אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מו · ה
והנה התוספות בכריתות די"ג מחלקים דהא דמעל בנותר דהוא מאיסור הנאה משום דהוי קדוה"ג משא"כ באוכל חמץ של הקדש דלא מעל משום דהוי קדו"ד ולכאורה מה בכך דהוי קדו"ד ולא שוי מידי הא מ"מ נהנה דהא אין חילוק בדבר שדרכו לפגום בין קדוה"ג לקדו"ד ובספר עמק יהושע סי' ה' הרגיש מזה וכתב משום דבקדו"ד כל דלא חזי לדמיו פקע קדושה שבו והוי חולין משא"כ בקדוה"ג דלא פקע ולפי"ז י"ל דלהכי לא מעל לרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי משום דהוי חולין גמור כמו בתרנגולת שמרדה אולם ג"ז נגד הסברא כיון דיש בו צורך להקדש להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יפקע ההקדש ועוד דנראה מדברי הגמ' לרבנן דר"ש באוכל חמץ של הקדש לא מעל אבל לאחר המועד מעל הא כיון דנפקע ההקדש והוי חולין גם לאחר המועד לא ימעול אם לא שההקדש יזכה מצד חצר ולשי' הרמב"ן לא מעל רק באופן לכשיקדישנו שנית אלא דבאמת זה אינו דבודאי כיון דיש בו צורך להקדש וראוי להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יפקע ההקדש.
אולם באמת מה שהקשה שהרי נהנה בקדו"ד לק"מ דאע"פ דבנהנה ולא פגם חייב ג"כ בהקדש היינו שיש להנאה שיווי פרוטה ואע"פ דלא פגם מ"מ בהקדש שלח מדעת כהדיוט מדעת דמי וכמו שאמרו בב"ק דכ"א וכיון שיש לזה שיווי ע"י שכירות דעת כינה איכא שלא יהנה בלא מעילה וצריך לשלם השיווי משא"כ באוכל חמץ של הקדש, (והעמק יהושע כתב דלדעת בעל המאור דמפרש קדשים שחייב באחריותן לר"ש דדהגול"מ כממון דמי וס"ל כר"י דגם לאחר הפסח אסור ולפי"ז שפיר י"ל דפקע ההקדש לגמרי אבל לפרש"י ותוס' דמפרשים כר"ש דס"ל דמותר לאחר הפסח ומ"מ לרבנן דהגול"מ לאו כממון דתי הא בודאי לא פקע ההקדש כיון שיש בי צורך ובאמת נראה דגם לר"י דס"ל דחמב"פ אסור בהנאה לאחר זמן ג"כ לא הוי חולין גמורין ולא דמי לתרנגולת שמרדה שהרי מבואר בחולין דפ"ד דלר"מ דס"ל דקדשי בה"ב בעי העמדה והערכה ס"ל דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ומפורש דשחיטה שאינה ראוי' הוי דאע"פ דאין להקדש דמים בו מ"מ אסור בהנאה כקדשי מזבח שמתו דאין בו מעילה אבל איסורא איכא כמש"כ בזה במק"א וכן מבואר בחולין דקל"ה גבי גיזה דאע"פ דבעי העמדה והערכה ולא חזי לפדיון מ"מ איסור הקדש יש בו. ויתישב בזה בפסחים ד"ו דאמר רב אם הקדש אינו צריך דמיבדל בדיל מיני' ובהגהות מל"מ בפ"ג מהל' חו"מ העיר מהא דפסחים דכ"ט דהא חמץ של הקדש לא מעל והאחרונים הרגישו בזה דהא לרב דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה אין כאן דהגל"מ ובודאי לא מעל אולם למה שכתבתי א"ש דאעפ"י דלא מעל מ"מ איסור הקדש יש בו כמו בקדשים שים שמתו ומיבדל בדילי מיני'. **( י) וראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מוהר"י מקארלין בחי' לפסחים ד"ו בהא דאמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש אינו צריך ואמר ר"י אמר רב חמצו של א"י עושה לו מחיצה עשרה פסחים משום היכר ואם של הקדש א"צ מ"מ מיבדל בדילי' מיני' ודקדק למה בקמייתא לא פירש רב מעצמו. דאם חמץ של הקדש א"צ ותירץ דבדין הראשון דמיירי בחמץ שמחייב לבערו כדאמר המוצא חמץ בביתו ולפ"ז לרב דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור א"כ פשע במה שלא מכר ומעל מה שלא פדה קודם הפסח ויצא לחולין ולא הוי הקדש כלל ולא בדילי מיי' ובדן השני מיירי בחמץ שאינו מחויב לבערו. ועי' פירש"י שלא קיבל עליו אחריות ולא מעל הילכך גם לא פדה ולא יצא לחולין והביא שחכם אחד תמה על זה דהא פגם ולא נהנה לא מעל א"כ לא מעל ע"י פשיעה והגאון בעל משכנ"י ז"ל מחזק דעתו דבודאי מעל כמבואר בפסחים דכ"ז דמעל המסיק וכיון דמעל יצא לחולין. וכן מאי דמקשה התם וכל היכי דמעל נפיק לחולין והא תנן ואחר הקדש לעולם אסור מאי מקשה דילמא מיירי שלא נהנה. אלא ודאי שכל מזיק ומפסיד הקדש יצא לחולין וכן נסתייע בסוף דבריו מההיא דבנאה לתוך ביתו דמעל אף דאכתי לא פגם ולא נהנה דהוצאה מרשות הקדש לחולין מעל וה"נ במזיק ובמפסיד להקדש פכ"ד. ותמיהני דמה ענין חיוב תשלומין מדין מזיק לדין מעילה. שאעפ"י שצריך לשלם הקרן מדין תורה מ"מ כיון דפגם ולא נהנה פטור מקרבן מפילה וחומש לא יצא לחולין דכל היכי דלא מעל כמו במזיד לא יצא לחולין כמבואר בפסחים דכ"ז וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלי מעילה הלכה ג' מעל בזדון הואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש אלא הרי הוא בהוויתו ואין מעילה רק על ידי הנאה ושנוי רשות ולא על ידי מזיק אף שנתחייב בתשלומין ומה שנסתייע ממה שאמרו בב"ק ד"כ בבנאה לתוך ביתו מעל שאני התם דגם בנוטל אבן או קורה של הקדש מעל ובחגיגה י"א מקשה מ"ש הוא וע"ש אחר ומשני הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן ואין זה לקיחה. ולפיכך כשבנאה לתוך ביתו דהוי שינוי הוי לקיחה משא"כ במזיק הקדש בלי הגבהה אף שמשלם הקרן מדין תורה מ"מ הא לא נתחייב קרבן מעילה ולא יצא לחולין ומשה"ק מפסחים דכ"ז גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש בודאי היכי דנהנה בהסקתו ואפה בו את הפת דמעל והא דלא משני באפר הקדש דלעולם אסור ולא משני ע"י דליקה בידי אדם שלא נהנה דלית בי' מעילה צ"ל דלאו אורחא דמילתא שישרוף ע"מ שלא להנות וכמש"כ התוס' בפסחים שם על מזיד ובמעילה בשוגג למה ישרוף בלי שום הנאה עכ"פ הדין דין אמת דמזיק ומפסיד הקדש בשוגג אעפ"י שצריך לשלם את הקרן מן התורה גם בשוגג לא מעל ולא יצא לחולין.
אולם י"ל בזה עפמש"כ הריטב"א בחולין דקל"ט הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו וכתב הריטב"א פירש כשאמר עלי מכיון שמרדה נתחייב מקדיש באחריות וה"ל כחילול ונפיק לחולין יעוי"ש הרי דס"ל להריטב"א דכיון דנתחייב באחריות הו"ל כפדיון וה"נ י"ל דאם מפסיד להקדש)** דאין בהנאתו שיווי פרוטה כלל להכי לא מעל ולפי"ז מה שחילקו התוס' בין קדו"ד לקדוה"ג אין הכונה משום דבקדושת דמים פקע בכדי ע"י איסורו וקדושת הגוף לא פקע דהא הרי מבואר דלר"ש דמותר לאחה"פ ולרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי דלא פקע ומ"מ לא מעל, אלא כמש"כ הנתה"מ בסי' כ"ח לחלק דבקדו"ד מעל משום גזל גבוה וכמש"כ התוס' בכתובות ד"ל דבקדושת הגוף מעל משום כפרה ולהכי בחמץ של הקדש שאין בו דררא דגזל לפי שאין בו שיווי פרוטה אין בו מעילה משא"כ בקדוה"ג שהוא משום כפרה ואין בו משום דררא דגזל אע"פ דעל מעילה בעינן שוה פרוטה היינו שיהא בעצם ההנאה שו"פ כמו דמחלק בכריתות דכ"ג בין דקה וגסה אבל כיון דבעצם יש בו שיווי פרוטה יש עליו דין מעילה אע"פ שאין בו דררא דגזל מצד איסור הנאה.
י' והנה רש"י בכריתות דכ"ג בד"ה בגסה כתב ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו עכ"ל והחת"ס חאו"ח סי' ק"ה רוצה להסב גם כונת התוס' בדי"ג שחילקו בין קדו"ד לקדושת מזבח משום שאם עלו ל"י ותמה דהא עכ"פ אסור לכתחילה להקריבו ותלה זה במחלוקת רש"י ותו' בריש חולין דהא לכתחלה אסור להחליף (ומ"ש שם דבקדשי מזבח סגי בכזית ולא בעינן שו"פ הוא תמוה מכריתות שם וממעילה די"ח דבעינן הנאה שו"פ) אולם באמת נראה שאין כונת התוס' משום דאם עלו לא ירדו דא"כ לא הו"ל לחלק בין קדו"ד לקדושת הגוף דהא גם בקדו"ד היכי דחזי מעל וכיון דאם עלו לא ירדו וחזי לגבוה מעל אבל בודאי מה שפרש"י דחזי לגבוה דאם עלו לא ירדו דאל"כ הוי כקדשים שמתו דיצא מידי מעילה כיון דלא חזי לגבוה וכמבואר בריש מעילה ואף דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ לא הוי כקדשים שמתו כיון דיש בו קדושה שאם עלו לא ירדו לא פקע קדושתו אבל עדיין יקשה הא נותר אסור בהנאה ואין ההנאה שוה פרוטה כיון דאסור בהנאה ע"ז פרש"י ואף על גב דאיסורי הנאה כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהן דס"ל לרש"י כיון דאיסור הנאה דנותר בא מחמת איסור קדשים ודמי לשארי קדשים שאסורים בהנאה שמועלין בהם ולא דמי להאוכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל דהתם אסור בהנאה שלא מחמת הקדש משא"כ בנותר שאיסורו מחמת הקדש.
ובסברא זו הרגיש התפא"י במשניות ע"ד התוס' במשנה דכריתות ועי' בהגהות מצפה איתן שם אבל באמת זהו מ"ש רש"י דאסור בהנאה כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה ומועלין בהן והתוס' ג"כ מודים לסברת רש"י דאם עלו לא ירדו ולא הוי כקדשים שמתו אבל כיון דנותר אסור בהנאה ס"ל להתוס' דאיסור נותר הוי איסור מחודש כשאר איסורי הנאה ואין בהנאה זו שוה תשלומי פרוטה. וע"כ תירצו דבקדושת הגוף לא בעינן תשלומי שוה פרוטה דאין זה מחמת גזל אלא דבעינן שיהא בעצם הנאה שו"פ ולפיכך בקדושת הגוף אם תאסר בהנאה גם מצד איסור אחר שלא מחמת איסור הקדש ג"כ פעל לשי' התוס' ולשי' רש"י בכה"ג לא מעל דאע"פ דאם עלו לא ירדו מ"מ כיון דאסור בהנאה מצד אחר שלא מחמת הקדש אין כאן מעילה בשוה פרוטה ואם הו"ל כפדיון ולפיכך בנתחייב בפשיעה ולא מכר להקדש הו"ל כחלול ויצא מכר ויצא לחולין ול"ש מיבדל בדילי' מינ' משא"כ בהקדש שלא נתחייב באחריותו שפיר מיבדל בדילי' מיני' וכל זה לדעת היש"ש דס"ל:
לומר הרי שלך לפניך לכשפשע נתחייב ויצא לחולין בתורת פדיון. אבל למש"כ המ"ג כסי' תמ"נ בדין זה דאם פשע ולא מכר דכ:
הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך. א"כ כל זמן שהחמץ בעין אין עליו שום חיוב ויכול לפטור א"ע בהש"ל וממילא שלא יצא לחולין ג"כ ומחמת ג"כ די המשכנות יעקב דאף לדבריו דבמזיק שחייב בתשלומין מעל מ"מ בזה שפשע ולא מכר את החמץ וכיון דיכול לומר הרי שלך לפניך חיוב תשלומין כלל ואין כאן דין מעילה כלל ובודאי דגם בהקדש יכול לומר הש"ל כמו בהדיוט ובפרט מש"כ בפנים דגם בקדשים לא פקע איסור הקדש. ורק דין ממון אין בו ולא הוי חולין ודמי לשארי איסוה"נ בהדיוט דיכול לומר הש"ל וכ"כ האהעו"ז או"ת סי' המ"ג זמן שהוא בעין אין עליו שום חיוב ולא יצא לחולין על ידי מעילה ולא נתחלל על ידי חיוב באחריות כמש"כ ובעיקר הערת האבן עוזר דהא מכר וחייב באחריות ועובר בב"י י"ל דקדשי בה"ב דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו בבית המקדש וכמש"כ הראב"ד הובא באס"ז דלהכי לא קרינן בו וגנוב מבית האיש והר כאמן של נכרי שקיבל עליו אחריות והוא ביד הנכרי דאיננו עובר, ומיושב בזה ד' הירוש' בפסחים באית תנוי:
תנא אי אתה רואה של אחרים ושל גבוה כקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגל"מ כממון דמי ותמה המבי"ט אלגאזי דהא בחמץ גם לרבנן עובר בב"י ולמש"כ דהוי ברשות גבוה, אבל לר"ש דהוי כממונו עובר גם ברשות הנכרי ועי' בטו"ז או"ח סי' תמ"ו ואכמ"ל בזה האיסור הוא מחמת הקדש אפילו בקדו"ד חשיב נהנה דכל דיש עליו דין דקדשי ה' ולא הוי קדשים שמתו מעל, ולמה שנתבאר יש מקום לחלק גם בקדושת דמים בין איסורו מחמת הקדש או מחמת דבר אחר ויתישב החילוק בין חטאת שעיברה שנתה דמעל משום קדושת דמים שבו אם יפול בו מום ובין האוכל חמץ בפסח דלא מעל אע"פ דחזי לאחר זמן דבודאי הא דמעל בחטאת שעיברה שנתה משום כיון דחזי לדמיו קדשים שמתו לא הוי ולא דמי לקדשי בה"ב דלא מעל היכא דלא חזי לפדיון משום העמדה והערכה כמש"כ התוס' במעילה דט"ו משום דלא חזי לעולם והא דלא מעל באוכל חמץ בפסח אע"פ דחזי לאחר זמן היינו ניהו דקדשים שמתו לא הוי מ"מ הא נהנה ולא פגם כיון דהוא אסור בהנאה ואין בו שום שיווי ואין כאן פגם בעצם כיון דדהגול"מ לאו כממון דמי משא"כ בחטאת שעיברה שנתה אע"פ דלא חזי לפדיון עכשיו מ"מ חשוב יש בו פגם דהא בעצם יש בו שיווי אילו היה חולין ולא דמי להא דנהנה ולא פגע בקרדום של הקדש דהקרדום לא נפגם ונשאר אצל הקדש כמו שהי' וחשוב נהנה ולא פגם אבל בזה הא יש בו בעצם פגם ואם הי' יוצא לחולין על ידי מעילה הי' יוצא מרשות הקדש ונכנס לרשותו ובעצם אלו היה חולין הי' נפגם על ידי הנאה זו חשוב באמת נהנה ופגם משא"כ באוכל חמץ של הקדש דאלו הי' חולין ואם הי' יונח לחולין אין בו שיווי ואין לו פגם בעצם ולהכי הוי בנהנה ולא פגם ולמש"כ לחלק עפי"ד רש"י בכריתות בין אם איסורי בהנאה מחמת הקדש ככל הקדשים או מצד איסור הנאה שלא מחמת הקדש יש מקום לפי"ז מש"כ העמק יהושע בחמץ של הקדש דהוי חולין גמורים כמו בתרנגולת שמרדה ויתיישב מה שהקשיתי מחולין דפ"ד ובדקל"ה דמבואר דאע"פ דבעי העמדה והערכה ולא חזי לפדיון מ"מ אסור מחמת הקדש והוי שחיטה שא"ר משים דקדשי בה"ב שמתו כקדשי מזבח שמתו דאין בהם מעילה אבל איסורא איכא די"ל דלהכי בקדשי בה"ב שמתו איכא איסורא משום דהא דאין להקדש בו שיווו משום דלא חזי לפדיון ואי איתא דפקע הקדש הא יש לו שיווי ולהכי לא פקע דהא אין זה מסברא דמחמת חומר הקדושה יצא לחולין משח"כ היכא דבעצם אין בו שיווי גם בלא איסור הקדש ולא חזי לכלום היי חולין ממש (אלא די"ל דאיסוה"נ בקדשים הוי כשארי איסוה"נ שיש לו בעלים לכמה שי' הראשונים ולהכי לא פקע שם הקדש מיני').
ובזה י"ל ג"כ מאי דמבואר במעינה די"ט בתמימים שנעשו בעלי מומין ומתו דאע"פ שנהנה ולא פגם מעל ובודאי דהיא מעילה מדרבנן דהא הוי קדשים שמתו ואע"פ דלכשהוממו המעילה משום קדושת דמים שבו מ"מ איכא מעילה מדרבנן ואילו באוכל חמץ של הקדש נראה דלא מעל גם מדרבנן ולמש"כ י"ל דבקדשים שמתו מה שאין לו שיווי הוא משום איסור הקדש ולהכי מעל מדרבנן משא"כ בחמץ דאין לו שיווי גם שלא מחמת הקדש. אך גם בלא זה יש לחלק דשאני בתמימים שנעשו בע"מ דאף דמעילה דאורייתא הוא משום הפדיון מ"מ מה שהוממו לא גרע מקדשים שמתו דלא חזי לגבוה ומעל מדרבנן ולהכי לחולין ולהכי לרב דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה והו"ל פשיעה גם לכשמתו לא פקע מעילה דרבנן משום דמתחילה חזי לגבוה ואיתנהו בי' קדושת הגוף משא"כ בקדו"ד היכא דלא חזי לפדיון אין בו גם מעילה מדרבנן ז' ולכאורה עדיין אינו מספיק לישב שי' רש"י שהרי בפסחים שם פרש"י דאפי' לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אי אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא מעל, והא לריוה"ג לולא איסור הקדש הרי יש בו שיווי ממון ורק איסור הקדש גרם שאין בו שיווי ונראה מדרש"י דבקדושת דמים כל דלא חזי עכשיו לפדיון אין בו מעילה משום דדהגול"מ לאו כממון דמי וא"כ גם בחטאת שעיברה שנתה לפרש"י שם דמעל משום קדושת דמים שבו צ"ע הא דהגול"מ לאו כממון דמי ובאמת שי' הראב"ד בהשגותיו על הרז"ה בפסחים שם דלהאי אוקימתא דרב יוסף ס"ל להני תנאי דחמץ בפסח אסור בהנאה אלא דלמ"ד פודין אה"ק להאכילן לכלבים יכולים ההקדש למכור החמץ לנכרי שיתן לכלבו א"כ בר דמים הוא להקדש, ונראה דזהו שי' הראב"ד דס"ל דלריוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה אע"פ דדהגול"מ לאו כממון דמי ולא חזי לפדיון דהא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים מ"מ מעל כיון דאין בו שיווי רק מחמת ההקדש שבו ואילו הי' חולין והי' יוצא לחולין ע"י מעילה יש בו שיווי שפיר מעל, ואפ"ל בשי' רש"י לחלק בין חטאת שעיברה שנתה דמעל ובין חמץ בפסח דהא דמעל בעיברה שנתה אע"פ דלא חזי עכשיו לפדיון ואין בו פגם מ"מ כיון דאחר שימעול ויצא לחולין לרשותו הא יש בו ממון יצא מרשות הקדש לרשותו ולא דמי לקרדום של הקדש כמשכ"ל משא"כ בחמץ בפסח אפי' לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ כיון דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים גם לכשימעול ויצא לחולין לא עדיף מעילה מפדיון דהא בדבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל וגם אחר מעילה כמו אחר פדיון אסור להאכילן לכלבים לפיכך אין בו דין מעילה משום דהוי נהנה ולא פגם והא דקדשי בה"ב דבעי העמדה והערכה ולא מעל כמוש"כ התוס' במעילה דט"ו בד"ה ואפילו י"ל דשא"ה דהוי קדשים שמתו וכיון דכל זמן שהן בקדושתן לא חזי לפדיון הוי קדשים שמתו אע"פ דאחר שימעול ויצא לחולין יהי' בו שיווי מ"מ כיון דמחמת הקדש אין בו שיווי הוי קדשים שמתו משא"כ בחטאת שעיברה שנתה דחזי לפדיון לכשיפול בו מום ולא הוי קדשים שמתו חשוב נהנה ופגם משא"כ בחמץ יציאה לחולין יש בו שיווי חשוב נהנה ופגם משא"כ בחמץ בפסח דאע"פ שיצא לחולין אין בו שיווי עכשיו דאינו ראוי להאכיל לכלבים כמשנ"ת.
אולם זהו דבר מחודש לומר דאחר שמעל אסור להאכילן לכלבים כמו אחר פדיון דאפשר דזהו רק גזיה"כ בדין פדיון ואכלת ולא לכלביך אבל ע"י מעילה יצא לחולין לגמרי ואין איסור להאכילן לכלבים וצ"ע (ועכצ"ל בשי' רש"י כמשכ"ל לצדד בחטאת שעיברה שנתה דמעל משום קדושת הגוף שבו ומה שפירש משום קדושת דמים היינו דלהכי לא הוי כקדשים שמתו אבל בקדושת דמים גרידא אי גול"מ לאו כממון דמי לא מעל), ובביאור ד' הראב"ד דס"ל דלריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים מ"מ מעל י"ל בפנים אחרים דטעמו דהא דקרי לי' דהגול"מ ולאו כממון דמי אע"ג דבפשוטו הא יש לו שיווי גם עכשיו כיון דחזי לאח"ז מ"מ באיסורי הנאה לזמן אין לו ג"כ בעלים ואפילו לשי' הראשונים שיש לאיסוה"נ בעלים מ"מ לגבי שיווי ממון אין לו דין בעלים ולהכי גם בהקדש כיון דאין לו בעלים דמי כמופקר לזמן ואפקעתא דמלכא לפי שעה ומה דחזי לאחר הפסח ויהי' לו בעלים חשוב דהגול"מ ואעפ"י דחוזר לבעליו אח"כ מאליו מ"מ כיון דלפי שעה אין לו בעלים קרי לי' דהגול"מ, אבל לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מוחר בהנאה אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא נפקע שם בעלים מיני' אלא שאין לו קונים לפי שעה ואינו ראוי למכירה וכיון דחזי לאחר הפסח יש בו שיווי גם עכשיו, ולשי' הראב"ד א"ש בפשיטות מאי דקאמר לרב אשי דכו"ע ס"ל אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים והכא בפלוגתא דריוה"ג ורבנן קא מיפלגי דלריוה"ג מעל ורש"י ותוס' נדחקו בזה דהא כיון דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים גם לריוה"ג בדין שלא ימעול ותירצו דלרב אשי לפי המסקנא אע"ג דאין פודין מ"מ שרי להסיקו תחת תבשילו עי"ש ולשי' הראב"ד ח"ש בפשיטות דלריוה"ג אע"ג דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים לא נפקע שם בעלים וא"ש לפי"ז הא דמעל בחטאת שעיברה שנתה דכיון דאם יפול בה מום חזי לפדיון עכשיו יש לו שיווי ואין זה שייך לדהגול"מ והא אין זה מאיסוה"נ ורק דהוי קדשי מזבח שנפסלו ולא נפקע רשות הקדש משה"כ באוכל חמץ בפסח דלא מעל משום דאין לו בעלים לפי שעה ומה שיהי' לו בעלים לאחר זמן הוא דהגול"מ.
וזה נראה דעת הקצוה"ח בשורף חמץ נוקשה של חבירו דפטור למ"ד דהגול"מ לאו כממין דמי אע"פ שמותר להשהותו לאחר זמן ודבריו תמוהים לכאורה דהא בודאי אע"ג דדהגול"מ לאו כממון דמי מ"מ ראוי שיתחייב השורף מצד דינא דגרמי כמש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי דגם לרבנן דח"ש חייב מצד דד"ג וכ"כ התוס' בב"ק דע"א דבדבר הראוי לכל העולם חייב מצד דד"ג וכ"כ הקצוה"ח בעצמו בסימן ש"ד בהני דשקולאי דלהכי אי תברי' חייב כמו ביומא דשוקא משום דד"ג כיון דברי הזיקא, ובאוכל חמץ של הקדש דפטור מדין מזיק רק מצד מעילה תלוי בדהגול"מ משא"כ במזיק דחייב מצד דד"ג ואפילו לרבנן דר"ש, ולפמש"כ נראה בשי' הקצוה"ח דמדתלי הש"ס בדהגול"מ אע"פ שיש לו שיווי עכשיו דחזי להשהותו לאח"ז כמשה"ק הפנ"י אלא משום דאיסוה"נ לשעה הוי כהפקר לזמן לגבי דין ממון שבו ולהכי ל"ש לחייב את המזיק מצד דד"ג דהא אין לו בעלים ומופקר לפי שעה ואע"פ דקדשים שחייב באחריותן חייב מצד דד"ג לתי' התוס' דחייב על קרן שאני התם כיון דנתחייב באחריותו אע"פ שאיננו בעליו הרי הזיק לו שנתחייב מיד על ידו משא"כ בזה שלא נתחייב כלל ואין לו היזק עכשיו וכיון שיצא מרשותו ואין לו בעלים לחייב אותו ורק שאלו הי' משהה אותו הי' זוכה מאיליו וכיון דאין לו בעלים אין להתחייב ודמי כמונע מלזכות המציאה אח"פ דאין בזה דד"ג אולם סברא זו אפ"ל רק אי נימא דאיסוה"נ הוי הפקר ואפקעתא דמלכא מצד עצמו להכי גם באיסוה"נ לזמן הוי כהפקר לזמן אבל הא מצד הסברא נראה דלהכי הוי הפקר משום דהבעלים מתיאשין ממנו דהרי היא כאבודה הימנו ומכל אדם ואין בו שום שיווי אבל איסוה"נ לזמן שבידו להשהותו ואין זה אבודה מאתו ומכל אדם ואינו מתיאש מזה ומצד הסברא נראה דיש לו בעלים והוי ברשותו ג"כ וממילא ראוי שיחויב המזיק מצד דד"ג וצ"ע.