אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מט · ב
ובזה י"ל ג"כ מאי דלכאורה קשה בפסחים כ"ו דמקשה והלא מעל המסיק והא י"ל דבשורף עצי הקדש לר"ל דחיי"מ שוגגין פטורין ליכא תשלומי קרן דמעילה משום דנתערב בו איסור אחר דלא תעשון ופטור מצד קלבד"מ וכל היכא דלא מעל לא יצא לחולין, ולמש"כ נראה דבפ"כ בקדושת דמים מיירי דאל"כ הא קדוה"ג א"י לחולין (והא דלא משני דמיירי בקדוה"ג לאחר ששיפן משום די"ל דאחר שהוסקו דמי לקדשים שמתו שאינם ראוים עוד ול"ש בזה עוד קדוה"ג דהקדש ורק משום קדושת דמים דמי הקדש לא גרע מדמי הדיוט שיש בו שבח עצים ובקדושת דמים הא אינו עובר משום לא תעשון, אלא די"ל דלמש"כ הנתיבות בסי' כ"ג דבקדוה"ג דמשלם משום כפרה ל"א קלבד"מ י"ל גם בקדוה"ג דל"א קלבד"מ ומחרב לשלם הקרן ומ"מ אין זה מספיק לתרץ במזיק הקדש דלא יפטור מצד קלבד"מ בקדוה"ג כיון דלא נהנה בשוגג ורק מזיק במזיד דאין בזה משום כפרה רק מדין וכיון דעבר משום לא תעשין נפטר מצד קלבד"מ, עוד י"ל דלהכי לא משני בקדוה"ג לפ"מ דמבואר שם דמה בין זו לערלה משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל וזהו בקדושת דמים די"ל מתירים ע"י פדיון משא"כ בקדוה"ג שאין לו פדיון וילה"ע בזה עפ"י מש"כ הש"ש לדון בקו' התוס' במגילה דכ"א דממונא לא בטיל ובזה ילה"ע ג"כ בדהתוס' דפסחים דכ"ט בד"ה אין פודין שהקשו דהא לאחר שנעשה אפר יכול לפדותו בהנאה וקשה דאיך ישרפנו דהא עובר משום לא תעשון וכבר הרגיש בזה בשו"ת בית אפרים, ותי' דבחמץ אין זה דרך השחתה ויש לעי' בזה דהא חד לאחה"פ אע"ג דדהגל"מ לאו כממון דמי ולמש"כ דבקדושת דמים ליכא משום לאו דלא תעשון אתי שפיר ויש לפשות סמוכין ולישב בזה דהר"מ פ"ד מה עכו"ם הל' י"ג קדשי בה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, והראב"ד תמה דלמה שורפין אותן שלל שמים הן, והכ"מ כתב להליץ דבהמת עיה"נ מיקרי ואריא דהקדש הוא דרביע עלי' וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיה"נ, ולפי"ז לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בה"ב וקשה דהא ממעטינן מחוברין משום דאת כל שללה תקבוץ מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה, וא"כ ה"נ בקדשי בה"ב הא מחוסר פדי', וכמו דאמר בר"פ כסוי הדם ובר"פ ראשית הגז יצא זה שמחוסר פדי' וכיון שא"א לשרוף קודם פדי' ומחוסר פדי א"כ דמי למחוברין. וראיתי שכבר התעוררו בזה וגם פשוטו של דבר תמוה מהכ"ת שיהי' חיוב פדי' לשורפו אח"כ כיון דאריא רביע עלי' לפני פדי' ולמש"כ י"ל עפמש"כ בחי' הר"ן בסוף סנהדרין בשם הראב"ד דלא גרים גבי מע"ש כגון דנפלו מחיצות ואעפ"י שיהי' המחיצות בכ"ז פוטרין משרפה מחמת שמחיצות אינן קולטות רק מדרבנן ואינן פוטרות משרפה. ולפ"ז גם בקדשי בה"ב כיון דמה"ת ליכא בהו משום לא תעשון וראוין לשריפה לקיים בו עיה"נ אין איסור דרבנן פוטרן מחיוב שריפה ול"ש בזה מחוסר פדי' דהא מדאורייתא א"צ פדיון כלל ובר שריפה הוא, ומ"מ צריך פדי' דמדרבנן מיהא אסור בשריפה ואח"כ שורפן ומאי דקשה דהא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכמבואר בפסחים דכ"ט אף בקדושת דמים וה"ה שארי הנאות כמש"כ התוס' וא"כ גם בעיה"נ כיון דאסור בהנאה א"כ איך יפדם,
ואין לומר דמ"מ מדאורייתא מיהו פדוי דאין פודין אאמד"ר והא מדאורייתא בלא הפדיון בר שרפה הוא ומדרבנן דאסור לשורפו הא אינו מועיל הפדיון מדרבנן, נראה לפי מאי דמשמע מדהתו' בב"מ דנ"ג בד"ה לא פלוג דגם בעיה"נ תלוי בגמר דין וכ"כ המקור חיים בס' תמ"ח בישוב קו' השאג"א בעיסה של עיה"נ דהגמר דין אוסרתה א"כ ראוי לפדיון לפני הגמר דין ליהנות ממנו וזהו רק לפי שחל עליו איסור הנדחת אבל בשל שמים שלא חל עליו עיה"נ ופדה דמי כמו שקנה אותם אחר שהודחו ויעוי' ברש"י במופקדים בעיר אחרת ובמח"ת סי' תס"ד דבכה"ג אינו נאסר ועכ"פ גם אי נאסר לא הי' חיוב לפדותו להביאו לידי גמר דין כיון דאין הגמ"ד אוסרתה לפני פדיון אבל כיון דאיסור עיה"נ רמי עלי' מה"ת גם לפני פדיון ויש עליו מצות שריפה ממילא ראוי לפדותה קודם גמר דינה כדי לקיים אח"כ מצות שריפה, אולם בתשובות פאר הדור להרמב"ם סי' ע"ו מבואר וז"ל ועל מה ששאלת השורף עצי הקרש הם העצים אשר הם הקדש לבדק הבית אבל מה איכפת לן מי הקדישן או שהגזברים קנו אותן מא' הם פצים מוכנים לבדק הבית עכ"ל ומפרש שם ד' הרמב"ם דפ"ו מהל' יסוה"ת דהשורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה דקאי על עצים של בה"ב, ומפורש דעל בה"ב לוקה משום לא תעשון, ולפמש"כ דמפורש בדברי הרמב"ם בפאר הדור דגם בקדשי בה"ב עובר משום לא תפשון מן התורה צ"ל דבאמת משום לאו דלא תעשון לא הוי שלל שמים כלל וכ"כ הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין דקי"ג דמזוזה הוי שללה דראוי' למכירה ורק דאסור לשורפה משום הלאו דלא תעשון ולהכי אמר ר"א דעיר שיש בה משום מזוזה אין שורפין אותה משום דא"א לקיים כל שללה, ובאמת דרש"י שם דבמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשורפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא. דהא שלל שמים הוא צ"ב דא"כ דהר שלל שמים הלא יקויים שפיר כל שללה והרש"ש שס הגיה בדרש"י דהאי לאו שלל שמים הוא ומכוין עם ד' הרמ"ה (וע' במנח"ח במצות שריפת נותר מש"כ בכונת רש"י לתרץ קושיית הפו"ח דליתי פשה ולידחי ל"ת) ולהכי בקדשי בה"ב שפיר יש עליו חיוב שריפה דלא הוי שלל שמים מ"מ כיון דאסור לשרוף משום לא תעשון ולהכי פודה ואח"כ שורפן מ"מ צ"ע ניהו דלא הוי שלל שמים מ"מ מאי שנא קדשי בה"ב תשארי פקדונות שלא נאסרו כיון דשייך להקדש וצ"ל כסברת הכ"מ דרק אריא דהקדש רביע עליו ולא דמי לפקדונות ויעוי' ברמב"ם בפ"ז מהל' עירוכין דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד וההקדש חל והפודה מן ההקדש צריך לשלם להבע"ח משום דהשיעבוד חל מעיקרא אלא דאריא דהקדש רביע עלי' ולכשנפדה חזר להקדישו מ"מ צ"ע סברא זו כיון דקדשי בה"ב אינו שלו מאיזה טעם יחשב שללה שיחול על זה איסור עה"נ והנה בהא דפליגי אביי ורבא בפ"ז די"ג דלאביי אסור משום לא תעשון ולרבא משום דנראה כמטיל בקדשים וצריך טעם דכיון דיש איסור לא תמשון בקדשי מזבח מה"ת א"כ למה דחיק לשנויי מפני שנראה כמטיל מום.
ולכאורה י"ל בטעמא דרבא דאיסור לא תפשון אינו אלה בעושה דרך השחתה כמש"פ הרמב"ם והאי דכונתו משום תקלה ואין כונתו לאבד ולהשחית ככה"ג לא אסרה תורה, אך לפי"ז הא דין זה דבעינן בדרך השחתה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא (וגם יש לחלק דמס' גם זה דרך השחתה דוקא בסותר ע"מ לבנות במקומו חשוב בנין אבל הכא המעשה מצד עצמה השחתה היא וחילוק זה מבואר בפוסקים וילה"ע מד' רש"י בבכורות דכ"ה בפרה דחשיב לה דבר שא"מ ועי' בש"ג בפ"ד דשבועות) אולם פשוטן של דברים נראה דגם לאביי דאוסר משום לא תעשון אינו אלא על גיסטרא אבל עיקור פרסות הוא משום בזיון קדשים דבעיקור שאין זה השחתה לגמרי אינו עובר משום לא תעשון וכן מבואר מד' הר"ן בע"ז דהביא כל התירוצים על עיקור משום בזיון קדשים ועל גיסטרא משום לא וכ"כ התורת חיים דלהכי לא קאמר אלא אמר אביי יעושה"ט והוא מחלק שם דבזה"ז לא החמירו משום לא תעשון בעיקור פרסות ובפשוטו נראה דגם בזמן הבית אינו עובר משום לא תפשון ע"ז ולא דמי לנותץ אבן מן המזבח דאי נימא דאיכא לא תעשון א"כ למ"ל קרא דלא יהי' בו מום על איסור הסלת מום דהא כיון שמטיל מום בו הרי הוא משחית הקדשים ועובר משום לא תפשון וגם במטיל מום בבע"מ יאסר מן התורה משום לאו דלא תעשון (והמנח"ח כ' דגם במטיל מום איכא משום לא תעשון אבל לפ"ז יקשה דגם במטיל מום בבע"מ יאסור ושינויא דרבא לפי"ז על הקו' דעיקור דלא איצטריך לשוויי משום בזיון קדשים. אלא דנראה כמטיל מום בקדשים ולמש"כ בעיקור פרסות וכדומה היכא שאינו מפסיד ומשחית לגמרי דל"ש לא תעשון א"כ במזיק את הקדש בקדשי בה"ב או בקדשי מזבח (באופן שאין בו מום) דל"ש בו משום לא תעשון משכח"ל מזיק את ההקדש לחייב בלא קרא דכי יאכל פרט למזיק בגוונא שמפסיד ופוחת לגמרי אך בהיזק הניכר ואע"ג דבודאי אסור מה"ת להפסיד קדשים כדמוכח בחולין דקל"ה דגם כחש אסור מה"ת היינו משום שימור קדשים וכמו שאמרו במע"ש בסוכה דל"ה מפני שמפסידה משום דאיקרי קדש אבל בודאי דאין זה משום לא תעשון וא"ש קושיתו בפשיטות, ובס' משנת חכמים כ' דגם באוכל קדשים עובר ג"כ משים לא תעשון ולפ"ז יש לפלפל בד' הירוש' תרומות פ"ו מאיש כי יאכל בשגגה, ומסיק אלא רשב"ל כדעתי' דכיון דגלי רחמנא דמשלם הרי גלי רחמנא דאין לאו דלא תעשון פוטר, עוי"ל דבמזיק את ההקדש שלא בדרך השחתה דכונתו הי' ע"מ לתקן דאינו עובר משום לא תעשון דמ"מ אם הי' היזק עי"ז להקדש הי' חייב ולא דמי לחיי"מ שוגגין כשלא בדרך השחתה אין כאן עבירה ומה שתי' מעכ"ת דר"ל ס"ל דהיזק שאינו ניכר שמה היזק ומשכח"ל במטמא את הקדשים אינו מספיק דהא לר"ל עובר משום בכל קדש לא תגע במטמא קדשים ועיקר האיסור משום מטמא כמש"כ המאירי בשבת דצ"א והד"ק דפטור מצד חייבי מלקות שוגגין משום לאו דלא תגע.