אור ברסלב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מ

סימן לט

לרב אחד ב"ה בחדש מנ"א תרי"ב

א

על דברי הפנ"י בפסחים דל"ח שמותר לגרום טומאה למע"ש והגאון רמ"מ זצ"ל תמה ע"ז מסוכה דל"ה מפני שמכשירה ומפרש"י שם (וכבר קדמוהו המנחת חינוך במצוה קס"א בה' טומאת אוכלין) וח"א הביא סיוע מד' הירושלמי שבת פט"ז ה"ג מהו להציל בטומאה מפני הדליקה ומקשה מכל קדש לא תגע היא תרומה והיא מעשר שני ומפרש הקרבן עדה כשם שאסור לטמאות את התרומה כן אסור לטמאות את המעשר שני ומעכ"ת כתב לישב על פי דברי הפני משה דמפרש על תרומה והוסיף עוד דהא במעשר שני ממעט בתו"כ מקרא דכל קדש לא תגע דטבו"י מותר במע"ש יפה כיון ודבריו נכונים.

וראיתי בס' בית יצחק חאו"ח שהביא ג"כ הירושלמי ומפרש היא תרומה היא מעשר בלשון תמיה דהא מעשר נתמעט כמבואר בתו"כ ולא דמי למעשר תרומה ולפירוש הק"ע צ"ל דהא דממעט מע"ש בתו"כ הוא לפי דטבו"י מותר במע"ש וכמבואר ביבמות דף ע"ג התרומה והבכורים כו' והערב שמש משא"כ במעשר ובדף ע"ד שם דטבו"י מותר במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובדע"ה דכי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר וטבו"י דמותר במע"ש באכילה ונגיעה ואינו פוסל בנגיעה כמו בחולין (ועי' בחולין דל"ג בפלוגתא דר"מ ורבנן דע"כ לא פליגי אלא לענין אכילה אבל לענין נגיעה דמעשר כו') וכל זה בטוב"י דאינו פוסל את המעשר בנגיעתו אבל בטמא שלא טבל שמטמא אסור בנגיעה כמו בתרומה וע"כ ס"ל להירושלמי היא תרומה והיא מע"ש דכשם שאסור לטמא את התרומה כן אסור לסמא את המע"ש אבל מ"מ צ"ע דכיון דקרא וכל קדש לא תגע בטבו"י מיירי דמותר במעשר וע"כ דאי על תרומה א"כ ממילא אין איסור מפורש מלאו דלא תגע אף בטמא גמור כיון דע"כ קרא בתמורה מיירי ולא במע"ש וממילא דגם בטמא גמור אין לאו דלא תגע על מע"ש דהא גם בהקדש גופא אין לאו לריו"ח דמוקי לקרא על תרומה

ב

ולכאורה דברי הירושלמי ל"ע מאי דמקשה מקרא דכל קדש לא תגע דהא פליגי בזה ר"י ור"ל בזבחים דל"ד ולר"ל קאי קרא דכל קדש לא תגע על מטמא את הקדש דלוקה ולר"י על תרומה וא"כ לר"ל אין זה ענין לתרומה והא יותר הו"ל להירושלמי להקשות מקרא דמשמרת תרומותי דמקרא זה נדרש לכו"ע על שמירת התרומה מפני הטומאה ומכש"כ דאסור לטמאות וכן מבואר בבבלי בכמה מקומות, ונראה בהבנת ד' הירושלמי דבדיוק מקשו מקרא דכל קדש לא תגע דאילו מצד משמרת תרומותי הי' מותר להציל בטומאה מפני הדליקה כיון דהולך לאיבוד וכן אמרינן בפסחים ט"ו מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין וכן פליגי בחביות בבכורות דל"ד ובסוף פ"ק דפסחים עכ"פ יש מקום להאיבעי דהירושלמי אי מותר להציל את התרומה בטומאה מפני הדליקה וע"כ מקשה מקרא דכל קדש לא תגע דלר"י בזבחים דל"ד דמוקי בתרומה ואסור לטמא לנגוע את התרומה ובפשוטו נראה (לפי שי' התוס' בזבחים שם דקאי על נגיעה דלא כדבריהם במכות) דזה איסור מיוחד דאסור לטמא לנגוע בתרומה או בקדש וכמו דאסור לטמא לכנוס במקדש ולהכי לא הוה ידעינן איסור ממשמרת תרומותי דהעיקר שלא יגרום טומאה אבל מצד הלאו דכל קדש לא תגע הוא מפני נגיעת הטמא אבל אם טהור יזרוק את התרומה על הטומאה אין איסור ונגיעתן הוא איסור מיוחד ולפי"ז אף שהתרומה הולכת לאיבוד מ"מ אסור להטמא להציל בנגיעתו דעובר משום כל קדש לא תגע (והא דבכורות דל"ד ופסחים ספ"ק שלא ע"י נגיעת הטמא בגופו מיירי) וזהו דמקשה הירושלמי מקרא דכל קדש לא תגע דאין על הטמא להציל את התרומה מפני הדליקה אף דמצד משמרת תרומותי הי' מותר להציל ולפי"ז יהי' באמת חלוק הדין מע"ש מתרומה דאף דגם במע"ש אסור לגרום סומאה כמבואר בסוכה דל"ה אין זה רק מצד דמשמרת תרומותי וע"כ כדי להציל מן הדליקה מותר דהא במע"ש אין לאו דכל קדש לא תגע דגם לר"י רק בתרומה מיירי ולא במע"ש.

ג

אולם המאירי בשבת דצ"א מפרש הואיל שמחייב אזריקה דמטמא מדכתיב משמרת תרומותי וכן אמרו בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה שלא תטמא בנגיעתה, ואין הפרש בין טמא שמטמא בנגיעה ובין טהור שזרק לבית טמא והענין הואיל שמועיל צרופו לחייב משום מטמא תרומה בידים עי"ש. מבואר מדברי המאירי דהא דחייב על כל קדש לא תגע הוא משום מטמא את התרומה ואין הפרש אם נגע או לא נגע, וצ"ל לדברי המאירי הא דאיצטריך תרי קראי דמשמרת תרומותי ולאו בכל קדש לא תגע משום דמשמרת תרומותי בעינן על דין שמור ונפסל בהסה"ד ולאו דכל קדש לא תגע דהוא משום מטמא איצטריך אף באופן שהולך לאיבוד ואין בו דין שמור מ"מ אסור משום לא תגע, וא"ש ד' הירושלמי דמק' על הא דאבעי במציל מן הדליקה את התרומה בטומאה מקרא דכל קדש לא תגע, אלא דק"ל לד' המאירי סוגי' דספ"ק דפסחים ומחלוקת דחביות דלר"י דס"ל דכל קדש לא תגע אתי לתרומה ולב מצד שימור דתרומה, דהא גזיה"כ הוא מחמת חומר דקדש ולא דרשינן טעמא דקרא, א"כ מה בכך דהולך לאיבוד ולשרפה סוף סוף הא עובר על לאו דכל קדש לא תגע וכן מאי דפליגי בחביות בתלוי' אי בעי שמור דמ"מ הא עובר מספק על לאו דכל קדש לא תגע שמא טהורה היא, ומה בכך שאינה ראוי' לאכילה מספק הא מ"מ אסור לטמאה מספק דכל קדש לא תגע, אולם בחביות י"ל דהא דכל קדש לא תגע הוא במטמא בידים ולא בגרמא ורק על גרמא יש איסור דמשמרת תרומותי דכיון דמ"ט שישמור מטומאה מכש"כ שלא יגרום טומאה והגורם טומאה עובר בעשה, אבל בלאו דכל קדש לא תגע הוא בידים דוקא, ומיושב לפ"ז מה שאמרו בספ"ק דפסחים ע"כ בגרמא אבל בידים לא, ולכאורה מאי נפ"מ בין גרמא ובין בידים דהא גם ע"י גרמא נטמא התרומה וכבר תמה הפנ"י.

ולמש"כ א"ש דנפ"מ דבידים עובר על לאו דלא תגע, אולם בספ"ק דפסחים דלר"מ שורפין טהורה עם הטמאה בחמץ ונראה אף בידים וכן במאי דפליגי שם בחביות שנשבר דמטמאים אף בידים כמבואר שם צ"ע דהא עובר על לאו דכל קדש לא תגע ואף דהולך לאיבוד ולשרפה מ"מ הא עובר על הלאו ושי' המאירי צ"ע.

ד

והנה ברמב"ם פי"ח מה' פסוהמ"ק מבואר דאסור לטמא קדשים או לסבב להם טומאה והמטמא אינו לוקה ובפשוטו נראה שהרמב"ם פסק כר"ל דהא פסק דלוקה על טומאת הגוף מקרא דכל קדש לא תגע (ובלח"מ פי"ט מה' סנהדרין תמה מה"ט עדהר"מ מאי שפסק שאינו לוקה על מטמא את הקדש כר"ל) ומה"ט לא הביא ג"כ הרמב"ם דמטמא תרומה עובר על לאו דכל קדש לא תגע ורק שפסק בפי"ב מה' תרומות שאסור לטמא תרומה מן התורה, ולכאורה ראי' מזה דשי' הרמב"ם ג"כ כשי' המאירי דהאיסור לא תגע הוא ג"כ משום מטמא ולא משום נגיפה וע"כ פסט ג"כ דאסור לסבב טומאה לקדשים אבל אלו האיסור משום נגיעה מנ"ל דאסור מה"ת משום לא תגע היכא שאינו נוגע בידים רק מסבב טומאה, ומבואר לפ"ז דגם לסבב טומאה ע"י גרמא יש איסור מה"ת משום לא תגע דלא כמשכ"ל.

אולם בד' הרמב"ם אין זה מוכרח ואפשר שפסק כר"י לגבי ר"ל (ועי' במל"מ בפי"ב מה תרומות ובערוך לנר בחדושיו למכות די"ד מה שתמה ע"ז) ומה שפסק דאסור לטמא קדשים או לסבב להם טומאה הוא מדין שמור והפסד קדשים, וגם לר"י אסור מה"ט כמו דאסור להביא את הקדשים לידי פסול ולמעט באכילתו מכש"כ מה"ט דאסור לגרום את הטומאה ואף לר"י דס"ל דלא תגע אתי לתרומה מ"מ לטמא קדשים אסור מה"ת מה"ט אבל אינו לוקה, וכן ראה מדברי החנוך במצוה, קמ"ה בדיני קדשים שאסור לטמא קדשים שנטמא. או לסבב להם טומאה, אבל המטמא אינו לוקה אלא טהור האוכל טמא הוא שלוקה מדכתיב לא יאכל ונקט דין זה דאסור לטמא קדשים בלאו אשר יגע דכל טמא לא יאכל ולא במצוה קס"ז בלאו דכל קדש לא תגע דנקיט לה באוכל בטומאת הגוף מבואר דהאיסור בנגיעה הוא מדין שמור והפסד קדשים ולא משום לאו דלא תגע.

ולמש"כ הרמב"ם פ' כר"י ולפ"ז אסור לטמא תרומה מה"ת גם משום לאו דלא תגע ידוקדק בזה דברי הרמב"ם שפ' בפי"ב מה' תרומות גבי חביות שנשברה שמטמא ביד בלי נטילת ידים. ומבואר מד' הרמב"ם דטמא בידים בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והטעם י"ל דבטומאה דאורייתא עובר על לאו דכל קדש לא תגע, אבל טומאה דרבנן היכי שהולך לאיבוד שאין בזה איסור תורה כיון דהטומאה דרבנן התירו ולזה העירני ח"א, ויש לדחות דלהכי פ' הרמב"ם דמטמא בידים בלי נט"י משום דהא דמותר לטמאותה בידים כיון דעומדת להטמאות ע"י התחתונה וכיון דאין אוכל מטמא אוכל מה"ת הרי לא יטמא אח"כ רק טומאה דרבנן, וא"כ אסור להוסיף טומאה מה"ת על טומאה דרבנן, אולם ז"א דהא דמדבריהם למדנו דשורפין ולד הטומאה עם אב הטומאה ואף דנטמא בטומאת משקין שאאמד"ר מ"מ שורפין עם טמאה לר"מ דס"ל דאוכל מטמא אוכל מה"ת ומוסיף טומאה דאורייתא וס"ל כיון דטמא טומאה דרבנן ואי"ר לאכילה מותר לטמא מה"ת ואעפ"י שאינו ראוי' רק מדרבנן אי"ר מדאורייתא (ומה"ט נסתפק המל"מ בפ"ב מה' תרומות דתרומה טמאה מדרבנן ג"כ אי"ח מיתה משום דחשוב מחולל ועומד) דס"ס אי"ר לאכילה, וע"כ צ"ל בדברי הר"מ משום לאו דלא תגע דלהכי מטמא לה רק בטומאה דרבנן, עכ"פ י"ל בד' המאירי דמפרש בכל הני דוכתי שהתירו לטמאות בידים שהוא בטומאה דרבנן, וא"כ הא דבפ"ק דפסחים ט"ו ובספ"ק דשורפין עם הטמאה דאין אוכל מטמא אוכל מה"ת רק מדבריהם, ואין בזה לאו דכל קדש לא תגע מה"ת ואף דלגבי משמרת תרומותי נראה דגם במטמא טומאה דרבנן עובר בעשה דסוף סוף אין זה שימור כיון דנטמא והולך לאיבוד, אבל בלאו דכל קדש ל"ת דלא כתיב בי' שמירה שפיר י"ל דרק על מטמא טומאה דאורייתא עובר וכיון דהולך לאיבוד ואין כאן מצד מ"ע דמשמרת תרומותי רק מדין לא תגע בזה חלוק באמת בין טומאה דאורייתא לדרבנן ולטמא טומאה דאורייתא באמת אסור לד' המאירי אף בהולך לאיבוד לר"י משום כל קדש לא תגע וד' הירוש' שבת פט"ז ה"ג מהו להציל מפני הדליקה בטומאה יל"פ בטומאה דאורייתא וע"כ מקשה מהא דכל קדש לא תגע אלא דלפ"ז יקשה לר"מ דס"ל דאוכל מטמא אוכל מה"ת מ"ט ס"ל דשורפין טהורה עם הטמאה שיעבור.

על הלאו דכל קדש לא תגע, וביותר ילה"ק על ר"י דמוקי לה בולד הטומאה ומדבריהם למדנו דכמו דשורפין בשר קדש שנטמא בטומאת משקין שאאמד"ר עם טומאה של תורה אף דאוכל מטמא אוכל לר"מ מה"ת והא ר"י לשיטתו דמוקי לה בכל קדש לא תגע בתרומה, א"כ אין ראי' מהא דשורפין של קדש שנטמא בולד הטומאה אם אה"ט לפי דבקדש אין לאו דלא תגע רק מדין שמור דבעינן שיהי' ראוי' וכל שנטמא מדרבנן ואי"ר מדרבנן אי"ר מדאורייתא ואין בו עוד דין שימור, אבל בתרומה שיש בזה לאו דלא תגע בכל קדש אעפ"י שנטמא בולד הטומאה מ"מ כיון שטומאת משקין אאמד"ר איך יטמא בידים טומאה מה"ת, ואיך ישרוף תרומה טהורה עם טמאה לפי דאולי לאיבוד הא איכא לאו דלא תגע וצ"ע).

ה

וילה"ע מפ"ב דמע"ש בכרשיני תרומה שהוא ראוי לאכילת אדם ע"י הדחק, ולהכי נוהג בו תרומה וכמש"כ הר"ש בפי"א מה' תרומות משנה ט' ומ"מ כיון דעומדת לאכילת בהמה מותר לטמאותה וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ובטעם הדבר דבעינן ואני נתתי לך משמרת תרומותי שיהי' ראוי לאכילת אדם ועומדת לאכילת אדם, אבל עדיין יאסור לטמא משום כל קדש לא תגע דמ"מ הא יש בו תרומה, אלא דתרומה נתנה לאכילת בהמה ג"כ. ואולי בכרשיני תרומה שאאמד"ר לא החמירו בזה ואפשר דבתרומה דרבנן אי"ע משום כל קדש לא תגע דא"א בתרומה דאורייתא וכיון דבקדש ומע"ש ליכא הלאו לא החמירו באופן שאין בו מצד דין שמור וצ"ע, והנה בלאו דלא תגע בכל קדש לר"ל דמוקי לה בקדש ולריו"ח בתרומה בודאי בקדשים ותרומה שנטמאו אין לאו משום מטמא, כיון דטמאים נינהו ואין רבוי ע"ז כמו במחמץ אחר מחמץ ומטיל מום בבע"מ לר"מ, אבל בפסולות אפשר דאסור לטמאות (ועי' בתמורה כ"א אבעי בכה"ג בתמורת בכור ומעשר אי מותר להטיל מום, ובמק"ה הארכתי בזה) ונהי דנפסל אבל לא פקע שם קדש מיני'.

אולם בנפסל בהיסח הדעת הא מקשה בירושלמי ספ"ק דפסחים בתלוי' דהא נפסלה בהיסה"ד ותי' דמשמרה שלא יגע בטהרות (ועי' תוס' פסחים דל"ד) ומבואר בד' הירושלמי דלפי דנפסלה בהיסה"ד מותר לטמאותה בודאי, ועפ"ז י"ל בשיטת המאירי דבכל הני דהולך לאבוד כמו בחביות שנשברה ובחמץ דהולך לשרפה ואין בזה עוד דין משמרת תרומותי מחילא מיפסלא בהיסה"ד ומותר לטמאותה בידים ואין בזה לאו דלא תגע, ומיושב ג"כ משה"ק לריו"ח דאיך יליף תרומה מקדשים דמותר להוסיף טומאה על טומאתו דבקדשים הא אין לאו דלא תגע משא"כ בתרומה דהא גם בתרומת חמץ דנפסלה בהיסה"ד ופסול היסה"ד מבואר לריו"ח בירושלמי דהוי ד"ת וס"ל בחמץ דהוי טהורה ל"ש סי' הירושלמי דמשמרה שלא יגע בטהרות (ותי' הירוש' יפרש בתלוי' ולא כמו שפי' המה"פ בחמץ) וכיון דנפסלה בהיסה"ד להכי מותר לטמאותה בידים, אולם יש לעורר ע"ז דהא ריו"ח ס"ל דהיסה"ד הוא פסול טומאה ואינו אלא מספק וטעון עיבור צורה וכמבואר בפסחים שם.

ולפ"ז עדיין קשה כיון דהוה ספק טומאה ודמי לתלוי' ומהכ"ת יעבור בספק על לאו דכל קדש לא תגע וקושית הירושלמי ספ"ק דפסחים וכן בדהתוס' פסחים דל"ד בתלוי' דהא הסיח דעתו קאי לר"ל דס"ל דהיסה"ד הוי פסול הגוף. ואפ"ל דס"ל דאף לריו"ח דס"ל דהיסה"ד הוי פסול טומאה וטעון עבור צורה כיון דל"ה פסולו בגופו מ"מ לא דמי לתלוי' כיון דהיסה"ד הוי פסולו דבר תורה ול"ה ככל ספק תורה ודמי לעשה דנטמאה בספק סוטה דאף דקמי שמיא גליא שהיא טהורה אסורה מספק כמש"כ התוס' בסוטה דכ"ח ואף שאם יבוא אליהו ויתברר שהתרומה טהורה מ"מ כל זמן שלא נתברר הרי היא פסולה מצד עשה דמשמרת תרומותי וזו הלכה שכל שלא נשמרה מספק טומאה ולא נתברר טהרתה פסילה מה"ת וא"ש מה"ט מאי דמותר לטמאותה בידים.

ויש להעיר מדהתוס' חגיגה דכ"א בתי' הר"ר אלחנן דכל היכא שאין בידו לשומרה לא נפסלה בהיסה"ד ונסתייע לזה ממשנה דשקלים, ולפ"ז דכל הני דהולך לאבוד ואין בידו להציל ל"ש היסה"ד, אולם בירושלמי שקלים שם ובספ"ק דפסחים מבואר דיש בזה משום היסה"ד ועי' במנח"ח וי"ל דהמאירי חולק ע"ד הר"ר אלחנן.

ו

ויש לי מקום ספק בזה דאפשר דפסול היסה"ד א"א במקום שיש בזה מצות משמרת תרומותי אבל היכא שהולך לאבוד ואין בזה מצות משמרת תרומותי אין כאן פסול היסה"ד ומקושי' הירושלמי לפי מה דנתפרש תלוי' בא דהא נפסלה בהיסה"ד אין סתירה דהא מקשה למ"ד תלוי' בעי שימור וראיתי בספר בית יצחק חאו"ח שהרגיש מזה (דאין לפרש קושית הירוש' דהא הסיח דעתו בעת שנולד לה הספק טומאה ולא טהרה דע"ז ל"ש תירוץ דעדיין משמרה שלא יגע בטהרות אחרות. והא לא שמרה באופה שפה וע"כ דקושי' הירוש' משום הסר"ד שמסיח דעתו לפי דהוה ספק טמאה) וכן מדהגמ' ול"ד בשתילו תרומה שנטמאו ושתלן דנטהרו מלטמא ואסורין לאוכלו משום היסה"ד י"ל ג"כ דהסיח דעתו בשעה שנטמאה ולא משום דהסיח דפתו אחר הסומאה אולם מדרש"י פסחים שם מבואר דהסיח דפתו שוב אחרי הטומאה יעושה"ט.

וכן מוכח שם מדהתוס' בד"ה לול ועמש"כ בזה בסי' א' אות ח' ולכמש"כ לתרץ ד' המאירי נראה בסברתו דכל היכא דהולך לאיבוד שייך היסה"ד וכפי שמבואר בפרש"י בפסחים שם, ובעיקר ד' הפני יהושע בפסחים דל"ח בפירוש רש"י שם דהואיל אי בעי מיטמא ופרוק להו י"ל דס"ל דהא דמצינו בסוכה מפני שמכשירה דאסור לגרום טומאה במע"ש דדמי לקדש ואאמד"ר וכיון דמדאורייתא מותר לטמאותה נאכל בכל מושבות קרינן בי' ולפי זה יש להסתפק אי מעשר סני נפסל בהיסח הדעת.

ז

ומה שתמה מעכת"ר בבאור דהתו"ס בתמורה דל"ב בד"ה מקדישין ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש להבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדה"ב שהקדישן אין לבעלים עליהם יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידו להתפיס עכ"ל ותמה דאיזה הפרש יש בין בעלים לאחר בקדשי מזבח ומעכ"ת רצה לפרש דבריהם כפשוטן דבקדשי מזבח אין ביד אחר לפדותן ותמה ע"ז מתמורה ד"י דמיבע"ל אי מקדיש מוסיף חומש או מתכפר דמשמע דדין פדיון יש לשניהם ואם שיש לחלק דמ"מ לגבי דין פדיון יש להם שם בעלים בין המקדיש שהקדיש בין המתכפר שמתכפר בו אבל מצד עצמו לא ניתן להאמר חילוק זה בין בעלים ובין אחר וכן מתבאר מדהתוס' בב"ק דף ע"ו בד"ה והוא שכתבו ומיהו לפר"ת דמיירי בהקדישו קודם למומן כו' סתמא דמילתא לא נודע לגנב שהוא של קדשים עד אחר זמן יעו"ש מבואר בדבריהם דביד הגנב לפדותו אע"פ שאינו הבעלים וח"א העירני מקידושין דנ"ה בבהמה שנמצאת בין מגדל עדר דמבואר דנפדית ע"י אחר ואולי שם נפדית ע"י זכות להבעלים מדין זכין לאדם שלא בפניו כיון שלא נודעו הבעלים שוב ראיתי בס' נאות יעקב בסי' ד' למהרי"ט אלגזי שתמה מדהתוס' דתמורה הנ"ל דהא מילתא דפשיטא דאין שום הפרש בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב דיד הבעלים ושאר בני אדם שוים אלא שהבעלים מוסיף חומש ויש לו דין קדימה כמבואר בבכורות דכ"ג ובערכין כ"ז וברמב"ם פ"ח מה' ערכין ובסוף סי' ד' שם תי' האלגזי דבקדשי בה"ב יכולים לפדות שלא ברשות הבעלים כדמוכח ביבמות פ"ח ובתוס' ב"ק דס"ח משא"כ בקדשי מזבח שהוממו דאפילו אחר פדיונן עומדין בקדושתן ופטורין מן המתנות ומן הבכורה ויש ריוח לבעלים וכיון שכן אין אחר יכול לפדותן בלי רשות בעלים דהא הפסידו לבעלים ובכה"ג מן הראוי לומר שיהי' פדיונו פדוי לבעלים דומיא דפט"ח בבכורות די"א אפילו לר"י משום דטוה"נ דביני ביני הוא ושווי זה שייך לבעלים משא"כ בהקדש דרשות הקדש עליו ושייך להקדש (וגם מה דיש לבעלים בכח לפדות בש"פ ולא לאחר ל"ה ביני וביני כמש"כ התוס' רי"ד הובא במהרי"ט אלגזי לבכורות יעוי"ש).

ונראה בהבנת דהתו"ס מש"כ דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אין כונתם לשלול אחר מפדיון דזה לא ניתן להאמר וגם באופן זה היו מפרשים דבקדשי מזבח רק הבעלים יכולים לפדותן ולא אחר ולא כתבו רק דיש שם בעלים היינו כשפודין יש עליהם שם בעלים. ובפשוטו נראה דהא דמי הפדיון קדשי מוכח לכשהוממו צריכים לקנות קרבן להקריבו לשם בעלים כמבואר ברמב"ם בה' ערכין פ"ה הי"א. וכמבואר במשנה דר"ש פ' התערובות בזבחים דע"א דפודה כיפה שבו והבעלים מפסידים את השאר, ולא מבעי בקדשים שחייב באחריותן באומר הרי עלי דהבעלים מחויבים להביא אחר ומחויב להשלים אם יחסר מדמי הפדיון.

אולם גם בהרי זו שנקנית הקרבן לשם הבעלים הרי דמי הפדיון נוגע להבעלים וע"כ שם הבעלים על הפדיון. ויעוי' ב"מ דף נ"ו קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ופירש"י אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה אלמא דלכשהוממה בר מכירה היא א"כ הרי יש על המקדיש שם בעלים למכור עולתו לכשהוממה משום דדמי הפדיון שלו הוא וקרבנו קרב מהפדיון, ולהכי חשיב בעלים בקדשי מזבח להקדיש הקדש עלוי, משא"כ בקדשי בה"ב אין לבעלים על הפדיון יותר משאר בנ"א. והקצוה"ח בסי' שפ"ו תמה על דברי הפנ"י שכתב בקדשים שחייב באחריותן לר"ש בר מכירה הוא והביא דרש"י בב"מ דנ"ו דלכשהוממה בר מכירה היא משום דליתא בעיני', משא"כ באיתא בעינא דל"א דהגל"מ כממון דמיו ובאמת מדברי רש"י בב"מ בד"ה וההקדשות או המוכר עולתו שנפל בו מום מבואר, דגם לרבנן דר"ש בר מכירה היא אף לרבנן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי אף דליתא בעינא וגם סברא אפילו בליתא בעינא שיהי' לר"ש בר מכירה, הקצוה"ח בעצמו אח"כ דאיך ימכור הנפקד מה שאינו שלו וה"נ בקדשים שחייב באחריותן, אולם מה שפרשתי דקדושים שהוממו בר מכירה הוא כונת רש"י דהקדש מתחלל בי דרך חילול בין דרך מקח וכמבואר בסוכה ד"מ וע"י חלות המכירה לחולין ובמכירה בעי מוכר ולוקח וכמבואר בקדושין דכ"ט פדאו במנה ולא הספיק לפדות עד שעמד במאתים ופרש"י שלא נתן ליד הגזבר ולענין זה חשוב המקדיש בעלים למכור עולתו שנפל בו מום כמו הגזבר מצד ההקדש, דהא דמי הפדיון שייכים לו לקנות קרבן להקריב לשמו וע"י מכירת הבעלים תצא לחולין וכל זה בבע"מ אבל בתמימה אף בקדשים שחייב באחריותן גם לר"ש לאו בר מכירה היא כמבואר בב"ק דפ"ז דליתא במכירה, וגם הפנ"י מודה דליתא במכירה ותצא לחולין ורק דס"ל דאיתא במכירה להקריב לשם קרבן ובבעל מום איתא במכירה גם לרבנן משום דע"י מכירה זו תצא לחולין ויש על דין זה שם בעלים של המקדיש כמו שפרש"י וכיון דלכשהוממה יש לו דין בעלים למכור להכי חשוב בעלים להתפיס לקדשי בה"ב הקדש עילוי וא"ש

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה