אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן מד

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מד

סימן מג

אדר תרמ"ו ווילנא. לגדול אחד בענין הנ"ל

א

מה שהעיר כת"ר בחמורה י"א להקל תומר באור דהג"מ שם בלישנא אחרינא דאינו מובן כלל דהא כאן בולדות קדשים איירי ועיקר הראי' מרישא למה הביא הסיפא (עי' בסימן הקודם אות ז') וע"ז תי' כת"ר דהי' אפ"ל דאם לא הי' יוצא דרך דופן קדושת דמים דעובר לכשיצא לאויר העולם נחית בי' קדושת הגוף כמש"כ התוס' בדף י' והי' עושה תמורה אם הי' יוצא דרך רחם אלא דקדושה הבאה מאלי' את"כ לא דמי למעשר אבל לר"י דס"ל דולד עושה תמורה מוכח דלענין זה לא ילפינן ממעשר וע"כ הביא הל"א מסיפא דרק הסיפא אתי כר"י אבל רישא אתי אף כרבנן ומוכח דקדושת הגוף תלה על עוברין עכת"ד, והנה גוף חידושו דהקדש דמאיליו שלא ע"י קדושת פה אינו עושה תמורה תמוה מבכור מבית הבעלים דעושה תמורה אף דהוה קדושה הבאה מאליה ואף דבכור ילפינן בגזי"ש ממעשר מ"מ הרי מוכח דאף שלא ע"י קדושת פה עושה תמורה דאף דמצוה להקדישו כי לא אקדיש הא קדוש כמבואר בנדרים ד' י"ג ורק ולד קדשים נתמעט מגזה"כ לא לפי שהוא שלא ע"י קדושת פה דהא גם בכור הוה שלא ע"י קדושת פה ורק גזיה"כ הוא לפי דהוי גדולי הקדש ומטוני' דאם קא קדיש ועוד נראה דמאי דנחית בי' קדושת הגוף גם זה קרוי קדושת פה מדמקשה שם ומי אלימא קדושת דמים להפקיע מבכורה ולדהתו"ס כשיולד יהי' בו קדושת הגוף והא איבע"ל בתמורה בדכ"ה אם אמר עם יציאת רובו עולה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והא בכה"ג דקדושת עולה בא מאלי' לכשיולד ואם כן לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ודמי לקדושת בכור כאן דהוה מאליה אעכצ"ל כיון דבא מכח קדושת פה שהקדיש את העובר מתחלה לקדושת דמים קרוי דברי התלמיד ויש לו דין קדושת פה וקדושת בכור חשיב לגב' דברי הרב דבא מאיליו שלא ע"י שום הקדש מתחלה אולם יש להשיב על זה דאפשר לשי' התוס' דקדוש מאליו קדוה"ג דוקא ביציאת כולו דחזו לגבוה ואפשר דבעינן ג"כ שיהי' בן ח' דאז יהי' ראוי למזבח ואינו יוצא מידי קדושת הגוף אף דהמקדיש מחוסר זמן קדוש בדיעבד מ"מ בדין המקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג בעינן שיהי' ראוי למזבח ולהכי אינו יוצא מידי מזבח ואף א"נ דגם בכה"ג קדוש קדוה"ג כיון דראוי לאחר ומן ודמי לשארי מחו"ז מ"מ יציאת כולו בעינן שיהי' ראוי לגבוה מצד עצמו והא קדושת בכור חלה מקודם מיציאת רובו ויש להוכיח דבכה"ג היכי שמתפשט הקדושה עושה תמורה מדהתוס' גיטין דמ"ג בד"ה גמרי שהוקשו מבהמה של שני שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' דקדושה ואינה קריבה דלמ"ל לקח חצי' והקדישה תיפ"ל דאף בלא הקדישה תתפשט הקדושה בכולה כמו דגמרי הקדושין ובאור דבריהם דמיגו דחל עלה קדושת דמים חל עליה קדושת הגוף ותיפשוט קדושה בכולה (וכונת דהתו"ס דאף דאינה קריבה לריו"ח משום דיחוי מ"מ קדוש קדושת הגוף גם בכה"ג שאינה קריבה) והא בדברי ר' יוחנן מבואר שם דעושה תמורה ותמורתה כיו"ב ואם נימא דבקדושה הבאה מאליו מה שע"י קדושת דמים תתהוה קדושת הגוף אינו עושה תמורה א"כ מאי הקשו התום למ"ל הקדישה דהא אע"פ דחל עלי' קדושה הגוף מאליה מ"מ אינו עושה תמורה אעכצ"ל דגם בכה"ג עושה תמורה כמש"כ דלא דחי לולד וגם הו"ל קדושת פה וע"ע בתמורה דף כ' ונראה דגם בדין מעילה לשי' הרמב"ן דהיכה שאין קדושת פה ורק דהקדש זכה מאליו אין בו דין מעילה מ"מ בדין זה היכי דפשטה קדושה בכולה דאתי מכח קדושת פה יש בו מעילה ואם הקדיש אבר שהנת"ב ופשטה קדושה בכולה מועלין בכולה וז"פ (ועי' בא"מ בשו"ת סי' י"ב מש"כ לישב קוהתו"ס בשבועות דכ"ג ממוקדשין דלפי דפשטה קדושה בכולה הוה איסור מאליו ושם הא מועלין ג"כ. ומשה"ק רועמכת"ר במאי דמדייק הגמ' דקדושה חל על עוברין ופירש"י דאין לומר דמיירי בקדושת דמים דא"כ פשיטא דאינו עושה תמורה אף אם יצא דרך רחם ועל זה הקשה דהא אם יצא דרך רחם הי' תל עלי' קדושת הגוף מטעם מיגו דנחתי' קדושת דמים נחית קדושת הגוף והי' עושה תמורה עכ"ד בפשוטו נראה דהא עכ"פ ביוצא דופן דאינו ראוי למזבח לא הי' קדוש קדוה"ג מאליו וא"כ מה הועיל ר"מ על תמיהתו מאתר שאינן קדושין האיך מקדישין לעשות בתמורה דהא פשיטא דקדושת דמים אי"ע תמורה ומאתר דיוצא דופן אינו קדש ממילא גם במקדיש ולד ויצא דרך דופן אין עליו רק קדושת דמים לבר פדא דאין קדוה"ג תל על עוברין ופשיטא דא"א לעשות תמורה ולר"מ צריך לצייר באופן שיצא דרך דופן והוה קדוש קדושת הגוף ואפ"ה אינו עושה תמורה משום דלא קרבי במינו דמסיק כהש"ס בדי"ז וזה א"א לבר פדא ביוצא דופן וכמש"כ התוס' בד"י דלבר פדא לכשיולד דנחית בי' קדושת דמים נחית בי' נמי קדושת הגוף והוא מטעם המקדיש זכר לדמיו היינו ביצא דרך רחם.

ב

ומה שצידד בדברי הרמב"ם דלהכי לקי בצבור ושותפין משום דלא גרע מממיר באברים דנפיק מקרא דבהמה והתם מיירי לענין חלות התמורה ולענין הלאו שפיר לוקה וכן תירץ מר חותני הגנ"י אבל השבתיו שאין זה נכון דלפ"ז בקרבן של שני שותפין יעשה תמורה דהא הוה כהמיר בחציו של אחד מהם וכתבו התוס' בתמורה כו' בד"ה מהו דתימא דחף דאין ממירים באברים בחציו מודה אלא דגזה"כ הוא דקרבן של שני שותפין שאינו במעשר בהמה אין בו דין תמורה ולא דמי לאברים כיון דבכל אבר ואבר הוה שותף והאברים ינקי מהדדי ועל כל יניקה ויניקה הוי שותפים משא"כ בממיר מחציו הא גם על היניקה הוא ממיר (וילה"ע באבר שאין הנת"ב דאותו האבר קדוש דנאסור שארי האברים משום דינקי מהדדי וכן ילה"ע בחולין די"ת דאמר רב ואבר עצמו אסור דהא ינקי מהדדי והא רב ס"ל דמב"מ לא בטל וכבר הרגישו מזה) עכ"פ הרי מבואר דאע"פ דחצי עושה תמורה מ"מ קרבן של שני שותפין אי"ע תמורה מאיזה טעם שיהי' ואין למדים מאברים וגם בגוף הדבר שכתב דממיר באברים לקי משום דילפינן מבהמה הלא בחולין דס"ט ילפינן מהיקשא דמעשר גם אברים ועוברין ומסתימת ד' הרמב"ם נראה ג"כ שאינו לוקה בממיר באברים ועוברין.

ומה שדקדק מעכת"ר סברתו מלשון הרמב"ם שכ' דהואיל ויש לו בהן שותפות מבואר דלהכי לוקה לפי שיש לו חלק והוה כממיר כאברים נראה פשטות דברי הרמב"ם דכונתו דלהכי לוקה בקרבן צבור אף דמי יאמר כל הרוצה להמיר יבא פשיטא דבמתפיס בדבר שאינו שלו אף מלקות ליכא ובצו"ש שכ' הרמב"ם דלוקה משום דא"צ רשות של ציבור (וגם אי הי' משכחת רשות של הצבור מ"מ כיון דהציבור ליתנהו בתמורה אין הרשות שלהם מועיל כמש"כ התוס' בריש תמורה ב' ע"ב בד"ה קתני גבי נכרי דאף דלא הוה זה שליחות ורק נתינת רשות מ"מ כיון דליתא בתמורה ל"ש בזה נתינת רשות ופי' נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ע"ז אינם מדוקדקים ובאמת בק"צ לא משכח"ל רשות כל כיון שיש לו בגוה שותפות והתפסה בדבר שאינו שלו לא דמי למקדיש בדבר שא"ש דהא חזינן דכל הרוצה להמיר דהוה נתינת רשות גרידא מהני ולא בעינן מתנה ממש רק נתינת רשות להתפיס ואלו להקדיש דבר שאינו שלו בודאי לא סגי נתינת רשות בלשון דכל הרוצה להקדיש ובעינן הקנאה או שליחות אי נימא דמהני הקדש ע"י שליח.

ג

ומש"כ כת"ר במכתבו השני דהרמב"ם חולק עדהתו"ס וס"ל דחציו אי"ע תמורה ונסתייע לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה' תמורה האומר חצי בהמה זו תמורה וחצי' עולה ה"ז תקרב עולה והא הרמב"ם פסק כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס ובדין שתהי' קדושה ואינה קריבה ותרוייהו חיילי ועכצ"ל דשאני תמורה דלא חלה לחצאין ומשו"ה חלה קדושת עולה וחצי' תמורה וחצי מעשר שאני דא"א לקיים שניהם ואילו ידע האי גברא דאי אפשר שיחולו שניהם בודאי הי' אומר על הקדושה החמורה ולהכי מיבע"ל מי נדחה מפני מי עכת"ד. אבל כמדומה שמעכ"ת ה"ר לסתור דמד' הרמב"ם הנ"ל מוכח דס"ל כשי' התוס' דחציו שאני והנה מש"פ הרמב"ם דהאומר חצי בהמה זו תמורה וחצי' עולה ה"ז עולה לפי פירש"י דהא דחציו מפשר וחצי' עולה לפי שאין מעשר קדוש כ"א פ"י מנין ואין תימא אם גם הרמב"ם מפרש כפירש"י וקרב עולה לפי שלא הי' לו מנין ואף שאין חידוש בדבר עכ"פ הדין דין אמת אולם באומר חצי תמורה וחצי מעשר בעכצ"ל כפירוש התוס' דמיירי שמנה בדיר ואמר עם יציאת מחציתה תמורה והי' שם גם בהמה להמיר דאל"כ אין כאן לא מעשר ולא תמורה וע"כ דרש"י מודה בזה לפירוש התוס' (וראיתי לרבנו גרשום בהא דאמר חצי תמורה וחצי' מפשר דלא אמר כראוי לא על תמורה ולא על מעשר דאין אדם אומר ה"ז תמורה סתם אא"כ אמר תמורה תחת זו וכן אין אדם יכול לומר ה"ז מעשר אלא בשעת יציאתן מן הדיר עכ"ל ומפרש גם איבעי' זו כפרש"י ולא זכיתי להבין דאיך יהי' תמורה או מעשר בכה"ג וצ"ע) ואם איתא שאין חצי' נעשית תמורה פשיטא דמעשר הוה ולא תמורה דהא ע"כ לא פליג ר"מ ור' יוסי בעולה ושלמים דיש בהקדישו לחלות עולה ושלמים כגון באומר ה"ז חצי' עולה אלו לא אמר עוד וחצי' שלמים פשטה קדושה בכולה לכו"ע וכמ"כ אלו אמר חצי' שלמים לבד ובאומר חצי' עולה ושלמים פליגי דר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון ור"י ס"ל תפוס לשון אחרון ג"כ אבל בחצי תמורה אלו אמר חצי' תמורה לבד לא הי' תמורה חלה מה יתן ומה יוסף מה שאמר שיהי' חצי' מעשר גם כך ועכצ"ל דחצי' תמורה חלה לבד וגם חצי מפשר חל לפי דעשירי מאליו קדוש אך כשאמר חצי תמורה וחצי' מעשר מספק"ל להגמ' ומדהגמ' אין הכרח דהא אמר הכל מודים וקאי לר' יוסי דס"ל דתמורה חלה על אברים כמו בתחלת הקדש וכש"כ בחציו אבל הרמב"ם שפסק דאין ממירים אברים בשלמים ומ"מ הביא להאבעי' באומר חצי תמורה וחצי' מעשר אם איתא דחצי' הוה כמו אברים שאינו תמורה ובמה שאמר חציו תמורה אין די להתפיס תמורה אף אלו הי' בלבו על כולו דנראה דגם באומר חצי' תמורה ואף אם חשב בלבו על כולו דאינו תמורה כיון דהדבור סותר למה שחשב ועי' בערכין ד"ה ובפרט בתמורה דבטעותו ולא כונתו אזלינן במה שאמר עי' תמורה י"ז ובנזיר ל"ב דתמורה בטעות חלה ואזלינן בתר פיו (ובתשובת ושב הכהן חידש דאין מחשבת תמורה מועלת ולא דמי להקדיש דילפינן מנדיב לב עולות משא"כ בתמורה דהוה עבירה) א"כ כיון שאמר חצי' תמורה וחצי' מעשר אין מה שבפיו להתפיס תמורה כיון דאין ממירים באברים א"כ כיון דמעשר עשירי מאליו קדוש ממילא הוה מפשר ודאי ואיך פסק הרמב"ם דהוה ספק לפ"מ דקיי"ל דאין ממירים באברים וע"כ צ"ל דשי' הרמב"ם כשי' התוספת דחצי' שאני וראיתי בקרית ספר להמבי"ט בהל' תמורה שכתב ומדברי הרב ז"ל שכתב חצי' תמורה וחצי' עולה משמע דהמיר חצי' בחצי' האחרת שהקדיש לעולה ולהכי תקרב כולה עולה דעולה ותמורתה כמוה ומבואר בדבריו בשי' הרמב"ם דממירים בחצי' אולם תמיהני בדבריו דהא דממירין בחצי' היינו בקרבן שהוא קדוש כולו אבל בבהמה שחצי' קדש וחצי' חול אינו עושה תמורה כמש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה דאינו עושה ולא נעשית תמורה והוא מהתוספתא דלא דמי לחצי בהמת קדשים דעושה תמורה דשאני בהמה זו דקדושה מעורבת בחול ובקרית ספר שם כ' חצי' עולה וחצי' מעשר ונראה דהיינו כשאחר קדש חצי' האחר עולה אז קריבה עולה ואע"ג דאמר קודם על חצי' שתהא מעשר או תמורה דלא חשיב כדאמר דאי לא קדיש חצי' זו ג"כ לעולה הו"ל בהמה דחצי' עולה וחצי' חולין ואינה קריבה דהא אמרו דמכשר ותמורה לא חשיבי מעשר דאין דרך הקדישו בכך ותמורה משום דלא קאי שום בהמה שימיר בה וא"כ לא חייל עליה כלל שם מעשר ותמורה ותמוהים דבריו דהא כיון דלא חיילי מעשר ותמורה וממילא דהוי כולו עולה משום דפשטה קדושה בכולה ולזה העירני ח"א ואינו מובן לפ"ז גם מש"כ אח"כ דחצי' תמורה וחצי' עולה דהמיר חצי' בחצי' האחרת דכיון דחל חצי עולה פשטה קדושה בכולה אם לא דנימא כיון דממיר בה מיד חל מיד תמורה ועולה אבל אא"פ שתהי' חלה על חצי עולה וחצי חולין תמורה כמשכ"ל ובאמת עיקר ד' הרמב"ם שכתב בהמה חצי' של קודש חצי' של חול אינו עושה

ולא נעשית תמורה צ"ע דאיך איפשר שיהי' חצי קודש וחצי חול רק בשל שותפין דהוי קדושת דמים דלא עבדי תמורה ופשיטא ואי איירי כשלקחה והקדישה הא בכה"ג עבדי תמורה כדאריו"ח בקידושין ד"ז וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהל' מפה"ק וראיתי שמעכ"ת התעורר על זה ואפ"ל דהא דקדושת דמים אינו עושה תמורה שאינו ראוי לקדושת הגוף כלל כמו ברע מעיקרא בע"מ שקדם מומו להקדישו משא"כ בשני שותפים שהקדיש אחד מהם חצי' דראוי' לקדושת הגוף על ידי הקדש של השותף השני או לכשיקח ויקדישנה והו"א דבכה"ג עושה תמורה ולהכי אשמעינן דגם בכה"ג לא עבדי תמורה, אולם יותר נראה דמשכח"ל שפיר שתהי' בהמה חצי' קודש וחצי' חול דהא מאי דמבואר בד' ריו"ח בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד מהם חציו וחזר ולקחה חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה עי' בתוס' גיטין דמ"ג בהא דגמרו קידושי ראשון שהקשו דלמ"ל הקדישה אחר שלקחה ותי' דהתם דאפשר שירעה ויהי' חצי דמיו לקרבן וחציו לחולין כו' ובאור דבריהם בקושייתם דנימא מיגו דחל עלה קדושת דמים חל עלה קדושת הגוף ופשטה קדושה בכולה.

(ולא הוי תרי מיגו כמש"כ הלח"מ בפ"ה מה' דמאי דפשטה קדוה"ג באבר שהנת"ב אין זה מיגו) וצ"ל דאע"ג דלריו"ח דס"ל דבע"ח נדחין ולא חד להקרבה מ"מ הא ס"ל דקדושה ואינה קריבה ואע"ג דלא חזי למילתא קדוש קדוה"ג ומה"ט נימא מיגו דנחית עלה קדו"ד נחית קדוה"ג ופשטה קדושה בכולה והנה מפי' התוס' דשאני התם דאפשר ברעי' נראה דצריכה רעי' דאל"כ רעי' זו למה הא קדושת דמים נפדית שלא במום אלא דבאמת חלה עלה קדוה"ג אלא דלא נתפשט קדושה בכולה כיון שיש תקנה ברעי' ובשעה שהקדישה לא היתה הקדושה יכולה להתפשט כיון שלא הי' שלו וקדושה רק קדו"ד ואף אח"כ שחלה עליו קדוה"ג לא נתפשט קדושה בכולה, והנה גם לשי' הרמב"ם דס"ל דבע"ח אינן נדחין מ"מ פסק הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה"ק בדין דריו"ח בהמה של שני שותפין שהקדישה חצי' וחזר ולקחה והקדישה וכו' ובעינן שהקדישה ואלו לא הקדישה לא פשטה קדושה בכולה כיון דלא חלה קדושה בשעתא (ועי' מקנה קידושין ד"ז מש"כ בזה ולא הביה דהתוס' דגיטין דמ"ג) ואף דאמרינן מיגו דנחית עלה קדו"ד נחית קדוה"ג ועי' בלח"מ בפ"ה מה' ערכין דבסדר המיגות אמרינן מתחלה מיגו דחל עלה קדושת דמים חל עלה קדוה"ג ואח"כ אמרינן מיגו דפשטה קדושה בכולה ואי חדא מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הקדיש אבר אחד לדמיו חל על האבר קדוה"ג וה"נ בחצי באבר שהנת"ב כיון דמשעה ראשונה לא היתה הקדושה יכולה להתפשט ובשעת אמירה לא הי' בו דין פשטה קדושה בכולה לא אמרינן אח"כ פשטה דלא דמי לא דגמרי קידושי ראובן כמו שחילקו התוס' בגיטין שם או באיזה חילוק אחר אבל עכ"פ קדושת הגוף חלה משלקחה מאליו על חצי' וכל זמן שלא הקדיש חצי' השני אינה קריבה ודמי להקדיש אבר אחד לדמיו שכ' הלח"מ דחל עליו קדוה"ג מאליו ולא דמי להמקדיש נקיבה דלא חזי משא"כ הכא דחזי ע"י שיקדיש חצי' השני משכח"ל בכה"ג בשני שותפין שהקדיש אחד חצי' וחזר ולקחה ולא הקדישה עדיין דהוה חצי קודש וחצי חול ואינו עושה תמורה.

ד

והנה מעכ"ת התעורר במשה"ק המקנה בקדושין ז' במאי דפריך הגמ' ותיפשוט קדושה בכולה. דהא לכאורה קדושין לא דמי להקדש דבהקדש אפילו אי נימא דלא פשטה קדושה בכולה מ"מ אותה מקצת קדוש ואיכא אמירה לגבוה והקדש ולהכי אמרינן דפשטה משא"כ באשה דאין אישות לחצאין מהכ"ת נימא דפשטה נימא דנתבטל כולה ואין כאן אמירה של קידושין כלל, וכת"ר תמה על דבריו שנעלם ממנו משנה מפורשת בתמורה דאמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף בתמורה כן, והלא גם תמורה אינה חלה על אבר ור"י נמי ס"ל דרשא דבהמה בבהמה דהא ס"ל דאין ממירים שלמים באברים ואפ"ה ס"ל דפשטה קדושה בכולה ולא אמרינן נבטל לגמרי, ונראה דהא סברת המקנה נכונה מצד עצמה, אולם רק למאן דס"ל דבאבר שאין הנת"ב ל"א פשטה קדושה בכולה מ"מ אותו אבר קדוש דילפינן מקרא משו"ה אבר שהנת"ב פשטה קדושה בכולה שפיר אפ"ל דלהכי פשטה קדושה בכולה דהא קדושת האבר לא נתבטל דלא גרע מאבר שאין הנת"ב דחל הקדושה על האבר משא"כ בקדושין דאין אישות לחצאין אינו בדין שתפשוט אישות בכולה מצד קידושי אבר שהנ"תב משא"כ לר' יוסי דס"ל דאף באבר שאין הנת"ב ג"כ פשטה קדושה בכולה דיליף מקרא וגזה"כ הוא כן ולדידי' אין מקום שתוגבל קדושה באבר לבד דבכל אופן אמרינן פשטה קדושה בכולה וא"כ גם באבר אחד מנ"ל שתפשוט קדושה בכולה נימא שנתבטל הקדושה לגמרי דהא אבר אחד בלבד לא חזי לקדושת הגוף ומהכ"ת שיחול עליו קדושת הגוף והא אין כאן הקדש של קדוה"ג לקרבן באבר אחד אלא דגזה"כ הוא דאמרינן גווני פשטה קדושה בכולה ולדידי' לטעמי' שפיר אמר מה בין תמורה לתחלת הקדש דכמו דגזה"כ בתחלת הקדש דפשטה קדושה בכולה ה"ה בתמורה ועפ"ז יובן מה דס"ל לר' יהודא דאבר שהנת"ב פשטה קדושה בכולה ואפ"ה אי"ע תמורה משום בהמה בבהמה והא מקרא דבהמה בבהמה אין ראי' דאפ"ל דאיצטריך לאבר שאין הנת"ב דאף דבתחלת הקדש חלה הקדושה אותו אבר אבל בתמורה אינה נתפסת קדושה אף באותו אבר דבעינן שיתפוס קדושה בכל הבהמה משא"כ באבר שהנת"ב דבתחלת הקדש פשטה קדושה בכולה מ"ט לא יחול התמורה ומ"ל אם אמר רק על אותו אבר כיון שסופו להתפשט בכולו בבהמה קרינן בי', אך לפמש"כ להסביר ע"פ ס' המקנה א"ש דהא בהא תלוי דכיון דבאבר שאין הנת"ב אף אותו האבר אינו קדוש בתמורה שוב גם באבר שהנת"ב אמרינן מאי חזית לקיים כל ההקדש דהא אפשר לבטל הקדושה גם מאותו אבר שדי בתר רובו (וזהו דלא כמש"כ התוס' בתמורה כ"ו ע"א בד"ה האומר בתירוצם הראשון דר"מ ס"ל כוותי' בחדא דאם אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה ופליג עליה דכי היכי דבתחלת הקדש חיילא אכולה בדבר שהנת"ב הכי נמי תחול תמורה אכולה ולפי תירוץ זה הא אעפ"י שאותו אבר אינו קדוש בתמורה לר"מ מ"מ באבר שהנת"ב מודה ורק לפי תירוץ השני שמחלקים בין אבר לחציו ובחציו גם ר' יהודא מודה ולפ"ז ר"מ ס"ל כר' יהודא לגמרי).

ובמש"כ יש לכוין מש"פ הרמב"ם דהקדיש אבר אחד בעוף הוי ספק ופירשו באבר שהנת"ב והלח"מ הקשה על זה דהא אבר שהנת"ב מסברא נפיק ולמש"כ א"ש דאי נימא דבהמה אמר רחמנא וגלי קרא בבהמה דאותו אבר קדוש קדוה"ג משא"כ בעוף דלא גלי קרא ממילא גם באבר שהנת"ב י"ל דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה כיון דאפשר לבטל כל הקדושה ואין כאן הקדש כלל כסברת המקנה וקושיית הגמ' בקידושין ד"ז כמש"כ המקנה שם לפי ההו"א דא"כ לא נדרוש חצי אשה ולפי המסקנא גם היכי דנתרצית לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמו שנראה מסתימת הפוסקים אולם שי' התוס' שם בד"ה חניך בפרוטה דאיירי דאמר לה הרי את מאורסת לי ומשמע מדבריהם דאם אמר לה בלשון קדושין מתפשטין הקדושין בכולה אף לפי המסקנא והא אפשר לבטל כל הקדושין, ואפ"ל בשיטתם דהא חזינן בתמורה דלא מהני אבר שהנת"ב ולא פשטה קדושה בכולה מ"מ בחצי' מהני וצ"ל משום דבודאי ברוב אברים מהני וגם מחצה על מחצה הוי כרוב ולא אמרינן בזה מאי חזית דנתפשט הקדושה נימא דנתבטל הקדושה לגמרי דאזלינן בתר רוב וגם במע"מ מדה היא בתורה דאזלינן לחומרא ולהכי בקידושין בחצייך לפי המסקנא כמו בתמורה מהני, ולפ"ז י"ל גם בעוף דמספק"ל להש"ס אי אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולשי' הרמב"ם גם באבר שהנת"ב הוי ספק מ"מ ברוב או מחצה פשטה בכולה כמו בתמורה ויתישב בוה משה"ק השעה"מ במאי דמקשה בקידושין ד"ז ותפשוט קדושה בכולה דהא גם בעוף דהוי קרבן ספוקי מספק"ל דבבהמה אמר רחמנא ומכש"כ באשה ולמש"כ י"ל דבחצייך מקודשת לי דמהני גם בעוף כפו בתמורה שפיר מקשה דתיפשוט קדושה בכולה, ובזה נדחו ד' הא"ח בסי' ל"א ס"ק י"ח מש"כ לישב דהר"מ שפסק בחצייך בפרוטה דהוי ספק אולם אפ"ל דהטעם בתמורה דמהני בחצי' משום דמה שנתמעט מבהמה בבהמה אברים דוקא אברים אבל רובו או חציו בבהמה קרינן בי' דרובו ומחצה ככולו. משא"כ בעוף דנתמעט מבהמה דלא הוי בהמה אף רובו דלא מהני דמתפשט קדושה בכולו וכן בקידושי אשה.

ה

ומה שהעיר כת"ר דגם בקדשי בה"ב נימא פשטה קדושה בכולה דהא בהך קרא דאיש כי יקריב ממנו קרבן לד' כתיב וגם קדשי בה"ב בכלל קרבן לד' כמבואר בתמורה י"ג, וזהו היפוך המבואר בחולין דקל"ה וכ' עוד דבזה י"ל הסתירה מערכין ד"ה ובאמת גם מערכין אינו מבואר רק דקדשי בדה"ב נידון בכבודו וזהו באבר שהנת"ב אבל פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנת"ב ל"א בקדשי בה"ב, ואפ"ל דהא דמרבינן למדס"ל פשטה קדושה בכולה מיהי' קדש דקאי על הא דאיש כי יקריב ממנו קרבן לד', דאף אם הקדיש רק רגלה בכ"ז יהי' קדש כל הקרבן לד' אבל אלמלא קרבן לד' לא ידעינן לרבות מיהי' קדש על כל הבהמה, ולפ"ז דוקא בקדשי מזבח דאין שם קרבן לד' רק מה שקדוש כולו וחזי להקרבה, משא"כ בקדושת אבר אחד לא הוי קרבן לד', ולהכי כיון דכתיב קרבן לד' יהי' קדש מוכח דכל הקרבן קדש משא"כ בקדשי בה"ב דקדושתו הוא מאי דחזי לבה"ב, ולהכי נקרא קרבן אף דמי אבר אחד הוי קרבן לד' בבה"ב.

ולפ"ז מתפרש שפיר גם בקדשי בה"ב דיהי' קדש הקרבן ובקדשי מזבח הוי קרבן מה דחזי להקרבה וע"כ שיהא כולו קדוש ובקדשי בה"ב אף מה שהאבר שהקדיש הוי קרבן לד' בדמיו. ובנוגע להסתירה הגלוי' מהא דערכין ד"ה לחולין קל"ה שתמה השעה"מ וכמו כן על פסקי הרמב"ם בזה כשאצי לעצמי לא אבין קושיתו דמאי דמשני דהא דילפינן בערכין מנדר בערכך נפשות דנידון בכבודו הוא רק דבאומר דמי ראשי עלי או דמי ראש חמור עלי מחויב מצד נדר לשלם דמיו או דמי חמור דגזיה"כ הוא לדון בדמים בכבודו לשום דמי האדם והבהמה באברי שהנת"ב וכל זה הוא מתורת נדר ושומת הדבר לשלם בכבודו אבל לא שפשטה קדושה בכל הבהמה, דהא קדושת דמים היא ואיך תיפשוט להכי שפיר קאמר בחולין באמר חוץ מכחישתה דלא פשטה קדושה בכולה בקדשי בדה"ב.

אלא בנודר לשלם דמי ראש חמור צריך ליתן כל דמיו אבל בהקדיש הראש בעצמו לבה"ב ולא קיבל דמיו עליו לא פשטה הקדושה בכולה, אולם קק"ל לפ"ז דמאי פריך בערכין שם מהך ברייתא דראש חמור זו הקדש הוא והקדש שותפין בו דנימא דנידון בכבודו דילמא מיירי דלא קיבל עלי דמי ראש חמור, וכן מורה הלשון דהוא והקדש שותפין אלא שיהי' הראש בעצמו קדוש למזבח וההקדש יקנה ממנו את החמור או שימכרוהו את ראשו ובכה"ג הא לא פשטה קדושה בכולה, ובאמת הרמב"ם שמעתיק הני לישנא דברייתא הביא באופן שאמר דמי ראש חמור עלי דמי ראש עבד עלי יעו"ש וקצ"ע.

ו

ומה שפלפל כת"ר במה דשייר במתניתין דתמורה די"ג מה מעשר כו' אברים ועוברים ותמורת נכרי והא דדבר שבחובה דמבואר בברייתא ודחולין דכ"ט נקיט אברים ועוברים והשיור יותר ממה ששנה דבכה"ג דא אמרינן תני ושייר עכ"ד נראה דל"ק בפשיטות דבמתניתין תני מאי דר"ש פליג על רבנן בתרתי דרבנן נקטי ונפקי קרבן צו"ש מלא ימירנו דבלשון יחיד ובדה"ב מקרבן, ור"ש פליג ולא ס"ל הא דלשון יחיד ובה"ב איקרי קרבן, וכן מבואר במשנה הצו"ש אי"ע תמורה שנאמר לא ימירנו בלשון יחיד כו' קדשי בה"ב אי"ע תמורה כו' וע"ז אמר ר"ש אינו צריך כו' משא"כ תמורת נכרי ואברים ועוברים ודבר שבחובה ודלא נזכרו בדברי רבנן בטעמא אתרינא שייר אולם בברייתא שם מביא דבר שבא בחובה כו' ולא נקיט אברים ועוברין י"ל דתני ושייר ובברייתא ליכא פרוץ מרובה על העומד ולא שייר יותר ממה ששנה, ומש"כ לתמוה על השעה"מ בהל' ערכין שחידש דבמקדיש אבר בע"מ למזבח לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבדין שיהי' אי עביד לא מהני רק דגלי קרא אבל פשטה קדושה בכולה לא אמרינן ותמה מהא דמשנתינו דאמר ר"י והלא במקודשין האומר רגלה של זו עולה אף בתמורה כן כו' והא שאני תמורה דבדין שיהי' אי עביד לא מהני יש לקיים דברי השעה"מ עפ"י שיטת התוס' דבשוגג לא אמרינן אעל"מ ותמורה חלה אף בשוגג והקשה ר"י דעכ"פ בשוגג תפשוט קדושה בכולה, ועי' תמורה די"ז דבכה"ג לקי ובדהתו"ס דריש תמורה ובלח"מ ריש הל' תמורה, ואפשר דתמורה דאיתניהו בשוגג גם בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני ושאני תמורה מכל איסורים שבתורה והדין דין אמת כמש"כ כת"ר דאף בהקדיש בעבירה אמרינן פשטה קדושה בכולה כמו בתמורה ומה שהשיב עמש"כ דשותף א"צ לנתינת רשות של השותף השני וכ' לתמוה בטעם דאין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו אף דהתפסה בנדרים הוא בשל חבירו (ויעוי' בהגהות הרש"ש בתמורה ד"ט) ועל זה חידש דהתמורה מוציאה לחולין ואח"כ תתקדש מכח העשה, וזה רחוק וזר בעיני דאיזה כח יש בהמרה להוציא לחולין ואילו גלי קרא שכן הוא, כן הוא הדין אבל התורה אמרה יהי' הוא ותמורתו קדש ואיך יוציא לחולין אף לשעה, ועוד דא"כ בקדם הקדישן למומן דעושה תמורה שוב יהי' אחרי התמורה כמו בע"מ שקדם להקדישן.

כיון שהתורה הוציאה לחולין לשעה ונתקדש מכח העשה אח"כ ושוב לא יעשה תמורה עוד ואפ"ל דלהכי בעינן שיהי' מתפיס בדבר שהוא שלו דוקא דטעם לאו התמורה שנתכוין להוציא לחולין וכמו דקאמר הגמ' בד"ט בלא יחליפנו וכמש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה, ולהכי דוקא בשלו יתכן שנתכוין לחלל ולהוציא לחולין אבל במתפיס בדבר שאינו שלו לא יתכן להוציא קרבן של אחר לחולין להכי ל"ש בו ענין תמורה, ומה"ט גם בציבור ושותפין דבמה שמכון להוציא חלקו לחולין ממילא הוי הקדושה של השותף קדושה מעורבת בחול ואינה קריבה ולהכי שייך בו שפיר התפסה מאחר שכיון להוציא חלקו לחולין וא"ש אף דבאמת נראה דהלאו דתמורה הוא על הקדישו ולא על מה שכונתו להוציא חולין לבד דהא בממיר תמורה בבע"מ לוקה כמבואר בתמורה דכ"ז וברמב"ם פ"ב מהל' תמורה דדרך חילול הוי כפדיון מותר ודרך תמורה אסור (ועי' בזבחים ד"ט דאימא שחטי' לשם תמורה ליהוי תמורה למאי הלכתא למילקי עלה אע"פ שאין כאן חילול כלל אלא די"ל דזהו לפי הו"א), וכן מה דאמר ריו"ח לא תיתני מימר דבדבורו קא אתעביד בה מעשה, והיינו התפסת ההקדש הרי דעבירה הוי על ההקדש מ"מ י"ל דעיקר טעם התורה כמש"כ הרמב"ם סוף הל' תמורה שלא יחליף בפחותה הימנה יעוי"ש, עכ"פ דין תמורה הוא באופן שרוצה לחול ולהוציא לחולין אע"פ שלא אהני מעשיו אבל במתפיס בדבר שאינו שלו שלא שייך ענין הוצאה לחולין של חבירו אין בו דין תמורה.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה