אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מט
הערות והארות בענינים שונים
א
מה שהעיר מעכת"ר על הדברים שדברנו בע"פ בדבר קושיתו לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין למ"ל קרא לפטור מזיק הקדש דהא המשחית והמזיק עובר משים ל"ת כן כשורף עצי הקדש במכות כ"ב ואמרתי דאפשר דקדשי בה"ב ליכא לאו דל"ת כן מן התורה כיון דעומד לפדיון וכיון דהי"א דמזיק הקדש משלם ליכא פסידא להקדש והנה מאי דמבואר בפ"ז די"ג לפי פירש"י בקדשי בה"ב משום לא תעשון אפ"ל דאאמד"ר וכן מדברי התו"ח בע"ז שם דאינו אלא מדרבנן וכן צ"ל שם על מטיל מום דמשום גזירה דקדשי מזבח הוא גם למש"כ הרמב"ן לפרש דמשום דמתפיס תמימים לבה"ב א"י מידי מזבח ולהכי אסור להפיל מום (ועי' בתוס' זבחים דנ"ט דדחה לפי דמה דא"י מדי מזבח אאמד"ר ושי' הרמב"ם דהוא מה"ת) א"כ כיון שא"י מידי מזבח מה"ט אסור משום לא תפשון אבל בשארי דברים שאינם ראוים למזבח ל"ש איסר לא תעשון ומדרבנן מיהו אסור בזה"ז דל"ש הפסד קדשים אבל היכא דאיכא הפסד קדשים אסור מה"ת בזה"ב משום הפסד קדשים דגם כחש אסור מה"ת כמבואר בתולין דקל"ה ובתמורה ד"א) דהא לא מצינו בספרי אלא בנותץ אבן מן ההיכל או מן המזכח כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת וגם מעזרה ברמב"ם בפ"ו מה' בית הבחירה דאית בהו קדושת הגוף כמש"כ הרמב"ן בע"ז דנ"ג שחולק על בעה"מ וכ' דמזבח הוי קדושת הגוף ויש בו מועל אחר מועל מן התוספתא דאבני מזבח שנפגמו אין להם פדיון אבל בה"ב דעומד לפדיון אפשר דאינו עובר מה"ת ובשי' המרדכי פ' בני העיר רמז תתכ"ו דעתו דאסור לנתוץ דבר מביהכ"נ מה"ת (והפרמ"ג מסתפק בסס"י קנ"ב או יש בזה מלקות מה"ת ובאמת הר"ן במגילה בפ' בני הפיר כ' דעיקר קדושת ביהכ"נ א"א מדרבנן וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' יסה"ת הל' ד לא כתב רק הסותר אבן אחד מן המזבח וההיכל ושאר העזרה ולא הזכיר מביהכ"נ או מביהמ"ד ופי' בפמ"ג ארח ריש סי' רכ"ג במ"ז שם שהעלה לדינא דקדושת ביהכ"נ אאמד"ר אעפ"י יש לביהמ"ד פדיון פר ז''ה במעמד אנשי העיר ויעוין בר"ן ר"פ בני העיר מה שהביא מד' הרמב"ן מ"ש בהכ"נ יש לו מכירה הא קדושת הגוף דמוכח אין לו פדיון מש"כ דהו נעבר מצותן) צ"ל בטעמו דביהמ"ד קרוי בית ד' וכמו שכולל הרמב"ם בסה"מ מצוה ל"ח ס"ה.
ואפ"ל עוד דשיטת המרדכי כשי' הבעה"מ בע"ז דנ"ג דגם מזבח לא קדוש רק קדושת דמים (ולדבריו צ"ל דהא דתני בחוספתא דאין לו פדיון אאמד"ר ולדידי' הכי מוכח מהספרי דגם בקדושת דמים עובר משום לא תעשון ולהלכה הא הסכימו הפוסקים דנתיצה מביהכ"נ א"א מדרבנן י"ל דלפי דביהמד"ר יש לו פדיון פ"י מכירה וליכא בזה משום לא תעשון מה"ת, ומאי דמבואר דלוקה בשורף עצי הקדש י"ל דהיינו בעצים לאחר ששיפן דאין לו פדיון מה"ת כמבואר במנחות דק"א או בקרבן עצים דאית בהו קדושת הגוף אבל בעצים קודם ששיפן באופן דאין בהו רק קדושת דמים ליכא משום לא תעשון.
ב
ובזה י"ל ג"כ מאי דלכאורה קשה בפסחים כ"ו דמקשה והלא מעל המסיק והא י"ל דבשורף עצי הקדש לר"ל דחיי"מ שוגגין פטורין ליכא תשלומי קרן דמעילה משום דנתערב בו איסור אחר דלא תעשון ופטור מצד קלבד"מ וכל היכא דלא מעל לא יצא לחולין, ולמש"כ נראה דבפ"כ בקדושת דמים מיירי דאל"כ הא קדוה"ג א"י לחולין (והא דלא משני דמיירי בקדוה"ג לאחר ששיפן משום די"ל דאחר שהוסקו דמי לקדשים שמתו שאינם ראוים עוד ול"ש בזה עוד קדוה"ג דהקדש ורק משום קדושת דמים דמי הקדש לא גרע מדמי הדיוט שיש בו שבח עצים ובקדושת דמים הא אינו עובר משום לא תעשון, אלא די"ל דלמש"כ הנתיבות בסי' כ"ג דבקדוה"ג דמשלם משום כפרה ל"א קלבד"מ י"ל גם בקדוה"ג דל"א קלבד"מ ומחרב לשלם הקרן ומ"מ אין זה מספיק לתרץ במזיק הקדש דלא יפטור מצד קלבד"מ בקדוה"ג כיון דלא נהנה בשוגג ורק מזיק במזיד דאין בזה משום כפרה רק מדין וכיון דעבר משום לא תעשין נפטר מצד קלבד"מ, עוד י"ל דלהכי לא משני בקדוה"ג לפ"מ דמבואר שם דמה בין זו לערלה משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל וזהו בקדושת דמים די"ל מתירים ע"י פדיון משא"כ בקדוה"ג שאין לו פדיון וילה"ע בזה עפ"י מש"כ הש"ש לדון בקו' התוס' במגילה דכ"א דממונא לא בטיל ובזה ילה"ע ג"כ בדהתוס' דפסחים דכ"ט בד"ה אין פודין שהקשו דהא לאחר שנעשה אפר יכול לפדותו בהנאה וקשה דאיך ישרפנו דהא עובר משום לא תעשון וכבר הרגיש בזה בשו"ת בית אפרים, ותי' דבחמץ אין זה דרך השחתה ויש לעי' בזה דהא חד לאחה"פ אע"ג דדהגל"מ לאו כממון דמי ולמש"כ דבקדושת דמים ליכא משום לאו דלא תעשון אתי שפיר ויש לפשות סמוכין ולישב בזה דהר"מ פ"ד מה עכו"ם הל' י"ג קדשי בה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, והראב"ד תמה דלמה שורפין אותן שלל שמים הן, והכ"מ כתב להליץ דבהמת עיה"נ מיקרי ואריא דהקדש הוא דרביע עלי' וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיה"נ, ולפי"ז לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בה"ב וקשה דהא ממעטינן מחוברין משום דאת כל שללה תקבוץ מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה, וא"כ ה"נ בקדשי בה"ב הא מחוסר פדי', וכמו דאמר בר"פ כסוי הדם ובר"פ ראשית הגז יצא זה שמחוסר פדי' וכיון שא"א לשרוף קודם פדי' ומחוסר פדי א"כ דמי למחוברין. וראיתי שכבר התעוררו בזה וגם פשוטו של דבר תמוה מהכ"ת שיהי' חיוב פדי' לשורפו אח"כ כיון דאריא רביע עלי' לפני פדי' ולמש"כ י"ל עפמש"כ בחי' הר"ן בסוף סנהדרין בשם הראב"ד דלא גרים גבי מע"ש כגון דנפלו מחיצות ואעפ"י שיהי' המחיצות בכ"ז פוטרין משרפה מחמת שמחיצות אינן קולטות רק מדרבנן ואינן פוטרות משרפה. ולפ"ז גם בקדשי בה"ב כיון דמה"ת ליכא בהו משום לא תעשון וראוין לשריפה לקיים בו עיה"נ אין איסור דרבנן פוטרן מחיוב שריפה ול"ש בזה מחוסר פדי' דהא מדאורייתא א"צ פדיון כלל ובר שריפה הוא, ומ"מ צריך פדי' דמדרבנן מיהא אסור בשריפה ואח"כ שורפן ומאי דקשה דהא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכמבואר בפסחים דכ"ט אף בקדושת דמים וה"ה שארי הנאות כמש"כ התוס' וא"כ גם בעיה"נ כיון דאסור בהנאה א"כ איך יפדם,
ואין לומר דמ"מ מדאורייתא מיהו פדוי דאין פודין אאמד"ר והא מדאורייתא בלא הפדיון בר שרפה הוא ומדרבנן דאסור לשורפו הא אינו מועיל הפדיון מדרבנן, נראה לפי מאי דמשמע מדהתו' בב"מ דנ"ג בד"ה לא פלוג דגם בעיה"נ תלוי בגמר דין וכ"כ המקור חיים בס' תמ"ח בישוב קו' השאג"א בעיסה של עיה"נ דהגמר דין אוסרתה א"כ ראוי לפדיון לפני הגמר דין ליהנות ממנו וזהו רק לפי שחל עליו איסור הנדחת אבל בשל שמים שלא חל עליו עיה"נ ופדה דמי כמו שקנה אותם אחר שהודחו ויעוי' ברש"י במופקדים בעיר אחרת ובמח"ת סי' תס"ד דבכה"ג אינו נאסר ועכ"פ גם אי נאסר לא הי' חיוב לפדותו להביאו לידי גמר דין כיון דאין הגמ"ד אוסרתה לפני פדיון אבל כיון דאיסור עיה"נ רמי עלי' מה"ת גם לפני פדיון ויש עליו מצות שריפה ממילא ראוי לפדותה קודם גמר דינה כדי לקיים אח"כ מצות שריפה, אולם בתשובות פאר הדור להרמב"ם סי' ע"ו מבואר וז"ל ועל מה ששאלת השורף עצי הקרש הם העצים אשר הם הקדש לבדק הבית אבל מה איכפת לן מי הקדישן או שהגזברים קנו אותן מא' הם פצים מוכנים לבדק הבית עכ"ל ומפרש שם ד' הרמב"ם דפ"ו מהל' יסוה"ת דהשורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה דקאי על עצים של בה"ב, ומפורש דעל בה"ב לוקה משום לא תעשון, ולפמש"כ דמפורש בדברי הרמב"ם בפאר הדור דגם בקדשי בה"ב עובר משום לא תפשון מן התורה צ"ל דבאמת משום לאו דלא תעשון לא הוי שלל שמים כלל וכ"כ הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין דקי"ג דמזוזה הוי שללה דראוי' למכירה ורק דאסור לשורפה משום הלאו דלא תעשון ולהכי אמר ר"א דעיר שיש בה משום מזוזה אין שורפין אותה משום דא"א לקיים כל שללה, ובאמת דרש"י שם דבמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשורפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא. דהא שלל שמים הוא צ"ב דא"כ דהר שלל שמים הלא יקויים שפיר כל שללה והרש"ש שס הגיה בדרש"י דהאי לאו שלל שמים הוא ומכוין עם ד' הרמ"ה (וע' במנח"ח במצות שריפת נותר מש"כ בכונת רש"י לתרץ קושיית הפו"ח דליתי פשה ולידחי ל"ת) ולהכי בקדשי בה"ב שפיר יש עליו חיוב שריפה דלא הוי שלל שמים מ"מ כיון דאסור לשרוף משום לא תעשון ולהכי פודה ואח"כ שורפן מ"מ צ"ע ניהו דלא הוי שלל שמים מ"מ מאי שנא קדשי בה"ב תשארי פקדונות שלא נאסרו כיון דשייך להקדש וצ"ל כסברת הכ"מ דרק אריא דהקדש רביע עליו ולא דמי לפקדונות ויעוי' ברמב"ם בפ"ז מהל' עירוכין דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד וההקדש חל והפודה מן ההקדש צריך לשלם להבע"ח משום דהשיעבוד חל מעיקרא אלא דאריא דהקדש רביע עלי' ולכשנפדה חזר להקדישו מ"מ צ"ע סברא זו כיון דקדשי בה"ב אינו שלו מאיזה טעם יחשב שללה שיחול על זה איסור עה"נ והנה בהא דפליגי אביי ורבא בפ"ז די"ג דלאביי אסור משום לא תעשון ולרבא משום דנראה כמטיל בקדשים וצריך טעם דכיון דיש איסור לא תמשון בקדשי מזבח מה"ת א"כ למה דחיק לשנויי מפני שנראה כמטיל מום.
ולכאורה י"ל בטעמא דרבא דאיסור לא תפשון אינו אלה בעושה דרך השחתה כמש"פ הרמב"ם והאי דכונתו משום תקלה ואין כונתו לאבד ולהשחית ככה"ג לא אסרה תורה, אך לפי"ז הא דין זה דבעינן בדרך השחתה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא (וגם יש לחלק דמס' גם זה דרך השחתה דוקא בסותר ע"מ לבנות במקומו חשוב בנין אבל הכא המעשה מצד עצמה השחתה היא וחילוק זה מבואר בפוסקים וילה"ע מד' רש"י בבכורות דכ"ה בפרה דחשיב לה דבר שא"מ ועי' בש"ג בפ"ד דשבועות) אולם פשוטן של דברים נראה דגם לאביי דאוסר משום לא תעשון אינו אלא על גיסטרא אבל עיקור פרסות הוא משום בזיון קדשים דבעיקור שאין זה השחתה לגמרי אינו עובר משום לא תעשון וכן מבואר מד' הר"ן בע"ז דהביא כל התירוצים על עיקור משום בזיון קדשים ועל גיסטרא משום לא וכ"כ התורת חיים דלהכי לא קאמר אלא אמר אביי יעושה"ט והוא מחלק שם דבזה"ז לא החמירו משום לא תעשון בעיקור פרסות ובפשוטו נראה דגם בזמן הבית אינו עובר משום לא תפשון ע"ז ולא דמי לנותץ אבן מן המזבח דאי נימא דאיכא לא תעשון א"כ למ"ל קרא דלא יהי' בו מום על איסור הסלת מום דהא כיון שמטיל מום בו הרי הוא משחית הקדשים ועובר משום לא תפשון וגם במטיל מום בבע"מ יאסר מן התורה משום לאו דלא תעשון (והמנח"ח כ' דגם במטיל מום איכא משום לא תעשון אבל לפ"ז יקשה דגם במטיל מום בבע"מ יאסור ושינויא דרבא לפי"ז על הקו' דעיקור דלא איצטריך לשוויי משום בזיון קדשים. אלא דנראה כמטיל מום בקדשים ולמש"כ בעיקור פרסות וכדומה היכא שאינו מפסיד ומשחית לגמרי דל"ש לא תעשון א"כ במזיק את הקדש בקדשי בה"ב או בקדשי מזבח (באופן שאין בו מום) דל"ש בו משום לא תעשון משכח"ל מזיק את ההקדש לחייב בלא קרא דכי יאכל פרט למזיק בגוונא שמפסיד ופוחת לגמרי אך בהיזק הניכר ואע"ג דבודאי אסור מה"ת להפסיד קדשים כדמוכח בחולין דקל"ה דגם כחש אסור מה"ת היינו משום שימור קדשים וכמו שאמרו במע"ש בסוכה דל"ה מפני שמפסידה משום דאיקרי קדש אבל בודאי דאין זה משום לא תעשון וא"ש קושיתו בפשיטות, ובס' משנת חכמים כ' דגם באוכל קדשים עובר ג"כ משים לא תעשון ולפ"ז יש לפלפל בד' הירוש' תרומות פ"ו מאיש כי יאכל בשגגה, ומסיק אלא רשב"ל כדעתי' דכיון דגלי רחמנא דמשלם הרי גלי רחמנא דאין לאו דלא תעשון פוטר, עוי"ל דבמזיק את ההקדש שלא בדרך השחתה דכונתו הי' ע"מ לתקן דאינו עובר משום לא תעשון דמ"מ אם הי' היזק עי"ז להקדש הי' חייב ולא דמי לחיי"מ שוגגין כשלא בדרך השחתה אין כאן עבירה ומה שתי' מעכ"ת דר"ל ס"ל דהיזק שאינו ניכר שמה היזק ומשכח"ל במטמא את הקדשים אינו מספיק דהא לר"ל עובר משום בכל קדש לא תגע במטמא קדשים ועיקר האיסור משום מטמא כמש"כ המאירי בשבת דצ"א והד"ק דפטור מצד חייבי מלקות שוגגין משום לאו דלא תגע.
ג
ומה שהעיר ידידי כת"ר ני' בשלהי חגיגה הזהר שלא תגעו בשלחן משום דא"א לסלקו ממקומו כפירש"י שם תקשה לר' יוסי דאמר אפי' סילק את הישנה שחרית והחדשה ערבית הוי תמיד א"כ אפשר לטובלו בינתים וע"ז חידש דלר"י ע"כ ערבית לאו דוקא דאף דבקדשים הלילה הולך אחר היום מ"מ נראה דבעי הסידור בשבת ולפ"ז הא לשי' הרמב"ם בעי עדיין הערב שמש אך לפ"ז יקשה מאי פריך הא כלי עץ העשוי לנחת הא לר"י אפשר לטלטל ממקומו בנתיים בשבת ומזה הוכיח הרמב"ם שיטתו דכיון דהוקבע לעמוד על מקומו אף דמותר לטלטלו הוי כלי העשוי לנחת כמש"כ בפ"ג מהל' כלים הל' א' דלא כהראב"ד שם עכ"ד ויפה העיר אולם מאי דמספקא לי' אם יסדר ערבית בלילה הוי תמיד והכריע כן מסברא דאין זה ביום השבת הוא באמת תלמוד ערוך במגילה ד"כ שם דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום לאתויי סילק בזיכין וסידור בזיכין כר' יוסי ומבואר דהוי מצותו ביום דוקא, והנני מתפלא על האור חדש בפסחים דק"ט בשלחן של מקדש של פרקים הוי שכ' בשם האור יקרות דלהכי הטבילו אותו בפנים משום דא"א לטובלו כ"א בשבת בין הסילוק והסידור וא"א לטבול בחוץ משום דאין מטבילים כלים בשבת רק בפנים טובלין דאין שבות במקדש יעוי"ש והאו"ח השיג ע"ז דהא אפשר ליטבול במוצאי שבת לר"י והדברים מתמיהים דהא מנותו ביום השבת וכשר כל היום דוקא וראיתי שהרגישו בזה ומה דתנן במנחות ד"ק סודר את הלחם ואת הבזיכין למחר השבת פסולה אין ראי' דלאחר השבת היינו למחר וכן פירש"י שם לאח"ש למחר ולכאורה הי' נראה מפירש"י דרצה לפרש המשנה אליבא דכו"ע גם לר"י ולהכי לא פירש במוצאי שבת אבל ז"א שהרי מפורש במגלה לר"י מצותו כל היום דוקא ולפי הנראה כונתו בזה דאף דהי' הסידור ביום מ"מ פסולה משום דל"ה ביום השבת אבל בסידר בלילה פסולה משום דמצותו ביום והנה בעיקר קושיתו דהא אפשר לטבול בינתיים אין זה פשוט דמותר לטבול בשבת אף במקדש דלא כל השבותין שוין ועי' בהגהות מצפה איתן בפסחים דק"ט (וכן יש להוכיח מדהתוס' פסחים ד"ע גבי קופץ שהקשו דהא אין טובלין בשבת והא איפשר לטבול בפנים אך י"ל משום דאסור להכניס כלים טמאים למקדש) ולפ"ז יש לתרץ ג"כ משה"ק דהא אפשר לטלטלו בשבת בינתיים משום דהשלחן אסור בטלטול בשבת דהוי בסיס לדבר איסור ולחם הפנים דהוי קדש ואסור בטלטול וכמו שמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ו סי' ז' ולהכי הוי כלי עץ העשוי לנחת אולם בירושלמי פ"ג דחגיגה שם תני שולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת דברי ר"מ וחכ"א מיד ופי' בפ"מ שם דמטבילין בשבת בין הסילוק והסידור דאין כאן אלא משום שבות ואין שבות במקדש וע"ע בנועם ירוש' שם ואיך שיהי' מפירושו עכ"פ מבואר דמטבילין בשבת אבל גם למש"כ לתרץ משום דבעי הערב שמש לשי' הרמב"ם אינו מספיק דנראה דלר"מ ניהו דביום השבת בעי הסידור ביום דוקא אבל בימות החול אם סילק את הלחם מעל השולחן שחרית ואח"כ הניחן בלילה הוי ג"כ תמיד וא"כ אכתי יקשה לר"י הא אפשר לסלק הלחם ולטבול השלחן ביום ולהניחו אח"כ בלולה ואם שלא מצאתי מפורש לר"י בימות החול אם רשאי לסלק מן השלחן ביום אבל לכאורה נראה כן בד הפנים יפות פ' תרומה שהשיג מה"ט ע"ד האור יקרות דא"כ יש לו תקנה לטבול השלחן בחוץ גם בימות החול והנה בירושלמי בפ"א דיומא הל' א' מבואר אר"י מישיבת אהרן ובניו למד כו' כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום יפו מבואר לכאורה דתמיד מיקרי שימסור יום ללילה שיתחיל שם מבעוד יום ועי' בפ"מ שם כלומר הא וסידרו את החדשה בין הערבים דמשמע דמיהו צריך החדשה ביום מקודם הלילה עי"ש ולפ"מ דמדמי לישיבת אהרן ובניו דצריך שימסור יום ללילה א כ דגם בלחה"פ צריך שימסור יום ללילה אף בימות החול וא"ש גם בימות החול כיון דבעי הערב שמש לשי' הרמב"ם אך מד' הגמ' דקאמר מדברי ר"י נלמד דאפילו קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש כו' מבואר דוהגית בו יום ולילה מקיים בו אף שאיני מוסר יום ללילה (ואולי גם בד' הירוש' אין הכרח כ"כ כמש"כ הפ"מ אלא דסידור החדשה בשבת דצריך שיהי' ביום דביום השבת יערכנו כתיב אך בשטות הירוש' נראה כדבריו) אך גם לד' הירושלמי דצריך שימסור יום ללילה קשה דהא כל הכלים שהי' במקדש הי' להם שניים ושלישיים כמבואר בשלהי חגיגה שם וא"כ יש להשלחן בדין שיהי' לו אחר במקומו רק לפי שא"א לסלקו ולשום אחר במקומו וכמש"כ הפיה"מ להרמב"ם חגיגה שם וא"כ לר"י דגם זה הוי תמיד אם יש הפסק בינתיים א"כ אם נטמא השלחן אפשר לסלקו ולהשים אחר במקומו ולטובלו ולהניחו בהערב שמש ולהחליפו אח"כ ובשבת אפשר לסדר החדשה על השלחן האחר אחרי שסלק הישנה מהשלחן הטמא ועל ימות החול אפשר לתרץ משום דע"י השולחן יטמא הלחם והלחם יסמא את השלחן השני אבל בשבת קשה דהא סידור החדשה אפשר לסדר בשלחן השני (ובזה הי' אפשר לפרש ד' הירוש' דשלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו בשבת וחכ"א מיד ויועי"ש בפני משה ובנועם ירושלמי שם דאם נטמא בחול ממתינין על שבת לטובלו וכו' ולפמש"כ י"ל ג"כ דבחול א"א לטבול בינתים ולהחליף על השולחן השני משום דהלחם יטמא את השולחן משא"כ בשבת אפשר לסדר החדשה שם ואין ראי' מד' הירוש' דא"צ הערב שמש דגם בהע"ש אפשר ע"י השלחן השני כאמור ובע"כ דמתניתין דלא כר"י ולהכי אי אפשר לטלטל את השלחן ממקומו ואין זה תמיד ולהכי מקשה ג"כ הש"ס הא הוי כלי עץ העשוי לנחת משום דבע"כ א"א לטלטלו מדאמר הזהרו שלא תגעו וממילא הא הוי כלי עץ העשוי לנחת,
וראיתי במל"מ מהל' מטמאי משכב ומושב שמפרש בד הרמב"ם מוציאין את השולחן לחוץ ומראין לעולי רגלים יעו"ש ותמיהני לדידן דקיי"ל כר"י איך הי' אפשר להוציא את השולחן לחוץ ולבטל מ"ע דתמיד ומד' הירושלמי שהביא בסו"ד אין הכרח כ"כ דאיפשר דקאי לר' יוסי ובמשנה בירושלמי לא נאמר כלל האמור במשנתנו הזהרו שלא תגעו ועיי"ש ולמש"כ יובן ג"כ דהגמ' ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה שולחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד וק"ל ניהו דלא כתיב בי' תמיד מ"מ הא צריך להדליקו בין הערבים ויטמא השמן והפתילה ולשי' הרמב"ם הא בעי לטומאת פ"ה הערב שמש א"כ אף דלא כתיב בי' תמיד מ"מ תחלת הלילה א"א להדליקו ולמש"כ כיון דלא כתיב בי תמיד ואפשר לזוז ממקומו מחליפין את המטרה הטמאה בטהורה ואפשר להדליק כל הלילה וא"ש, מ"מ אין הכרח כ"כ דסתם משנה דלא כר' יוסי אף לפי גירסתו הזהרו שלא תגעו בשלחן דהא המשנה יל"פ דלהכי הי' נזהרין מטומאות ע"ה דכיון דלחם הפנים על השלחן א"כ מ שכל הכלים טמאים אחר הרגל דרק ברגל גופא דין חברים הם ה"נ יטמא הלחם הפנים מהשולחן כיון דלאחר הרגל השולחן גופא צריך טבילה א"כ אין ראי' מכל הכלים שהי' במקדש כלים רבים (דאי ביש בהכלים דבר קדש א"כ לאחר שעבר הרגל טמא הוא) אבל השלחן שהי' עליו הלחם הפנים דלאחר הרגל טמא הלחם הפנים למפרע וכמו שפירש"י שם דהא הטומאה חלה באותה שעה רק דבשעת הרגל לא גזרו בה רבנן אבל אח"כ מגעו טמא למפרע ונראה לפ"ז דאף אם סילק הלחם מעל השלחן לפני כלות הרגל מ"מ טמא הלחם הפנים אח"כ שא"צ שיקבל טומאה מהשלחן שמעצמו הוא טמא והברייתא דתני מנורה מוכרח דהטעם משום דא"א לטלטלו משום דכתיב בי' תמיד ולהכי מפרש הש"ס למתניתין ג"כ מה"ט אבל בגוף המשנה אין הכרח כ"כ וילה"ע לפ"ז מדהגמ' דהול"ל דבהא פליגי תנא דידן ודברייתא דמשנתנו ס"ל כר"י ולהכי דוקא בלחה"פ הטעם משים דיטמא הלחה"פ משא"כ במנורה ומסתמא דגמ' יש להוכיח באמת דמתניתין דלא כר' יוסי.
ד
ומשה"ק כת"ר בדהג"מ פסחים דס"ו פסח בשבת היכי מצי מקדיש לה הרי הקדש ותרומה שני כתובים הבאים כאחד דמהני מחשבה בלב כמבואר בשבועות דכ"ו והא כ' התוס' בחולין ד"ו ובגיטין דל"א דלהפריש תרומה במחשבה מותר בשבת א"כ הרי אפשר להקדיש בשבת במחשבה עכ"ד יפה העיר באמת גוף דהתוס' שמדבריהם נראה מפורש דאפילו בטבל גמור אפשר להפריש תרומה במחשבה תמוה מהא דקאמר הגמ' שאני טבל שאם עבר ותקנו מתוקן והוי מוכן אצל שבת תיפ"ל דהא מוכן הוא אצל שבת דהא אפשר להפריש במחשבה ובאמת השימק"ו בביצה דל"ד מפרש הכי הא דטבל מוכן הוא אצל שבת לפי דאפשר להפריש במחשבה וכבר תמה בזה השעה"מ בהל' תרומות וקדמו התוס' רי"ד בשבת דקמ"ב שהאריך להקשות על שיטה זו מהנ"ל ומר"פ מפנין דלמ"ל למימר דאי בעי מפקיר תיפ"ל דבידו להפריש במחשבה ומכ"ד יעו"ש אבל גם לשי' התוס' שכ' דתרומה איתא במחשבה בשבת אפשר דוקא לתרום דאין בזה רק משום מתקן וגם להרמב"ם דנקיט משום מקדיש ג"כ היינו דדמי למקדיש אבל מקדיש ממש אין כאן דאין בהפרשה הוצאה מרשות לרשות וגם מעיקרא בעודו בטבלא פתיך בו תרומה וכמש"כ הר"ן בנדרים פ"ד ובסוכה דל"ה ועי' יבמות פ"ו משא"כ במקדיש שיש בו משום הוצאה מרשות לרשות וגם במחשבה כמסירתו להדיוט כמבואר במרדכי בקדושין ובזה מחשבה כמעשה כדקאמר בתמורה דבדבורו קא איתעביד מעשה בתמורה הייני הוצאות רשות מהדיוט להקדש וכמש"כ השימק"ו בב"מ מ"ג לחלק בין מימר למפגל ודוקא בתרומה דמשום מתקן מנא והיינו תולדה דמכה בפטיש כיון שע"י מחשבה מותר לעשות מלאכה לא גזרו בזה דגם המלאכה בעצמה אם היתה נעשית ע"י מחשבה לא נאסר משא"כ במו"מ כיון דיש כאן הוצאות רשות גם ע"י מחשבה אסור סוף סוף הא איכא הוצאה מרשות לרשות וגזירה שמא יכתוב איכא גם ע"י מחשבה.
ה
ומש"כ כת"ר לתרץ עפי"ד העונג יו"ט שכ' להקשות ביש יד לצדקה תיפ"ל מטעם מחשבה ותי' דמצד מחשבה אין גוף הסלע נתפס ורק הוא מחויב לקיים נדרו ונפ"מ לענין התפסה ויורשים ובזה תי' גם קושייתו דאין ההקדש נתפס במחשבה אבל ד' העונג יום טוב לא נהירין לי ולכאורה יש לדייק כדבריו ממשמעות לשון הרמב"ם פי"ד מהל' מעה"ק הל' י"ב בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדבת לב יתחייב להביא וכן כל חיוב מנדרי קדשים ונדבות עכ"ל ומדיוק לשונו משמע דהר"ז חייב להביא קאי גם על זו עולה יש לדייק דרק חיוב נדר עליו ולא התפסה בגוף הקרבן אבל בד' המרדכי על הא דקידושין כיצד אמל"ג כמסל"ה האומר שור זה עולה בית זה קרבן קנה וכתב דה"ה במחשבה בלא אמירה דכתיב כל נדיב לב עולות אלמא דבשור זה קנה ההקדש אף במחשבה ועוד דהא הקדש ותרומה ש"כ הב"כ וכמו דתרומה נתפסת התרומה בעצמה כמ"כ הקדש ופשוט דאין חילוק בין מחשבה ודבור ומה שהוכיח העונג יו"ט מנדרים ד"ז באיבעי דיש יד לצדקה כבר קדמוהו השיטה מקובצת לנדרים שם ובפשיטות י"ל עפ"מ שאמרו בשבועות דכ"ו גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא בשפתיו דגרע וע"ע בטו"א באבני שהם חגיגה די"א ובתוס' ערכין ד"ה המתכוין לומר תרומה וכן ממאי דאיתרבאי שליחות דתרומה ולא מהני מצד מחשבת המשלח משום כיון דרוצה בהפרשתה לא חלה המחשבה וע"ע בפרמ"ג או"ח תמ"ח סק"ח עוי"ל עפמש"כ התוס' בשבועות ד"כ לישנא דאיתקל דכונתו כפי מה שיוכיח הלשין שיוציא מפיו וכתבתי בזה במק"א.
ו
ומה שהעיר ע"ד רש"י בקדושין די"ג האשה שהביאה חטאתה ומתה ביולדת דלפי פי' הר"ח בזבחים ד"צ בתוד"ה למקראה שיקדיש העולה קודם החטאת ומקושיתם מערכין דכ"א מבואר דס"ל להתוס' דגם בדיעבד מעכב אם שינה והקדיש החטאת קודם לעולה א"כ לא הפרישה מחיים לא משכח"ל דא"כ נפסל החטאת קודם וגם לישב דמיירי שנאבד העולה אחרי שהקדיש והפריש החטאת מסתפק בזה דאפשר בכה"ג פסול כיון דצריך להקדיש עולה אחרת ונמצא הקדש החטאת קודם להקדש עולה הקריבה וצ"ל לפ"ז דהר"ח אינו מפרש כפירש"י ביולדת זה ת"ד, בפשוטו היה נ"ל דגם לשי' הר"ח בזבחים אין זה לעיכובא דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב וכשי' התוס' בקדושין די"ג ובכמה דוכתי בדין חטאת קודם לעולה ומה דדייקו התוס' מערכין דכ"א נראה משום דמוכרח מדהגמ' שם דקאמר בעולת יולדת מודה דאין ממשכנין מאי ניהו דאקדמי' קרא והא גם לפי הס"ד דלהקרבה קודם אין זה אלא לכתחלה דהא לא שינה עליו הכתוב לעכב ודמי לחייבי עולות דאע"ג דאיכא מצוה דהקרבת עולה ממשכנין ונראה דשאני שאר חייבי עולות דחיישינן דאתי לשהויי ויעבור על בל תאחר ובחייבי חטאות דבאין לכפרה לא אתי לשהוי ולא חיישינן רק משום דאתי לשהויי ושלא יקריב הקרבן משום דחוי אבל שיעבור עבירה בפועל בקום ועשה לא חיישינן ולפיכך שיקריב החטאת קודם לעולה לפי הס"ד ולא יקריב כדינו ויעבור על עשה דלמצוה וכן לפירוש הר"ח דצריך שיקדיש העולה קודם לחטאת ויעבור בפועל ויקדיש החטאת קודם לעולה ועובר על עשה דלמצוה נהי שאינו נפסל הזבח לא חיישינן וע"כ הקשו התוס' לפי פי' הר"ח דמאי מקשה והאמר רבא למקראה כו' דהא לפי פי' הר"ח צריך שיקדיש העולה תחלה ולא דמי לשאר חייבי עולות דחיישינן לשהויי בשלילה, ולכאורה הי' נ"ל ליישב שי' ה"ר חיים דלפי הס"ד דס"ל שצריך שיקריב העולה תחלה ולהכי אין ממשכנין דהא להקריב צריך הכהן ואיך יעבור הכהן על דין דלמצוה דצריך להקריב העולה תחלה לחטאת ואיך יקריב החטאת קודם כדי להרויח לבעלים לבלי הקריב את העולה אח"כ כלל אבל לפ"מ דאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב נהי דצריך שיקדיש תחלה העולה קודם לחטאת בזה שהבעלים יקדישו אותו קודם ויתרשל בהקרבת העולה דהא ניתרת בקדשים בלא"ה וא"ש וראיתי בס' מנחת חינוך מצוה קס"ח שכ' מסברא דכיון דקדימה אינו אלא למצוה אין סברא דלא למשכן מחמת הקדימה אלא דהר"ח אינו מפרש כפי' התוס' ומפרש כמו שפי' רש"י בערכין ד"ה מאי נינהו שפי' דהסברא כיון דאקדמי' קרא א"כ העולה מעכבת מלאכול בקדשים פ"כ אין ממשכנין פ"ז מקשה והאמר רבא למקראה היינו לענין קריאת שם להקדיש אבל עולה אינה מעכבת ומותרת לאכול בקדשים בהעולה א"כ למה לא ימשכנו ולבסוף כ' ודרש"י צ"ע מהכ"ת מדאקדמי' קרא נאמר דמעכב הכפרה יעושה"ט ותמיהני למה הסב בדרש"י כונה אחרת הלא דרש"י ברור מללו כפשוטן דהא דקאמר בעולת יולדת אין ממשכנין ופירש"י משום כפרה הוא כחטאת חלב אלא משום דמעכב באכילת קדשים וכדקאמרי בתחלה בחטאת נזיר דממשכנין כיון דאמר מר כו' משום דאינו מעכב בהיתר וביולדת דמעכב ולא משתרי בקדשים להכי אין ממשכנין ולפיכך לפ"מ דס"ד בעולת יולדת מה ניהו דאקדמי קרא שצריך להקריב את העולה תחלה ואח"כ החטאת ונמצא שאינה נתרת בקדשים דהא למצוה צריך שיקדים העולה תחלה ובודאי אי נימא דאינו מעכב הסדר אם הקריבה החטאת לחוד הרי היא נתרת בקדשים וע"ז מקשה הש"ס והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ולפירוש הר"ח דצריך שיקרא שם ויקדיש העולה תחלה למצוה וכ"ז שלא יקדישנו לא תבא לידי היתר קדשים מאי מקשה הש"ס ואינני יודע היכן מצא המנח"ח דכיון דאקדמי' קרא לעולה ע"כ מעכבתו מלאכול בקדשים דמש"כ דמעכבתו היינו לפי פ' ההו"א שצריך להקריב העולה תחלה וכן מבואר להמעיין בדרש"י שם והאמר רבא למקראה כי' ולא שתקרל תחלה ע"ש ובעיקר קושיתם ע"ד הר' חיים גם אם נאמר בשטתו דמעכב אפילו בדיעבד וכשיטת הריטב"א בהקריב עולה קודם לחטאת כמ"כ ביולדת אם הקדיש החטאת תחלה פסול בדיעבד נראה לפי המבואר בד' התום' זבחים ד"ר ובכ"ד דאי לאו קרא דוהעלה הי' פסול מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום וה"נ נאמר בהקדיש חטאת קודם לעולה שהוא מחוסר זמן לפי שמן הדין עליו להקריב את העילה תחלה אבל בהקדיש העולה ואח"כ החטאת כדין והקריב את החטאת ואח"כ מת העולה אין זה בגדר מחוסר זמן כלל דהא ראוי הי' להקדיש לחטאת ולהקריבו כדין כיון שהעולה מוכן ועומד לפניו ומכ"ש שנאבד העולה וכיון דבשעה שהקדיש לא הי' מחוסר זמן) וכל היכי דאיתא בגזא דרחמנא איתא והרי קיים כמצוה והקדיש העולה תחלה ואח"כ החטאת ומה לי שנאבד העולה כיון דבשעה שהקדיש לא הי' מחוסר זמן והקרבת החטאת היא קודם לעולה וזה פשוט בכה"ג שנאבד מחויבים היורשים להביא עולה אחרת (או גם באופן שהקריבו העולה שלא לשמה דגם הזבח כשר ואינו עולה לבעלים לשם חובה וצריכים היורשים להקריב עולה אחרת דלאח"מ עלו לגמרי לשם חובה כמש"כ התוס' בזבחים ד"ד בד"ה מצינו),
ומה שהביא מעכ"ת ראי' מערכין דכ"א דאכתי גם בחייבי יולדת הוצרך דמאי יעשו אם ימות או יאבד העולה והחטאת תהי' כבר קריבה במאי יכופו להפריש אחרת עכ"ד וראי' זו איני מכיר כלל דבודאי דבחייבי עולות דממשכנין אותו אם ימכר אותה עולה להגזבר יוצא ידי משכונו ולא חיישינן שמא ימות או יאבד והכא בעולת יולדת כיון שצריך להקדיש את העולה שחלה וכיון שהקדישה הרי היא ברשות ההקדש יצא ידי משכונה ואם באמת יארע שימות או יאבד אחר שיקרב החטאת אז יהי' הדין כשאר מחויב עולת דממשכנין אותי ז ומה שהעיר עמש"כ לחלק בין קו"ע מהמבואר בערכין דכ"א הכל מודים בחטאת נזיר דממשכנין הואיל דאמר מר ואם גילח א' משלשתן יצא והא גם בנזיר דינו דחטאת קודם לעולה לכתחלה כמש"כ התוי"ט בנזיר במשנה דמ"ה ואיך יעבור הכהן ויקריב העולה או השלמים קודם לחטאת וכן העיר ממש"פ הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דמצוה להביא החטאת תחלה ובפי"ד מעה"ק פ' דחטאות נזיר ממשכנין זה ת"ד, בפשוטו אין זו השגה כלל דמאי דמבואר בגמ' הכל מודים בחטאת נזיר דממשכנין כו' הפי' באופן שכבר הקריב העולה או השלמים דכיון דאם גלח על אחד משלשתן יצא לפיכך ממשכנין וכן מבואר בפירוש רבינו גרשום שם ומדברי רבינו גרשום.
נראה דס"ל כשי' הרמב"ם והרע"ב והתוי"ט דמצוה דחטאת קודם לעולה גם בנזיר ולהחילוק שחלקתי דבקו"ע לא יעבור וע"כ כ"ז שלא הקריב עולה או שלמים אין ממשכנין לחטאת דהא בודאי יקריבנו מתחלה ומעכב הכפרה אבל בדיעבד שכבר הקריב העולה או השלמים ממשכנין לחטאת נזיר כיון דכבר יצא והותר בכולן
ח
ומש"כ ע"ד התוס' בתמורה די"ט. שהקשו בהא דשבועות די"א הא דאמר לדמי עולה דקדוש קדושת הגוף והא דאמר לדמי נסכים דאינו קדוש. דמ"ט אינו קדוש קדוה"ג וכתבו ושמא אתי כר"ש דכל מילתא דלא חזי לגופי' אינו קדוש ובאמת מד' הרמב"ם בפ"ד מהל' פסוהמו"ק באשם דפסק כרבנן דצריך רעי' הרי דקדוש קדוה"ג ובפ"ג מהל' מעילה הל' ג' פסק דהמקדיש לדמי נסכים קדוש קדושת בה"ב ושמע לתרץ משום דלא עדיף מנסכים דכל זמן שלא הוקדש קדושת כלי יש לו פדיון וע"כ אע"פ דהוי נכסים ממש מ"מ הא ליכא קדושת כלי משא"כ במקדיש זכר או נקבה לרבנן לדמיו שפיר קדוש קדוה"ג.
ראיתי בחתם סופר חאו"ח סי' קמ"ג שבאר בזה דברי המג"א סי' תס"ט ממש כדברים האלה דכונת המג"א דמשבועות י"א מוכח דאפילו הקדיש סלת להנחה ממש עדיין לא קדיש קדוה"ג עד דקדיש בכלי שרת ולא דמי לבע"ח דבדבורא בעלמא נחית לי' קדושת הגוף דבהני אפילו אמר לדמי נסכים דלא חזי מ"מ חל עלי' קדוה"ג לרבנן דר"ש משא"כ אותם שצריכים קדושת כלי כגון סולת למנחה שאפילו מקדיש אותם לדחזי לא קדוש קדוה"ג עד שהקדישו בכלי מכש"כ חטים יעוישה"ט. ולפה"נ בד' החת"ס לישב דברי התוס' שיש חילוק בין בע"ח דחל עליו קדושת הגוף אפילו לדמי נסכים בין סלת למנחה אבל בד' הרמב"ם שפסק כרבנן דר"ש ומ"מ ס"ל גם בבהמה כשאמר דמי בהמה זו לנסכים בפ"ג מהל' מעילה דהרי הן כקדשי בה"ב וע"כ צ"ל כיון דרוצה להקדיש קדושת נכסים לא עדיף הבהמה מהנכסים וכיון דאין בו קדושת כלי הרי הן כקדשי בה"ב, שו"ר בחידושים למנחות המיוחסים להרשב"א בדק"א שם שכ' וז"ל וגם דשמואל ל"ק לדרבא משום דהתם גבי קרבן בהמה כיון דאמר לדמי עולה דאיהו ראוי לעולה סבר דתפסה בי' קדושת הגוף משום דבהמה תלוי קדושת גופא בהקדשא אבל במנחות דאע"ג דהקדישן למזבח אינן קדושין קדוה"ג עד שיקדשו בכלי אע"פ שקדושת הפה שלהן למזבח לא קדישי קדוה"ג אלא של דמים ונפדין אפי' טהורין, אולם בלשון הרמב"ם שם מבואר גס כדמי יונה זה לשלמים הרי הן כקדשי בה"ב וצ"ל בשי' הרמב"ם דס"ל דתרי מיגו לא אמרינן ודוקא במפריש זכר לדמיו או נקבה לעולה קדיש קדוה"ג אבל נקבה לדמי אינה קדוש שו"ר שהרגיש מזה במרכבת המשנה בפט"ו מהל' מעה"ק יעו"ש שכ' דהוי תרי מגו.
ט
וע"ד הריטב"א ביבמות דפ"ב והרא"ה בבדה"ב שכ' לדהכי חתיכות חטאת טמאות תעלה אף דהוה חהר"ל משום דאין איסורו מחמת עצמו והבה"ב תמה ע"ז מאיזו סברא דהא אין זה מחמת בלועה ועוד דגם בדבר חשב ליבטיל וע"ז השיב כת"ר לתרץ דבריהם וכונתם דכיון דהאיסור מחמת טומאה י"ל דלענין טומאה לא גזרי משום דין חהר"ל ובטל וממילא גם איסור שבו נפקע והרב דזאגר דחה דהא לר"ל דס"ל בפסחים דל"ד היסה"ד פסול הגוף כיון שנטמא הרי נאסר ג"כ מחמת היסה"ד ואף דלענין טומאה בטל יש בו פסול דהיסה"ד וכתב לתרץ דבחתיכות חטאת שאין לו בעלים ל"ש היסה"ד ז"א נראה מדברי התוס' דחגיגה דכ"א שנסתייע משקלים ומהירושמי דשקלים פ"ז שם וכן מפרת חטאת פסחים די"ח וגם לא בעינן שמירת הבעלים דוקא וע"י מי שהיה משומר די ועי' כה"ג בב"מ דף ל' בתוד"ה לאף דניחותא דעושה סגי, אולם לכאורה י"ל עפ"י המבואר בירושלמי ספ"ק דפסחים דמקשה מ"ט אין שורפין הטהורה עם הטמאה דהא נפסלה בהיה"ד ומשני הירושלמי דעדיין משמרה שלא יגע בטהרות והמפרשים שם שלא יתערב החמץ וא"כ גם זה חשוב שימור ומה"ט גם בחתיכות חטאת טמאות בטהורות לא הסיח דעתו שצריך ליזהר הטמאות שלא יגע בטהרות (וע"ע בירושלמי תרומות פ"ח) והנה התוס' בפסחים דל"ד בד"ה פסוה"ג הקשו בתלוי' אמאי לא יטמאנה הא כבר מסיח דעתו ממנה ולדברי הירושלמי לק"מ דהא משמרה שלא יגע בטהרות אולם הא גם מגוף דהג"מ דפסחים שם דשתילי תרומה ששתלן טהורין מלטמא ואסורין מלאכול דאסורין לכהנים הואיל ואיפסל בהסה"ד ותמוה דהא משמרן שלא יגע בטהרות ומוכח דלא כהירושלמי (אם לא דנימא דדוקא לר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה וכיון דמשמרה שלא יגע בטהרות אחרות הרי משמרה מן הטומאה אבל למ"ד דהיסה"ד פסול הגוף סוף סוף בכה"ג מסיח דעתו מאחד) ועי' בפ"מ בירושלמי תרומות פ"ח ונראה שאין סתירה מד' הירושלמי להבבלי דבאמת דברי הירושלמי דמשמרה שלא יגע בה טהרות צ"ע איזה שימור הוא לתרומה מה שלא יגעו בה טהרות א"כ הרי זה שימור לטהרות ולא להתרומה אולם פשוטן של דברים נראה דבחמץ אף דהולך לאיבוד מ"מ יש בו ענין שימור מטומאה וכן בתלוי' למדס"ל דתלוי' בעי שימור הרי יש בה דין שימור שלא וטמא טומאה ודאית אולם הירושלמי מקשה שהרי מסיח דעתו בחמץ שהולך לאיבוד ובתלוי' שטמאה מספק והרי נפסל בהסה"ד וע"ז משני שלא יגע בטהרות הרי הוא משמרה וממילא היא נשמרת על פיו מטומאה בתלוי' שלא תטמא ודאית וכיון דיש בה דין שימור ונשמרת שלא יגע בטהרות חשוב שימור וכ"ז בתלוי' ובחמץ משא"כ בטמאה דל"ש בה ענין שימור מטומאה כלל דמה יתן ומה יוסיף הטומאה על טומאתה אם גם משמרה שלא תגע בטהרות אחרות הרי אין זה ענין שימור של תרומה כלל רק שימור הטהרות מטומאה, ועפ"ז י"ל מאי דמקשים בסנהדרין דל"ג בטימא את הטהור דאגע בה שרץ והא כיון שטימא החכם את הטהור הרי אסחו הבעלים דעתייהו מיני' וע"ז פטור מלשלם כמבואר בגיטין דנ"ג בשוקל מי חטאת והכניסה לרבקה דפטור על מחשבה אף בגרם מחשבה דהוי כגורם דגורם וכיון שכבר נאסר ונפסל מצד היסה"ד א"כ גם באגע בה שרץ יפטור דהא התרומה נפסלה ולא הוסיף כלים בטומאתו, ולמש"כ י"ל דבאמת הרי הוא טהור ויש בו ענין שימור ורק דקסבר שטמא והסיח דעתו וע"ז שייך שפיר לומר דמשמר שלא יגע בו טהרות וכיון דאיגלאי מילתא דטהור הוא ושמר מטהרות שפיר חשוב שימור ולא נפסל בהיסה"ד ולפי"ז בחתיכות חטאת טמאות יש בו ג"כ משום פסול היסח הדעת ולא מהני מאי דמשמרן שלא יגען בטהרות.
אולם י"ל לפמש"כ התוס' בחגיגה דכ"א דבנאבד ל"ש היסה"ד דמיירי בנאבד ונמצא בתוך התערובות ואם נטמא באותה שעה ל"ש היסה"ד ולכשנודע מטומאתו אחר שנתערב בטיל בתוך התערובות ויש בו שימור ועי' לעיל א' ובסי' מ' ובעיקר תירוצו בד' הרא"ה לכאורה נראה מלשון התוס' בזבחים, דע"ב בד"ה אלא דהא אפילו חתיכה בעלמא חשיבה את שדרכו למנות יעו"ש מבואר מדבריהם דס"ל דחתיכה הר"ל לא בטיל מטעם דהוי את שדרכו למנות א"כ כמו בדין שדרכו למנות אמרינן לכל הדברים גם לענין טומאה כמ"כ בחתהר"ל אך י"ל בדעת הרא"ה דס"ל דחהר"ל היא גזירה בפ"ע ונראה דבזה נחלקו בדין מחוסר תיקון אי חשוב חה"ל יעוי' ברא"ש פה"נ סי' ל"ו ובס' בית הלוי ח"ב סי' ל"ד מה שביאר דטעם מחלוקתן אי דהוי גזירה בפ"ע ובעינן שיהי' ראוי להתכבד ממש או משום דהוה דבר חשוב ואת שדרכו למנות וי"ל דהרא"ה ס"ל דהוי גזירה בפ"ע ורק לענין איסור ולא לענין טומאה.
(ועי' בבכורות דל"ב מש"כ התוס' דל"א טעכ"ע לענין טומאה ופי' בר"ש פ"ב דטבו"י) משא"כ דבר חשוב ודרכו למנות וברי' דמצינו בשא"ד כמו שכתבו התוס' בב"מ דנ"ג לענין מעשר ובביצה ד"י לענין מוקצה,
י
וע"ד מש"כ ידידי בתמורה דכ"ג להקשות בדהתו''ס שם בד"ה דרבי שכ' ועוי"ל כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה, וקשה דא"כ מאי מותיב רב משרשיא מברייתא דשירי מנחות דהא התם ליכא רוחא להקדש והביא כן בשם הגהות הרש"ש ותי' ע"ז משום דבאכילת קדשים המצוה רק בכזית אחד הראשון ואיכא רווחא אם יאכל חולין ותרומה שיאכל כזית ראשון על השובע זהו תו"ד. בעיקר הדברים כבר העיר השעה"מ בפ"ד מה' ק"פ ה' ו' יעיי"ש אבל הדבר מתמיה לומר שהמצוה באכילת קדשים הוא בכזית ראשון ומאי נפ"מ אם יקיים המצוה בכזית האחרון ובודאי אם מספיק לו השיעור מאכילת קדשים כדי שביעה שאינו מחויב לאכול תולין מקודם כדי שיאכל על השובע כזית ראשון (גם בעיקר החקירה באכילת קדשים מוכח מכ"ד דהמצוה הוא על כל כזית וכזית אלא שאינו אקרקפתא דגברא ומתחלק לכהנים ויש שהגיע כפול וע"כ במה שנאכל ע"י הכהנים סגי אבל בודאי כשאוכל הוא מקיים על כזית וכזית שבו ועי' בזבחים דצ"ז בתוד"ה ואחד שכ' דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים, א"כ לא מקיים עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דא"א שלא ישרף הגומרתא מעט מן המוח שבפנים מבואר דיתבטל המ"ע דאכילת קדשים ממעט מן המוח אלמא דהמצוה רמי על כל הבשר), ובגוף קו' השעה"מ עדהתו''ס דא"כ מאי מותיב רב משרשיא נראה דבאמת צ"ב דמקשה הש"ס מברייתא דיאכלו מלמד כו' והלא בכמה משניות מבואר דאין מביאין קדשים לבית הפסול יעוי' בפסחים דע"ה אפילו תימא ר"ש הני מילי בדיעבד לכחחלה לא ואין לוקחין תרומה בכסף מעשר וכיוצא בו עיי"ש דאסור למעט בזמן אכילתה וכיוצא בו בפסחים די"ג אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבה אולם נראה דמכל הני דוכתי אינו מבואר דאיכא איסור תורה ואפשר דגם לפי האמת אינו אלא מדרבנן וכן תפס השעה"מ בפ"ו מה' פסוהמ"ק והוכיח כן מדהתוס' פסחים דפ"ט בד"ה ה"מ אף שבאמת אין הכרח מדהתוס' כמבואר להמעיין) אבל מברייתא זו דדרש לה מקרא דיאכלוה מבואר דמה"ת עשו תקנה בקדשים שלא יבוא לידי פסול (מ"מ הא דאסור למעט זמן אכילה דאינה ודאית וכן שיהי' נדחה הקרבן היכא שנתערב לרעי' משום זה אפשר דאאמד"ר כמש"כ השעה"מ) והנה במש"כ התוס' לתרץ כגון באבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה נראה הא דס"ל לרבי דלא עשו תקנה בקדשים משום דגם הפסד קדשים א"א מדרבנן וע"כ נדחה משום השמינה מצוה מן המובחר דהקריבהו נא לפחתיך ולהכי מותיב רב משרשיא שפיר דהרי מוכח מברייתא זו דמקרא קא דריש דעשו תקנה בקדשים שלא יבוא לידי פסול ומן התורה הוא ואיך נדחה בידים איסור תורה משום מצוה מן המובחר דהקריבהו נא לפחתיך וא"ש, אולם ק"ל עדהתו"ס דהא להדיא מבואר במנחות דס"ד ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה היו לפניו ב' חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות ומבואר דלכתחלה דוחה שבת משום השמינה ועי"ז גם החטאת הראשון הכחושה נפסל וא"כ קשה לרבנן מ"ט עשו תקנה בקדשים להקריב את הכחושה במקום שיש שמינה דהא מבואר במנחות דמקריבים השמינה לכתחלה וצ"ל לפי"ד תוס' דהך סוגר קאי לרב אמי לפ"מ דקאמר הש"ס במנחות דפליגי בזה רבה ורב אמי ולרב אמי באמת לא נדחה הכחושה מפני השמינה ובזה פליגי רבי ורבנן דרבנן ס"ל דפשו תקנה בקדשים מה"ת שלא להביא לידי פסול ולהכי מקריבים האבודה ורבי ס"ל דלא פשו תקנה בקדשים מה"ת וממילא דמצוה מן המובחר דשמינה עדיפא והרמב"ם בפ"ד מה' פסוהס"ק פ' כרבנן דאמרינן לי' לכתחלה להקריב האבודה ולא הזכיר כלל שיש איזה חילוק בין אבודה ושאינה אבודה לענין כחושה או שמינה דהרמב"ם פ' בפ"ב מה' שגגות