אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לו
לרב אחד
א
מש"כ ליישב ד' הרמב"ם שפסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו וגם הספיקות נכנסין לדיר להתעשר נגד מסקנת הש"ס בב"מ וגם כיון דת"כ אין מוציאין אותו מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכ' מעכ"ת ליישב הקושי' הראשונה דהרמב"ם יפרש כשי' הנמוקי דתפיסה ברשות מהני גם בטוען מספק נגד חמ"ק וע"כ יפרש הרמב"ם הסוגיא דת"כ בצוח מעיקרא והרמב"ם קאי בשתק מעיקרא ולבסוף צוח עכ"ד והנה לבד שא"א לפרש כן בד' הרמב"ם דהא הרמב"ם סתמא נקיט דאם ת"כ אין מוציאין אותו מידו ובכל אופנים אין מוציאין אותו מידו ולדבריו הול"ל בד"א שתפס ברשות וכ"כ הש"ך בקונטרס תקפו כהן סי' ס"ג ס"ד ס"ה יעו"ש דאאפ"ל כן בד' הרמב"ם לבד זה איני יודע מה שהרכיב הא דשתק ולבסוף צוח לתפיסה ברשות דבשתק ולבסוף צוח הספק אי אודי' לי' או לא ולמש"פ הרמב"ם כאת"ל דבשתק ולבסוף צוח מהני א"כ זה מכח הודאה ולא משום מעלת התפיסה ולהך צד דאין זה הודאה גם תפיסה ברשות לא הוי דתפיסה ברשות היינו שמרצונו הטוב נותן לו ובמבואר בתרוה"ד גדרי דין תפיסה ברשות וכמבואר בת"כ להש"ך וגם ענין שתק ולבסוף צוח גבי ספק בכור הדבר מתמי' כיון דהספק הוא שלא ע"י טענותיהם שא"י אם הפילה רוח או ילדה ולד של קיימא ול"ש בזה הודאה וכן מבואר מד' הראשונים מובא באס"ז וכ"ה דעת התוס' בד"ה והא הכא דגם במסותא לא מטעם שתיקה כהודאה ובאמת ד' מאור עינינו רש"י שפי' ואם תקפו כהן ושתיק ישראל והדר צוח הוי ישראל מוציא מחבירו צ"ע דמאי זו שתיקה ומאי נפ"מ כיון דל"ש בזה ענין הודאה, ומש"כ לתרץ עוד באופן אחר ד' הרמב"ם דלהכי מהני תקפו כהן נגד חזקת מ"ק משום דמסייע לו החזקה דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה ומהני חזקת האם לילד שהוא קדוש בבכורה זה אינו דנגד חזקת שלא ילדה איכא חזקה דהולד במעי אמו חולין וכמש"כ התוס' בבכורות ד"כ בד"ה חלב בתוך הדבור וכ"כ התוס' בחולין די"א בד"ה ולר"מ וילע"י בזה בדהתוס' בכורות ד"כ בד"ה לר' יהושע גם א"נ דלא ס"ל לחזקה דהולד במעי אמו חולין כפו שנראה מדהתוס' בבכורות דלא ברירא להו מ"מ אאפ"ל לתרץ בזה ד' הרמב"ם דהא הרמב"ם סתמא נקיט בכל הספיקות דאם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו והא בילדה זכר ונקיבה ואינו ידוע אם ילדה הזכר קודם או הנקיבה ל"ש בזה ענין חזקה דהעמד הבהמה בחזקת שלא ילדה דאין הספק בהלידה רק אם ילדה מקודם הזכר או הנקיבה ובד' הרמב"ם דסתם מבואר דאף בכה"ג אם ת"כ אין מוציאין אותו מידו
ב
ובגוף ד' הרמב"ם שפסק ת"כ אין מוציאין אותו מידו וספיקות נכנסין לדיר להתעשר כבר הלכו בו נמושות ולא הניחו פרט ועוללות ומכבר אמרתי לתרץ דהר"מ הנ"ל דלכאורה צ"ע במאי דמקשה הש"ם ואס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן דע"כ אין הכונה משום איסור גזל דהא כיון דהוא מוחזק ודינו דהממע"ה ומיתר להשתמש ולעשות בו כבשלו א"כ בדין שיעשרו ויקדישו ג"כ וע"כ דהכונה דהא א"א לחול עליו ההקדש מספק ושמא של כהן הוא ונמצא שלא חלה עליו ההקדש דאין אדם מקדיש דבר שא"ש וא"כ קשה לפ"מ דקיי"ל דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור והרמב"ם פסק דגם מכרן דמשתרשי לי' ג"כ פטור וכדקיי"ל ביו"ד סי' ס"א וכבר כ' האחרונים דהרמב"ם הוציא דין זה מפלוגתא דרב ורב אסי אי מת"כ נגזלות בחולין דקל"ד וכמש"כ שם הר"ן דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ותוס' והרמב"ם מפרש דאי מת"כ נגזלות אין עוד חיוב לא על המוכר ולא על הלוקח דהמוכר פטור משום דאינו בידו והלוקח פטור משום דכבר נפקע זכות הכהן משום הגזילה שגזל המוכר ומת"כ נגזלות ופ' הרמב"ם כרב ולפי"ז כיון דמכירה חלה ואין עוד דין תביעה מהשבט להלוקח א"כ כמו שחל המכירה כמ"כ יחול ההקדש א"כ לכאורה גם בודאי פדיון פט"ח אם הקדישו הישראל או הפרישו למעשר בדין שיחול ומכש"כ בספק דמפריש טלה לעצמו שחל עליו מכירה או הקדש ומאי מקשה הש"ס ולד' הר"ן בחולין שמחלק בין נתכוין להפקיע המצוה או לא א"ש אבל מלשון הרמב"ם שאינו בזה ובכל אופן מכרך פטור משמע דלאו בסנה תליא מילתא ומצאתי בשו"ת הרי"מ חאו"ח שהרגיש בזה וע"כ אפ"ל דסוגית הש"ס דב"מ קאי למאן דס"ל דמת"כ אינן נגזלות וכל מקום שהם ברשות השבט איתנייהו אבל למש"פ הרמב"ם דמת"כ נגזלות א"כ המעשר חל ורק דלכתחלה אסור לגזול ולהפקיע ממון השבט אבל דהממע"ה ורשאי להשתמש בו ואין כאן דררא דגזל ומותר לעשר וההקדש חל שפיר, וע"כ הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ולמש"כ בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח בסי' ו' דחזקת מ"ק הוי חזקה המבררת דאל"כ ספיקות אמאי נכנסין לדיר להתעשר ניהו דת"כ מוציאין מידו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק והוי ספק לקוח ופטור ממעשר ובזה פי' הוכחת הש"ס דאי ס"ד ת"כ אין מוציאין אותו מידו וא"כ בע"כ דחמ"ק אינה חזקה המבררת להחשיבו כודאי שלו מדמהני תפיסת הכהן ניהו דכ"ז שהוא ביד הבעלים זכתה התורה להן לא עדיף מלקוח ואיך פטור נפשי' בו יעו"ש.
ולפ"ז יתיישב ג"כ משה"ק דאפילו א"נ דמת"כ נגזלות מ"מ כיון דשל הכהן הוא לא עדיף מלקוח ופטור מן המעשר וא"כ הדר קשה ע"ד הרמב"ם אמאי הספיקות נכנסין לדיר להתעשר דניהו דמת"כ נגזלות מ"מ ספק לקוח מיהא הוי אך באמת לד' הקצוה"ח דעיקר הראי' דחמ"ק הוי חזקה המבררת קשה סוגית הגמ' דמדמה ספק בכור לס' פדיון פט"ח נין דבספק בכור אין כאן חמ"ק כלל וכמשה"ק כן הרשב"א בתשו' פ"ד הרמב"ם ומדמדמה הש"ס בע"כ דס"ל דאין חילוק בין חמ"ק לחזקת ממון אלא כיון שתפס קודם שנולד דהספק מהני תפיסת הראשון ותפיסת השני לא מהני אחר שנולד הספק, ואפשר ליישב דס"ל דגם בס' בכור איכא חמ"ק דסוגיין קאי למ"ד טוה"נ ממון א"כ הוי הבעלים של בכור דהא לשי' הרמב"ם יש בבכור דין טוה"נ כמבואר בדבריו בפי"ב מה' תרומות הל' כ' ועי' למהרי"ט אלגזי בפ"ד מהל' בכורות ע"כ משוי להדדי אבל לפי מש"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות דטוה"נ אינו ממון וע"כ בספק בכור ליכא חזקת, מ"ק ובספק פדיון פט"ח איכא חמ"ק וע"כ שפיר פסק דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ולפי פשטות הסוגיא דמשוי ספק פדיון פט"ח לס' בכור וע"כ דגם חמ"ק לא אלימא מחזקת ממון ואין זה בירור גמור וצ"ל לפ"ז מאי דלא הוי ספק לקוח כמשה"ק בקונטרס הספיקות משום דדוקא היכא דשייך בגוי' רשות אחר כמו לקוח או שניתן במתנה או גזל דעכ"פ יצא מרשות ואף דהיכי שחזר לבעלים הראשונים הוי ג"כ לקוח כדמוכח בבכורות דנ"ו אבל בספק פדיון פט"ח דמעולם לא יצא מרשות שלו וכיון דדין תורה דהממע"ה ולגבי ממון אנו דנין שהוא שלו ואך שאין זה בתורת בירור על עצם המעשה מ"מ דין לקוח לגבי המעשה תלוי בדין הממון וכיון דלענין הממון גזרה התורה שהיא שלו שוב אין עליו שם לקוח (וע"ע בחמד"ש בתשו' הנתיבות בסי' ג' מש"כ דהוי יאוש דמעיקרא ולא הוי לקוח יעי"ש) ועפ"ז י"ל בשיטת הרמב"ם דאף אי ת"כ מוציאין אותו מידו מ"מ כיון דכ"ז דלא תפס הכהן הוא של הבעלים ע"פ דין התורה ג"כ לא הוי לקוח דלא בעינן שיהי' שלו מצד עצם המעשה דגם מה שהוא ע"פ דין שלו לא חשיב לקוח ולהכי פסק הרמב"ם דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר וקו' הש"ס הוא לפ"ז רק על חלות ההקדש דאי ת"כ אין מוציאין אותודמידו אינו חל ההקדש רק מספק וכ"ז אי נימא דמת"כ אין נגזלות אבל למש"פ הרמב"ם דמת"כ נגזלות שפיר חל ההקדש באולם בכ"ז יש לדון דאפשר הקדש שפיר ראוי לחול מדין גזילה כמו שחל המכירה אבל מעשר דאינו בלקוח נהי דדין לקוח נגרר אחר דין ממון מ"מ כיון דלגבי הקדש קדיש רק מספק ורק שע"י גזילה הוי ודאי הקדש אבל קדושת מעשר א"א לחול מצד גזילה דכיון דאנו דנין דהוי גזילה שוב א"א שתחול עליו קדושת מעשר דליתא בלקוח וצ"ע ב) וע"ד אשר הפיר בכהן שלא הוחזק לכהן במקום שאין מכירין אותו אי נאמן על המים שנפל מאליו מצד הפה שאסר כ' כמו בבכור שלא הוחזק כמבואר בבכורות דל"ו יפה הביא ד' תשו' שפר אפרים לענין שבוי' במקום שלא הוחזק לכהן המובא בפ"ת לאהע"ו.
סי' ז' ס"ק ח' אולם לכאורה יש להשיב ע"ז דהא אין זה מיגו דהי' מפסיד מת"כ ואף שאין תרו"מ בזה"ז ובחו"ל הא מפסיד מת"כ דפדיון הבן ומת"כ דבכור שהי' מחויב ליתן לכהן אחר גם למש"כ התוס' בב"ב דקל"ד בד"ה הואיל דמ"מ לפוטרה מיבם מהימן אע"ג דע"י גירושין הי' פוסלה מכהונה והא הוי מיגו לחצי טענה שאני התם דאין זה משום מיגו לא מהמנינן לה מיגו שהיתה יכולה לומר גירשתני דהא הוי מיגו לחצי טענה דהא בגרשתני פסולה לכהונה ועי' באו"ת בכללי מינו) אבל בתורת מיגו לא מהימן אבל לענין שבוי' צדקו ד' השע"א דמהימן בתורת מיגו דהא לענין דידי' הוי רק לכתחילה דהא אם כנס לא יוציא כמבואר בתשובת רעק"א סי' פ"ה שהביא תוספתא מפורשת כמובא בפ"ת שם וא"כ הוי מינו טוב דהא אי בעי לא הי' אומר דהוא כהן ואח"כ אחר הנישואין הא אם כנס לא יוציא הי' אומר שהוא כהן ול"ה מפסיד המת"כ בשביל שתיקתו דמעיקרא משא"כ בבכור דגם בדיעבד אילו הי' נודע שהוא כהן הבשר אסיר, אף שמפסיד עי"ז אותו בכור שמחויב ליתן לכהן וע"ז י"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ואולם יש לומר דאי בעי שתיק הוי בגדר הפה שאסר דעדיף ממיגו כמבואר בב"ק דע"ב בתוד"ה אין לך בו וברמב"ן ב"ב ד"ע ועי' בש"ך סי' ק"ח ס"ק ז' דהוא מחלוקת הרמב"ן והתוס' בב"ב שם, ולכאורה ילה"ר מב"מ ד"ז דפליגי בשנים אדוקים בשטר במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו והא למש"כ התוס' בכתובות די"ט מדס"ל דצריך לקיימו דנאמן לומר פרוע במינו דמזויף ומדס"ל, דא"צ לקיימו ס"ל דירא לומר מזוייף דיתברר שקרו עפ"י עדים ועכצ"ל דמדס"ל דצריך לקיימו היינו דאילו יבואו עדים אין נפ"מ בממון דבין כך אי מקיימים אף בטענת פרוע מחויב לשלם ול"ה מיגו לחצי טענה.
אלא דמדס"ל דצריך לקיימו ס"ל דאין זה מיגו לפי שירא לשקר, ולפ"ז קשה בשנים אדוקים בשטר דהא אי טוען פרוע ועדים מקיימים משלם פלגא ואילו הי' טוען מזויף והי' מתברר שקרו הי' משלם כולו לפי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי א"כ לא דמי לכל מודה בשטר דעלמא וכבר תמהו בזה בחי' הרי"מ לחו"מ ובס' בית הלוי ח"ג אע"כ דגבי הפה שאסר מהני אף לחצי טענה דהא עכ"פ אינו מתקיים השטר רק על פיו ואיהו הא אמר דפרוע הוא. ולמש"כ מיושב משה"ק האס"ז בב"מ ד"ז שם דלמה לא פליגי רבי ורשב"ג בעלמא במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולמה נקטי בשנים אדוקין בשטר דוקא ולמש"כ י"ל דקמ"ל חידוש אליבא דרבי דאף דכאן ל"ש מיגו דמזויף דהוי לחצי טענה אפי"ה צריך לקיימו משום דזהו בגדר הפה שאסר ומהני אף לחצי טענה וא"ש אולם הא מדהתוס' בב"ב ד"ע בד"ה או דילמא דמקשים במאי דנאמן לומר פרוע דמיגו דמזויף ולא אמר א"כ שטרך בידי מאי בעי להחזרתי במיגו דנאנסו דלא אמרינן משום חזקה דשטרך שאסר ממינו וכמש"כ הש"ך בסי' ק"ח וה"ר שם מדהתו"ס בב"ב ד"ה ולא דמי לדהתו"ס בכתובות די"ח דאין העדים נתבעים ואי שתקי אין כאן קיום ולהכי הוי הפה שאסר שם משום דזמנין זייר לי' אפשיטא דספרא ולדבריהם יקשה בב"מ ד"ו בשנים אדוקין בשטר דהא הוי מיגו לחצי טענה כמשה"ק המחברים, ואפ"ל בסברת התוס' דבאמת הא דלא מהני טענת פרוע מצד עצמו משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי.
מ"מ במינו מהני משום דזייר לי' אפשיטא דספרא. ואע"פ שיכול לבוא לידי הפסד גדול מתביעת המלוה אינו חושש לזה משום דסומך את עצמו שיטעון מזויף או פרוע במיגו דמזויף, יעוי' בסמ"ע סי' מ"ו סק"ב שכ"כ ועי' רשב"ם שם ולהכי א"ש בשנים אדוקין בשטר דכל זמן שאין השטר מקוים אין כאן חזקה דשטרא בידי מאי בעי דלהכי הניח הלוה בידו דסמך א"ע דאם יוציאו לגבות יטעון האמת שפרוע ויהי נאמן במיגו דמזויף ואז כיון דהשטר ביד המלוה לא הוי מיגו לחצי טענה, ולהכי בשנים אדוקים בשטר אף דעכשיו הוי מיגו לחצי טענה מ"מ כיון דחזקה דשטרא בידי מאי בעי ל"ש בזה, דהא הלוה הניח בידו השטר משום דסמך על טענת פרוע במיגו דמזויף שפיר מהני טענת פרוע מצד עצמו כיון דחזקה דשטרא בידי מאי בעי אין כאן ובזה אפ"ל לרש"י שפירש דהלוה אומר פרעתיך ומסרת לידי וממני נפל והשער משפט בסי' ס"ה תמה דהא אף אם יודה הלוה דמיד המלוה נפל ראוי להאמינו במיגו דממנו נפל יעו"ש, ולמש"כ א"ש דהא דמהני פרוע במיגו דמזויף משום דסמך על זה והניח שטרו בידו, אבל בשטר מקוים היכי דמודה הלוה שמיד המלוה נפל דבזה לא הי' לו לסמוך ולהניח השטר בידו דהא לא יהני המיגו דממנו נפל נגד טענת שטרא בידו מאי בעי דהא הלוה שהמלוה יאבד שטרו וימצא אותו.
אולם בפשוטו י"ל דגם לשיטת ב"ה ח' ניסן תרנ"ב ווילנא. התוס' בב"ב ד"ע דלא מהני הפה שאסר נגד חזקה משום דהחזקה דשטרא בידי מאי בעי הוי הוכחה וראי' נגד המינו ומה"ט הוי ראי' ג"כ נגד הפה שאסר, אבל במיגו לחצי טענה דאמרינן שאין זה מיגו משום שהוא טענה גרוע וכל זה היכי שצריך לטעון אבל הפה. שאסר הא אינו צריך לטעון כלל ושפיר מהימן אף לחצי טענה. מ"מ בעיקר השאלה שלא הוחזק לכהן אם יש להקל בנמצא מום בבכור הנה גם בשבוי' לא הקיל השער אפרים למעשה כמובא בברכי יוסף אהע"ז סי' ז' ובפ"ת שם רק שילכו למקום שאין מכירים אותם ותלך האשה לבי"ד ותאמר נשביתי וטהורה אני ותהא מותרת לבעלה יעו"ש.
אלא דבנידון שאלתו שנשחט הבכור על פי הוראת חכם שראה המום ואח"כ הגיד הבעלים שהוא כהן, אע"פ דכהנים דחשודים על הבכור להטיל מום נראה דגם בדיעבד אסור כיון דחשוד להטיל מום בידים. מ"מ הא לדעת הש"ך בסי' שי"ג ס"ק ב' אם שחטוהו הבשר מותר לאחרים ולעצמו הא ידוע לו שלא הטיל בו מום ותלוי בהס' של הבכו"ש אם למי שיודע שהוא שומן מותר בפ"ע לאכול אע"פ שמעידים שהוא חלב, כיון דברי לו שהוא שומן ומהא דזכרי' בן הקצב בכתובות דכ"ז אין ראי' דאעפ"י שיודע שהיא טהורה בכהן איכא חיוב דקדשתו על בי"ד ואין לבי"ד להניחו, אבל בשארי איסורים היכי שיודע בעצמו שהוא מותר רשאי לאכול בפ"ע והאריכו בדבר זה האחרונים.
על כל פנים בנ"ד שיש בזה היתר דהפה שאסר הפה שהתיר וגם יש לצרף בזה להקל מה שצידד בשו"ת בשמים ראש סי' קכ"ט להקל בזה"ז