אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מ · ד
והנה ברמב"ם פי"ח מה' פסוהמ"ק מבואר דאסור לטמא קדשים או לסבב להם טומאה והמטמא אינו לוקה ובפשוטו נראה שהרמב"ם פסק כר"ל דהא פסק דלוקה על טומאת הגוף מקרא דכל קדש לא תגע (ובלח"מ פי"ט מה' סנהדרין תמה מה"ט עדהר"מ מאי שפסק שאינו לוקה על מטמא את הקדש כר"ל) ומה"ט לא הביא ג"כ הרמב"ם דמטמא תרומה עובר על לאו דכל קדש לא תגע ורק שפסק בפי"ב מה' תרומות שאסור לטמא תרומה מן התורה, ולכאורה ראי' מזה דשי' הרמב"ם ג"כ כשי' המאירי דהאיסור לא תגע הוא ג"כ משום מטמא ולא משום נגיפה וע"כ פסט ג"כ דאסור לסבב טומאה לקדשים אבל אלו האיסור משום נגיעה מנ"ל דאסור מה"ת משום לא תגע היכא שאינו נוגע בידים רק מסבב טומאה, ומבואר לפ"ז דגם לסבב טומאה ע"י גרמא יש איסור מה"ת משום לא תגע דלא כמשכ"ל.
אולם בד' הרמב"ם אין זה מוכרח ואפשר שפסק כר"י לגבי ר"ל (ועי' במל"מ בפי"ב מה תרומות ובערוך לנר בחדושיו למכות די"ד מה שתמה ע"ז) ומה שפסק דאסור לטמא קדשים או לסבב להם טומאה הוא מדין שמור והפסד קדשים, וגם לר"י אסור מה"ט כמו דאסור להביא את הקדשים לידי פסול ולמעט באכילתו מכש"כ מה"ט דאסור לגרום את הטומאה ואף לר"י דס"ל דלא תגע אתי לתרומה מ"מ לטמא קדשים אסור מה"ת מה"ט אבל אינו לוקה, וכן ראה מדברי החנוך במצוה, קמ"ה בדיני קדשים שאסור לטמא קדשים שנטמא. או לסבב להם טומאה, אבל המטמא אינו לוקה אלא טהור האוכל טמא הוא שלוקה מדכתיב לא יאכל ונקט דין זה דאסור לטמא קדשים בלאו אשר יגע דכל טמא לא יאכל ולא במצוה קס"ז בלאו דכל קדש לא תגע דנקיט לה באוכל בטומאת הגוף מבואר דהאיסור בנגיעה הוא מדין שמור והפסד קדשים ולא משום לאו דלא תגע.
ולמש"כ הרמב"ם פ' כר"י ולפ"ז אסור לטמא תרומה מה"ת גם משום לאו דלא תגע ידוקדק בזה דברי הרמב"ם שפ' בפי"ב מה' תרומות גבי חביות שנשברה שמטמא ביד בלי נטילת ידים. ומבואר מד' הרמב"ם דטמא בידים בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והטעם י"ל דבטומאה דאורייתא עובר על לאו דכל קדש לא תגע, אבל טומאה דרבנן היכי שהולך לאיבוד שאין בזה איסור תורה כיון דהטומאה דרבנן התירו ולזה העירני ח"א, ויש לדחות דלהכי פ' הרמב"ם דמטמא בידים בלי נט"י משום דהא דמותר לטמאותה בידים כיון דעומדת להטמאות ע"י התחתונה וכיון דאין אוכל מטמא אוכל מה"ת הרי לא יטמא אח"כ רק טומאה דרבנן, וא"כ אסור להוסיף טומאה מה"ת על טומאה דרבנן, אולם ז"א דהא דמדבריהם למדנו דשורפין ולד הטומאה עם אב הטומאה ואף דנטמא בטומאת משקין שאאמד"ר מ"מ שורפין עם טמאה לר"מ דס"ל דאוכל מטמא אוכל מה"ת ומוסיף טומאה דאורייתא וס"ל כיון דטמא טומאה דרבנן ואי"ר לאכילה מותר לטמא מה"ת ואעפ"י שאינו ראוי' רק מדרבנן אי"ר מדאורייתא (ומה"ט נסתפק המל"מ בפ"ב מה' תרומות דתרומה טמאה מדרבנן ג"כ אי"ח מיתה משום דחשוב מחולל ועומד) דס"ס אי"ר לאכילה, וע"כ צ"ל בדברי הר"מ משום לאו דלא תגע דלהכי מטמא לה רק בטומאה דרבנן, עכ"פ י"ל בד' המאירי דמפרש בכל הני דוכתי שהתירו לטמאות בידים שהוא בטומאה דרבנן, וא"כ הא דבפ"ק דפסחים ט"ו ובספ"ק דשורפין עם הטמאה דאין אוכל מטמא אוכל מה"ת רק מדבריהם, ואין בזה לאו דכל קדש לא תגע מה"ת ואף דלגבי משמרת תרומותי נראה דגם במטמא טומאה דרבנן עובר בעשה דסוף סוף אין זה שימור כיון דנטמא והולך לאיבוד, אבל בלאו דכל קדש ל"ת דלא כתיב בי' שמירה שפיר י"ל דרק על מטמא טומאה דאורייתא עובר וכיון דהולך לאיבוד ואין כאן מצד מ"ע דמשמרת תרומותי רק מדין לא תגע בזה חלוק באמת בין טומאה דאורייתא לדרבנן ולטמא טומאה דאורייתא באמת אסור לד' המאירי אף בהולך לאיבוד לר"י משום כל קדש לא תגע וד' הירוש' שבת פט"ז ה"ג מהו להציל מפני הדליקה בטומאה יל"פ בטומאה דאורייתא וע"כ מקשה מהא דכל קדש לא תגע אלא דלפ"ז יקשה לר"מ דס"ל דאוכל מטמא אוכל מה"ת מ"ט ס"ל דשורפין טהורה עם הטמאה שיעבור.
על הלאו דכל קדש לא תגע, וביותר ילה"ק על ר"י דמוקי לה בולד הטומאה ומדבריהם למדנו דכמו דשורפין בשר קדש שנטמא בטומאת משקין שאאמד"ר עם טומאה של תורה אף דאוכל מטמא אוכל לר"מ מה"ת והא ר"י לשיטתו דמוקי לה בכל קדש לא תגע בתרומה, א"כ אין ראי' מהא דשורפין של קדש שנטמא בולד הטומאה אם אה"ט לפי דבקדש אין לאו דלא תגע רק מדין שמור דבעינן שיהי' ראוי' וכל שנטמא מדרבנן ואי"ר מדרבנן אי"ר מדאורייתא ואין בו עוד דין שימור, אבל בתרומה שיש בזה לאו דלא תגע בכל קדש אעפ"י שנטמא בולד הטומאה מ"מ כיון שטומאת משקין אאמד"ר איך יטמא בידים טומאה מה"ת, ואיך ישרוף תרומה טהורה עם טמאה לפי דאולי לאיבוד הא איכא לאו דלא תגע וצ"ע).