינה אבודה שמינה דלהרמב"ם אאפ"ל הכי מתחלה אע"כ דלא משכח"ל מעילה במחובר ע"י זריעה בשום אופן (אלא דדרש"י שם צ"ע דהא לכשאכלה הוי תלוש ועוד דגם במחובר מעילה ליכא מגזי"ש אבל קרן בדין שמשלם).

ב

והנה מעכ"ת מוכיח ממנחות ע' דבעי ר"א שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו אמרי לי' רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ואנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע כו' ומפרש כת"ר כונת הגמ' דקאי על הא דתנן דאין מעילה במחובר משום דילפינן חטא חטא מתרומה ומוכח מזה דאין תרומה במחובר לקרקע וא"כ מאי מקשה א"כ מצינו תרומה דמחובר לקרקע דהא גם לדידהו תקשה דאפילו נימא דלא מהני קדושת שם במחובר מ"מ הא משכח"ל אם קרא עליה שם בתלוש ואח"כ שתלה דבכה"ג בודאי לא פקע קדושת תרומה אעכצ"ל דבכה"ג גם מעילה איכא כמפורש במעילה בהקדישה ולבסוף:

בנאה ולפ"מ דמתרץ שם דההיא לענין חיוב מיתה וחומש דלא משכח"ל במחובר צ"ל דגם במעילה דיליף מגזי"ש דתרומה תלוי בשעת הנאה דאע"ג דהא דבתרומה פטור במחובר משום דבטלה דעתו משא"כ בהקדש דבמחובר יש שארי הנאות מ"מ מגזי"ש ילפינן כן כיון דאא"פ לחיוב מיתה בתרומה במחובר בהקדש ליכא מעילה ולפ"ז תקשי הלכתא אהלכתא דהא הרמב"ם פסק בהקדישו ולבסוף בנאה דמעל אלמא דתלוי בשעת הקדש וא"כ בשבולת שמרחה בדין דלא חלה קריאת שם תרומה במחובר והא הרמב"ם בה' תרומות פסק דהוה ספק והניח בצ"ע עכ"ד ולמש"כ בהא דבנאו ולבסוף הקדישו דמעל לאו משום דאזלינן בתר הקדש אלא משום דבכה"ג תלוש ולבסוף חברו הוה תלוש וגם בשעת הנאה הוי תלוש כדין תלוש ולבסוף חברו ולהכי אין זה סתירה כלל דאע"פ דלפי המסקנא ילפינן גזי"ש חטא חטא מתרומה משום דלא משכח"ל מחובר בשעת הנאה מ"מ בתלוש ולבסוף חברו חשוב גם בשעת הנאה כתלוש וביותר י"ל לפמש"כ התוס' בסנהדרין דט"ו בד"ה שער דאע"ג דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד ליקצר כקצור דמי דלענין הא לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה ובאור דבריהם נראה דבתרומה כל שהוא מחובר אע"פ דעומד לנקצר לא מהני משא"כ במעילה תלוי אם הוא קרקע או מטלטין ולפיכך כל שא"צ לקרקע ועומד ליקצר הוי כמטלטין ומה"ט גם עבדים אף דל"ש בהו ענין חבור מ"מ כיון דעבדים יש להם דין קרקע אין מועלין ולהכי בתלוש ולבסיף חברו שיש עליו דין תלוש גם בשעה שהוא מחובר מועלין בו ומשה"ק בהא דמקשה הש"ס א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע דהא לכו"ע אם קרא שם תרומה ואח"כ שתלה דלא נפקע התרומה וכמבואר ברמב"ם בפי"א מה' תרומות דאם עשאן תרומה קודם שיורענה ה"ז תרומה לפיכך אם תלש ממנה במזיד חייב מיתה א"כ לפי הס"ד דס"ל דמשכח"ל חיוב מיתה בתרומה במחובר הא משכח"ל כשקרא לה שם מתחלה ואח"כ שתלה אין זה מוכרח דקושיית הש"ם קאי על ההיקש ממעילה יעוי' בהגהות מצפה איתן שם אולם גם אם נאמר כמו שמפרש כת"ר דקאי על ההיקש ממעילה וכ"כ העמודי אור מ"מ לא פסיקי להש"ס להקשות דהא משכח"ל בתרומה במחובר אם קרא שם תרומה ואח"כ שתלה דהא י"ל לפי ההו"א דבכה"ג גם במעילה מעל אבל לכי מאי דמסיק דההיא לענין חיוב מיתה דלא משכח"ל במחובר וחטא חטא ילפינן משעת הנאה מה"ט אפילו בקרא שם תרומה ואח"כ שתלה ליכא חיוב מיתה וחומש במחובר להכי גם מעילה ליכא בכה"ג רק בהקדישו ולבסוף בנאה מעל משום דהוי כתלוש וגם לפ''מ שמצדד כת"ר בסברא דאזלינן במחובר בתר שעת ההקדש לפי שחל עליו דין מעילה אין זה ענין להתפסה בקונמות שמתפיס בדבר תלוש ולא דמי לתמורה דטפל חמור מן העיקר משום דתרומה הוה כקרבן הנתפס ממש ותמורת עולה הוה עולה וכיון דמכח עולה קאתי ודמי להקדש ראשון הוה כקדם הקדישו למומן משא"כ בקונמות דמתפיס בקרבן אין בו קדושת אותו הקרבן) וגם אם מתפיס בשלמים שאין בשלמים מעילה נראה שיש בקונמות מעילה וראיתי כעת בס' מנה"ח שמסתפק בזה ודעתו נוטה דבכה"ג ליכא מעילה) ורק כדין קונם בהתפסה בדבר הנדור דחל עליו קדושת הקונם א"כ מה בכך שמתפיס מחובר בחלוש אלא דהאמת הוא כמש"כ דבמעילה אזלינן בתר שעת הנאה.

ג

ומש"כ כת"ר עמש"כ להקשות דאיך יהי' מעילה בגידולין בקונם פרטי כיון דאין לו קנין ממון וע"ז תירץ דהא מצינו מחלוקת ר"א ורבנן גבי גיטין וקדושין אי מהני שיור והטעם דלא מהני מגזיה"כ דבעינן כריתות וכן בהפקר לעניים ולא לעשירים ילפינן משמיטה ולהכי בקונמות דליכא קרא בקונם כללי החפץ קדוש דגבי כל העולם ובקונם פרטי אין החפץ קדוש אלא לגבי איש אחד הנאסר ויש לגבוה קנין ממון לגבי הנאסר וגם הגידולין הן של גבוה ושייך בי' מעילה למ"ד דמועלין בגידולין עכ"ד אין זה מספיק לדעתי לו גם אם נאמר דהוה כהקדש לגבי איש פרטי כיון דאין להקדש זה פדיון ואין זה ממון הקדש כלל ורק איסור הקדש רבע עלי' לגבי הנאסר ואיך יהי' להקדש זה זכות בהגידולין תינח בקונם כללי דיש לו פדיון והוה ממון הקדש ממש משא"כ בקונם פרטי ובאמת צ"ע מעילה דקונם פרטי דלא חזי לא לגבוה ולא לדמי אמאי מעל ועכצ"ל דקונמות שאני ומעל מצד איסור שבו אע"פ שאין להקדש בזה קנין ממון אבל נהי דמעילה איכא מצד דין איסור אבל זכיית ממון מצד הגידולין מנ"ל והמחוור בזה כמש"כ לתרץ שם דמשום דאיכא מעילה בקונמות חשיב קדו"ד כמש"כ האס"ז בכתובות נ"ט בשי' רש"י ולהכי יש בו דין ממון לזכות בגידולין

ד

ומש"כ עמש"כ בשי' הרשב"א ורש"י במהדו"ק לובא באס"ז כתובות נ"ט דבקונם פרטי מעל ויצא לחולין משום דדוקא בקדשי הגוף דמשום חומר הקדושה אינו יוצא לחולין משא"כ בקדשי בה"ב שאין בו פדיון מצד אחר כמו בגיזה דלאו משום חומר הקדושה אינו יוצא לחולין רק משום דבעי העמדה והערכה מעל ויצא לחולין וה"ה בקונם פרטי דאין לו פדיון משום דקלישא קדושתו לא חמיר מקונם כללי ויוצא לחולין והעיר על זה מעכ"ת ממעילה י"ט דקדשי מזבח שהוממו ועבר ושחטן דלמ"ד דבעי העמדה והערכה יש בו מועל אחר מועל והא דאין להם פדיון לאו משום חומר קדושתן אלא משום חסרון העמדה והערכה ומ"מ יש בהם מועל אחר מועל ומחלק מעכ"ת דשאני קדשי מזבח שהוממו שבאמת יש עליו קדושת לגוף ועושה תמורה ג"כ אלא דמה שיש להם פדיון מפקיע קדוה"ג שבו ואם תתחדש מניעה שלא תהי' לו פדיון קדוה"ג שבו לא פקע לפיכך יש בו מועל אחר מועל משא"כ בקדשי בה"ב וקונם פרטי דאע"פ דאין לו פדיון יוצא לחולין.

חילוקו נכון אבל תמיהני דהא בעבר למאן דס"ל דבעי העמדה והערכה ולא חזי לא לגופי' ולא לדמי הוי כקדשים שמתו דיצא ידי מעילה דבר תורה ואין בו מעילה רק מדרבנן וכ"כ השימק"ו במעילה שם בתי' הראשון דמעל מדרבנן ותירוץ השני אינו מובן וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מעילה דבחטאת שהוממה דמעל דבעינן נהנה ופגם ואם מתה גם בנהנה ולא פגם מעל כמבואר במעילה י"ח וכ' דהך מעילה אינה אלא מד"ס כמו שביארנו דהוי כקדשים שמתו וכיון דהך מעילה דרבנן בודאי דיש בו מועל אחר מועל דהא אא"פ שתצא לחולין פ"י מעילה מד"ס איסור הנאה דקדשים שחתו מן התורה ואע"פ דמתניתין דמעילה שם דכל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל מעילה מן התורה אבל בע"כ בעבר ושחטן אין בו רק מפילה מד"ס ויש בו מועל אחר מועל (וגם י"ל דכל דתקנו מדרבנן כעין דאורייתא תקנו וכיון שתמימה בחיים יש בה מועל אחר מועל ה"ה בנשחט דהא דבהומם דיש לו פדיון ויצא לחולין ע"י מעילה משום קדושת דמים שבו אבל הא דמעל לכשנשחטו משום קדוה"ג שהי' לו מקודם דבקדו"ד בכה"ג לא מעל גם מדרבנן כמבואר בפסחים כ"ט דהאוכל חמץ של הקדש לא מעל אף מדרבנן) ולפ"ז בקדוה"ג היכא דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי לא משכח"ל מעילה מן התורה כלל ורק שיש מקום לחקירה זו עפמש"כ לעיל סי' מ"ו לצדד בחטאת שעיברה שנתה דאע"פ דלא חזי לגבוה מ"מ מעל משום שאם יפול בו מום יהי' חזי לפדיון מ"מ הך מעילה מצד קדוה"ג שבו דאלו משום קדושת דמים הא קיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי ולהכי יש בו מועל אחר מועל גם מן התורה דלא הוי כקדשים שמתו כיון דחזי לדמי מ"מ כל זמן שאינו ראוי לפדיון יש בו קדוה"ג ויש בו מועל אחר מועל וצ"ע, וראיתי למחברים שכתבו דלהכי ע"י מעילה יצא לחולין היכא דחזי לפדיון משום דכיון דצריך לשלם קרן וחומש לא גרע המעילה מפדיון וכמש"כ הריטב"א בחולין קל"ט דבאומר עלי דמחויב באחריות הוה כחלול ולפ"ז בקונם פרטי דלא חזי לפדיון אע"פ דלא חמיר קדושתי' מ"מ כיון דאין עליו חיוב תשלומין לא פקע הקדושה ע"י מעילה אולם נראה דזה אינו דהא המועל במזיד, ג"כ מחויב לשלם הקרן מ"מ לא יצא לחולין ע"י חיוב תשלומין אלא דגזיה"כ דהקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל ולהכי בקונם פרטי דלא חמיר קדושתי' כקונם כללי מתחלל וכמש"כ בגיזה כקדשי בה"ב דמתחלל אע"פ שאין פדיון, ומש"כ מעכ"ת דלהכי קונמות קדוה"ג אף בקונם כללי שיש לו פדיון מ"מ מפקיע מידי שעבוד והקצוה"ח בסי' קי"ז תמה על זה וכ' לתרץ דקדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד משום כיון שיש להמלוה זכות ממון ע"י השעבוד ממילא פקעה הקדושה וכל זה בהקדש שהקדושה תלוי' בקנין אבל בקונמות אף דקדושת דמים נתתי' עלי' מ"מ נראה בתרנגולת של קונמות שמרדה לא פקע הקנין דבקונמות אין הקדושה מחמת הקנין ואדרבה הקנין בא מחמת הקדושה ומשו"ה קונמות מפקיע מידי שעבוד דאפילו לאחר גביית הבע"ח מ"מ קדושה שבהן להיכן הלכה ועפ"ז מתרץ דהא דאיכא מעילה בקונמות אע"ג דלא חזי לא לגבוה ולא לדמי משום דבהקדש בכה"ג פקע קנין הקדש וממילא נתבטל קדושתו ומשו"ה אין מועלין בו אבל בקונם אף דיתבטל הקנין מ"מ לא פקע קדושתו א"כ לא נתבטל גם הקנין עכ"ד, אבל אין זה מספיק לתרץ הא דיש מעילה בקונם פרטי אע"ג דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי דבודאי גם בקדושת דמים דלא חזי לדמי לא פקע קדושתו ובאוכל חמץ של הקדש לא מעל לא נפקע ההקדש לגמרי ולא יצא לחולין ואחה"פ מעל וגם בקדשים שמתו דלא חזי לגבוה אין בו מעילה אבל איסור הקדש איכא הרי דלא נפקע ההקדש ומ"מ לא מעל דלא הוי קדשי ד' ומה"ט קשה בקונם פרטי כיון דלא חזי לא לגבוה אלא לדמי מהכ"ת ימעלו בו ובעיקר הנחה דבקונם כללי המעילה משום האיסור ויחודש לפ"ז דבקונם כללי בחמץ ימעול אף שאין לזה שווי וצ"ע מהכ"ת כיון דאין להקדש דמים.

ה

ומש"כ כת"ר דמחובר ע"כ אסור מן התורה ויש בו איסור הקדש דאי נימא דזהו רק קנין ממון להקדש ולא איסוה"נ דהקדש וא"כ לכשתלשו הוי כגידולין ואיך יהי' בזה מעילה עכ"ד אינו מוכרח ובפשוטו לא דמי דהא קנין הקדש בא מחמת פיו אלא דגזרה תורה מגז"ש דחטא חטא מתרומה דאין בו מעילה ואין איסוה"נ מן התורה כמו בקדשי נכרים כל זמן שהוא מחובר ולכשתלשו יש בו כל הדינים של הקדש איסור הנאה ומעילה ולא דמי לגדולין שנתוספו שלא מחמת הקדש פיו

ו

ומש"כ עמש"כ דהא דאמרינן בפסחים ל"ג דאינו מתכוין כמתכוין הוא רק לענין קרבן מעילה דנתרבה מבשגגה כל דהוא כמו שפירש"י מש"כ בדין אזהרה דמי לכל התורה כולה וע"ז כ' מעכ"ת דמש"כ רש"י שם דלא כתיב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק והיינו מתעסק בדבר אחר ובא זה לידו ונראה מדרש"י שם דלא פטרינן מתעסק אלא בחייבי חטאות דכתיב בה פרט למתעסק ובהקדש דאינו מחייבי חטאות חייב מתעסק משום דליכא קרא לפוטרו ואין כונת רש"י דאיכא קרא יתירא לחייבו אלא דליכא קרא לפוטרו ובשארי חייבי לאוין דליכא קרא לפטור הוי שגגת עבירה ואין מקום לספיקו של הגרעק"א לענין רואה כלאים בחבירו דהוי מתעסק וה"נ באזהרה דמעילה דמתעסק הוה עבירה דליכא קרא לפטור והוסיף מעכ"ת די"ל דמתעסק היכא דפטרה רחמנא לא הוה שגגת עבירה כלל כמו שנתמעט שנים שעשאוה מבעשותה דגם איסור תורה ליכא והיכא דלא נתמעט מתעסק הוא שגגת לאו עכ"ד יעוי' במהרש"א פסחים שם שהקשה דהא לפי הס"ד דלא כתיב בשגגה והוה ילפינן משארי חטאות ממילא מהאי קו"ח הוי ילפינן מתעסק לפטור במעילה כמו בשארי חטאות ואיך קאמר דבמעילה אינו מתכוין כמתכוין ותירץ דבאמת להכי איצטריך למיכתב בשגגה במעילה דגלי' לן דלא נילף לפטור משארי מצות ולא כתיב גבי' בה לפטורא יעוי"ש ומיושב בזה מאי דקשה דהא איפשר למילף מחלבים ועריות שלא עשה בו מזיד כשוגג אע"פ דמתעסק חייב יעוי' בפני יהושע שם משום דלהכי איצטריך הא דבשגגה במעילה לחייב מתעסק כמש"כ המהרש"א הרי דמשגגה ילפינן דין מיוחד במעילה משום דלא ילפינן משארי חטאות דנתמעט מבה אבל שארי מצות מהכ"ת לא נילף מקו"ח מחייבי חטאות דנתמעט מתעסק אי נימא דלא הוה עבירה כלל ומהכ"ת מתעסק בחייבי כריתות לא יהי' גם שגגת עבירה ומתעסק בחייבי לאוין יהי' שגגת עבירה אלא עכצ"ל דבאמת ודאי מתעסק הוה שגגת עבירה בכל האיסורין כמ"ש הגרעק"א ונפטר מגזיה"כ דקרבן ולא דמי לשנים שעשאוה שנתמעט מקרבן ואין בו גם איסור תורה שהרגיש בזה מעכ"ת שאני התם דנתמעט מבעשותה באיכות המלאכה וכמו"כ בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בזה דאין חסרון באיכות המעשה רק מצד השוגג נתמעט רק לענין קרבן אבל מ"מ הוה שוגג ובודאי דבדין אזהרת מעילה במתעסק דהוה שגגת עבירה כמו בכל התורה, אולם הגאון ר"מ אויערבאך שת" קושית הטו"א ע"ד הר"ן דס"ל באיסוה"נ כשאינו מתכוין בפס"ר מותר מהא דאסור לטבול בימות החמה משום דש מעילה בקונמות ובמעילה דבר שאינו מתכוין כמתכוין וכת"ר תמה על זה דהא בפסחים דל"ג משום דמתעסק הוה מהלי שבת מש"כ בזה ומבאר ההבדל בין דשא"מ דמתעסק דמתעסק גרע וביאר שם דהג"מ דשבת דע"ה דמתעסק הוא אבל נטילת נשמה דבכה"ג אף לר"י מותר ולא הביא דהתו"ס שם דהך מתעסק היינו דבר שאינו מתכוין (ומש"כ שם דכל השוגגים כסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר א"כ נתכוין להגביה תלוש זה ותלש מחובר אחר דבכה"ג בכל התורה כולה חייב חטאת אבל בשבת נקרא כה"ג מתעסק תמוה דהא הוי מתעסק דהתירא דבכל התורה פטור כמש"כ התוס' בשבת דע"ג) והנה מהא דפסחים ל"ג תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה דמעל וכן בגוונא דסך ידו בשמן של קדש דמעל וקשה דמאי חדושא הא גם בשאר חטאות מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עי' בפני יהושע שם וצ"ל דמזה סייעתא לד' הר"ן שכ' דבמוכרי כסות הוי דשא"מ ולא אמרינן גבי' שכן נהנה כמו בחלבים ועריות דאין הנאת חמום וסיכה דמי לחלבים ועריות וזהו החדוש במעילה שחייב מתעסק או דנימא דבמעילה דבדבר שדרכו לפגום אינו חייב עד שיפגום ואין החיוב משום נהנה ולהכי מתעסק פטור לולא הריבוי דבשגגה אבל יקשה לפ"ז לד' הר"ן דדשא"מ בפס"ר מותר בהנאה ומתעסק הוה ג"כ דשא"מ כמש"כ כת"ר וא"כ אמאי חייב במעילה באינו מתכוין הא אינו מחכוין בפס"ר מותר וביותר יקשה במעילה דשינוי רשות דבודאי לאו משום הנאה הוא ומ"מ חייב אע"פ דהוי מתעסק דקסבר שהוא של חולין,

אולם נראה בפשיטות דבמעילה דידעינן מבשגגה כמ"ש המהרש"א דלהכי איצטריך בשגגה כדי דלא נילף פטור מתעסק משארי חטאות הרי בפירוש רבתה תורה מתעסק במעילה ובמתעסק דהוי דשא"מ בפס"ר ומ"מ ריבתה תורה למעילה דלמעילה דאכילה לא איצטריך דגם בחלבים ועריות חייב וע"כ דלמעילה דהנאה אתי ובמעילה דשא"מ ופס"ר אסור בהנאה וידוקדק בזה לשון הגמ' דבמעילה שאינו מתכוין כמתכוין היינו דבר שאינו מתכוין שהוא מותר בכל התורה במעילה הוה כמתכוין ואתי שפיר מה שתירץ הגר"מ אויערבאך קושית הטו"א דלהכי אסור לטבול בימות החמה לשיטת הר"ן דפס"ר מותר בהנאה משום דיש מעילה בקונמות ודבר שאינו מתכוין כמתכוין, והנה תמהתי על זה דהא מעין דהוה מחובר אין בו מעילה ואין בו איסור תורה ואפילו אי נימא דיש בו איסור מ"מ הא דנתרבה דאינו מתכוין כמתכוין היינו רק בדין קרבן מעילה דנתרבה מבשגגה כל דהוא ולא באזהרה וע"ז השיג כת"ר דכיון אזהרה ואין איסור מעילה בדבר שאינו מתכוין איך שיחויב קרבן על שגגתו ויפה השיג אולם לפי מה שכתבתי לצדד דבמחובר יש איסור תורה משום לאו דבל יחל אם כן אתי שפיר בפשיטות דלגבי לאו דבל יחל דמי נדרים לשארי דדשא"מ ופס"ר מותר (אלא דיש לדון דגם לענין אזהרה דלא תוכל לאכול בשעריך י"ל דדוקא היכא דאיכא דין מעילה גלתה תורה דדבר שא"מ כמתכוין וממילא גם באזהרה איכא איסורא אע"פ שאינו מתכוין להנאה כיון דגלתה תורה דבעי כפרה ושאינו מתכוין כמתכוין אבל בשלמים ובמחובר שאין בהם מעילה אע"פ שנכללים באזהרה זו הרי הוא ככל הלאוין, דהא באזהרה דל"ת לאכול בשעריך נכללו ג"כ שארי איסורים כמו באוכל בשר עולה ושלמים לפני זריקת דמים לבד איסור מעילה יעוי' מכות די"ח וגם הנאה אסור ובהנאה זו בדבר שא"מ ופס"ר י"ל דמותר, וכמ"כ י"ל בשלמים ובמחובר שאין בהם דין מעילה בשוגג דדשא"מ מותר. ורק בדברים שיש בהם מעילה דגלתה תורה דאינו מתכוין כמתכוין גם באזהרה איכא איסורא).

ז

והנה כת"ר הביא סיוע דמתעסק לא הוי גם שגגת עבירה מד' הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב הל' י"ב דמתעסק בעריות אע"פ שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ושניות והראב"ד כ' חייבי לאוין לא ידעתי למה הא קרבן אין כאן ועי' בהה"מ שכ' שהוא ט"ס והכ"מ מתרץ דכונתו דהרי הוא חייב לשמים ונראה מדהכ"מ דדוקא בעריות חייב לשמים ולא בשארי לאוין דלא הוי שגגת עבירה כלל עכ"ד נראה די"ל דכונת ד' הכ"מ דמתעסק בעריות אע"פ שאין כונתו דהוי דבר שאינו מתעסק דבשארי איסורי הנאה מותר דשא"מ גם בפס"ר כמש"כ הר"ן מ"מ בעריות דמתעסק חייב גם בדשא"מ איכא איסורא ומש"כ הרמב"ם בפי"ד מהל' מאכ"א הלכה י"ב הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אם נתכוין אסור ואם לא נתכוין מותר דמפרש הכ"מ שם בכל איסורים ונראה גם באיסורי אכילה היינו באופן דלא הוי פס"ר כמש"כ התוס' בפסחים דכ"ה, אבל בפס"ר אסור בחלבים ועריות והוי שגגת עבירה משא"כ בשארי איסוה"נ דלא הוי שגגת עבירה כמש"כ הר"ן (ובעיקר השגת הראב"ד הא אין קרבן בחייבי לאוין הי' איפשר לתרץ דכונת הרמב"ם גם בשפחה חרופה דאין כאן אלא לאו מתעסק חייב בקרבן אבל לפי הגירסא בד' הרמב"ם וכן בשניות קשה) ולמה שפי' הכ"מ דחייב בידי"ש יהי' מזה סתירה למש"כ הנה"מ בסי' רל"ד דשוגג דרבנן א"צ כפרה והא מבואר בדהר"מ דגם בשניות חייב ביד"ש ואפ"ל דבודאי גם לד' נה"מ דשוגג מאיסור דרבנן א"צ כפרה מ"מ המכשיל את חבירו באיד"ר בשוגג עובר משום לפני עור, דעכ"פ מכשול מיהו הוי שאלו הי' יודע הי' פורש מזה ולא גרע ממשיא לו עצה שאינה מהוגנת, ולפ"ז י"ל למש"כ בתשו' פנ"י לחקור דהמכשיל באיסור דרבנן עובר לפ"ע מדאורייתא דהוי כמשיאו עצה שאינה מהוגנת והא מבואר ברמב"ם בהל' איסורי ביאה דהבועל ונבעלת עוברים משום לפני עור א"כ י"ל דגם בשניות מדרבנן איכא לפ"ע מדאורייתא ולהכי בשניות בשוגג צריכים כפרה גם לד' הנתיבות.

ובדהג"מ פסחים דל"ג ק"ל עדהתו"ס בסנהדרין ס"ב בד"ה להגביה כו' בתירוץ הראשון דה"ק בשבת פטור אע"פ שנהנה משום מלאכת מחשבת מבואר דגם בכה"ג דההנאה הוא משום דאתעביד מחשבתו על ידו חשוב ג"כ נהנה א"כ איזה רבותא יש במעילה שאינו מתכוין כמתכוין דהא מתעסק בכה"ג שנהנה בכל אופני הנאות חייב בכל החטאות, וראיתי כעת בס' מנחת ברוך שתמה בזה ולכאורה הי' נראה לתרץ למש"כ הפנ"י בפסחים שם דלהכי במעילה לא חשוב נהנה דאותו הנאה הי' נהנה מגוזי חולין ולא דמי לחלבים ועריות ולהכי החידוש במעילה דחייב מתעסק ולא דמי לשבת דנהנה דאתעביד מחשבתו אולם ק"ל לפ"ז דהג"מ שם לא אם אמרת בשארי מצות כו' שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור כו' והא לתי' התוס' בסנהדרין דמפרשים במחובר אחר ומתעסק חייב שכן נהנה אלא דפטור בשבת מצד מלאכת מחשבת ופטור זה אינו אלא בשבת ולא בשאר איסורים ומאי שייך זה למעילה הא בכל האיסורים בכה"ג חייב ועכצ"ל בדהג"מ דפסחים שם שאם נתכוין לחתוך אה התלוש וחתך אח המחובר דפטור הוא מצד מתפסין ומוכרח מזה דהפירוש.

וחתך את המחובר בנמצא שהוא מחובר כמו שתי' התוס' בתי' שני וצע"ג. ומה שתמה מעכ"ת בדהג"מ נדרים ט"ז חד קרא למיפטר מקרבן שבועה וחד למיפטרי מלאו דשבועה והא דידעינן מלא יחל דברו דמיחל לחפצי שמים דליכא לאו ולמ"ל קרא למיפטר מקרבן דהא כיון דליכא איסורא ממילא אא"פ שיחויב בקרבן עכ"ד נראה דמזה יש להסתייע לשי' הרמב"ן דבכולל חל חל שבועה לענין מלקות ומ"מ חיוב קרבן ליכא בכולל ולפ"ז איצטריך קרא למיפטר מקרבן אף בכולל דאיכא לאו דבל יחל, שו"ר בהגהות הרש"ש בשבועות דכ"ז שהקשה ותירץ כן אולם לד' החולקים ע"ד הרמב"ן וס"ל דגם בכולל איכא חיוב קרבן תמוה למ"ל קרא ואפ"ל לפי תי' הראשון בתוס' נדרים ט"ז דבשבועה גופא זימנין דחייל היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה דשבועה שאמר בלשון נדר הוה שבועה וחיילא השבועה ובודאי דבדבר רשות חייב קרבן שבועה בכה"ג ומ"מ בדבר מצוה פטור מק"ש דלהרע או להיטיב כתיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה אע"פ דחל השבועה לענין בל יחל מ"מ קרבן ליכא אבל לתירוץ השני שבתוס' שם קשה אולם בפשוטו נראה דסוגיא דנדרים קאי לרע"ק דס"ל דחייב ק"ש באכלתי ולא אכלתי ובשבועות כ"ו דריש ריבוי ומיעוט ומאי מיעט דבר מצוה דאע"פ דלוקה משום שוא אינו חייב משום ק"ש אע"פ דלרע"ק חייב ק"ש בשבועה דלשעבר ומ"מ בדבר מצוה נתמעט דאינו חייב

ח

ומש"כ מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' ל"ה להקשות מאיזה מעם יאסור מן התורה לשחוט על מום עובר לשי' התוס' והרא"ש דמותר להטיל מום קבוע במום עובר, והא משום שחו"ח אינו חייב ג"כ לרבנן דר"ש במבואר בזבחים קי"ג וא"כ ראוי שיהי' ניתר ג"כ לאכילה ע"י תחלת שחיטה דהוי מום קבוע, ובזה ישבתי ד' הספרי דאצטריך לדרשא דמנין שאין נשחטין על מום קבוע וע"ז כ' מעכ"ת לתרץ ע"פ המבואר ברמב"ם פי"ח מה' מעה"ק גבי היא חולין וולדה שלמים דאסור לשוחטה אף דאינו חייב דהוה מחוסר זמן מ"מ אסור וצ"ל משום ביטול מ"ע דתמים יהי' וכן בשוחט בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל דפטור מ"מ ודאי אסור מדאורייתא משום בטול מ"ע ולהכי גם בבע"מ עובר י"ל דאסור לשחוט בחוץ משום ביטול מ"ע דלאחר זמן, או דס"ל משום דאם ישחטנו בחוץ יהי' אסור בהנאה משום חסרון זריקה, והא אם ישחטנו יהי' טעון קבורה ואסור להפסידו מדאורייתא והא דמותר להטיל מום קבוע במום עובר ולא אסרינן לי' משום הפסד קדשים משום דגם אח"כ אכילת בכור בע"מ מצוה זהו תו"ד, כל דבריו שלא בדקדוק דבודאי שוחט בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל אע"פ דאי"ח משום שחו"ח מ"מ הרי הוא מטיל מום כיון דראוי להקרבה בו ביום אחר פתיחת דלתות ההיכל, וכן בהיא חולין ולדה שלמים י"ל דאסור להטיל מום מן התורה ולא דמי למטיל מום בבע"מ כמו דמספ"ל להש"ס במטיל מום בתמורת בכור ומעשר דלא דמי למטיל מום בבע"מ כמש"כ התוס' שם, וי"ל דגם במחוסר זמן אסור להטיל מום [וגם בעובר כתבו התוס' בתמורה ד"י דאין איסור להקדיש מחו"ז וי"ל דדוקא להקדיש אין איסור אבל מ"מ פסול מחו"ז איתניהו בי', ועי' במנ"ח סי' רצ"ג מה שהביא קושית השעה"מ מחולין דע"ה מידי דהוה אמחוסר זמן ומה שפלפל בזה] אולם גם אם נאמר דמותר להטיל מום קבוע במחוסר זמן כמו במום עובר ומ"מ אסור לשחוט האם ולהביא את הולד שהוא שלמים לידי פסול שיהי' אסור בהנאה שאין קדשים ניתרים בלי זריקה וע"י שחיטת האם לא יהי' הולד ניתר, אבל במום עיבר דמותר להטיל מום קבוע ועל ידי תחלת השחיטה דהוה מום קבוע יהי' מותר באכילה ובהנאה למה לא יהי' ניתר לשחוט ולהכי אצטריך לדרשת הספרי אבל בודאי אין איסור מן התורה משום ביטול מ"ע דשחיטת קדשים כמו שאין איסור להטיל מום קבוע במום עובר משום לא קרינן בי' תמים יהי' לרצון ואינו ראוי למצות שחיטה בפנים.

ט

ומה העיר מעכ"ת באהל תורה לסתור הראי' מדהתוס' זבחים דמ"ט דקדשים שמתו אע"פ שאין בהם מעילה מ"מ אסור בהנאה מן התורה מדהקשו דלא ליחול איסור נבילה על איסור קדשים דהא הוי קדשים שמתו והשיב על זה דאפילו בחטאות המתות דלא נהנין אינו אלא מדרבנן מ"מ איכא איסור לאו באכילתן כמבואר בבכורות דט"ז פכ"ד, תמיהני דמאי ענין קדשים שמתו לחטאות המתות דבהו איכא הלכתא וקרא אבל בקדשים שמתו אי נימא דנפקא איסור קדש לגמרי איזה איסור אכילה יש בהו, אולם כת"ר השיבני על זה בשם גדול אחד מד' הספרא דנפיק מקרא את זה לא תאכלו מפרסת פרסה חטאות המתות ופסולי המוקדשין ומפי' הראב"ד שם דקאי על פו שלא נפדו דאסורים באכילה מן התורה אלא דגם לפי' הראב"ד בד' הספרי לא יתישבו דהתו"ס דבעכצ"ל דאיסור אכילה זה מחודש אחר השחיטה דבעודה בחייה קדשים שהוממו הרי אסורין באיסור מעילה מן התורה, וא"כ מאי הקשו התוס' בזבחים הא איסור נבילה ואיסור דלא תאכלו טמא הוא לכם אתי בהדי הדדי, וע"כ דס"ל להתוס' שמתו אסורים משום איסור קדש שלא ניתר ע"י זריקה, ולכאורה יש להוכיח לפי פי' הראב"ד דבקדשים שמתו ליכא איסור הנאה דקדש מדאיצטריך קרא לאיסור אכילה.

אולם י"ל כדמשני בבכורות דט"ז דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מהלכתא היכי דעביר איקרי ואכיל איסורא איכא לאו ליכא, ולהכי איצטריך בפסוהמ"ק ג"כ לאו אלא די"ל דבחטאות המתות באמת אין בו איסור קדש כמו שפירש"י בריש מעילה דלא נהנין מדרבנן והא דקאמר איסורא בעלמא היינו ההלכה דתמות כמבואר ברמב"ם דעורפו בקופיץ ומההלכה נשמע דאסור באכילה (ומיושב בזה מה שתמהתי בסוס"י י"ג) ולהכי איצטריך לאו אבל בקדשים שמתו אי נימא דאיכא איסור קדש אע"פ דאין בו קרבן מעילה יש בו איסור לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וא"כ למ"ל קרא לאיסור אכילה ואפ"ל לפמש"כ המהרי"ט אלגזי בפ"ה דבכורות דקדשים שמתו אסורים בהנאה משום דהא גם פסוהמ"ק אחר פדיון אסורים להאכילם לכלבים והא פסוהמ"ק דאסורין להאכילן לכלבים וה"ה שארי הנאות הוא רק היכי שאסורים להדיוט כמו טריפה אבל מה שמותר באכילה מותרים גם שאר הנאות כמש"כ קרא דאסורים באכילה ואפ"ל דקדשים תמימים שיש בו קדוה"ג ואינם ניתרים בלי זריקה בודאי אסורים מחמת איסר קדש אפילו לכשמתו דאע"פ שאינם ראוי"ם לגבוה בו רק קדושת לפי דחזי לפדיון הו"א דלכשכנשחטו דאינו ראוי לפדיון ואין בו עוד קדושת דמים דמותרים באכילה לכשנשחטו כמו לאחר פדיון דקדושת דמים שבו פקע ולהכי איצטריך דגם בכה"ג אסורים באכילה וממילא דאסורים ג"כ להאכילן לכלבים כמו פסוהמ"ק אחר פדיון ובעיקר ד' הספרא מנין לרבות פסוהמ"ק ת"ל ממפריס פרסה טמא מפרש הקרבן אהרן דקאי על תמורת פסוהמ"ק דלאחר שנפדו התפיסו בתמורה דלא מצי למיקרב כמבואר בבכורות דט"ז ועל פסוהמ"ק לפני פדיון לא איצטריך קרא דאסורים מחמת איסור קדש כמו לאחר פדיון וגם לכשנשחטו מ"מ כיון דמוכח דאיסור קדש לא פקע לכשמתו מהכ"ת יהא מותרים לכשנשחטו לפני פדיון

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה