אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן מג

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מג

סימן מב

בהלכות תמורה

א

הרמב"ם בפ"א מה' תמורה כתב כל הממיר כו' ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם שלשה לאוין אלו א"א שיהי' בהם מעשה ולוקין ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה נל"ע שנאמר ואם המר ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש מפני שיש בה עשה וב' לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו כו' ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבוד הואיל ויש לו בהן שותפות ה"ז לוקה ואין התמורה קודש עכ"ל ועי' בכ"מ ובלח"מ ובהה"מ פי"ג מה' שכירות שתמהו בזה דהא אמר ריו"ח לא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה והשאג"א בסי' ע"ח כתב לתרץ בפשיטות דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דציבור ושותפין לוקה אע"פ שאין הציבור ושותפין עושין תמורה הרי לא איתעביד בה מעשה ואפ"ה לוקה ולפ"ז שיעור ד' הרמב"ם דלהכי איצטריך הקבלה דממיר אע"פ שאין בו מעשה לוקה בציבור ושותפין דלא איתעביד בה מעשה ומ"מ אין ראי' מזה דבשארי תמורה לוקין דהא צו"ש דאין תמורתם תמורה לא הוה נל"ע ולהכי לוקין מפי הקבלה אבל בתמורת יחיד דהוה נל"ע מנ"ל דלוקין וע"ז תירץ משום דהוי ב' לאוין ועוד דהלאו כולל יותר מן העשה אבל קשה בצו"ש מ"ט לא ילקה שמונים כיון דלא הוי לאו הנל"ע כמשה"ק השאג"א שם וגם תמה שהני ב' טעמים סותרים זא"א דלטעם דאין עשה מנתק ב' לאוין מ"מ ראוי שינתק חד לאו ולטעם דהלאו כולל יותר מעשה ראוי שילקה שמונים משום לא יחליפנו ולא ימירנו ועי' בלח"מ, ומקור דברי הרמב"ם מגירסת הש"ס בתמורה ד"ד דא"ל אביי וכל לאו שנל"ע אין לוקין עליו והרי ממיר ותירצו משום דהו"ל ב' לאוין ורש"י הביא גירסא אחרת שאני ממיר דהוי לאו השוה בכל והרמב"ם גרם כשתי הגרסאות כמש"כ הלח"מ אולם בעיקר הדבר כבר תמהו בזה מאי שנא לענין חלות התמורה שאינה עושה תמורה בצו"ש ומאי שנא לענין מלקות דלוקה דבין לרבנן דילפי מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר יחיד עו"ת ואין צו"ש עושין תמורה הרי נתמעט תלאו שנאמר בלשון יחיד ובין לר"ש דיליף ממעשר כמבואר במשנה די"ג מה מעשר קרבן יחיד הלא מה שיצתה מעשר מכלל הקרבנות והוכפל בו לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש א"כ הוכפל הלאו והעשה דחלות התמורה לדון על כל הקרבנות מה מעשר כו' א"כ כמו שנתמעט ק"צ ושותפות מחלות התמורה ה"נ נתמעט מהלאו ג"כ ולמש"פ הרמב"ם בפ"א הי"ב כר"ש מ"ט ילקה על הלאו וביותר יקשה דהא ממעשר אימעט נמי קדשי בדה"ב ותמורת נכדי כמו שמבואר ברמב"ם שם ה' י"ב א"כ כמו שלוקין על צו"ש משום דע"כ ס"ל דלא נתמעט רק מחלות התמורה אבל על הלאו לוקה, מה"ח ילקה ג"כ בקדשי בדה"ב ותמורת נכרי ומאי שנא ציבור מכל הני וכבר התעורר בזה הלח"מ בה' א'.

ב

ונראה ע"פ המבואר בתמורה ד"ט לא ימירנו בשל עצמו ולא יחליפנו בשל אחרים ולכתוב קרא לא יחליפנו ולא בעי ימירנו ואנא אמינא מה בשל חברו קמ"ל כפירש"י והתם אף על גב דלא אהני מידי דהקדש תם אינו יוצא לחולין אפי"ה לקי הואיל ונתכוין להוציא מרשות הקדש לחולין, והנה הא דיצתה מעשר להורות מה מעשר קרבן יחיד ולא ק"ל מה מעשר קדשי מזבח כו' נתמעט רק ממאי דיצא מעשר דהכפיל קרא בלא ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש דשניהם כתיבי במעשר משא"כ קרא דלא יחליפנו דלא כתיבא במעשר לא נתמעט ומה"ט בדין שכל מה שנתמעט ממעשר לא נתמעט רק מה שהוכפל במעשר משא"כ לאו דלא יחליפנו ואין לומר מה בלא ימיר דהוא בשלו אינו עובר בלא יחליפנו דהוא בשל אחרים לא כ"ש זה אינו דהא לא יחליפנו חמיר טפי שנתכוין להוציא לחולין שתצא זו ותכנס זו ולהכי באמת בק"צ ושותפין בדין שילקה משום לא יחליפנו דאע"פ דלא אהנו מעשיו וגם אין צבור ושותפין עושים תמורה מ"מ הא נתכוין להוציא לחולין והא תמיד עובר משום לא יחליפנו שנתכוין להוציא לחולין אע"ג דלא אהני דהקדש תם א"י לחולין מ"מ חמיר לפי דעבר אמימרא דרחמנא ונתכוין לאיסורא להוציא לחולין וה"נ בצו"ש אע"פ שאינו עושה תמורה מ"מ הא נתכוין להוציא לחולין ועובר בלאו דלא יחליפנו ואילה"ק לפי"ז גם בבדה"ב שנתמעט לר"ש מהיקישא דמעשר דילקה משום לאו דלא יחליפנו נראה דבבדה"ב ל"ש לומר דיעבור משום לא יחליפנו לפי שנתכוין להוציא לחולין דבבדה"כ דמצותו בפדי' ולפדי' עומדת וכמש"כ הר"ן בנדרים נ"ט דלהכי הו"ל דשיל"מ ואאפ"ל דלא יחליפנו חמיר טפי ומה לא ימיר דהוא בשלו אינו עובר לא יחליפנו שהוא בשל אחרים לא כש"כ, ועוד נראה דהא דאיצטריך קרא למעוטי בה"ב אף דבבה"ב אין כאן בעלים כלל וכמבואר בתמורה ל"ב ובב"ק ע"ו ולא שייך בעלים על כל הרוצה להמיר, והא בתמורה בעינן דין בעלים ועכצ"ל משום דדוקא בקדשי מזבח שא"י לחולין ואין בו דין חילול בעינן דין בעלים שבעל הקרבן הוא באמת הבעלים וגלה תורה שאין להבעלים לשנות מקדושה לקדושה וכן להחליפו באחרת ואי לאו קרא הו"א תצא זו ותכנס זו משא"כ בקדשי בדה"ב דניתן לפדיון ולחילול וביד כל אדם לפדותו בתורת מקח ופדיון ומתחלל והו"א דהקפידה תורה דדוקא דרך מקח ופדיון שהוא לשם חלול רשאי אבל לא בתורת תמורה ובתמורה חלה התמורה על שניהם כמו בקדשי מזבח וילפינן מזה שאין דין תמורה בקדשי בדה"ב וממילא דלא משכח"ל ענין תמורה שילקה על זה דאם הוא בתורת חלול הרי באמת מתחלל ואם בדרך התפסה אין כאן בעלים כלל על התפסה ולהכי בבדה"ב א"א שילקה על התמורה (ולכאורה הי' נראה דאצטריך קרא לבדה"ב במתפיס תמימים לבדה"ב דא"י מידי מזבח וכיון דראוי למזבח הו"א שיתפוס בו תמורה ואע"פ שאין בו פדיון אולם מדהג"מ במנחות ק"א ובשי' התוס' שם נראה דאינו אלא מדרבנן ובשי' הרמב"ם נסתפק המל"מ אי הוי דין תורה ועי' בשעה"מ ה' ערכין אולם גם אם נימא שא"י מידי מזבח מן התורה ותמכר לצרכי עולות מ"מ אין זה בעלים והבהמה שייכה להקדש לגמרי למכור לצרכי עולות וגם בפרת חטאת דמבואר בתמורה כ' דהוי קדשי בדה"ב נראה דעל פרת חטאת לא איצטריך קרא דהא נקנית מתמורת הלשכה והוה של ציבור ואי"פ תמורה) וגם הא דאינו לוקה בתמורת נכרי שנתמעט ג"כ ממעשר כמבואר בזבחים מ"ה וכמש"פ הרמב"ם בפ"א מה' תמורה ה' י"ב נראה למש"פ הרמב"ם דנכרי שהמיר הוי ספק תמורה אם המיר הנכרי בקדשי ישראל ומפרש האיבעיא בריש תמורה על נכרי שהמיר בקרבן שהקדיש הנכרי שמתכפר בה ישראל ועכצ"ל דאין זה מהיקישא דמעשר דאלו מהיקישא לא הוה תמורה אפילו מספק אלא משום דאין זה בכלל ההיקש שנתמעט רק קדשי נכרים ורק שאינו תמורה מספק דאיבע"ל לפי דנכרי לאו בר עונשין הוא אינו ממיר וא"כ מספק קרבן נכרי לאו בר תמורה משום דלא הוי בכלל עונשין וממילא דגם אם הרשה הנכרי ואמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר אי אפשר כיון דליתא בתמורה וכמש"כ התוס' בתמורה ב' בד"ה וקתני בתירוצם השני וכ"ה שי' הרמב"ם כמש"כ הכ"מ בפי"ח מה' פסוהמ"ק הכ"ד דלהכי א"א שילקה בתמורת נכרי משום לא יחליפנו אבל בציבור ושותפים לוקה משום לאו דלא יחליפנו וא"ש שי' הרמב"ם דלוקה בצו"ש ארבעים דלוקה רק משום לאו דלא יחליפנו דלא נתמעט ממעשר להכי גם לפי הטעם דהלאו כולל יותר מן העשה דאיתנהו בצו"ש אינו לוקה רק ארבעים ומיושב קושית השאג"א דשני הטעמים דאין העשה מנתק שני לאוין ושהלאו כולל יותר מן המעשה אינם סותרים זא"ז דלשני הטעמים אינו לוקה רק ארבעים.

עוד נראה לחלק מהא דתמורת נכרי דילפינן ממעשר ואינו לוקה דשאני קרבן נכרי דאין מועלין בו ולא נהנין ולא מועלין מדרבנן כמבואר בזבחים דמ"ה ובריש תמורה והתוס' בד"ג שם כתבו דלא דמי לשלמים משום דהא אי"ח עליו משום פיגול ונותר הרי דקלישא קדושתו ולהכי כיון דנשתנה דין קרבן נכרי וקלישא קדוה"ג שבו ואמרה תורה שאין בקדושה זו דין התפסת תמורה מהאי טעמא אינו חייב ג"כ משום לאו דתמורה כמו שאין בו איסור לאו דמעילה דלא תוכל לאכול בשעריך אף שנתמעט מגזי"ש דחטא חטא מתרומה רק בדין קרבן מעילה מ"מ אמרינן דקלישא קדושתו ומה"ט כיון שנתמעט מהתפסת תמורה לפי דקלישא קדושתו אי"ח ג"כ משום הלאו דתמורה משא"כ בצו"ש דאינו עושה תמורה דאין שינוי מק"צ ושותפין משארי קרבנות של יחיד בעצם הקדושה ומ"מ מיעטה רחמנא מגזיה"כ דהיקש ממעשר בזה שפיר י"ל דרק מה שנתמעט מהיקשא דלא ימירנו ועשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש ולא מלאו דלא יחליפנו, ומה"ט יש לחלק מבה"ב דחלוק בעצם הקדושה דהוי קדושת דמים ובכה"ג בקדשי מזבח דקדם מומו להקדישו שאינו אלא קדושת דמים ילפינן דרע מעיקרו אינו עושה תמורה ולולא הלמוד ממעשר הו"א דגם קדשי בה"ב עושה תמורה דלגבי קדושת בה"ב דעומד לכך לא הוי רע מעיקרו דעיקרו לדמים אבל לבתר דגלתה תורה דאין קדשי בדה"ב עושה תמורה הוא לפי דדין תמורה ל"ש רק בקדושת הגוף ושייך בו תפיסת תמורה אבל בקדושת דמים דקלישא קדושתו אין בו דין התפסה רק דין חילול וממילא כיון דבעצם אין בו קדושת הגוף ודין התפסה ל"ש בו גם הלאו דלא יחליפנו משא"כ בצו"ש דאין בו שינוי בהקדושה רק דהוי גזה"כ והגזה"כ הוא רק בחלות התמורה ולא בלאו דלא יחליפנו כאמור

ג

ולכאורה קשה בתמורה ד"ה ע"ב דמקשה ולאביי (דס"ל כל מקום דא"ר לא תעביד אי עביד מהני) למ"ל קרא דהי' הוא ותמורתו יהי' קדש ומשני אי לאו קרא הו"א תצא זו ותכנס זו, והא לפ"מ דמשני בד"ט דלהכי איצטריך קרא דלא ימירנו משום דמלא יחליפנו הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל מימר דתרווייהו מקדיש לה אימא לא קמ"ל הרי מוכרח מקרא דלא ימירנו דתרווייהו מקדיש לה ולפי הו"א דתצא זו ותכנס זו באמת קשה קרא דלא ימירנו למ"ל (ודוח"ל דהו"א דאם אומר בלשון חליפין תצא זו ותכנס זו. ובלשון תמורה תרווייהו מקדיש, ואיצטריך קרא דאף בלשון חליפין תמורתו קדם), ונראה דבאמת סברת הגמ' דהו"א תצא זו ותכנס זו אע"ג דלא אהני מידי כמו שפירש"י שם דהא תם אינו יוצא לחולין אפ"ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא מרשות הקדש לחולין הוא למ"ד דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני וכל היכא דלא מהני לא לקי א"כ איך נימא דלהכי לקי משום לא יחליפנו לפי שנתכוין להוציא לחולין כיון דלא מהני ולא נעשה כונתו וכדאמר אביי דאי לא מהני אמאי לקי ולהכי לאביי אאפ"ל דלהכי איצטריך לא ימירנו משום דתרווייהו קא מקדיש לה ולהכי משני לאביי דאי לאו קרא דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש הו"א תצא זו ותכנס זו, ולאביי צ"ל דהא דאיצטריך קרא דלא ימירנו דהא מה בשל חבירו עובר בשלו לא כש"כ ואאפ"ד דאיצטריך למלקות משום דאין מזהירין מן הדין דהא אביי גופא שם ס"ל גבי טוב ברע דהוה רק גילוי מילתא דמזהירין מן הדין וה"נ שלו לא גרע משל חבירו צ"ל דלאביי איצטריך תרי לאוין דאין עשה מנתק ב' לאוין וכמו דמשני לאביי בתמורה ד"ד ע"ב ולפמש"כ בס' ושב הכהן דלאביי דס"ל אע"מ אאפ"ל שילקה בצו"ש משום דכל היכי דלא מהני לא לקי ולדידי' אאפ"ל הטעם משום דהלאו כולל יותר מן העשה ורק משום דאין עשה מנתק ב' לאוין ולהכי איצטריך ב' לאוין דלא יחליפנו ולא ימירנו דאף דלא יחליפנו בשל אחרים ולא ימירנו בשלו מ"מ הא בודאי לאביי לא גרע שלו משל אחרים והוי ב' לאוין, ומר חותני הגאון נ"י העיר ע"ד המרש"א בריש חולין שתמה עדהתוס' שכתבו דסופג שמונים דהא י"ל דמה שאין העשה מנתק ב' לאוין היינו דב' לאוין אינו מנתק אבל חדא מיהו מנתק ולהכי לוקה ארבעים יעו"ש מקושית הגמ' בתמורה ד"ה לאביי דלמאי איצטריך והי' הוא ותמורתו יהי' קדש דהא י"ל דאיצטריך לנתוקי חד לאוי דלאביי דס"ל אי עביד מהני וכל היכא דלא מהני לא לקי ולא שייך תי' הרמב"ם דהלאו כולל יותר מן העשה וע"כ משום דאין עשה מנתק ב' לאוין וא"כ להכי איצטריך העשה לנתוקי חד לאו אעכצ"ל דס"ל להש"ס ביון דאין העשה מנתק ב' לאוין ע"כ גם חד לאו אינו מנתק ושפיר כ' התוס' דסופג שמונים ונכון, וצ"ל דרק לאביי דס"ל דזהו כגילוי מילתא כמו בטוב ברע ועונשין מן הדין והוי כב' לאוין להכי ס"ל להתוס' אליבי' דלוקה פ' אבל לרבא דס"ל אין מזהירין מן הדין א"כ א"א למילף למלקות ול"ה כב' לאוין שילקה שמונים ועוד למש"כ דלרבא איצטריך קרא דלא ימירנו דלא יחליפנו חמיר טפי שנתכוין להוציא לחולין משא"כ בלא ימירנו דאיצטריך לגופי' ולהכי הוי רק כחד לאו ובזה י"ל ב' תירוצי התוס' בריש חולין ובריש תמורה דתי' הראשון דסופג שמונים אע"פ דחד בשלו וחד בשל חבירו לאביי קאי ושלו לא גרע משל חבירו וחליפין ותמורה הוא ענין אחד ולהכי הוי' ב' לאוין, ולתירוץ השני חד בשלו וחד בשל חבירו דלא ילפינן זה מזה לרבא קאי ולדידי' לוקה רק ארבעים ואפילו לרבא דס"ל אי עביד לא מהני ובצבור ושותפין לוקה והלאו כולל יותר מן העשה מ"מ לוקה ארבעים כיון דחליפין ותמורה הם שני ענינים ובפרט למש"כ דבצו"ש לוקה רק משום לא יחליפנו (ובזה י"ל ב' לישני דמתרץ בריש תמורה דלהכי לא הוי לאו ניתק לעשה משום ב' לאוין ל"ש לרבא דא"א למילף זה מזה וע"כ תירץ אליב' משום דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל דלדיד' בצבור ושותפין לוקה ולאביי דס"ל אי עביד מהני ובצו"ש אינו לוקה לדידי' הוי ב' לאוין) ובמש"כ י"ל דהא דאמרו בתמורה ז' א"ל ריו"ח לא שמיע לך הא דר' ינאי כו' ואי בתמורה ששה נמי הוי דאיכא נמי לאו דתמורה והא ריו"ח דס"ל לא תתני מימר דבדיבורו קא אתעביד בה מעשה ע"כ ס"ל דבצו"ש אינו לוקה משום דס"ל דאע"מ וכל היכי דלא מהני לא לקי וע"כ משום דאין העשה מנתק ב' לאוין למה לא ילקה שמונים למש"כ התוס' בתירוץ הא'.

אולם למש"כ י"ל דריו"ח ס"ל כרבא דבכה"ג אין מזהירין מן הדין ועל שלו לא הי' מלקות דלא ילפינן משל חבירו ולהכי אינו לוקה רק ארבעים וא"ש מאי דלא אמר הנפ"מ בין אביי ורבא אי לוקה שמונים בתמורה משום דאין הדבר תלוי באי עביד מהני גרידא ותלוי ג"כ אי מזהירין מן הדין בגלוי מילתא דאי נימא דמזהירין מן הדין אפילו לפי טעם דאין העשה מנתק ב' לאוין לוקה פ' אבל אי נימא כרבא דאין מזהירין ק הדין ואיצטריך לגופי' למלקות לא הוי כב' לאוין, אולם בגוף היסוד שכתבו האחרונים דבצו"ש דלא מהני לא לקי לאביי (ויקשה לפ"ז דלמה לא אמר הנפ"מ בין אביי לרבא אי לוקה בצו"ש) אינו נראה לפי שי' הרמב"ם דס"ל דהא דלוקין על תמורה הוא מפי השמועה דתמורה בצו"ש הוה לאו שאין בו מעשה וכיון דלמדנו מפי השמועה א"כ אע"פ דלא מהני הלכתא גמירי לה דלוקין על צו"ש.

ד

ובס' ושב הכהן מדקדק בלשון הרמב"ם שכתב ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור הואיל ויש לו בהן שותפות ה"ז לוקה ואין התרומה קדש, מ"ט לא נקט הרמב"ם הדין בשותפין שהמירו בבהמת חולין שלהם בשל קרבן יחיד ולהדיא מבואר בתוספתא תמורה פ"א ו' הצבור אינו עושה תמורה בהמת צבור אין עושין תמורה השותפין אין עושים תמורה ובהמת השותפין אינה עושה תמורה עכ"ל ומדחולק בתרי גווני מפורש דצבור ושותפין גם בהמת חולין שלהם אי"ע תמורה (ובמנחת חנוך מסתפק בזה ובאמת מפורש כן בתוספתא) ונראה דבודאי שי' הרמב"ם שאין חילוק בדבר ונכלל הכל בדין שהצבור ושותפין אינם עושים תמורה שגם שותפין בבהמת חולין אי"ע תמורה ועי' ברמב"ם רפ"ד מה' פסוהמ"ק ובהגהות יד איתן על הרמב"ם אולם מש"כ הרמב"ם אחד מן השותפין שהמיר כונתו בזה דבמאי דנחלקו רבנן ור"ש במתניתין תמורה די"ג ועי' בתוי"ט ובמהרי"ט אלגזי דאפשר דלא נחלקו בזה ור"ש בא להוסיף על דברי רבנן אלא דלרבנן דילפינן דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד היינו שהממיר הוא יחיד ולא שנים ור"ש לא יליף מזה רק דאין שנים ממירים בבהמת חולין שלהם על קרבן יחיד או קרבן צבור אבל מנ"ל דאין היחיד ממיר על קרבן שותפות ע"ז בא ללמדנו ממעשר דמה מעשר קרבן יחיד ולא שותפות היינו דבקרבן שותפות אא"פ להמיר ועי' בס' ושב הכהן מש"כ בזה ומדקדוק לשון הרמב"ם.

בפ"א מה' תמורה הי"ב דפסק כר"ש נראה ג"כ דהילפותא ממעשר הוא שאין ק"צ וקרבן שותפות עושה תמורה כמו כן בדק הבית וקרבן נכרי דהכל על הקרבן קאי והא דאין השותפין על בהמת חולין שלהם עושים תמורה בקרבן יחיד ילפינן מקרא דלא ימיר כמו שאמרו רבנן דכל הפרשה בלשון יחיד נאמרה ולפ"ז י"ל דשותפין שהמירו בבהמת חולין שלהם דילפינן משום דבלשון יחיד נאמרה א"כ גם הלאו הוא בלשון יחיד ולהכי אינם לוקים ג"כ משא"כ בדין אחד מן השותפין שהמיר בקרבן שותפות או בקרבן צבור דילפינן ממעשר שפיר לוקה משום הלאו דלא יחליפנו דלא נתמעט במעשר כמשנת"ל באות ב' וגם על פי סברא יש לחלק דשני שותפין שהמירו בבהמת חולין שלהם ואי אפשר שתתעבד העבירה על ידי אחד דא"א להקדיש חציו קדושת הגוף כל היכי דאיכא דעת אחרת המעכב והעבירה נעשית ע"י שניהם שהמירו והוי כשנים שעשאוהו דמצינו דמיעטה תורה בכמה לאוין וה"נ בשוחט ובמעלה בחוץ בזבחים דק"ח וע"כ מיעטה תורה גם בתמורה מלאו שבו משא"כ אם יחיד המיר בהמת חולין שלו על קרבן שותפות או ק"ל דדי רשות של אחד מן השותפין כמש"כ הרמב"ם נתמעט ממעשר רק בדין חלות התמורה ולהכי דקדק הרמב"ם אחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור א שי"ל בה שותפות הר"ז לוקה משא"כ בשותפין בבהמת חולין שהמירו אינם לוקים ג"כ

ה

עוד נראה בבאור ד' הרמב"ם עפ"מ, שתמה המהרי"ט אלגזי לשי' הרמב"ם בפ"י מה' בכורות דאף בשותפין הולדות שנולדו אחר השיתוף חייבים במעשר בהמה ופטור בשותפות אינו אלא בבהמות עצמן שנשתתפו בהן משום לקוח וא"כ איך יליף ר"ש ממעשר דמה מעשר קרבן יחיד ולא ק"צ ושותפות דהא גם במעשר איכא שותפות בהולדות שנולדו כשנשתתפו ועוד דגם לקוח הפטור ממעשר בהמה לא יהי' בו דין תמורה וזו לא שמענו ואם כי על קושייתו מלקוח י"ל בפשיטות משום דגם בלקוח הא מבואר בבכורות נ"ו דבמחוסר זמן ליכא פטור לקוח ולכשלקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר לכו"ע משום דבשעת עשי' תלי רחמנא ולהכי בתמורה ל"ש פטור לקוח דהא מה שהי' לקוח קודם ההקדש שלא הגיע שעתו לדין תמורה דמי לעוברין במעי אמן אבל משה"ק משותפים לשי' הרמב"ם דהולדות שנולדו אחר השיתוף חייבים במעשר בהמה א"כ איך יליף ממעשר היא קושיא חמורה.

ונראה בשיטת הרמב"ם דהנולדים בשותפות חייבים במע"ב היינו לפי שיטתו דפטור דשותפות הוא מטעם לקוח והא דאיצטריך קרא להכי דגם דהוי רק לקוח בחציו דפטור כמש"כ המהרי"ט והא דאיצטריך קרא דיהי' לרבות על הולדות שנולדו אח"כ אף דתיפ"ל דאין כאן לקוח דהא לקח פשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר וכמש"פ הרמב"ם בפ"ו מה' בכורות הל' ט"ו משום דאל"כ הו"א דשותפות בעצמה פוטרת ולהכי אי"ק דהולדות שנולדו אח"כ חייבים ומוכח דשותפות אינה פוטרת ובעכצ"ל הא דכשהביא כל א' טלאים ונשתתפו דפטורים משום לקוח ומיני' נשמע דה"ה בשותפים שנשתתפו בטלאים מחוסרי זמן כשיגיע זמנם חייבים במעשר בהמה כיון דא"א לפוטרם מטעם לקוח ולפ"ז הא דמרבינן שותפות על הולדות שנולדו אח"כ היינו ללמד דאין שותפות פוטרת רק מטעם לקוח ולא נתמעט שותפות בתורת פטור אבל גם לא נתרבה שותפות שיהיו כאיש אחד להכי בשותפים שנשתתפו בי' בהמות שהיו לכל אחד חמשה דכל אחד בפ"ע פטור גם כשנשתתפו כיון שאין בכל חלק וחלק כדי לחייב במעשר בזה פטורים דאין כאן ריבוי שיהי' רשות אחד לשניהם ומה"ט אף אם נשתתפו במחוסרי זמן והגיע זמנם או הולדות שנולדו אח"כ ואין אחד מהם פשרה פטורים דהא לא גלי בזה קרא דהוה צירוף לחייבם במעשר כרשות אחד ופי' בפיה"מ להרמב"ם בבכורות שם כ' לצייר כגון שהביא כל אחד פשרה יעוי"ש ויש לדייק מזה דדוקא עשרה (ואולי לרבותא נקט דאפ"ה הראשונים פטורים כשנשתתפו אף שיש לכל אחד מהם כדי חיוב) והרמב"ם בפ"י מה' בכורות ה' י"ד כתב השותפין חייבין בראשית הגז והוא שיהי' בחלק כל אחד מהם כשיעור אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורים עכ"ל ויעוי' בכ"מ שם וברמב"ן הל' חלה ובמהרי"ט אלגזי, ובמנח"ח במצוה דרה"ג ולפ"ז י"ל בשי' הרמב"ם דגם במע"ב כן הוא דכל דאין לכל אחד כשיעור פטורים כמו ברה"ג ומש"כ הרמב"ם בפ"י מה' בכורות שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד יל"פ דמה שדקדק הרמב"ם הרי הן כאיש אחד קאי על אחים שקנו בתפוסת הבית דבכה"ג רשות מוריש עליהם והרי הם כאיש אחד אף רק עשרה חייבים ובזה י"ל ג"כ משה"ק הלח"מ שם לשי' הרמב"ם מב"ק דף ק"י דמיבע"ל כהנים נינהו או מקבלי מתנות נינהו כגון שנפל לו בגזל הגר יורשים נינהו דאמר מר אחים שקנו בתפוסת חייבים במע"ב וכו' וזה סתירה לד' הרמב"ם ושותפים דעלמא שוים הם ואי ילדו הבהמות לאחר שירשו או לאחר השותפות חייבים ואי לאו פטורים ויעוי' בד' הלח"מ שכ' דהו"מ למיבעי רק בכהן אחד שהי' במשמר שנפל לו גזל הגר דאם יורש הוא חייב ואם מקבל מתנה פטור ולא כן ביש כהנים במשמר דבכה"ג פטורים אף יורשים ולמש"כ י"ל דמיירי שנפלו בעודם מחוסרי זמן דלפ"ז מטעם לקוח א"א לפוטרם ובין אי יורשים נינהו אי מקבלי מתנות נינהו חייבים רק אם נפל במשמר עשר בהמות דאי מקבלי מתנות נינהו ניהו דאין כאן פטור לקוח מ"מ אא"פ שיתחייבו בעשר בהמות שאין לכל אחד כשיעור דניהו דאין כאן פטור לקוח אבל גם חיוב שותפות ליכא אבל אי יורשים נינהו חייבים דתפוסת הבית הרי הם כאיש אחד, ולמש"כ בשי' הרמב"ם במע"ב דכל שאין לאחד מן השותפים כדי שיעור החיוב פטורים כמו בראשית הגז אפ"ל דמה שאמר ר"ש מה מעשר קרבן יחיד וליתא בשותפות היינו דאין צירוף שותפות מחייב במעשר בהמה וה"נ בתמורה אין דין צירוף בשותפות ולא מיבעי אי נימא דאין חציו עושה תמורה אין ממירים באברים א"כ אין לכל אחד בכח להתפיס בתמורה אלא אף לשי' התוס' בתמורה דכ"ו דשאני חציו דעושה תמורה היינו דפשטה קדושה בכולה בחציו מ"מ הא בודאי אין ביד שותף אחד גם להקדיש חציו קדושת הגוף דהא דעת אחרת מעכב ואפי' בהקדש דפשטה קדושה בכולו היינו כל זמן שאין אחר מעכב וכיון דאין לכל אחד דין תמורה ואין בכל חלק דין תמורה אם לא בצירוף שניהם על זה ילפינן ממעשר שאין דין צירוף בשותפים בי' טלאים והא דמחויבים במעשר בהמה בשותפות היינו בעשרים טלאים שיש לכל אחד מהם שיעור חייב אחר חלוקה או קודם שנשתתפו אבל באין לכל אחד מהם שיעור אין דין צירוף שיהי' לזה רשות אחד ולהכי בשני שותפים שהמירו בהמת חולין שלהם בקרבן יחיד אין בזה דין צירוף ואינם עושים תמורה והנה כל זה בשותפין שהמירו בבהמת חולין שלהם אבל ביחיד שהמיר בקרבן שותפין או בק"צ דאינו עושה תמורה והא מבואר בד' הרמב"ם דמי שהמיר בקרבן צבור ה"ז לוקה הואיל ויש לו בה שותפות ומפורש דשותף על התפסה א"ל רשות השותף דאחד מן הצבור יכול להתפיס ואף דאין ממירים באברים מ"מ הי' מועיל התפסה דאע"פ דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מ"מ התפסה קילא וא"צ שיאמר השותף כל הרוצה להמיר יבוא וימיר דאטו הממיר בקרבן צבור כל הצבור יתנו רשות להמיר והא חזינן דשאני התפסה מעצם ההקדש דבתמורה מהני כל הרוצה להמיר יבא וימיר ואלו בהקדש לא מהני נתינת רשות להקדיש ובעינן מתנה ממש וכל זמן שלא קנהו אין בהקדשו כלום ולהכי באית לי' יד ושותפות בגוה סגי (וכמו שאמרו בחולין דמ"א דאית לי' שותפות בגוה דאע"פ דאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ באי"ל שותפת בגוה אסור גם חלק השני) דהא אינו

מוציאו לחולין אלא דבעינן שיהיו הבעלים של הקרבן והבעלים בידו להתפיס וה"נ בקרבן צבור ושותפות תשוב בעלים להתפסה ועכצ"ל דהא דאינו ממיר בק"צ ושותפות לאו משום שאין בשותפים דין צירוף דלא בעי צירוף כלל אלא בקרבן שותפות א"ע תמורה וצ"ע מהכ"ת יליף ממעשר דהא לשי' הרמב"ם איתנהו בשותפות בנולדו אח"כ ונראה דלכאורה קשה גם לשי' רש"י דהא בתפוסת הבית בודאי איתנהו שותפין עושים תמורה (וכיו"ב התעורר במהרי"ט אלגזי ולא הביא כלל דהג"מ דזבחים ד"ו ודבריו שם שלא בדקדוק) אולם נראה דבזבחים שם אמר שאני התם דאמר קרא אם המר ימיר לרבות היורש אחד ממיר ואין שנים ממירים וכפירש"י שם דאע"ג דלא קני' גזה"כ הוא דשני יורשים אין ממירים זבח שהפריש אביהם וממשמעות הש"ס שם גם לפי המסקנא דמסיק דמקופיא מכפרי והוי שותפין בכפרה מ"מ לא הדר בי' מהא דאמר מתחלה בפשיטות הדרשא דאחד ממיר ואין שנים ממירים משום דאע"פ דלגבי מעשר בהמה חשובים יורשים מתפוסת הבית כאיש אחד מ"מ לענין תמורה גלי קרא דאין שנים ממירים דכיון דמכפרי מקופיא הרי הם כשותפים (והלח"מ בפי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ג דקדק בד' הרמב"ם דכיון דמעשה שותפות הוא מ"ס פסק במנחה דקריבה ומתרץ בד' הרמב"ם דלפי המסקנא לא הוה טעמא דאחד ולא שנים אלא הם כשותפים במקצת ואינו נראה כן מלשון הגמ' דלא אמר אלא ולא הדר בי' אלא דבפשוטו נראה שי' הרמב"ם כד' רש"י דילפינן מאחד ולא שנים דנקראים שותפים לענין המרה דמתכפר מקופיא וחשובים שניהם בעלים לענין התפסה ולהכי הוי שותפים ואי"ע תמורה מטעם שותפות כדמחלק שם בגמ' משום דליתא בשותפות אבל לענין הקרבה רשות המוריש על זה ולענין מנחה קריבה) עכ"פ הרי מפורש למדנו דאף בתפוסת הבית דאיתנהו במעשר בהמה מ"מ נתמעט דאחד ממיר ואין שנים ממירים והנה בילפותא דאחד ממיר ולא שנים ממירים והוא מקרא דואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קדש המעוט לפ"ז בחלות התמורה שאין קרבן של שנים נתפס בתמורה וכ"ז לענין חלות התמורה על הלאו כיון דבאמת איתנהו גם במעשר בתפוסת הבית עובר ולוקה על זה וגם מסברא נראה לחלק בין אם שנים ממירים בבהמת חולין שלהם כמשכ"ל דדמי למעשר דגזיה"כ הוא דאין דין צירוף בזה וממילא א"א שיחול שם תמורה דהא אין כל אחד לבדו ביכלתו להמיר על בהמת חולין שלו אם לא בהשתתפות שניהם ובזה מצינו לכמה דברים הפטור בשנים שעשאוהו כמבואר בשבת צ"ג וכמשכ"ל משא"כ בקרבן שותפת שביד כל אחד להתפיס כמש"כ הרמב"ם אלא דגזיה"כ הוא דקרבן של שותפין אי"ע תמורה ואין בקרבן של שנים דין תמורה להכי י"ל דהגזיה"כ הוא רק בחלות התמורה דיליף מואם המר ימיר אחד ולא שנים ולהכי בשותפין שהמירו בבהמת חולין דילפינן ממעשר נתמפט בין לענין חלות התמורה ובין לענין מלקות כמו כל הדברים שנתמעטו ממעשר אבל קרבן של שותפים וק"ל שאין בו תמורה דלפינן מאחד ולא שנים אין בו חלות התמורה אבל מילקי לקי ומדוקדקים בזה דהר"מ אחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בק"ל ה"ז לוקה אבל בשותפין שהמירו בבהמת חולין שלהם אינו לוקה (כ"ז כתבתי לפי דקדוק ושב הכהן בשי' הרמב"ם אבל בפשטות ד' הרמב"ם י"ל דבמש"כ ואין הלאו שוה לעשה שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו ונכלל בזה דהשותפין מוזהרין שלא ימירו בבהמת חולין שלהם ומש"כ הרמב"ם ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקורבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות ה"ז לוקה ואין התמורה קדש היינו דלהורות בזה חידוש דין זה דדי אחד מן השותפין השותפין שהמיר או שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור שא"צ רשות השותף כמו שא"צ רשות כל הציבור על המרה רק דהואיל ויש לו בזה שותפות חשיב בעליו על הפרה ללקות על זה אבל בודאי בשותפין שהמירו בבהמת חולין דהתם בע"כ ששניהם המירו דאין תמורת אחד מהני כלום להקדיש בהמת חולין ובשניהם שהמירו בודאי וכפו שאמר מתחלה אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו וכן נראה לפי גירסת הראשונים כגי' הרמב"ם בגמרא דלאו דתמורה היא שוה בכל והעשה אינו שוה בסל בצור ושותפין ואם איתא דצו"ש שהמירו אינם לוקים רק קרבן של צבור ושותפין אין בה דן תמורה וגם היחיד המתפיס בה אי"ע תמורה ולוקה א"כ ל"ש בזה לומר דהלאו שה בכל והעשה אינה שוה בכל דהו רק דן מדיני תמורה דבק"ל ושותפות אין בה דין תמורה ומלקות יש בה אבל אי נימא דשותפין שהמירו בהמת חולין לוקים חשיב לאו השוה בכל דהשותפין מחויבים בה אע"פ שאי"ע תמורה ואולי גירסת הרמב"ם שהלאו כולל יותר מן העשה).

ו

ולמשנ"ת בשי' הרמב"ם דלהכי לוקה בצו"ש משום לאו דלא יחליפנו כמש"כ באות ב' או משום דילפינן מקרא דאחד ממיר ולא שנים ממירים בחלות התמורה ומסברא ג"כ לא דמי לכל הני שאין עושים תמורה בדה"ב ותמורת נכרי דילפינן ממעשר ששנוי הקדושה וכן מנחות ועופות שהם מין קרבן אחר ובהמה אמר רחמנא וכן באברים ועוברים דאי"ע בהם תמורה כמבואר בחולין ס"ט דילפינן ממעשר והוא שינוי ג"כ בגוף הקרבן דאברים לבדם ועוברים אינם ראוים לקרבן משא"כ צבור ושותפין נהי דשנוי קרבן צבור מקרבן יחיד אבל קרבן שותפות מקרבן יחיד אין חילוק כלל לבד במנחה דנפש אמר רחמנא ואין שום שינוי בגדר הקרבן בין קרבן שותפין מקרבן יחיד אלא דגזיה"כ הוא ממעשר או מקרא דאחד ממיר ואין שנים ממירים בחלות התמורה ואמרינן דאין לך בו אלא חידושו בחלות התמורה דלא חלה אבל על לאו דלא יחליפנו לוקה אולם כיוצא בזה מצינו בולד קדשים דבאמת אין חילוק בולד קדשים לבד בחטאת ואשם דהלכתא גמירי לה אין בקדושתו שינוי משאר קרבנות ומה שהיא קדושה הבאה מאליה הרי הא בכור ג"כ קדושה הבא מאליה ועושה תמורה ולמ"ד בהויתן הן קדושים הרי הוא כבכור ממש ובגזה"כ נתמעט מקרא דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש הוא ולא ולד וא"כ המיעוט היא בחלות התמורה ובדין שילקה ואם שהרמב"ם סתם דין זה ולא הזכיר בולד דין תמורה שילקה אבל ידוקדק בזה דהרמב"ם שכתב בהלכה י"ז הממיר בכלאים או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן לפיכך אינו לוקה ויעוי' בלח"מ שהרגיש בזה דהא לפי המבואר בדברי ר"מ כלאים וטו"א אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אליבא דר"י דאמר הולד עושה תמורה א"כ למש"פ הרמב"ם כרבנן דאין הולד עושה תמורה לא משכח"ל קדושת הגוף ככלאים וטו"א ולמה נקיט הר"מ כלאים וטו"א ולמש"כ א"ש דולד קדשים אע"פ דאינו עושה תמורה משום דילפינן מהוא רק על חלות התמורה אבל מילקי לקי אולם בטו"א דאין קדושה חלה עליהן כלל ואינו לוקה ג"כ ולהכי דקדק הרמב"ם בלשונו לפיכך אינו לוקה מה שלא הזכיר כן הרמב"ם בלשונו בשארי דברים שאינם עושים תמורה כמו עופות ומנחות ואברים ועוברים משום דבטו"א וכלאים עיקר הנפ"מ לענין מלקות ולהכי סיים שאין לוקין והא דק' אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דר"י דס"ל ולד עושה תמורה היינו דמפרש ר"מ אין קדושין ואין מקדשין על חלות התמורה ולא משכח"ל רק בולדות קדשים אליבא דר"י

ז

ועשיתי סמוכין לפלפולא לפרש בזה דהג"מ בתמורה י"א דמקשה לבר פדא דס"ל דאין קדושה חלה על עוברין מהא דר"א אומר כלאים וטריפה ויו"ד כו' לישנא אחרינא אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולד קדשים כר"י שהי' אומר הולד עושה תמורה הלין הוא דלא קדשי וכו' ותמוה דהא עיקר ראי' מרישא ומאי מייתי מסיפא ויש ליישב פ"ד הפלפול דנראה דאף לבר פדא דס"ל דאין קדושה חלה על עוברין והיינו קדושת הגוף דוקא אבל קדושת דמים חיילי כדמשני התם לא בקדושת דמים מה"ט קדושת בדה"ב ג"כ אפשר לחול (ואפשר דאין בזה איסור דמתפיס תמימים לבדה"ב דהא בעודו עובר לא חזי לגבוה) ולפ"ז נראה דאפשר להתפיס ג"כ לפרת חטאת דהוה קדושת בה"ב וי"ל פדיון (וכמבואר בע"ז דכ"ג בבהמה שמעברין לפניה כוס אדום ועי' באס"ז ב"מ ד"ל) ולפ"ז ילה"ק הא משכח"ל לבר פדא הא דטריפה ויו"ד אין קדושין ואין מקדישין לעשות תמורה כשהקדיש את העובר לפרת חטאת ועי' בפרה פ"ב ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה ובר"ש שם בשם הר"י מסומפונט דלאו באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה ור"א מכשיר אפילו בעובר בשעת לקיחה וכ"כ התוס' בב"מ ל' בד"ה אף וא"כ שפיר ר"א לטעמו כשהקדיש ולד לפרת חטאת דכשר אליבי' ואח"כ יצא דרך דופן דגם בפרת חטאת פסול יו"ד ואף דמבואר בפרה פ"ב מ"ג יו"ד ואתנן ומחיר פסול ור"א מכשיר ע"כ לאו איו"ד פליג כדמסיק שנאמר ל"ת אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלקיך ואין זו הבאה לבית וטעם זה ל"ש ביוצא דופן כמש"כ הר"ש ואע"פ דמבואר בתמורה כ' פרה קדשי בה"ב היא ולא עבדי תמורה אפשר דהא התם קאי לר"ש ור"ש יליף ממעשר אבל לרבנן כיון דחטאת קרי רחמנא וכל הפסולים הפוסלים בקרבן פוסלים בה וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' פ"א דאע"פ דפרה קדשי בה"ב היא מ"מ כל הפסולים הפוסלים בקדשים פוסלים בפ"א והא לטעם דרבנן דר"ש בתמורה די"ג דלהכי קדשי בה"ב לא עבדי משום דלא הוי קרבן לד' א"כ פרה דחטאת קרי רחמנא חשוב קרבן (ועיין זבחים דקי"ג ובתמורה ד"ו וביומא די"ד בגי' רש"י ותוס' לענין פרת חטאת) והא דלא מקשה בתמורה ד"כ הניחא לר"ש דיליף ממעשר אבל לרבנן מאי איכ"ל משום דבאמת פרת חטאת בל"ז אינה עושה תמורה דהא הפרה נקנית מתרומת הלשכה ואף אם לקח יחיד ומסרה לצבור ק"צ הוה ואינו עושה תמורה וא"כ לשי' הרמב"ם אע"פ שאינו עושה תמורה מ"מ לוקה בצבור ושותפין א"כ במתפיס העובר לפרה דחל קדושת פרה שוב ראוי שילקה ולהכי אמר דאין קדושין ואין מקדישין לעשות בתמורה והיינו אפילו ללקות דמשכח"ל כשמתפיס העובר לפרת חטאת דקדוש קדושת בה"ב ולענין תמורה כיון דחטאת קרי רחמנא הוה קרבן לד' לרבנן דר"ש ורק דהוה משל צבור ואי"ע תמורה אבל מ"מ לוקין עליו וע"כ אמר אין קדושין ואין מקדישין לעשות תמורה היינו שהתפיס את הולד לפרת חטאת והי' לוקין עליו אלו יצא דרך רחם ועכשיו שיצא דרך דופן אינו לוקה ג"כ וע"ז הביא האיבע"א סיפא דברייתא אבל כלאים וטו"א אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים וכר"י דאמר הולד עושה תמורה והא גם לרבנן דס"ל דאין הולד עושה תמורה מהוא גבי חלות התמורה וממלקות לא נתמעט ובדין שילקה לשי' הרמב"ם דמחלק בין הנושאים מחלות התמורה למלקות ולהכי גם בסיפא משכח"ל אין מקדשין לעשות תמורה הא משכח"ל נפ"מ גם לרבנן לענין מלקות ועכצ"ל דהברייתא נחית לאשמעינן רק לענין חלות התמורה או דס"ל דכל היכא דלא חלה התמורה ולא אהני מעשיו לא לקי כמאן דס"ל דאי עביד מהני (דהא מחלוקת אביי ורבא תלוי' בפלוגתא אי מערבין לקרנות) א"כ הרי מוכרח דמיירי לענין חלות התמורה ומוכיח מרישא דקדושה חל על עוברין. כ"ז כתבתי לפלפולא בילדותי.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה