אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן מו

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מו

סימן מה

בהלכות מעילה. לגדול אחד בחדש אייר עטר"ת ווילנא.

א

דברי על דברי הקצוה"ח בסי' שפ"ו בשורף חמץ נוקשה של חבירו שמותר להשהותו דפשיט הקצוה"ח דפטור המזיק מהא דפסחים דכ"ט דהאוכל חמץ של הקדש לא מעל משום דדהגול"מ לאו כממון דמי דקי"ל כותיה ומעכת"ר תמה בזה דמאי ענין זה לדהגול"מ כיון דלקמיה שוי' ממון גם עכשיו שוה ממון וההיא דפסחים דכ"ט כבר תמה הפנ"י שם ותירץ על זה מעכ"ת בחבורו דשאני הקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו כדילפינן בערכין דכ"ד דכל שומת של הקדש אינו אלא שומא נקי' ובתר השתא לא שוי מידי ואע"ג דבהדיוט אמרינן ג"כ אין לו אלא מקומו ושעתו כמש"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין האריך לחלק בזה אלא דמ"מ ניהו דממון גמור לא הוי דבר הגורם לממון מיהו הוי והא דרשינן מקרא דערכך ביום ההוא דאין שמין אלא לפי שעתו היינו משום דהתם מיירי דאיתא בעינא דל"ש ביה דהגול"מ כמוש"כ הקצוה"ח על פי המבואר בפסחים ד"ו דאיצטריך קרא דלא ימצא אבל היכא דאכלה דהוי גול"מ דחייב לר"ש וכל זה בהקדש דהוי גזה"כ מקרא דערכך ביום ההוא אבל בהדיוט בחמן נוקשה כספיקו של הקצוה"ח מה ששוה ממון לאחה"פ הוי ממון גמור זהו תוכן דבריו, והנה מש"כ מעכת"ר דמקרא דפרכין דוהיה ערכך ביום ההוא לא ילפינן משום דאיתא בעיניה ול"ה דהגול"מ תמוה דבודאי מאי דשוה לאחר זמן עדיף מליתא בעיניה דמאי דחלוק איתא בעיניה מליתא בעיניה משום דמי יאמר אם יבא לידי חיוב משא"כ בליתא בעיניה שנתחייב בודאי א"כ בראוי לאחר זמן דבודאי יבא לידי ממון עדיפא טפי והקצוה"ח שם שכתב ג"כ דהוי כאיתא בעיניה תמוה ג"כ כיון דבודאי יבא לידי ממון אחר הזמן גם אם נימא דבהקדש גזיה"כ דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ אפילו לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי לא ימעול גם עיקר הסברא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו נראה דל"ש רק בדבר שיש לו שומא כעת דאין ממתינין אותה לאטלס וכן במרגלית כמבואר בערכין במשנה שם אבל בדבר שאין לו כעת שום שיווי וההכרח להמתין עד שיהא לזה שיווי בודאי דממתינים ועי' בירושלמי תרומות פ"ה הל' א' ולא כן סברינן מימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו א"ר חנינא תיפתר שחרב אותו המקום ולא מצא למוכרו אפי בדמי עצים ועי' בפני משה שם מהו דתימא דצריך למוכרן מיד ואפילו בזול הרבה כו' להכי קתני בדמי תרומה ואשמעינן דבפחות מזה אין מחייבין אותן למוכרן אלא ימתין כו' עכ"פ בדבר שעכשיו אינו שוה כלום נ"ש לגבי פדיון אין להקדש אלא מקומו ושעתו אולם לא הצטרך מעכת"ר לדון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו לגבי האוכל חמץ בפסח דבודאי הא לאו בר פדיון הוא עכשיו דהא אסור בהנאה ואי אפשר לפדותו אלא דמ"מ קושיה הפנ"י במקומה עומדת דניהו דעכשיו לאו בר פדיון הוא מ"מ כיון דלאחר הפסח יש לו פדיון וממילא יש שיווי להקדש זה שראוי לאחר זמן ודין זה דאין להקדש אלא מקומו ושעתו הוה דין לגבי פדיון דוהיה ערכך ביום ההוא אבל לגבי דין מעילה כיון דיש לו פדיון לאחר זמן וממילא דיש לזה שיווי ממון מהיכ"ת שלא ימעול, ב הן אמת דהכ"מ בפ"ו מהל' מעילה כתב בשם המ"ע בשי' הרמב"ם דלהכי מעל בתלש מן העור בקרבן אע"פ שלא פגם ולא ס"ל סברת הראב"ד דגם בקרבן תמים אפשר שיפול בו מום ויפגום משום דהשתא מיהא תמים הוי ואין לנו בהקדש אלא מקומו ושפתו כדאיתא בתוספתא בשעה שנהנה פגם כו' מבואר בדבריו דגם לענין דין מעילה אין לנו בהקדש אלא מקומו ושעתו נראה דבודאי שם המושאל הוא ואין כונתנו להא דערכין דלענין פדיון שנינו ולשון אין להקדש אלא מקומו ושעתו אינו מבואר בתוספתא שם רק לפי ששנינו שם ובמעילה די"ח דבדבר שפגם נהנה ופגימתו והנאתו כאחד וכן הוא בתוספתא שם הרי דלענין מעילה בעינן נמי שתהא פגימתו והנאתו כאחד וכמו שפרש"י במעילה משום דילפינן חטא מתרומה דהנאתו וביעורו כאחד להכי קרי ליה אין להקדש אלא מקומו ושעתו והנה בשי' הראב"ד שם שכתב דגם בבהמה תמימה שתלש חשוב דבר שיש לו פגם דאפשר שיפול בו מום אע"פ דאין זה הנאתו ופגימתו כאחד צ"ל דס"ל להראב"ד דזה חשוב הנאתו ופגימתו כאחד משום דהפגימה בא מיד אלא דלפי שעה אין הדבר נוגע להקדש והרמב"ם ס"ל כיון דלפי שעה אין בו פגם חשוב דבר שאין בו פגם ומעל אע"פ שנהנה ולא פגם ובאמת מאי דמדמה הכ"מ מחלוקת הר"מ והראב"ד להא דמבואר במעילה דבעינן שתהא הנאתו ופגימתו כאחד צריך ביאור דהתם שנינו לענין דין מעילה דלא מעל עד שתהא פגימתו והנאתו כאחד אבל מאי דחשוב דבר שיש בו פגם י"ל דמה שיהא לאחר זמן פגם חשוב ג"כ דבר שיש לו פגם וכמו שאמרו במעילה די"ח בפלוגתא דרע"ק וחכמים בלבוש מציעאה ומלמלא דאין בו פגם עד זמן מרובה,

מ"מ לרבנן חשוב שיש בו פגם עי' פרש"י שם דלא מעל כל זמן שלא פגם בו שו"פ מיד דבעינן שתהא פגימתו והנאתו כאחד אלא דלפי"ז בבהמה תמימה שאין התלישה פוגם מיד רק לכשיפול בו מום לא משכח"ל מעילה אפילו בפוגם שו"פ דהוי נהנה ולא פגם דהא להקרבה קאי ואין זה פגם וזהו דקשי' להכ"מ לשי' הראב"ד וע"כ דבבהמה תמימה חשוב אין בו פגם ולהכי ס"ל להרמב"ם דמעל אע"פ שלא פגם אולם בשי' הראב"ד י"ל כמשכ"ל דזהו חשוב הנאתו ופגימתו כאחד משום דהא הפגימה בא מיד אלא דלפי שעה אין הדבר נוגע להקדש וכיון דדבר שיש בו פגם הוא לא מעל עד שיפגום והרמב"ם ס"ל כיון דלפי מה שהוא תמימה לעולם לא יהי' בו פגם חשוב דבר שאין בו פגם ולא דמי ללבוש מציעאה ומלמלא ובאמת דגם הרמב"ם מודה להראב"ד דזהו חשוב הנאתו ופגימתו כאחד כיון דבא על ידי מעשה התלישה אלא דס"ל כיון דבעינן שיהא דרכו לפגום ובתמימה שאינה נפגמת ע"י התלישה אע"פ דלכשיפול בו מום יהי' עי"ז פגם חשוב אין דרכו לפגום ובאמת בבהמה תמימה דעומדת לרעי' ולפדיון אע"פ שא"א לפדותה עכשיו מ"מ מעל ולא אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו וראי' מפורשת ממעילה ד"י ר"פ ולד חטאת דחטאת שעברה שנתה אם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויקחו בדמיה אחרת ועושים תמורה ומועלין בה ועי' בתוס' שם ד"ה ואם דקאי על עיברה שנתה או על בעל מום עובר דנדחית מהקרבת מזבח מועלין בה משום דחזי לדמי לכשיפול בו מום קבוע וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הל' ה' וכל חטאת שתרעה עד שיפול בה מום מועלין בה עד שתפדה ובודאי דכיון דנדחית להקרבה ומועלין בה משום קדושת דמים שבה כמו שפרש"י בנעילה שם דבעינן שיהא פגם שוה פרוטה כדבר שדרכו לפגום ואע"פ שאין היזק הפגימה בא מיד דהא אי אפשר לפדותה ואין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין הנאתו ופגימתו כאחד אעכצ"ל דזה חשוב הנאתו ופגימתו כאחד כיון דבא ע"י מעשיו עכשיו ועכצ"ל דגם הכ"מ מודה בכה"ג היכא דעיקר המעילה משום קדושת דמים של הפדיון דחשוב הנאתו ופגימתו כאחד אע"פ שאינה ראוי' לפדיון כעת ולא אמרינן בזה אין להקדש אלא מקומו ושעתו ורק בתמימה שעומדת להקרבה אע"פ שאם יפול בה מום יהי' בו פגם ס"ל להכ"מ דבכה"ג שאנו מצריכים שיהא בו פגם שו"פ אין הנאתו ופגימתו כאחד אבל צ"ע מה דחקו להכ"מ לפרש כן דהא בפשוטו נראה דלשי' הר"מ דבתמימה אין זה דרכו לפגום להכי בנהנה ולא פגם מעל ולהראב"ד, דס"ל דכל שאפשר שיפול בו מום חשוב דבר שיש בו פגם ובעינן שיפגום בשו"פ מעל משום ממה נפשך דלגבי קדוה"ג הא נהנה ולא פגם מעל ולגבי קדושת דמים שבו הוי הנאתו ופגימתו כאחד שהוזל על ידי מעשה התלישה ואין זה ענין להתוספתא ולהא דאמרו במעילה דבעינן הנאתו ופגימתו כאחד וצ"ע עכ"פ הרי מפורש דבעומדת לרעי' מעל אע"פ דלא חזי לפדיון השתא ולא אמרינן לענין דין מעילה אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

ג

ובאמת ילה"ק לפי המבואר בפסחים דכ"ט דלרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי לא מעל מ"ס מעל באלו דאזלי לרעי' הואיל ואי נפל בו מום הא לא הוי יותר מדהגול"מ דאי נפל בו מום כמו הואיל אי מיגנב או מיתבר ולא דמי לפט"ח דחשוב ממון גמור דבידו לפדותו אבל בזה הא אין בידו להטיל מים דהא מום שהוטל בידים אינו נפדה על ידו וגם אי מדרבנן אינו נפדה על ידו לא מעל כדמוכח בפסחים דכ"ט דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים כמש"כ התוס' ואפילו בחטאת שעיברה שנתה דלא חזי להקרבה מ"מ הא אסור להטיל מום מספק כמו דאיבע"ל בתמורה דכ"א מהו להטיל מום בתמורת בכור ומעשר וכ"פ הרמב"ם דהוי ספק וגם למה שפירשו התוס' במום עובר אפילו לשי' התוס' והרא"ש בבכורות דל"ג דמן התורה מותר להטיל מום קבוע במום עובר אבל הא מדרבנן אסור ואינו נפדה עי"ז ואינו בידו ועי' במהרי"ט אלגזי בבכורות דכ"ח גבי למחצה לשליש ולרביע שכתב ג"כ דהוי רק דהגול"מ יעו"ש וכיון דקי"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי אמאי מעל בהני דאזלי לרעי' הא באוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי' והנה לכאורה מצינו דוגמא במחוסר זמן דהשתא במועד דאינו ראוי גרע מדבר שאינו בידו דהא אפשר שיפול בו מום מיד מהא דאמרו במעילה די"ב דבתורים שלא הגיע זמנם דלא נהנין ולא מועלין ומקשה מ"ש ממחוסר זמן ומשני אמרי מחו"ז מידי דהוה אבע"מ דבר פדיון הוא אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות כו' הרי דבעופות וכן במחו"ז לולא הסברא דבר פדיון הוא לא מעל אע"פ דמחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי מ"מ ס"ל להש"ס דלרבנן מסברא כיון דהשתא אינו ראוי להקרבה בודאי לא מעל אבל זהו נגד הסברא דבכל מקום מחוסר זמן עדיפא מדבר שאינו בידו ומחו"ז ל"ה דשלב"ל משא"כ בדבר שאינו בידו ומ"ט לענין מעילה לא ימעול בדבר שראוי לאחה"פ ומהא דמעילה די"ב צ"ל דשאני תורים שלא הגיע זמנם ומחוסר זמן לפי ההו"א משום דהוי חסרון בקדושה שלא נראה להרצאה ולא הוי קדשי ה' שלא חלה עליהם קדושת קדשי ה' ומחלק הש"ס בין מחו"ז לתורים שלא הגיע זמנן משא"כ בחמץ של הקדש דהוי קדו"ד כיון דיש לו שיווי לאחר זמן כמו דמעל בתמורת חטאת משום קדושת דמים שבו אם יפול בו מום ויש לו שיווי מ"ט לא ימעול במאי שיש לו שיווי דחזי לאחה"פ גם למ"ד דדהגול"מ לאו כממון דמי.

ד

ונראה לישב דלהכי מעל בחטאת שעיברה שנתה אף למ"ד דדהגול"מ לאו כממון דמי דאע"פ שאינה ראוי' להקרבה מ"מ הא יש לה קדושת הגוף אלא דאלו לא הוה חזי לרעי' ולפדיון הוי כקדשים שמתו ולא הוי כקדשי ה' וכחטאת שמתו בעליה אבל כיון דחזי לרעי' לא פקע עדנה קדושתה וחשוב קדשי ה' (כיו"ב אמרינן בע"ז די"ג ניהו דלא חזי לגופי' חזי לדמיה אעפ"י דמשום קדו"ד גרידא שבו מותר להטיל בו מום ובמום שקדם להקדישו מותר להטיל בו מום מכל מקום בקדוה"ג אסור להטיל בו מום משום דחזי לדמי) להכי אע"פ דדהגול"מ לאו כממון דמי מ"מ כיון דיש לו גורם בזה לצורך גבוה חשוב קדשי ה' משום קדושת הגוף שבו ונפ"מ לפי"ז דמעל מצד קדוה"ג שבו שיש בו מועל אחר מועל ואע"פ דבע"מ אין מועל אחר מועל כמש"פ הרמב"ם היינו בע"מ דחזי לפדיון אבל בכה"ג דלא חזי לפדיון יש בו מועל אחר מועל וכמבואר במעילה די"ט בבע"מ שעבר ושחטו כו' דיש בו מועל אחר מועל למאן דס"ל דבעי העמדה והערכה, וכל זה בחטאת שעיברה שנתה דהמעילה משום קדושת הגוף שבו ולא הוי כקדשים שמתו דחזי לפדיון אבל באוכל חמץ של הקדש שאין בו אלא קדושת דמים ועיקר המעילה משום הדמים שבו וכיון דלפי שעה אינו ראוי לפדיון ואין לו שיווי ודהגול"מ לאו כממון דמי להכי לא מעל.

ומ"מ אין זה מספיק לישב ד' הכ"מ בשם המ"ע שכתב דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דאע"פ דמעל בעיברה שנתה משום קדושת הגוף דגם נהנה ולא פגם חייב הא בדבר שדרכו לפגום גם בקדוה"ג דכלי שרת לא מעל עד שיפגום וכיון דנפסל מהקרבה ועומד לרעי' ממילא הוי דבר שדרכו לפגום ועכצ"ל דזה חשיב הנאתו ופגימתו כאחד ורק בבהמה תמימה דאין דרכו לפגום כמשכ"ל, אולם מש"כ לישב דהא דמעל משום קדושת הגוף אין נראה כן מלשון רש"י במעילה שם דפי' דמועלין בה הואיל וקדושה קדושת דמים וכ"כ רבינו גרשום בתמורה דכ"ב דכיון דש בה קדו"ד מועלין בה מבואר דמועלין משום קדושת דמים ואם שיש לדחוק בכונתם דאם לא היתה קדושה קדו"ד כיון דלא חזי להקרבה הוי כקדשים שמתו ואף דלכשיוטל בו מום יהא פדיונו להקדש מ"מ כיון דעכשיו אין בו קדו"ד לא הוי קדשי ה' כלל כיון דלא חזי לגופי' וקדו"ד אין בו ורק שיהי' אח"כ דמים להקדש ע"כ פרש"י דהא קדושה קדושת דמים ג"כ דבכל קדוה"ג שהוא של הקדש נכלל גם קדושת דמים וכיון דהוי קדשי ה' ולא הוי קדשים שמתו ממילא יש בו מעילה משום קדוה"ג שבו אבל מפשטות דבריהם נראה דכיון דלא חזי להקרבה ניהו דקדוש קדוה"ג מ"מ אין בו מעילה רק משוס דיש בו קדושת דמים גרידא וכ"נ מתורים שלא הגיע זמן דלא נהנים ולא מופלין דהוי כקדשים שמתו ואע"ג דחזי להקרבה לאחר זמן ויש בו צורך גבוה מ"מ כיון דהשתא לא חזי להקרבה לא הוי קדשי ה' מכש"כ באלו שנפסלו לעולם ורק משום דחזי לדמיו ויש בו קדו"ד מעל ויש לחלק קצת דשאני התם שלא נראה להרצאה ולא חל עליו שם קדשי ה' משא"כ כשחל עליו קדשי ה' כיון דחזי לדמיו יש בו מעילה משום קדוה"ג עכ"פ לפי המבואר בשי' רש"י ורבנו גרשום דמעל משום קדושת דמים ואע"ג דאין בידו להפיל בו מום ול"ה רק גורם לממון מ"מ מעל אף לרבנן דר"ש ויקשה מ"ט באוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבנן.

ה

והנה התוספות בכריתות די"ג מחלקים דהא דמעל בנותר דהוא מאיסור הנאה משום דהוי קדוה"ג משא"כ באוכל חמץ של הקדש דלא מעל משום דהוי קדו"ד ולכאורה מה בכך דהוי קדו"ד ולא שוי מידי הא מ"מ נהנה דהא אין חילוק בדבר שדרכו לפגום בין קדוה"ג לקדו"ד ובספר עמק יהושע סי' ה' הרגיש מזה וכתב משום דבקדו"ד כל דלא חזי לדמיו פקע קדושה שבו והוי חולין משא"כ בקדוה"ג דלא פקע ולפי"ז י"ל דלהכי לא מעל לרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי משום דהוי חולין גמור כמו בתרנגולת שמרדה אולם ג"ז נגד הסברא כיון דיש בו צורך להקדש להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יפקע ההקדש ועוד דנראה מדברי הגמ' לרבנן דר"ש באוכל חמץ של הקדש לא מעל אבל לאחר המועד מעל הא כיון דנפקע ההקדש והוי חולין גם לאחר המועד לא ימעול אם לא שההקדש יזכה מצד חצר ולשי' הרמב"ן לא מעל רק באופן לכשיקדישנו שנית אלא דבאמת זה אינו דבודאי כיון דיש בו צורך להקדש וראוי להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יפקע ההקדש.

אולם באמת מה שהקשה שהרי נהנה בקדו"ד לק"מ דאע"פ דבנהנה ולא פגם חייב ג"כ בהקדש היינו שיש להנאה שיווי פרוטה ואע"פ דלא פגם מ"מ בהקדש שלח מדעת כהדיוט מדעת דמי וכמו שאמרו בב"ק דכ"א וכיון שיש לזה שיווי ע"י שכירות דעת כינה איכא שלא יהנה בלא מעילה וצריך לשלם השיווי משא"כ באוכל חמץ של הקדש, (והעמק יהושע כתב דלדעת בעל המאור דמפרש קדשים שחייב באחריותן לר"ש דדהגול"מ כממון דמי וס"ל כר"י דגם לאחר הפסח אסור ולפי"ז שפיר י"ל דפקע ההקדש לגמרי אבל לפרש"י ותוס' דמפרשים כר"ש דס"ל דמותר לאחר הפסח ומ"מ לרבנן דהגול"מ לאו כממון דתי הא בודאי לא פקע ההקדש כיון שיש בי צורך ובאמת נראה דגם לר"י דס"ל דחמב"פ אסור בהנאה לאחר זמן ג"כ לא הוי חולין גמורין ולא דמי לתרנגולת שמרדה שהרי מבואר בחולין דפ"ד דלר"מ דס"ל דקדשי בה"ב בעי העמדה והערכה ס"ל דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ומפורש דשחיטה שאינה ראוי' הוי דאע"פ דאין להקדש דמים בו מ"מ אסור בהנאה כקדשי מזבח שמתו דאין בו מעילה אבל איסורא איכא כמש"כ בזה במק"א וכן מבואר בחולין דקל"ה גבי גיזה דאע"פ דבעי העמדה והערכה ולא חזי לפדיון מ"מ איסור הקדש יש בו. ויתישב בזה בפסחים ד"ו דאמר רב אם הקדש אינו צריך דמיבדל בדיל מיני' ובהגהות מל"מ בפ"ג מהל' חו"מ העיר מהא דפסחים דכ"ט דהא חמץ של הקדש לא מעל והאחרונים הרגישו בזה דהא לרב דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה אין כאן דהגל"מ ובודאי לא מעל אולם למה שכתבתי א"ש דאעפ"י דלא מעל מ"מ איסור הקדש יש בו כמו בקדשים שים שמתו ומיבדל בדילי מיני'. **( י) וראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מוהר"י מקארלין בחי' לפסחים ד"ו בהא דאמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש אינו צריך ואמר ר"י אמר רב חמצו של א"י עושה לו מחיצה עשרה פסחים משום היכר ואם של הקדש א"צ מ"מ מיבדל בדילי' מיני' ודקדק למה בקמייתא לא פירש רב מעצמו. דאם חמץ של הקדש א"צ ותירץ דבדין הראשון דמיירי בחמץ שמחייב לבערו כדאמר המוצא חמץ בביתו ולפ"ז לרב דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור א"כ פשע במה שלא מכר ומעל מה שלא פדה קודם הפסח ויצא לחולין ולא הוי הקדש כלל ולא בדילי מיי' ובדן השני מיירי בחמץ שאינו מחויב לבערו. ועי' פירש"י שלא קיבל עליו אחריות ולא מעל הילכך גם לא פדה ולא יצא לחולין והביא שחכם אחד תמה על זה דהא פגם ולא נהנה לא מעל א"כ לא מעל ע"י פשיעה והגאון בעל משכנ"י ז"ל מחזק דעתו דבודאי מעל כמבואר בפסחים דכ"ז דמעל המסיק וכיון דמעל יצא לחולין. וכן מאי דמקשה התם וכל היכי דמעל נפיק לחולין והא תנן ואחר הקדש לעולם אסור מאי מקשה דילמא מיירי שלא נהנה. אלא ודאי שכל מזיק ומפסיד הקדש יצא לחולין וכן נסתייע בסוף דבריו מההיא דבנאה לתוך ביתו דמעל אף דאכתי לא פגם ולא נהנה דהוצאה מרשות הקדש לחולין מעל וה"נ במזיק ובמפסיד להקדש פכ"ד. ותמיהני דמה ענין חיוב תשלומין מדין מזיק לדין מעילה. שאעפ"י שצריך לשלם הקרן מדין תורה מ"מ כיון דפגם ולא נהנה פטור מקרבן מפילה וחומש לא יצא לחולין דכל היכי דלא מעל כמו במזיד לא יצא לחולין כמבואר בפסחים דכ"ז וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלי מעילה הלכה ג' מעל בזדון הואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש אלא הרי הוא בהוויתו ואין מעילה רק על ידי הנאה ושנוי רשות ולא על ידי מזיק אף שנתחייב בתשלומין ומה שנסתייע ממה שאמרו בב"ק ד"כ בבנאה לתוך ביתו מעל שאני התם דגם בנוטל אבן או קורה של הקדש מעל ובחגיגה י"א מקשה מ"ש הוא וע"ש אחר ומשני הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן ואין זה לקיחה. ולפיכך כשבנאה לתוך ביתו דהוי שינוי הוי לקיחה משא"כ במזיק הקדש בלי הגבהה אף שמשלם הקרן מדין תורה מ"מ הא לא נתחייב קרבן מעילה ולא יצא לחולין ומשה"ק מפסחים דכ"ז גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש בודאי היכי דנהנה בהסקתו ואפה בו את הפת דמעל והא דלא משני באפר הקדש דלעולם אסור ולא משני ע"י דליקה בידי אדם שלא נהנה דלית בי' מעילה צ"ל דלאו אורחא דמילתא שישרוף ע"מ שלא להנות וכמש"כ התוס' בפסחים שם על מזיד ובמעילה בשוגג למה ישרוף בלי שום הנאה עכ"פ הדין דין אמת דמזיק ומפסיד הקדש בשוגג אעפ"י שצריך לשלם את הקרן מן התורה גם בשוגג לא מעל ולא יצא לחולין.

אולם י"ל בזה עפמש"כ הריטב"א בחולין דקל"ט הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו וכתב הריטב"א פירש כשאמר עלי מכיון שמרדה נתחייב מקדיש באחריות וה"ל כחילול ונפיק לחולין יעוי"ש הרי דס"ל להריטב"א דכיון דנתחייב באחריות הו"ל כפדיון וה"נ י"ל דאם מפסיד להקדש)** דאין בהנאתו שיווי פרוטה כלל להכי לא מעל ולפי"ז מה שחילקו התוס' בין קדו"ד לקדוה"ג אין הכונה משום דבקדושת דמים פקע בכדי ע"י איסורו וקדושת הגוף לא פקע דהא הרי מבואר דלר"ש דמותר לאחה"פ ולרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי דלא פקע ומ"מ לא מעל, אלא כמש"כ הנתה"מ בסי' כ"ח לחלק דבקדו"ד מעל משום גזל גבוה וכמש"כ התוס' בכתובות ד"ל דבקדושת הגוף מעל משום כפרה ולהכי בחמץ של הקדש שאין בו דררא דגזל לפי שאין בו שיווי פרוטה אין בו מעילה משא"כ בקדוה"ג שהוא משום כפרה ואין בו משום דררא דגזל אע"פ דעל מעילה בעינן שוה פרוטה היינו שיהא בעצם ההנאה שו"פ כמו דמחלק בכריתות דכ"ג בין דקה וגסה אבל כיון דבעצם יש בו שיווי פרוטה יש עליו דין מעילה אע"פ שאין בו דררא דגזל מצד איסור הנאה.

י' והנה רש"י בכריתות דכ"ג בד"ה בגסה כתב ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו עכ"ל והחת"ס חאו"ח סי' ק"ה רוצה להסב גם כונת התוס' בדי"ג שחילקו בין קדו"ד לקדושת מזבח משום שאם עלו ל"י ותמה דהא עכ"פ אסור לכתחילה להקריבו ותלה זה במחלוקת רש"י ותו' בריש חולין דהא לכתחלה אסור להחליף (ומ"ש שם דבקדשי מזבח סגי בכזית ולא בעינן שו"פ הוא תמוה מכריתות שם וממעילה די"ח דבעינן הנאה שו"פ) אולם באמת נראה שאין כונת התוס' משום דאם עלו לא ירדו דא"כ לא הו"ל לחלק בין קדו"ד לקדושת הגוף דהא גם בקדו"ד היכי דחזי מעל וכיון דאם עלו לא ירדו וחזי לגבוה מעל אבל בודאי מה שפרש"י דחזי לגבוה דאם עלו לא ירדו דאל"כ הוי כקדשים שמתו דיצא מידי מעילה כיון דלא חזי לגבוה וכמבואר בריש מעילה ואף דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ לא הוי כקדשים שמתו כיון דיש בו קדושה שאם עלו לא ירדו לא פקע קדושתו אבל עדיין יקשה הא נותר אסור בהנאה ואין ההנאה שוה פרוטה כיון דאסור בהנאה ע"ז פרש"י ואף על גב דאיסורי הנאה כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהן דס"ל לרש"י כיון דאיסור הנאה דנותר בא מחמת איסור קדשים ודמי לשארי קדשים שאסורים בהנאה שמועלין בהם ולא דמי להאוכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל דהתם אסור בהנאה שלא מחמת הקדש משא"כ בנותר שאיסורו מחמת הקדש.

ובסברא זו הרגיש התפא"י במשניות ע"ד התוס' במשנה דכריתות ועי' בהגהות מצפה איתן שם אבל באמת זהו מ"ש רש"י דאסור בהנאה כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה ומועלין בהן והתוס' ג"כ מודים לסברת רש"י דאם עלו לא ירדו ולא הוי כקדשים שמתו אבל כיון דנותר אסור בהנאה ס"ל להתוס' דאיסור נותר הוי איסור מחודש כשאר איסורי הנאה ואין בהנאה זו שוה תשלומי פרוטה. וע"כ תירצו דבקדושת הגוף לא בעינן תשלומי שוה פרוטה דאין זה מחמת גזל אלא דבעינן שיהא בעצם הנאה שו"פ ולפיכך בקדושת הגוף אם תאסר בהנאה גם מצד איסור אחר שלא מחמת איסור הקדש ג"כ פעל לשי' התוס' ולשי' רש"י בכה"ג לא מעל דאע"פ דאם עלו לא ירדו מ"מ כיון דאסור בהנאה מצד אחר שלא מחמת הקדש אין כאן מעילה בשוה פרוטה ואם הו"ל כפדיון ולפיכך בנתחייב בפשיעה ולא מכר להקדש הו"ל כחלול ויצא מכר ויצא לחולין ול"ש מיבדל בדילי' מינ' משא"כ בהקדש שלא נתחייב באחריותו שפיר מיבדל בדילי' מיני' וכל זה לדעת היש"ש דס"ל:

לומר הרי שלך לפניך לכשפשע נתחייב ויצא לחולין בתורת פדיון. אבל למש"כ המ"ג כסי' תמ"נ בדין זה דאם פשע ולא מכר דכ:

הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך. א"כ כל זמן שהחמץ בעין אין עליו שום חיוב ויכול לפטור א"ע בהש"ל וממילא שלא יצא לחולין ג"כ ומחמת ג"כ די המשכנות יעקב דאף לדבריו דבמזיק שחייב בתשלומין מעל מ"מ בזה שפשע ולא מכר את החמץ וכיון דיכול לומר הרי שלך לפניך חיוב תשלומין כלל ואין כאן דין מעילה כלל ובודאי דגם בהקדש יכול לומר הש"ל כמו בהדיוט ובפרט מש"כ בפנים דגם בקדשים לא פקע איסור הקדש. ורק דין ממון אין בו ולא הוי חולין ודמי לשארי איסוה"נ בהדיוט דיכול לומר הש"ל וכ"כ האהעו"ז או"ת סי' המ"ג זמן שהוא בעין אין עליו שום חיוב ולא יצא לחולין על ידי מעילה ולא נתחלל על ידי חיוב באחריות כמש"כ ובעיקר הערת האבן עוזר דהא מכר וחייב באחריות ועובר בב"י י"ל דקדשי בה"ב דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו בבית המקדש וכמש"כ הראב"ד הובא באס"ז דלהכי לא קרינן בו וגנוב מבית האיש והר כאמן של נכרי שקיבל עליו אחריות והוא ביד הנכרי דאיננו עובר, ומיושב בזה ד' הירוש' בפסחים באית תנוי:

תנא אי אתה רואה של אחרים ושל גבוה כקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגל"מ כממון דמי ותמה המבי"ט אלגאזי דהא בחמץ גם לרבנן עובר בב"י ולמש"כ דהוי ברשות גבוה, אבל לר"ש דהוי כממונו עובר גם ברשות הנכרי ועי' בטו"ז או"ח סי' תמ"ו ואכמ"ל בזה האיסור הוא מחמת הקדש אפילו בקדו"ד חשיב נהנה דכל דיש עליו דין דקדשי ה' ולא הוי קדשים שמתו מעל, ולמה שנתבאר יש מקום לחלק גם בקדושת דמים בין איסורו מחמת הקדש או מחמת דבר אחר ויתישב החילוק בין חטאת שעיברה שנתה דמעל משום קדושת דמים שבו אם יפול בו מום ובין האוכל חמץ בפסח דלא מעל אע"פ דחזי לאחר זמן דבודאי הא דמעל בחטאת שעיברה שנתה משום כיון דחזי לדמיו קדשים שמתו לא הוי ולא דמי לקדשי בה"ב דלא מעל היכא דלא חזי לפדיון משום העמדה והערכה כמש"כ התוס' במעילה דט"ו משום דלא חזי לעולם והא דלא מעל באוכל חמץ בפסח אע"פ דחזי לאחר זמן היינו ניהו דקדשים שמתו לא הוי מ"מ הא נהנה ולא פגם כיון דהוא אסור בהנאה ואין בו שום שיווי ואין כאן פגם בעצם כיון דדהגול"מ לאו כממון דמי משא"כ בחטאת שעיברה שנתה אע"פ דלא חזי לפדיון עכשיו מ"מ חשוב יש בו פגם דהא בעצם יש בו שיווי אילו היה חולין ולא דמי להא דנהנה ולא פגע בקרדום של הקדש דהקרדום לא נפגם ונשאר אצל הקדש כמו שהי' וחשוב נהנה ולא פגם אבל בזה הא יש בו בעצם פגם ואם הי' יוצא לחולין על ידי מעילה הי' יוצא מרשות הקדש ונכנס לרשותו ובעצם אלו היה חולין הי' נפגם על ידי הנאה זו חשוב באמת נהנה ופגם משא"כ באוכל חמץ של הקדש דאלו הי' חולין ואם הי' יונח לחולין אין בו שיווי ואין לו פגם בעצם ולהכי הוי בנהנה ולא פגם ולמש"כ לחלק עפי"ד רש"י בכריתות בין אם איסורי בהנאה מחמת הקדש ככל הקדשים או מצד איסור הנאה שלא מחמת הקדש יש מקום לפי"ז מש"כ העמק יהושע בחמץ של הקדש דהוי חולין גמורים כמו בתרנגולת שמרדה ויתיישב מה שהקשיתי מחולין דפ"ד ובדקל"ה דמבואר דאע"פ דבעי העמדה והערכה ולא חזי לפדיון מ"מ אסור מחמת הקדש והוי שחיטה שא"ר משים דקדשי בה"ב שמתו כקדשי מזבח שמתו דאין בהם מעילה אבל איסורא איכא די"ל דלהכי בקדשי בה"ב שמתו איכא איסורא משום דהא דאין להקדש בו שיווו משום דלא חזי לפדיון ואי איתא דפקע הקדש הא יש לו שיווי ולהכי לא פקע דהא אין זה מסברא דמחמת חומר הקדושה יצא לחולין משח"כ היכא דבעצם אין בו שיווי גם בלא איסור הקדש ולא חזי לכלום היי חולין ממש (אלא די"ל דאיסוה"נ בקדשים הוי כשארי איסוה"נ שיש לו בעלים לכמה שי' הראשונים ולהכי לא פקע שם הקדש מיני').

ובזה י"ל ג"כ מאי דמבואר במעינה די"ט בתמימים שנעשו בעלי מומין ומתו דאע"פ שנהנה ולא פגם מעל ובודאי דהיא מעילה מדרבנן דהא הוי קדשים שמתו ואע"פ דלכשהוממו המעילה משום קדושת דמים שבו מ"מ איכא מעילה מדרבנן ואילו באוכל חמץ של הקדש נראה דלא מעל גם מדרבנן ולמש"כ י"ל דבקדשים שמתו מה שאין לו שיווי הוא משום איסור הקדש ולהכי מעל מדרבנן משא"כ בחמץ דאין לו שיווי גם שלא מחמת הקדש. אך גם בלא זה יש לחלק דשאני בתמימים שנעשו בע"מ דאף דמעילה דאורייתא הוא משום הפדיון מ"מ מה שהוממו לא גרע מקדשים שמתו דלא חזי לגבוה ומעל מדרבנן ולהכי לחולין ולהכי לרב דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה והו"ל פשיעה גם לכשמתו לא פקע מעילה דרבנן משום דמתחילה חזי לגבוה ואיתנהו בי' קדושת הגוף משא"כ בקדו"ד היכא דלא חזי לפדיון אין בו גם מעילה מדרבנן ז' ולכאורה עדיין אינו מספיק לישב שי' רש"י שהרי בפסחים שם פרש"י דאפי' לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אי אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא מעל, והא לריוה"ג לולא איסור הקדש הרי יש בו שיווי ממון ורק איסור הקדש גרם שאין בו שיווי ונראה מדרש"י דבקדושת דמים כל דלא חזי עכשיו לפדיון אין בו מעילה משום דדהגול"מ לאו כממון דמי וא"כ גם בחטאת שעיברה שנתה לפרש"י שם דמעל משום קדושת דמים שבו צ"ע הא דהגול"מ לאו כממון דמי ובאמת שי' הראב"ד בהשגותיו על הרז"ה בפסחים שם דלהאי אוקימתא דרב יוסף ס"ל להני תנאי דחמץ בפסח אסור בהנאה אלא דלמ"ד פודין אה"ק להאכילן לכלבים יכולים ההקדש למכור החמץ לנכרי שיתן לכלבו א"כ בר דמים הוא להקדש, ונראה דזהו שי' הראב"ד דס"ל דלריוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה אע"פ דדהגול"מ לאו כממון דמי ולא חזי לפדיון דהא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים מ"מ מעל כיון דאין בו שיווי רק מחמת ההקדש שבו ואילו הי' חולין והי' יוצא לחולין ע"י מעילה יש בו שיווי שפיר מעל, ואפ"ל בשי' רש"י לחלק בין חטאת שעיברה שנתה דמעל ובין חמץ בפסח דהא דמעל בעיברה שנתה אע"פ דלא חזי עכשיו לפדיון ואין בו פגם מ"מ כיון דאחר שימעול ויצא לחולין לרשותו הא יש בו ממון יצא מרשות הקדש לרשותו ולא דמי לקרדום של הקדש כמשכ"ל משא"כ בחמץ בפסח אפי' לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ כיון דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים גם לכשימעול ויצא לחולין לא עדיף מעילה מפדיון דהא בדבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל וגם אחר מעילה כמו אחר פדיון אסור להאכילן לכלבים לפיכך אין בו דין מעילה משום דהוי נהנה ולא פגם והא דקדשי בה"ב דבעי העמדה והערכה ולא מעל כמוש"כ התוס' במעילה דט"ו בד"ה ואפילו י"ל דשא"ה דהוי קדשים שמתו וכיון דכל זמן שהן בקדושתן לא חזי לפדיון הוי קדשים שמתו אע"פ דאחר שימעול ויצא לחולין יהי' בו שיווי מ"מ כיון דמחמת הקדש אין בו שיווי הוי קדשים שמתו משא"כ בחטאת שעיברה שנתה דחזי לפדיון לכשיפול בו מום ולא הוי קדשים שמתו חשוב נהנה ופגם משא"כ בחמץ יציאה לחולין יש בו שיווי חשוב נהנה ופגם משא"כ בחמץ בפסח דאע"פ שיצא לחולין אין בו שיווי עכשיו דאינו ראוי להאכיל לכלבים כמשנ"ת.

אולם זהו דבר מחודש לומר דאחר שמעל אסור להאכילן לכלבים כמו אחר פדיון דאפשר דזהו רק גזיה"כ בדין פדיון ואכלת ולא לכלביך אבל ע"י מעילה יצא לחולין לגמרי ואין איסור להאכילן לכלבים וצ"ע (ועכצ"ל בשי' רש"י כמשכ"ל לצדד בחטאת שעיברה שנתה דמעל משום קדושת הגוף שבו ומה שפירש משום קדושת דמים היינו דלהכי לא הוי כקדשים שמתו אבל בקדושת דמים גרידא אי גול"מ לאו כממון דמי לא מעל), ובביאור ד' הראב"ד דס"ל דלריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים מ"מ מעל י"ל בפנים אחרים דטעמו דהא דקרי לי' דהגול"מ ולאו כממון דמי אע"ג דבפשוטו הא יש לו שיווי גם עכשיו כיון דחזי לאח"ז מ"מ באיסורי הנאה לזמן אין לו ג"כ בעלים ואפילו לשי' הראשונים שיש לאיסוה"נ בעלים מ"מ לגבי שיווי ממון אין לו דין בעלים ולהכי גם בהקדש כיון דאין לו בעלים דמי כמופקר לזמן ואפקעתא דמלכא לפי שעה ומה דחזי לאחר הפסח ויהי' לו בעלים חשוב דהגול"מ ואעפ"י דחוזר לבעליו אח"כ מאליו מ"מ כיון דלפי שעה אין לו בעלים קרי לי' דהגול"מ, אבל לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מוחר בהנאה אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא נפקע שם בעלים מיני' אלא שאין לו קונים לפי שעה ואינו ראוי למכירה וכיון דחזי לאחר הפסח יש בו שיווי גם עכשיו, ולשי' הראב"ד א"ש בפשיטות מאי דקאמר לרב אשי דכו"ע ס"ל אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים והכא בפלוגתא דריוה"ג ורבנן קא מיפלגי דלריוה"ג מעל ורש"י ותוס' נדחקו בזה דהא כיון דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים גם לריוה"ג בדין שלא ימעול ותירצו דלרב אשי לפי המסקנא אע"ג דאין פודין מ"מ שרי להסיקו תחת תבשילו עי"ש ולשי' הראב"ד ח"ש בפשיטות דלריוה"ג אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא נפקע שם בעלים וא"ש לפי"ז הא דמעל בחטאת שעיברה שנתה דכיון דאם יפול בה מום חזי לפדיון עכשיו יש לו שיווי ואין זה שייך לדהגול"מ והא אין זה מאיסוה"נ ורק דהוי קדשי מזבח שנפסלו ולא נפקע רשות הקדש משה"כ באוכל חמץ בפסח דלא מעל משום דאין לו בעלים לפי שעה ומה שיהי' לו בעלים לאחר זמן הוא דהגול"מ.

וזה נראה דעת הקצוה"ח בשורף חמץ נוקשה של חבירו דפטור למ"ד דהגול"מ לאו כממין דמי אע"פ שמותר להשהותו לאחר זמן ודבריו תמוהים לכאורה דהא בודאי אע"ג דדהגול"מ לאו כממון דמי מ"מ ראוי שיתחייב השורף מצד דינא דגרמי כמש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי דגם לרבנן דח"ש חייב מצד דד"ג וכ"כ התוס' בב"ק דע"א דבדבר הראוי לכל העולם חייב מצד דד"ג וכ"כ הקצוה"ח בעצמו בסימן ש"ד בהני דשקולאי דלהכי אי תברי' חייב כמו ביומא דשוקא משום דד"ג כיון דברי הזיקא, ובאוכל חמץ של הקדש דפטור מדין מזיק רק מצד מעילה תלוי בדהגול"מ משא"כ במזיק דחייב מצד דד"ג ואפילו לרבנן דר"ש, ולפמש"כ נראה בשי' הקצוה"ח דמדתלי הש"ס בדהגול"מ אע"פ שיש לו שיווי עכשיו דחזי להשהותו לאח"ז כמשה"ק הפנ"י אלא משום דאיסוה"נ לשעה הוי כהפקר לזמן לגבי דין ממון שבו ולהכי ל"ש לחייב את המזיק מצד דד"ג דהא אין לו בעלים ומופקר לפי שעה ואע"פ דקדשים שחייב באחריותן חייב מצד דד"ג לתי' התוס' דחייב על קרן שאני התם כיון דנתחייב באחריותו אע"פ שאיננו בעליו הרי הזיק לו שנתחייב מיד על ידו משא"כ בזה שלא נתחייב כלל ואין לו היזק עכשיו וכיון שיצא מרשותו ואין לו בעלים לחייב אותו ורק שאלו הי' משהה אותו הי' זוכה מאיליו וכיון דאין לו בעלים אין להתחייב ודמי כמונע מלזכות המציאה אח"פ דאין בזה דד"ג אולם סברא זו אפ"ל רק אי נימא דאיסוה"נ הוי הפקר ואפקעתא דמלכא מצד עצמו להכי גם באיסוה"נ לזמן הוי כהפקר לזמן אבל הא מצד הסברא נראה דלהכי הוי הפקר משום דהבעלים מתיאשין ממנו דהרי היא כאבודה הימנו ומכל אדם ואין בו שום שיווי אבל איסוה"נ לזמן שבידו להשהותו ואין זה אבודה מאתו ומכל אדם ואינו מתיאש מזה ומצד הסברא נראה דיש לו בעלים והוי ברשותו ג"כ וממילא ראוי שיחויב המזיק מצד דד"ג וצ"ע.

ח

והנה הקצוה"ח שם בסוף דבריו הביא שי' הבעל המאור דמפרש הא דפסחים כ"ט דפליגי בדהגול"מ דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדיש הבעלים ובאחריות ומשו"ה הו"ל דהגול"מ וא"כ אינו ענין להך מילתא שכתבנו בנ"ד דהשתא לא חזי ולקמיה חזי עכ"ל ובאמת המעיין בבעל המאור שם יראה דללישנא קמא אזיל בתר השתא לגמרי ואפילו למ"ד דדהגול"מ כממון דמי לא מעל לפי דהשתא לא חזי וללישנא בתרא כיון דחזי לאחר הפסח מעל אפילו לרבנן דר"ש יעו"ש אם כן הדבר תלוי לפי פי' בעה"מ בהנך תרי לישנא וראיתי להר"ח בפסחים, דכ"ט שכתב פי' דהגול"מ כגון מי שגזל חמץ זה של הקדש אם הוא בעיניה מחזירו לו לנגזל ופטור דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וכיון שאכלו נתחייב הגזלן לשלם לו ממון ואע"פ שחמץ בפסח אינו ממון השבתתו גורם ממון עכ"ל ונראה דהר"ח מפרש כמו הבעל המאור דלפי שיש להקדש זכות של גורם לממון דהא אי מיגנב או מיתבד מחויב הגזלן לשלם ולפיכך אם אכלו הגזלן מעל ונראה בשי' הר"ח דס"ל דהגונב והגוזל מן ההקדש חייב קרן ורק מכפל פטור יעוי' ברמב"ם פ"ג מהל' גניבה דרק מכפל פטור ויעוי' באס"ז בב"ק דע"ח ובפרש"י שם ובשעה"מ בפ"ז מהל' חובל ומזיק בהשמטות ונ"ל דהגזלן גזל מן ההקדש קודם הפסח דהא בפסח אין בו דין ממון ויש להקדש בו שיווי של גול"מ ומה שפי' הר"ח באופן שגזל ולא כמו שפי' הבעה"מ בפשוטו בקדשים שחייב באחריותן אפשר משום דלהך לישנא בפסחים ד"ו דבאיתא בעינא לא אמרינן דהגול"מ כממון דמי רק לענין בל ימצא נתרבה א"כ בקדשים שחייב באחריותן הא כ זמן שלא אכלו אין להקדש בו דין ממון ומהיכ"ת שימעול ועל כן פירש שגזלו ואכלו וכיון שגזל הרי נתחייב באונסין והא ליתא בעינא ולכו"ע דהגול"מ כממון דמי והנה הר"ח שם גרס רב אחא בר יעקב אומר דכו"ע דהגול"מ לאו כממון דמי והכי בפלוגתא דר"ש ורבנן פליגי ת"ק כר"ש כו' וממון מעליא הוא לפיכך מעל עכ"ל דלא כגירסתנו בדברי ראב"י דכו"ע דהגול"מ כממון דמי ומבואר מדברי הר"ח דכו"ע דהגול"מ לאו כממון דמי ומ"מ לר"ש מעל משום דממון מעליא הוא דכיון דחזי לאחר הפסח ושרי להשהותו יש לו שיווי ממון ולהכי לפי' הר"ח הדין בודאי בשורף חמץ נוקשה של חבירו דחייב לשלם.

ט

ובגוף דברי הקצוה"ח בסי' שפ"ו שם כתבתי במק"א להעיר בכל דבריו והנני להעתיק בזה בקצרה בעיקר הדין בשורף חמץ נוקשה כבר העירותי דאע"פ דדהגיל"מ לאו כממון דמי מ"מ ראוי שיחויב מצד דד"ג כמש"כ הקצוה"ח בסי' ש"ד בהני שקולאי, אלא די"ל דשי' הקצוה"ח דהוי הפקר לזמן אבל זהו נגד הסברא כיון דראוי לאחר זמן למה יהא מופקר. ומשה"ק שם בקצוה"ח מב"ק ד"נ במוכר עבדו לאחר ופסק ע"מ שישמשנו שלשים יום דלר"מ דס"ל דדהגול"מ כממון דמי והא לאחר שלשים דשני הוי וא"כ תוך שלשים הו"ל דהגול"מ נראה דמאי דרשות אחר עליו לפי שעה ואח"כ יהא קנוי לו לא הוי דהגול"מ ושאני בחמץ של הקדש דהוי רק איסור הנאה וארי' דרביע עלי' אבל לא מה שהיא קנוי לאחר אע"פ דלאחר ל' יהא קנוי לו לא הוי דהגול"מ, וראיתי בס' עונג יו"ט שהרגיש מזה.

ומש"כ הקצוה"ח דלהכי לא הוי דהגול"מ משום דהוי איתא בעינא וגבי חמץ של הקדש דמפסיד ממון הקדש שהי' להקדש בו ממון אחר הפסח הו"ל השתא דהגול"מ אבל בעינא ל"א דהגול"מ כממון דמי דלא אמרינן אלא שמתחייב בהזיקן ובגניבתן דנפסד על ידו עכ"ל דבריו תמוהים כמשכ"ל דהחילוק בין איתא בעינא בין ליתא בעינא משום דאיתא בעינא ליכא שום חיוב וספק אי אתי לידי חיוב ובליתא בעינא איכא חיוב ודאי א"כ מכש"כ מה שיהי' בודאי שלו לאחר ל' דהוי כליתא בעינא, גם מש"כ לפי דבריו דבאוכל חמץ של הקדש דמפסיד ממון שהי' להקדש בו ממון אחר הפסח תמוה דהא כיון דבאיתא בעינא ל"א דהגול"מ כממון דמי א"כ קודם שאכלו אין להקדש בו דין ממון כיון דהשתא לא חזי א"כ איך ימעול בו ומה שפרש"י בפסחים שם הובא בקצוה"ח שם דכי אמר ר"ש להאי היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייב באחריותן אמר ר"ש אע"פ שאין כפל להקדש דכתיב רעהו הכא חייב כיון דזה חייב באחריותו רעהו קרינן ביה דהא גרם לו להתחייב ממון עכ"ל נראה דשאני קדשים שחייב באחריותן דעיקר סברא דאיתנהו בעינא לא אמרינן דהגל"מ כממון דמי משום דלא בא לידי חיוב אחריות כלל רק הואיל אי מיגנב או מיתבד משא"כ בקדשים שחייב באחריותן דמתחלה אמר הרי עלי ועל ידי ההקדש נפטר מאחריותו הוי כליתא בעינא, ומש"כ הקצוה"ח שם בד' הפנ"י בב"ק דס"ו דלר"ש בקדשים שחייב באחריותן ראוי למכירה דהא איתא בעינא ומש"כ רש"י בסו"פ הזהב דלר"ש קדשים שחייב באחריותו יש להם אונאה דאמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה היינו משום דהוממה הוי כליתא בעינא, נראה דהא התם פליגי ר"ש ורבנן ואפילו לרבנן איתנהו במכירה אע"פ דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי אפילו בליתא בעינא, וטעמו של דבר משום דהקדש מתחלל בין דרך מקח ובין דרך חילול כמבואר בסוכה ד"מ ולהכי הך מכירה הוי כחילול שמתחלל הקדש על ידו אבל בלי חלול גם בליתא בעינא לא שייך מכירה בדבר שאינו שלו וכמש"כ הקצוה"ח בעצמו אחרי כן דאפילו למ"ד באיתא בעינא דדהגול"מ כממון דמי ל"ש מכירה בדבר שאינו שלו, וכ"כ באחיעזר סי' מ' אות ז' והקצוה"ח שם נתקשה להך לישנא דבאיתא בעינא לא אמרינן דהגול"מ כממון דמי מהתוספתא בב"ק פ"ד שור של הקדש הבעלים חייבין באחריותן הבעלים נוטלים את נזקו ונותנים את ניזקו ומשמע דאתי כר"ש דדהגול"מ כממון דמי ומדקתני נותנים את נזקו משמע דאפילו איתנהו בעינא הו"ל דהגול"מ כממון דמי והניח בצ"ע וכן הביא בשם בנו להקשות בסנהדרין דקי"ב דקדשי מזבח ימותו דמוקי לה ר"ל כר"ש דדהגול"מ כממון דמי הרי מוכח דאפילו דאיתנהו בעינא קאמר ר"ש דכממון דמי יעוי"ש, ולפמשכ"ל דבקדשים שחייב באחריותן הוי כליתא בעינא מיושב בפשיטות וראיתי בס' ברוך טעם שהרגיש בסברא זו.

י

ובזה אמרתי לישב מה דקשה בסנהדרין שם לד"ל דאמאי מחלק הברייתא בין קדשי מזבח וקדשי בה"ב דקדשי בה"ב יפדו הא גם בקדשי בה"ב שחייב באחריותן הוי ממון בעלים לר"ש כמו בקדשי מזבח ולמש"כ י"ל דקדשי בה"ב לר"ל לטעמו בחולין דקל"ט דבאומר הרי עלי ונגנבו ונאבדו פטור דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא דכשנפל הבית ומת השור שאין לו מציאות בעולם חייב וא"כ בעת קיומו דמי לאיתא בעינא דהא הוי בי גזא דרחמנא ואין עליו שום אחריות ורק שאם יתחדש איזו מאורע ע"י מיתת השור ודמי לאיתא בעינא דבכה"ג ל"א דהגול"מ כממון דמי ורק בקדשי מזבח דבנגנב או נאבד חייב ולא הוי בי גזא דרחמנא חשוב כליתא בעינא ואלא הא דסנהדרין א"ש בפשוטו לפ"מ דמסיק שם דגם לר"ל הוי זבח רשעים תועבה והקרבנות בעצמם אינם קריבים רק הואיל ואישתני אישתני ליתא בעינא מיקרי וכבר הרגישו מזה ומיושב בקדשי בה"ב דאינו מחלק בחייב באחריותן לר"ש דקדשי בדה"ג הוי איתא בעינא), ולפני זה הא דמבואר בב"ק דע"א דגונב שוה"נ מבית שומר חייב מצד דהגול"מ כממון דמי אף דקודם שנגנב לא הוי וגונב מבית האיש דהא הוי איתא בעינא, ולפימ"ש דקדשי מזבח שחייב באחריותן הוי גול"מ משום שכבר נתחייב א"כ ה"נ השומר נתחייב משעת פשיעה שנתחייב השור בסקילה ורק שפוטר א"ע בטענת הרי שלך לפניך וחשיב כליתא בעינא, אולם בב"ק דע"ו דמשני ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ ולפרש"י עכצ"ל דמיירי בקדם מומן להקדישן ואין בו אלא קדושת דמים ומ"מ לר"ש מחויב בקדשים שחייב באחריותן והא לר"ל בקדשי בה"ב ל"ש אחריות גניבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ועי' פנ"י בב"ק שם שהקשה דהא לר"ל בקדשי בה"ב ליכא חיוב אחריות כלל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ובאמת ל"ק מידי דהא לר"ל מיירי כשהקדישו בעלים ביד גנב ועל הטביחה הא חייב באחריות דהא בטביחה הוי מת השור דגם לר"ל חייב.

ולכאורה אכתי קשה דהא קודם שטבח הוי כאיתא בעינא בקדשי בה"ב כמשכ"ל ולא הוי גורם לממון א"כ כי קא טבח לאו דמריה קא טבח רק של הקדש ואיך חייב בדו וצ"ל דלגבי דין טביחה דעי"ז חייב באחריות הוי כליתא בעינא וכמו שפרש"י בפסחים בקדשים שחייב באחריותן דליתא בעינא היינו לענין גניבה, אף דלפי פשוטו הא לא הוי וגונב מבית האיש דקודם הגניבה ל"ה כממון דמי ולעיל כתבתי משום דקדשים שחייב באחריותן הוי כליתא בעינא ולמש"כ י"ל בפשיטות דרש"י דלענין דין גניבה הוי כליתא בעינא. דאין לומר דלעינן חיוב גניבה הא גם לאחר גניבה כיון שנמצא בידו הגניבה א"כ הרי הוא כעת דליתא בעינא חיוב משום גניבה מחדש לגבי הבעלים דז"א דהא הוי אינו ברשותו כיון דהקרן נתחייב לגבי הקדש וכמו שנראה כן משי' הרמב"ם בפ"ג מה' גניבה והאס"ז בב"ק דע"ח והוי כגונב מן הגנב וכמוש"כ הקצוה"ח בסי' ל"ד לגבי החולק עם הגנב ועי' באס"ז בכתובות דל"ד ובדרוש וחדוש שם ועכצ"ל כיון דעל ידי גניבה נעשית ליתא בעינא כמו שפרש"י חשיב ליתא בעינא, ולהכי לענין דין טביחה הוי כליתא בעינא ולפי"ז גם בגנב מבית שומר א"ש בפשוטו דלענין דין גניבה הוי ליתא בעינא כמו שפרש"י, אולם בדברי התוספתא בב"ק נותנים את נזקו צ"ל דבקדשי מזבח מיירי דבקדשי בה"ב הוי כדאיתא בעינא.

יא

אולם בכ"ז אין זה מוכרח ואפשר לומר בקדשי בה"ב גם לר"ל הוי קדשים שחייב באחריותן וחשוב כליתא בעינא משום דגם לכי מת השור נתחייב משום חיוב אחריות שקדמו שאמר הרי עלי ולהכי א"ש סוגית הש"ס דב"ק כפשוטו לר"ל אף למ"ד דבאיתא בעינא ל"ה דדהגול"מ כממון דמי והתוספתא דב"ק נותנים את חקו מיירי בכל גווני והא דסנהדרין דקי"ב לר"ל דמחלק בין קדשי מזבח לקדשי ביה"ב ולא מחלק בקדשי בה"ב גופא בין קדשים שחייב באחריותן ואינו חייב באחריותן אפילו להך לישנא בה"ב דהגל"מ נראה לישב כפשוטו, דהא מבואר בסנהדרין דקי"ב אמר רב חסדא פקדונות של עיה"נ מותרין כו' לה בפקדונות דעיר אחרת והב"ע כגון דקביל עליה אחריות מהו דתימא כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי קמ"ל ע"כ ומסתימות הגמ' מבואר דלכו"ע אף לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי מ"מ מותרין הפקדונות דלרבנן הא ס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי ואין רבותא ולכאורה טעמא נמי הא כיון דדהגול"מ כממון דמי כמבואר לר"ש בקדשים שחייב באחריותן דימותו א"כ מאי טעמא הפקדונות דעיר אחרת שקבל עליו אחריות מותרין ועי' בהגהות הגרצ"ה חיות ובפשוטו נראה דגם לר"ש דס"ל דהגול"מ כממון דמי מ"מ הא יש בעלים אחר ואם שיש לדהגול"מ ענין חמון בזה מ"מ הא רשות בעלים עליו ואחרי שהבעלים הוא מעיר אחרת אי אפשר שתיאסר עי"ז שיש להנפקד מעיה"כ אחריות בגוה להפקיעו מרשות בעליו וכ"ז בפקדונות בקדשים שחייב באחריותן באמת הוא גם הבעלים של הקרבן וכמבואר בב"ק דע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דבקדשי מזבח חשוב הבעלים של קרבן וכמבואר בתמורה דל"ב בתוס' שם, אלא דניהו דחשוב בעל הקרבן הבעלים אבל הוא ממון הקדש וע"כ לרבנן דס"ל גול"מ לאו כממון דמי לא חשוב ממונא דידיה ולר"ש דס"ל גול"מ כממון דמי תשוב גם גורם לממון כממונו ולהכי בקדשי מזבח שחייב באחריותן לר"ש דגול"מ כממון דמי כממונו הוי וימיתו משא"כ בסתם פקדונות אע"פ דקיבל עליו אחריות לא הוי בעליו, ולפי"ז גם בקדשי בה"ב שאין זה קרבנו כמש"כ התוספת בב"ק שם דבקדשי בה"ב הוי שי"ר וההקדש הם הבעלים ולהכי אף שיש להמקדיש גורם לממון יפדו דדמי לפקדונות של הדיוט דלא מהני קבלת אחריות אף לר"ש כמש"כ. דבאיתא בעינא אמרינן דהגל"מ כממון דמי ושייך גם בקדשי ומוקי ט"ו מ"ח תרס"א ווילנא.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה