אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מז
בענין מעילה
א
מש"כ מעכ"ת גיסי נ"י ליישב קו' המחנה אפרים עדהר"מ שפ' דהמשאיל קרדום של הקדש לחבירו דמותר לבקע בו לכתחילה והא מן התורה לא קנה ולא הוי שינוי רשות ואיך יצא לחולין על ידי קנין דרבנן וע"ז תירץ כיון דעכ"פ יש לו זכות השתמשות ידי קנין דרבנן מעל מן התורה יפה העיר ובאמת כבר הרגישו הראשונים שם יעוי' בשיטה מקובצת בשם הריטב"א שכתב מצד הפקר בי"ד הפקר ועי' בתוס' ב"ק שם שכ' דס"ל דמשיכה קנין דאורייתא וביותר ילה"ק למש"כ התוס' ביבמות דפ"ט דל"ש הפקר ב"ד הפקר היכי שאין זה לחלוטין והחפץ ישאר ביד הבעלים ועפ"ז כ' האחרונים דבשכירות ל"ש הפקר ב"ד הפקר כיון דהחפץ נשאר ת"י הבעלים, א"כ יקשה בקרדום של הקדש נשאר של הבעלים ול"ש הפקר בי"ד הפקר, אלא די"ל דבאמת מבואר בב"מ דמ"ג דמותרין שחייב על אונסין מעל מצד זכות השתמשות ואעפ"י שהבעלים הפקידו בידו ויעוי' שתמה דא"כ מאי מקשה הש"ס ואי משיכה לא קני להדר ולא למעול כיון דברשות בעלים לחזרה קאי והא שי"ל זכות השתמשות והשימק"ו תי' דשאני מותרין דאף דאיתנהו בעין אי"ח להחזיר אותו מעות כיון הם ונתן לו רשות להשתמש ודמי למלוה משא"כ בשאלה כיון דהדרא בעינא אין זה הנאה זכות השתמשות שאינו בידו וברשות הבעלים לחזרה יעושה"ט ולפי"ז שפיר י"ל דע"י קנין דרבנן ניהו דמן התורה אין בו מ"מ כיון דיש לו זכות השתמשות ובידו לעכב בע"כ של המשאיל שוב דמי למעות מותרין דחייב מעילה אעפ"י שלא נשתמש בהם דפכ"פ בידו להשתמש אף אם יחזור המשאיל ולא בעינן קנין בהחפץ.
ב
ובמקו"א העירותי אי בעינן במעילה קנין בפועל או רק צורת הקנין בד' הרמב"ם שפ' בהל' מעילה פ"י דקנה חפץ במעות הקדש ולא משך אם מישראל לא מעל ותמה הכ"מ שהוא נגד דהג"מ בב"מ דמבואר דלריו"ח מעל והא קיי"ל כריו"ח דמעות קונות מן התורה עפמש"כ בתוס' בעו"ז ס"ג בד"ה והא דכיון שהפקיעו חכמים קנין מעות אין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפ' הזהב דנתן לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיוון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור יעוי' במהר"ם ובלח"מ פ"ה מהל' מכירה ולד' התוס' שאינו נקנה הטלה לא הוי אתנן א"כ מה לי דאורייתא מה לי מדרבנן סוף סוף הא הרי הטלה אינו קנוי לה משא"כ במעילה דגם בקדושת הגוף דיש מועל אחר מועל מעל בשינוי רשות לד' הרמב"ם כמש"כ בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' בהמת קדשי מזבח כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו אלמא אעפ"י שא"י מ"מ מעל בנתינה מעילה דשינוי רשות והא הרשות לא נשתנה בפועל אלא דבעינן שיהי' שינוי רשות אלמלא הי' הקדש ובהדיוט הוי שינוי רשות כה"ג ולהכי כיון דמן התורה חשוב מעות קנין הוי שינוי רשות (ועפ"ז יש להעיר בב"ק ד"ע באמר עקוץ לי תאנים מתאינתך ובדהתוס' ובשימק"ו שם דהא מעות אינם קונות מדרבנן דעיקר מכירה לפני יאוש וא"כ אין בזה קנין בפועל רק הואיל ושנה בחטא ולהכי י"ל דגם ק מעות דהוי קנין מן התורה חשוב שנה בחטא כיון דבפועל אין זה קנין בל"ז וא"ש) אלא דבמעילה אי הוי שינוי רשות בפועל הוא תלמוד ערוך בקידושין דנ"ג בעא מיני' רבא מר"ח אשה אינה מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין א"ל אשה אין מתקדשת מעות האיך יצאו לחולין כו' במכר מאי א"ל אף במכר לא קנה, וזהו יסוד ספיקו ואיבעי דרבא דאם מעות יצא לחולין הואיל ועבר אמימרא דרחמנא אעפ"י דלא אהני מעשיו (כדס"ל לרבא בתמורה ד"ה באי עביד לא מהני דאפי"ה לקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא) ופשיט ליה דהא בהא תלי' דכיון דאשה א אינה מתקדשת וכן במכר המעות לא יצאו לחולין, וכן אמרינן שם דנ"ד וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי קא מחייב כו' ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד ומבואר לפ"ז דגם במעילה בעינן קנין בפועל, וכל שלא נקנה החפץ לא יצאו המפות לחולין אלא רבא דמיבע"ל ומספקא לי' דאפשר דאעפ"י דאשה אינה מתקדשת מעות יצאו לחולין ולהכי לטעמי' אמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל דכיון דמעות הוי קנין תורה סגי בזה על שינוי רשות משא"כ לפ"מ דקיי"ל כמסקנת הש"ם דהא בהא תלי' ובעינן גם במעילה קנין בפועל וכל שאשה אינה מתקדשת מעות לא יצאו לחולין להכי דמי מעילה לאתנן וכל דרבנן הפקיעו קנין מעות אינו בדין שימעול ולהכי פסק הרמב"ם דקנה חפץ במעות הקדש לא מעל כיון דבפועל לא הוי קנין א' אולם הא הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' מעילה דבקדשי מזבח אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, ואע"פ שאינו יוצא לחולין מ"מ מעל מצד שינוי רשות כמשכ"ל ולכאורה י"ל בשי' הרמב"ם דס"ל דהא דמעל הוא מצד הנאה דנתינה, ועי' בפיה"מ להרמב"ם במעילה במשנה דנטל אבן או קורה כו' דנתנו שניהם מעלו לפי שנהנו.
וכ"כ העמודי אור בסי' ק"ו בשי' הרמב"ם דבמתנה מעל משום טוה"נ אבל בלוקח חפץ חשבינן הנאה מצד הכנסת חפץ לרשותו שהרי במכירה טוה"נ ויעוי' ברמב"ם בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה, ובהשגות הראב"ד שם נראה דס"ל דבנטילה גרידא לא מעל לפי שלא נהנה (ובזה י"ל משה"ק בס' בית יצחק בב"ק דע"ו בגונב הקדש מבית הבעלים דס"ל לר"ש בקדשים שחייב באחריותן דחייב דו"ה ומקשה דהא הוי שחיטה שאינה ראויה ומשני ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ ומקשה והלא פדי' מתרת וכ' התוס' דסתמא דמילתא לא נודע לגנב עד שנאכלה דתו לא מיפרקא דא"כ הרי הגנב מעל בשעת גניבה והא לפירש"י מיירי בקדם מום להקדישו ובפת הגניבה היה מעל ויצא לחולין ונהי דלר"ל מיירי שהקדישו ביד הגנב אבל הא לריו"ח דלא ס"ל כצנועין הוא ע"כ מיירי שנגנב של הקדש וא"כ בהא דקאמר שם ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל הא הומ"ל דלריו"ח הא מעל משעת גניבה, ולשי' התוס' י"ל דבשפת גניבה הי' תם ואח"כ הומם. ולא יצא לחולין אבל לשיטת רש"י קשה, ולמש"כ י"ל בשי' רש"י כשי' הרמב"ם דעל ידי גניבה לא מעל וכ"כ רש"י בחולין דקל"ט אבל היכי דאיתנהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלם להקדש ומבואר דרק לכשהוציאן מעל ולא מעל משעת גניבה וא"ש לרש"י לשי') אבל מדהרמב"ם שכ' שם הל' ה' בהמת קדשי מזבח אינו כן אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים כיצד כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והוא כלפי מה שמבו' בהל' הקודמת דנטלו הכוס ונתנו לחבירו מתנה או מכרו הוא מעל וחבירו לא מעל ומבואר דעיקר החילוק לפי דבקדו"ד אין מועל אחר מועל ולפיכך הוא מעל וחבירו לא מעל מצד מעילה דשינו רשות והיכי שהי' המעילה ע"י הנאה גם בקדושת דמים כולן מעלו, (ומש"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' מעילה הל' ח' דנטל אבן או קורה של הקדש דלא מעל שהרי לא נהנה כונתו דאין זה שינוי רשות כיון שלא היה על ידי נתינה ורק שלקח מעצמו וגם הא לא נהנה עדיין).
אבל בקדשי מזבח גם בנתינה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו מצד שינוי רשות דאלו מצד הנאה דנתינה גם בקדו"ד יהי' מועל אחר מועל ועוד דטוה"נ דנתינה מפרוטה הא אינו שוה פרוטה ונראה מד' הרמב"ם דגם בקדוה"ג יש מעילה דשינוי רשות והוא מהתוספת דבעולה דנתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו
ד
והשעה"מ בפ"ו מהל' מעילה כ' דמדהתוס' בקידושין דנ"ד בד"ה קרבן שכתב דלא היה חייב ר"מ בהוצאה אלא באכילה והנאת הגוף דכונתם דהא דבבהמה וכלי שרת יש מועל אחר מועל הוא רק מעילה דהנאה ולא דשינוי רשות כיון שאינו מתחלל, וכן מבואר מד' המהרש"א וחולקים עדהר"מ שכתב דיש מועל אחר מועל על ידי נתינה בקדוה"ג ותמה עדהתו"ס מהתוספתא דמעילה דבעולה דנתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו הרי דמעל על ידי נתינה ותמה עדהר"מ איך יפרנס להא דקידושין דנ"ד דמפורש אליבא דר"מ דכיון שאינו מתחלל אינו חייב קרבן, וגם קשה מהתוספתא דמבואר דיש מעילה דשינוי רשות בעולה והסוגי' דקידושין סותר לפ"ז להתוספתא יעוי"ש, ונראה דיש לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדו"ד דעיקר המעילה הוא משום דררא דגזל דאף דגם בקדו"ד נהנה ולא פגם חייב בדבר שאין דרכו לפגום היינו מצד שיווי ההנאה דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כמבואר בב"ק ד"כ ומחויב מצד שכירות עבור ההנאה, ולהכי גם בהוצאה מרשות כיון שלא נתחלל ואין כאן דררא דגזל וחיוב ממון כיון דלא אהני מעשיו וכל שאין תשלומי קרן אין חומש ואשם משא"כ בקדושת הגוף דהוא מצד כפרה וכמש"כ התוס' בכריתות די"ג לחלק דלהכי מעל בנותר דהוי קדושת הגוף וכמו שהסביר הנתיבות בסי' כ"ח להכי אע"פ שלא יצא לחולין ואין כאן דררא דגזל מ"מ מעל ולהכי בעולה כולן מעלו בנתנה לחבירו וחבירו לחבירו דיש כאן מעילה דשינוי כדילפינן במעילה די"ח ואע"פ שלא יצא לחולין ולא אהני מעשיו מ"מ עבר אמימרא דרחמנא ובעי כפרה, ולפי"ז יפורש סוגית הגמ' דקידושין דנ"ד לשי' הרמב"ם דלא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד בקדושת דמים אבל בקדוה"ג אע"פ שאינו מתחלל מעל ולמשנ"ת לפי מסקנת הש"ס דכל דאשה אינה מתקדשת מעות לא יצאו לחולין ובקושת דמים בעינן קנין בפועל וא"כ עכצ"ל דהא דהיתר שמוש מביא לידי מעילה היינו דבמותרין דמי כמלוה ויש לו קנין בגוה דלהוצאה ניתנו ולאו ברשות בעלים לחזרה קאי וכל היכי דליכא קנין בפועל אין זה ש"ר לא יצאו לחולין א"כ לפי"ז במשאיל קרדום של הקדש דלא קני במשיכה מן התורה אף שיש לו זכות השתמשות מ"מ לית לי' קנין בגוה, אולם י"ל לפמש"כ דהא דבעינן שיהי' שינוי רשות בקדושת דמים דהוא משום דררא דגזל שפיר י"ל כיון דמדרבנן קנהו ומן התורה מותר להשתמש הרי יש בזה דררא דגזל ונהנה ופגם:
ה
שוב התבוננתי בעיקר הדבר מה שהעיר השעה''מ בסתירת דהר"מ דס"ל דגם בקדוה"ג על ידי שינוי רשות מדהתוס' בקידושין דנ"ד ומפשטות דהגמ' שם דלר"מ אין מעילה אלא באכילה בלבד דמשמע אף בקדושת הגוף וזהו נגד דברי התוספתא דבעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. דאין כאן סתירה כלל דהא דלר"מ הקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל כ' התוס' שם בד"ה אף דלר"מ אין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד וזה שינה היכא דקידש במזיד. אבל במוציא הקדש בשוגג אין לו מעילה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כיון דאי הוי ידע הוי מפיק יעוי"ש וע"ע בגמ' דנ"ה שם דלר"מ גם קדושת הגוף במזיד מתחלל משום דקא מכוין לאפקעינהו לחולין מבואר דלר"מ דמעילה דמזיד מתכוין לגוזלו וקנהו מיד וזהו ענין גזילה דהקדש דבהדיוט בעינן קנין שינוי ובהקדש כל שנתכוין לגוזלו הוי שינוי דילפינן מסוטה ויצא לחולין.
א"כ העבירה דמזיד לר"מ מה שמתכוין לגזול מן ההקדש ושמתחלל על ידי זה אבל בשוגג דכסבור שהיא של הדיוט ולא נתכוין לגזול מן ההקדש א"כ לא לא עשה מעשה העבירה כלל דבשארי איסורים באוכל חלב בשוגג או בנהנה מן ההקדש הרי מעשה העבירה בשוגג מה שהוא עבירה במזיד וכיון שעשה בשוגג בעי כפרה אבל בזה שלא נתכוין לגזול ולא יצא לחולין הרי לא נעשה העבירה כלל ולהכי שפיר קאמר הש"ם דלר"מ כיון דבשוגג אינו מתחלל קרבן במאי מחויב אלא לענין אכילה בלבד חייב קרבן ולר"מ כיון דאשה אינה מקודשת מעות לא יצאו לחולין כיון דלא נעשית העבירה כלל וכל זה לר"מ דס"ל בהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל.
אבל לר"י למאי דקיי"ל כותי' דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל, ונמצא דהעבירה של מעילה באזהרה הוא לא על הגזל בפועל שהרי אינו מתחלל במזיד רק הואיל ועבר אמימרא דרחמנא שנתכוין לעשות שינוי רשות להוציא מיד ההקדש אף שלא הועיל יש בזה אזהרה, וא"כ אין העבירה בהגזילה ורק בשוגג דמעל גזרה תורה שעל ידי המעילה יצא לחולין, ולהכי בקדושת הגוף שאינו יוצא לחולין מ"מ הא עבר העבירה של מזיד ויש בשוגג מעילה (ומיושב במש"כ משה"ק המקנה מ"ט לא מקשה הש"ס דלר"י דס"ל דבמזיד אינו מתחלל א"כ אזהרה דמעילה במזיד לא משכח"ל אלא באכילה בלבד דבמזיד שפיר שייך לומר הואיל ועבר אמימרא דרבנן כמו בלא יגאל ולא ימכר אע"פ דלא מהני הפדיון מ"מ עבר הלאו משא"כ לר"מ דס"ל דמזיד מתחלל א"כ העבירה של מזיד הוא על ידי גזילה ויציאה לחולין בפועל א"כ בשוגג שאינו מתחלל הא לא עבר העבירה של מזיד כלל כמש"כ) ולמש"כ אין סתירה מדהגמ' בקידושין דנ"ד והתוס' שם להתוספתא דבעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ולמש"פ הרמב"ם דיש מעילה בקדוה"ג ע"י שינוי רשות דלמאי דקיי"ל כר"י דבמזיד אינו מתחלל העבירה הוא לאו משום גזל הקדש דלא אהני מעשיו ולהכי גם בקדוה"ג שאינו יוצא לחולין מ"מ מעל על ידי שינוי רשות וגם לשי' התוס' מעל בקדושת הגוף לדידן על ידי שינוי רשות.
ובמש"כ מיושב הא דמבואר בנדרים דל"ד בככרי אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה דהא מעלו השליח והאורחים משום הגבהה כמש"כ התוס' בקידושין שם ובס' יהושע בסי' רל"א כ' לישב דהרמב"ם דבעולה דלא יצא לחולין להכי לא מעל משפת הגבהה ורק על האכילה ולהכי לא מעל משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אחרינן וכ"כ בס' משנת חכמים ובאמת זה אינו כמש"כ דגם בקדושת הגוף איכא מעילה דשינוי רשות, אולם גם למשנ"ת דבקדוה"ג מעל משום שינוי רשות אע"ג דלא יצא לחולין מ"מ בקדושת דמים במעילה דשינוי רשות כיון דמתחלל בשוגג התשלומין הוא משום דררא דגזל כמשכ"ל עפי"ד התוס' בכריתות די"ג והנה"מ בסי' כ"ח (ובמזיד דאינו מתחלל רק איסורא איכא ולא תשלומי קרן כיון שלא נתחלל ורק בנהנה במזיד משלם את הקרן) ולהכי בקדושת דמים היכי שאינו מתחלל ואין כאן תשלומי קרן גם חומש ואשם ליכא ולהכי לפי המסקנא בקידושין דנ"ד דבקידושין לא קידש ובמכר לא קנה אין המעות יוצא לחולין ולהכי כשקנה החפץ במעות של הקדש כיון שאין כאן קנין לא מעל וכמש"פ הרמב"ם.
ו
ובעיקר דהתוס' בע"ז דס"ג מה שחילקו בין אתנן ומעילה י"ל באופן אחר דלכאורה כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות והא עיקר הקנין הוא סמיכות וגמירות דעת וכיון דמדרבנן יכול לחזור הא לא סמכי' דעתו כלל ומצאתי בעמו"א שהרגיש בסברא זו אולם נראה דכיון דאיכא מי שפרע ואסור לחזור להכי סמכי' דעתו שבודאי לא יחזור משום דין מי שפרע ולפ"ז באתנן דהוי מקח שנעשה באיסור וליכא מי שפרע וכיון דיכול לחזור בלי שום חיוב ואיסור ממילא לא סמכי' דעתו ואף קנין תורה ליכא אבל במעילה הא דהוי שינוי רשות אע"פ דהוי קנין בטעות כמש"כ הר"ן בנדרים דל"ה מ"מ כל מעילה כך הוא דכיון דאצל הדיוט הוי קנין ושינוי רשות גזרה תורה דבמעילה יצא לחולין וכיון דבהדיוט מהני לדין מי שפרע ויש בזה קנין תורה הוי שינוי רשות לענין מעילה.
ז
ומש"כ בד' השעה"מ בהל' לולב שהעיר מההיא סבתא בסוכה דל"א דמבואר דמהני קנין דרבנן לדאורייתא שבעיקר הדבר תמהו רבותינו בעלי התוס' בסוכה דל"ד:
בד"ה שינוי מההיא סבתא גבי סוכה דנפיק ע"י תקנת מריש והאחרונים שתירצו לחלק דהפקר בי"ד הפקר לא מהני רק להוציא החפץ מרשות הבעלים וצריך שיזכה הזוכה ע"י קנין וע"כ לא מהני בלולב דבעי לכם תמה על זה גיסי שי' דהא גם בההיא דאוונכרי בידו לזכות ועל כן חידש דקנין דרבנן אינו מועיל מן התורה גם להוציא את החפץ ורק דאיסור גזל אין בו דהא רשאי להשתמש ולפיכך בסוכה דשאולה כשירה די בזה משא"כ בד' מינים דבעי לכם זהו ת"ד. ובאמת תי' האחרונים בזה יעוי' במקור חיים הל' פסח סי' תמ"ח דלפיכך לא מהני הפקר בי"ד באוונכרי דבגזל לא מהני לגבי הגזלן יאוש משום דבאיסורא אתי לידו ולפיכך לא מהני גם הפקר משא"כ בסוכה דשאולה כשירה יעוי"ש ובאמת הפקר בדין שיועיל גבי הגזלן כמש"כ התוס' בב"ק דס"ו דיאוש אינו מטעם הפקר דאם הפקר הוא מ"ט לא מהני באיסורא אתי לידו אלא די"ל דהפקר בי"ד אינו הפקר אלא דפ"י קנין דרבנן המוכר מתיאש שאבוד החפץ ממנו וא"י להוציאו בדיינים וכן נראה דאם קנה בקנין דרבנן לא נפטר מתרומה ומעשר כדין הפקר דפטור מן המעשר בלקחו קודם מירוח (לש' התוס' דקודם מירוח אינו נפטר מטעם לקוח) (ויעוי' בירוש' פ"ה דפיאה בגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגפת בארץ הר היא של עניים ר' אמי בשם ר"ל דברי ב"ש שהפקר לעניים הוי הפקר כו' שמענו שהוא פטור משום קנס שהפקר בי"ד הפקר ויעוי' במה"פ שם מבואר מד' הירוש' דהפקר בי"ד פוטר מן המעשר וצע"ק) אלא דמדין יאוש הוא הא יאוש אינו פוטר ממעשר וכמש"כ התוס' בב"ק דס"ט וכ"כ בס' קהלת יעקב להנתיבות באה"ע ס' כ"ח דמדין יאוש הוא וע"כ לא מהני בגזלן דבאיסורא אתי לידו ותי' התוס' שחילקו שא"ה מפני תקנת השבים אינו מובן וצ"ע אלא דבאמת תי' האחרונים וגם תירוץ כת"ר אינו מספיק בסוכה שם דקאמר אבל גזל עצים וסיכך בה ד"ה אין לו אלא דמי פצים ויעוי' בתוס' שם דמשום תקנת מריש נגע בה והא לד"ה היינו לר"א דשאולה פסולה ואפי"ה קנין דרבנן דמריש מהני בה שוב ראיתי באבני מלואים סי' כ"ח שהרגיש בחילוקו ודחה מדהג"מ דברי הכל.
ח
ויעוי' במג"א בסי' תרל"ג ס"ק ג' שכתב וצ"ע שנהגו לעשות סוכה ברה"ר כו' אבל בס' יראים כתב דאפילו למ"ד גזל נכרי מותר מ"מ לא מיקרי לכם וא"כ אסור לעשות סוכה ברה"ר שהנכרי לא מחלי עכ"ד ותמיהני שאין הדמיון להיראים עולה יפה דהיראים כתב רק בד' מינים דבעי לכם משא"כ סוכה דשאולה כשירה, וא"כ גזל נכרי לא גרע משאולה ובתי' נובי"ת סי' קל"ד ובישועות יעקב תירצו בזה קוהתוס' דלמ"ל קרא למעוטי גזילה תיפ"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה דנפ"מ בגזל נכרו ולפמש"כ בסוכה דשאולה כשירה גז"נ הוי כשאולה ונסתר תרוצם. ולכאורה הי' נראה בשי' המג"א דגזל נכרי גרע משאולה דיש בו קנין לשעה ברצון הבעלים דגם בשאולה איכא קנין וכמבואר בעו"ז דט"ו שאלה קני' וברש"י שם ולפ"ז יחודש דין חדש לשי' המג"א דבסוכת סכך הפקר שנתכוין שלא לזכות בו פסולה וגרע משאולה (ועי' בערוך לנר סוכה דכ"ז שנסתפק בזה) ויתורץ בזה קוהתוס' דאיצטריך לך למעוטי של הפקר וגם אי נימא דהפקר כיון דבידו לזכות חשוב בו זכות השתמשות כמו שאלה ובפרט לשי' הר"א ממיץ בנדרים דל"ד ברא"ש אבל בסכך של איסורי הנאה דאין זכי' וקנין באיסורי הנאה וגרע משאולה לא יצא (ועי' בשער המלך בשם הרב המאירי ע"ד ה"ר שמואל שהתיר לסכך באיסורי הנאה ועי' בנודע ביהודה סי' קל"ג קל"ד מה שהאריך בזה לענין מצללהנ"ת ומצהב"ע) ולפי הנחה זו בקנין מריש גם לרבנן דשאולה כשירה ומן התורה מותר להשתמש בו מ"מ הא אין בו קנין לשעה מן התורה מצד הבעליה ודמי לגזל נכרי לשי' המג"א אבל באמת כל זה אינו ובשאולה דכשירה לאו מצד קנין לשעה שהרי בפירוש אמרו בסוכה שם מחלוקת בתקף את חבירו והוציאו מסכתו דרבנן לטעמייהו דס"ל קרקע אינה נגזלת והו"ל שאולה והרי התם שאין בו קנין לשעה ובעל כרחו של הבעלים ואפי"ה כיון א עליו חלות שם גזילה ממילא הו"ל שאולה וא"כ ה"ה בגזל נכרי לא גרע משאולה וד' המג"א שגבו ממני וצ"ע שו"ר באלי' רבה שהרגיש מזה כ' ומה שתמה במ"ש התוס' בקדושין דכ"ו דר"ג רצה לקיים מצות ביעור ואיך יועיל קנין אגב לצאת ידי נתינה מה"ת כבר הרגישו בזה המפרשים ונראה לתרץ בפשיטות דכיון דלגבי נתינה גם ע"י מכירי כהונה.
אע"ג דלא מטי לידי' הוי נתינה כמבואר בגיטין ד"ל וברש"י שם דכהנים אסחי דעתייהו והסבר הדברים דמתנות כהונה הוי חלף עבודתם והוי כשכירות פועלים שא"צ קנין (פי' בקצוה"ח ובנתיבות סי' רמ"ג לענין כהן קטן) ואלו הי' כהן אחד בעולם הי' זוכה מדין שכירות פועלים שא"צ קנין וע"כ גם במכירי כהונה דשארי כהנים אסחי דעתייהו וממילא זכו מכירי כהונה, א"כ ה"ה קנין דרבנן הא אסחי דעתייהו שארי כהנים ולא גרע קנין דרבנן שהקנה לכהן ממכירי כהונה ח"פ
י
וע"ד מה שהעיר מעכת"ר שי' בדהג"מ דיומא דע"ג בקושית מראה אש דילמא ר"ל ס"ל כמ"ד למעוטי מלך משום דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה דכ"ג ור"מ ור"י הלכה כר"י ולכן מקשה סתמא דהש"ס לר"ל משום דהלכה כר"י זהו תו"ד, ז"א לפי הלכה דקיי"ל באמת כר"מ וכמש"פ הרמב"ם בפ"ד מה' סוכה ה"ו וכ"פ הטוש"ע ורק הרי"ץ גיאות פסק כר"י הובא בר"ן שם בסוכה וי"ל עפמ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב דמאי דקיי"ל כר"מ משום דעושין סוכה בחוש"מ ולא ס"ל הך דרשא יעו"ש ובעיקר הדבר אינו נראה דפליגי רב פפא וראב"י בפלוגתא דר"מ ור"י והנה גם השעה"מ תמה שם בלולב של עכו"ם שזכה בה הישראל דאין לה ביטול אינו אלא מדרבנן ואפי"ה אינו יוצא בו לשי' רוב הפוסקים והא קיי"ל כר"מ דאזלינן בתר דאירייתא וכן הקשה מפסחים דל"ח מהו שיצא אדם יד"ח במרור של מע"ש כו' וכן באתרוג של תרומה טמאה אע"ג דתרומת פירות אאמד"ר ומה"ת ראוי לאכילה (יעוי"ש שמחלק בין תרומה טמאה דאיכא בזה של תורה. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אאמד"ר ולפי חילוקו גם בפסולי עדות עיקרו דאורייתא ושייך כל דתיקון רבנן כפין דאורייתא תיקון ואין זה ענין לפלוגתא דר"מ ור"י) ואת אשר אחזה לי בזה עפ"י המבואר בפסחים דמ"ח אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא זה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור ד"א גרם לו ואי אמרת מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופו מ"ל איסור ד"א כו' הרי מבואר בד' הש"ס דבאיסור דאורייתא אין חילוק בין איסור גופו, ואי ד"א משא"כ באיסור דרבנן ועי' בשו"ע או"ח סי' תקפ"ו בבאור הגר"א ס"ק נ' שם דמה"ט אין בנולד פסול למצוה הרי מבואר בדהגמ' דאי אמרת מוקצה דרבנן חלוק איסור גופו מאיסור ד"א ובודאי דטבל טבול מדרבנן פסול לנסכים.
וכן מבואר בזבחים דפ"ח דלא יביא מן המדומע בכל אופן א שנתבטל ברוב וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח הל' ט' דלא יביא מן המדומע ובהל' י' דמביאים נסכים המוקצה ביו"ט ועפ"ז מובן החילוק בפשוטו בדאתרוג תרומה טמאה אעפ"י שאינו אאמד"ר וכן לולב של עכו"ם שזכה בה הישראל דאין לו ביטול אלא מדרבנן מ"מ כיון דהפסול בגוף האתרוג ולולב ואי"ר לאכילה או דאסור בהנאה סו"ס מיהו אי"ר וחשוב אינו ראוי מדאורייתא דעכ"פ הוא עומד לשרפה או במרור אינו נאכל בכל מושבות משא"כ בסוכה העשוי' ע"ג האילן דאין הפסול בעצם הסוכה אלא מצד איסור דאין עולין אינו ראוי ואיסור ד"א דיו"ט גרם לה (וכמו שמחלק הירושלמי בקורע בשבת דיצא ידי קריעה משום דאיסור ד"א גרם לה) ובזה שפיר מחלק ר"מ דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי דאין זה פסול בעצם הדבר ובזה חלוק איסור דרבנן מאיסור דאורייתא ולפי"ז אין זה ענין לפסולי עדות דהוי פסול בגופן של עדות ויש להאריך בזה הרבה אבל אין השעה גורמת לזה