אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן לה

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן לה

סימן לד

לרב אחד

א

משה"ק כת"ר בשם גאון א' עדהתו"ס בבכורות דל"ח בד"ה ברקא לתי' א' דמה שמתרפא אח"כ ע"י רפואה ואין המום עובר מאליו בלא רפואה חשיב מום קבוע א"כ מאי מדמה בחולין דמ"ו ביבשה הריאה למחלוקת דרבנן וריבה"מ בבכור דהא שאני בכור דגם בנתייבש בשיעור שאם תינקב ואינה מוציאה טפת דם ניהו ד"ל רפואה מ"מ הוי מום קבוע משא"כ בטריפות דאי בדרי לה סמא דחיי ל"ה טריפה כלל כמבואר בחולין דנ"ד ועד שתפרך בצפורן י"ל דאית לי' לכו"ע רפואה ומאי מדמה שיעור טריפה לשיעור דמום עכת"ק, בפשוטו נראה דיבשה לא הוי מום בעצם כמו נקב דהוי מום שבגלוי אלא דהר חולי וכיון שגברה החולי כ"כ עד שתנקב ואינה מוציאה טפת דם או לריבה"מ שנפרכת בצפורן אין לה חיות והוי כניטל וכמש"כ הרמב"ם בריאה אבל אם יש רפואה לחולי היבישות הרי יש לזה חיות וא"כ לא הוי מום כלל דהא לא ניקב ודוקא במום דנקב וגלוי אם יתרפא וחלים והדר בריא הוי מום עובר משא"כ היכי שאין כאן נקב וחסר כלל ורק שיש כאן חולי וכיון שיש לה רפואה לא הונ מום כלל ועכצ"ל דאין לזה רפואה ושפיר מוכיח הש"ס ומשוי להדדי ובזה מיושב ג"כ דרש"י בבכורות דל"ג במשנה אין מקיזין לו את הדם ואפילו במקום שאינו עושה מום דיכול לחזור ולהתרפאות ותמוה דאטו מום עובר מותר להטיל והוא פוסלו לפי שפה ותותר להטיל מום קבוע במום עובר וכבר תמה בזה בהגהות הרש"ש (ובמנחת חנוך מסתפק בזה אם יש איסור תורה במטיל מום עובר) אולם באמת גם רש"י מודה דאסור להטיל מום עובר אלא דמכה אין זה מום רק הוא חולי שאם לא תתרפא יושחת העור והבשר ויבוא לידי מום גלוי וע"כ פירש"י לפי דהמכה של הקזה יתרפא ולא יבוא לידי מום כלל והי' מותר להקיז במקום שאין עושין מום ועי' רש"י זבחים דפ"ד נקובת הקוץ בבשר ואינה נקובה לחלל וכשירה ומום נמי לא הוי דהדר בריא וצ"ע דמ"מ מום עובר מיהו הוי וצ"ל דאע"ג דהפרדת עור הוי ג"כ מום היינו דוקא במקום שניקב וניכר הנקב והפגם שם אבל נקב כל שהוא בבשר ובעור היכי דמתרפא לא הוי מום כלל ורק היכי דלא הדר בריא הי' מתרחב ומתפשט החכה הי' ניכר אבל כיון דהדר בריא לא הוי מום עובר כלל (ומצאתי למחבר אחד שהרגיש מדרש"י בזבחים דע"ד).

ב

ובעיקר ד' התוס' בכורות ל"ח בד"ה וסימנך ברקא שכ' ועוד י"ל דהיכי דאינו מתרפא מאליו חשיב מום קבוע נראה דכ"ז אי נימא דהא דאין שוחטין את הבכור משום דילפינן מפסוהמ"ק וכדק' הגמ' בדל"ז השתא מיפרק לא פרקינן עילוי' משחט שחטינן ובפסוהמ"ק ילפינן מאשר לא יקריבו מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שקריבה למחר וה"נ י"ל במום שאינו עובר מאיליו שאינה קריבה כל עיקר בלא רפואה גם אי ילפינן מפסח ועור בכלל ופרט דחי לה הש"ס מתחלה דק' ואימא מה הפרט כו' ובטל ממלאכתו כו' ורק מכל מום רע דרבויא הוא ילפינן מום שאינו בטל ממלאכתו ומפסח ועור ממעטינן מום עובר וכיון דבדרך מיעוט הוא שפיר אפשר לומר דנתמעט דוקא מום העובר מאליו אבל מום העובר ע"י רפואה לא נתמעט אבל אם היינו למדים מום עובר מדרשא דפסח ועור בדרך כלל ופרט כדהוי בעי הש"ס למימר דילפינן מכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מום שבגלוי ואינו חוזר כו' א"כ בעינן שיהי' דמי לפרט ומה פסח ועור שאינו חוזר בשום אופן גם ע"י רפואה (דאאפ"ל דמשכח"ל שיהי' חוזר ע"י רפואה יקשה על אינך תי' התוספת דס"ל דגם זה הוי מום עובר מנ"ל) אף כל שאינו חוזר יצא מום עובר ע"י רפואה.

והנה המהרש"א בר"פ על אלו מומין תמה עדרש"י בחומש דהביא דרשת כלל ופרט כדבעי למימר הש"ס מעיקרא למה הניח תלמוד ערוך דלא קאי הכא במסקנא ונדחק ליישב דלמאי דמסיק נמי כל רבויא הוא קאי נמי הכלל ופרט הדומה לפרט יעו"ש ובאמת לא כן מבואר ברש"י שכתב רבויא הוא דכתיב כל ולא דרשינן בכלל ופרט וכן מפו' בדברי התוס' חיצוניות מובא באלגאזי דלפי המסקנא פסח ועור ב' מיעוטין הן ולא כלל ופרט, אולם באמת אין כאן תימה כלל עדרש"י בחומש דהא התוס' בערובין דכ"ח בד"ה אהני כתבו בתוך הדבור ובריש אלו מומין גבי פסח או עור ואתי כולה כמאן דאמר כללא קמא דוקא ובחולין דס"ז נסתפקו התוס' בזה עכ"פ לחד תי' בתוס' אתי דווקא כמ"ד כללא קמא דוקא דלמ"ד דכללא בתרא דוקא מרבינן כל דדמי להו משני צדדין אבל למאן דאית לי' כללא קמא דוקא לא מרבינן לי' עד דדמי להו משר צדדין וע"כ במאי דמקשה הש"ס בבכורות אי מה הפרט דפסח ועור מום שבגלוי ואינו חוזר וביטל ממלאכתו הוא דאית לי' כללא קמא דוקא ולמאן דאית לי' כללא בתרא דוקא סגי במאי דדמי בשני צדדים מום שבגלוי ואינו חוזר ולא הוי מקשי הש"ס מידי, ובזה מיושב מה שתמה האלגזי דמסוגין דב"ק דס"ג ובשבועות ד"ד מוכח דאפילו היכי דכתוב כל כללא הוי רק היכי דאיכא הוכחה דריבויא הוי והכא מוכח בשמעתין דכל ריבויא הוי ואח"כ מסיק דפליגי בזה רע"ק ורי"ש בשבופות שם וסוגין דשמעתין כרע"ק אך לפי דבריו יקשה דא"כ לר' ישמעאל דדריש היכי דכתיב כל בכלל ופרט נדרוש פסח או עור בכלל ופרט ונצטרך מום שיהי' בטל ממלאכתו ולא אישתמיט תנא למימר הכי וכמשה"ק המהרי"ט אלגאזי בתוך דבריו שם כן יקשה על סוף דבריו לרי"ש, ולפמש"כ אין מדין זה הכרע כלל דלמאן דס"ל כללא בתרא דוקא וסגי במאי דדמי לב' צדדין שפיר ילפינן מפסח ועור ולרי"ש ס"ל ג"כ דכללא בתרא דוקא ועי' בחולין שם דקאמר הש"ס אליבא דרי"ש דכללא בתרא דוקא וע"כ גם לסוגין דב"ק דהלכה כהאיבע"א כמש"א האלגאזי דכל כללא הוי ולא רבויא וע"כ הוי פסח ועור כלל ופרט רק דצ"ל עפ"י סוגיא דב"ק דכללא בתרא דוקא וכ"מ מלשון התוספתא בפ"ד דבכורות נשתברו רוב צלעותיו או שהי' בו מום בפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר כו' משמע בתורת כעין הפרט ממעט לה ואתי התוספתא כמ"ד כללא בתרא דוקא וא"כ אין תימא פרש"י בחומש שפי' כסוגין דעלמא דכל כללא הוי ויליף מכלל ופרט כמ"ד כללא בתרא דוקא וא"ש בפשיטות ולפמש"כ למאן דדריש מכלל ופרט גם מום העובר ע"י רפואה לא דמי כען הפרט א"כ לדידי' לכל השיטות הוי מום עובר והתוס' שכ' בתירוצם הא' דהא מום קבוע הוא רק א"נ דפסח או עור הוי מיעוט כסוגין דבכורות שם אבל להתוספתא דדריש לה בכלל ופרט מודה ולפ"ז י"ל גם הקושי' מחולין דמ"ו דאתי כסוגין דב"ק דכל כללא הוי וע"כ דכללא בתרא דוקא וממילא דמום עובר ע"י רפואה הוי מום עובר, וע"כ דיבשה אין לו רפואה.

ג

ומה שתי' כת"ר דרבא ס"ל כריו"ח דבע"ח נדחין ולדידי' עכצ"ל דמדגלי רחמנא דמום עובר מרצה אפי' בעובר ע"י רפואה כמש"כ התו' ביומא דס"ד ומוכרח מזה דלדידי' גם מום עובר ע"י רפואה חשוב מום עובר עכ"ד וזה אינו דניהו דגלי רחמנא דעבר מומין מרצה, ואף בעבר ע"י רפואה מ"מ כל זמן שלא עבר הוי מום קבוע לפדות ולשחוט עליו אלא דגלי רחמנא שאינו נדחה ואי עבר מרצה וכמש"כ התו' בזבחים דע"ז ויעוי' במהרי"ט אלגאזי בבכורות שם דמתחלה הוי מצדד למימר דמום שעבר ע"י רפואה הואיל ונדחה נדחה (ומדהתוס' בד"ה ברקא שהוכיחו מיבלת ר"פ אלו דברים אין ראי' דהתם מיירי הקדישו אחרי חתיכת היבלת דהא הש"ס מוקי לה דמקדישו בשבת וע"כ אין זה נדחה) ואח"כ מסיק ג"כ לדבר פשוט דעיקר קרא דמום בם דעבר מומם מרצה היינו בעבר ע"י רפואה יעו"ש, והנה המהרי"ט אלגאזי תמה שם בדהתו"ס בזבחים דפ"ז בד"ה הא שכתבו אע"ג דדרשינן בבכורות דל"ז בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דהו"א כיון דנדחה שוב אינו נראה וכונת קו' התוס' הוא דמדילפינן בכלל ופרט דאין שוחטין בכור על מום עובר.

ע"כ דמרצה אח"כ דאל"כ דאחרינן שאינו מרצה גם אח"כ לא גרע ממום קבוע וא"כ מאי תירצו דאיצטריך למוקדשין דהא גם במוקדשין ילפינן בבכורות דל"ז מקרא דואם בהמה סמאה יצתה זו שאינה קריבה עכשיו וקריבה לאחר זמן שאינן נפדין על מום עובר הרי דמום עובר שעבר מומו מרצה וקרינן בי' קריבה לאחר זמן ותי' המהרי"ט דעיקר קרא דמום בם היינו בעבר ע"י רפואה דהי מום קבוע לפדות ולשחוט והו"א דנדחה קדושתו וע"כ איצטריך קרא דמרצה ומלבד שאין תי' זה מספיק רק לתי' הא' שבתוס' דמום העובר פ"י רפואה חשוב מום קבוע אבל לתי' הב' דהוי מום עובר קשה דלמ"ל קרא דעבר מזמן מרצה לבד זה עכ"פ התוס' דזבחים לא כיונו לזה דאל"כ הו"ל לשטי' דאיצטריך קרא למום עובר ע"י רפואה בבכור גופא דניהו דהוי מום קבוע מ"מ עבר המום מרצה ע"כ נראה בכונת דהתוס' דקיימי בשיטתייהו שכ' באחוזת דם דמום עובר ע"י רפואה חשוב ג"כ מום עובר נאמר בפירוש מום עובר רק דדרשינן לה יצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר וע"כ לפי ההו"א דאמרינן הואיל ונדחה נדחה א"כ באמת אינה קריבה למחר ג"כ וע"כ הו"א דפודין ושוחטין ואיצטריך קרא דמרצה וממילא קריבה למחר וע"כ אין פודין, ואילה"ק דאם כן אשר לא יקריבו למ"ל על מום עובר לפי ההו"א דאמרינן דנדחה ע"ז י"ל דהו"א דכיון דהא דאינו מרצה הוא משום דנדחה וע"כ דוקא במום העובר אח"כ מאליו נדחה דעכ"פ באותה שעה אין בידו להקריבו אבל במום העובר ע"י רפואה דסמי' בידו לרפאותו ולהקריבו וכל שבידו לא הוי דיחוי כדקאמר בזבחים דל"ד רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דיחוי כו' וא"א ללמוד מזה היכי שאינו בידו כלל והמום עובר מאליו אחר זמן ובאותה שעה אינו עובר ונדחה וע"כ קרא דבהמה טמאה אשר יקריבו כל עיקר ממעט מום עובר ע"י רפואה אין פודין עליו אבל מום שאינו עובר ע"י רפואה דנדחה פודין עליו ג"כ ולהכי איצטריך קרא דמום בם דמרצה ג"כ לכשעבר המום מאליו וממילא דאין פודין עליו דהא קריבה למחר ולפ"ז מוכרח דמום העובר ע"י רפואה הוי ג"כ מום עובר דאם הוי מום קבוע יקשה קו' התוס' דקרא למ"ל על מום עובר דמרצה דמדאין פודין בע"כ מרצה, ועפ"ז יש מקום לתירוצו של כת"ר ולא מטעמו דלמ"ד דב"ח נדחין ואיצטריך קרא דמום בם דעבר מומם מרצה כמבואר ביומא ס"ד והטעם כמש"כ התוס' בזבחים דע"ז דהו"א דנדחה הרי מוכרח מזה דמום עובר ע"י רפואה חשיב ג"כ מום עובר ותי' התום דהוי מום קבוע מום שעובר ע"י רפואה קאי לרב דלא דרשי מום בם ע"ז אך אין הדברים מוכרחים ודהתו"ס בזבחים דע"ז יש לפרש דקרא אשר לא יקריבו מי שאינה קריבה כל עיקר איצטריך למום עובר שנולד ומום עובר עמו דזה הוה דיחוי מעיקרא ול"ה דיחוי וקריבה לאחרי כן משא"כ בנראה ונדחה הו"א דכיון דנדחה נדחה וממילא דפודין ג"כ על אותו מום ולהכי איצטריך קרא דעבר מומן מרצה וילה"ע עוד בזה מדהתו"ס דזבחים י"ב בד"ה וש"מ דיחויי

ד

והנה המהרי"ט אלגזי תמה עוד בזה מהספרי בפ' ראה על פסוק רק בכל אות נפשך הא אינו מדבר אלא בפסוהמ"ק שיפדו כו' ומניין שאין נשחטין חלת על מום קבוע אמרת קו"ח ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצאין לחולין שלא בפדיון אינו נשחט אלא על מום קבוע קדשים שהם נוהגים בכל הולדות כו' אינו דין שלא יהיו נשחטין אלא על מום קבוע כו' ת"ל שעריך לגזי"ש מה שעריך האמורים להלן אינן נשחטין אלא על מום קבוע אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על מום קבוע עכ"ל הרי דילפינן פסוהמ"ק מבכור ואמאי איצטריך קרא דואם בהמה טמאה אשר לא יקריבו מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה מום עובר שיקריבה למחר ותרי קראי למ"ל ומזה תמה ג"כ מדהתוס' בזבחים דע"ז דהרי קדשים ילפינן מבכור וע"ז לא יספוק מש"כ לתרץ מקרא דאשר לא יקריבו דמיירי בי"ל רפואה או בדיחוי מעיקרא דכיון דילפינן מבכור ממעטינן פסת ועור דמום עובר אינו נשחט ונראה דיש לדקדק עוד בד' הספרי דק' ומניין שאין נשחטין אלא על מום קבוע ול"ק אין פודין אלא על מום קבוע כדק' הברייתא דיליף מבהמה טמאה אשר לא יקריבו דהעיקר בפסולי המוקדשין הוא הפדיון, פ"כ נראה דהספרי כיון בזה ענין אחר דהתוס' בב"ק דע"ו נתקשו בשחוטי חוץ דהא הוי שחיטה ראוי' דשחיטה גופי' הוי מום כדקאמר בחולין ד"ל ובסו"ד תירצו דמום שע"י מיתה לא תשוב מום והנה התוס' בתוך דבריהם כ' ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום בקדשים שאין נשחט וניתר ע"י אותו מום עכ"ל וזהו לשי' התוס' דהא דאין שוחטין על מום שהוטל בידים אין זה אלא מדרבנן דוחק לומר כן אבל למש"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק דקדשים שהוטל בו מום בידים הר"ז אסור משום ל"ת כל תועבה והוא מן הספרי א"כ שחוטי חוץ לא עדיף מהוטל בו מום ואסור מה"ת ועי' מקנה קדושין דנ"ז וכ"ז בשוחט תמימים בחוץ אבל בשוחט בע"מ עובר בחוץ לרבנן דר"ש זבחים דקי"ג דאין בבע"מ עובר משום שחוטי חוץ דהשתא אינו ראוי לפתח אוהל מועד ולשי' התוס' והרא"ש בבכורות דל"ד דלמאן דשרי להטיל מום בבעל מום מותר להטיל מום קבוע במום עובר דהשתא מיהו לא קרינן בי' תמים יהי' לרצון ומה"ט מותר להטיל מום ולהקיז באחוזת דם דהוי מום עובר מדאין שוחטין על ידו וכ"פ בטוש"ע סי' שי"ג ד"ת בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע וא"כ מאיזה טעם יאסור שחיטת בע"מ עובר כיון דאיסור שחוטי חוץ ואיסור מטיל מום אין כאן כיון דאי"ר לפתח אה"מ ולא קרינן בי' השתא תמים יהי' לרצון וכיון דאין כאן מעשה תיעוב א"א שיאסר משום ל"ת כל תועבה וראוי שיועיל בו פדיון בשעה שהיא מפרכסת או בתחילת השחיטה דהוי מום ג"כ, ולשי' הרמב"ם דמטיל מום קבוע במום עובר לוקה א"ש דגם במום עובר אסור להטיל מום קבוע אבל לשי' התוס' והרא"ש והטור קשה וגם לשי' הרמב"ם יקשה לרבנן דר"ש באחוזת דם דס"ל דמותר להטיל מום קבוע במום עובר כמש"כ האלגזי וגם ס"ל לרבנן דר"ש דאינו עובר משום שחו"ח בבע"מ עובר יקשה כנ"ל, והנה בבכור דילפינן מקרא דכי יהי' בו מום פסח או עור וגו' לא תזבחנו לד' אלקיך בשעריך תאכלנו מבואר בתורה דעל מום קבוע שוחטין הבכור ובשעריך תאכלנו אבל מום עובר דנתמעט מפסח או עור אין היתר בשעריך תאכלנו הרי דבפירוש אמרה תורה דעל מום עובר א"א להיות היתר שחיטה ויהי' מאיזה טעם שיהי' אי משום דגם תחלת השחיטה צריך להיות אחרי שנפקע קדושת הגוף ממנו עכ"פ לא נפקע קדושתו לגמרי ואסור בהנאה מצד איסור קדש שבו (דקדשים שמתו שיצאו ידי מעילה אבל איסור קדש לא נפקע יעוי' מהר"מ בתוס' קדושין דנ"ז מה שלו בשלך) וכ"ז בבכור דמפורש בקרא דאין היתר אכילה ע"י זביחה רק במום קבוע אבל בפסולי המוקדשין היינו שנפל בו מום עובר דילפינן מקרא דואם בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' דילפינן מיני' דין פדיון דאין דין פדיון רק בבע"מ קבוע שאינה קריבה כל עיקר יצתה בע"מ עובר שקריבה למחר ולא ידעינן מזה רק שלא נפקע קדושת הגוף דאית בי' בפדיון מום עובר וגם הפדיון לא נתפס אבל כיון דמותר להטיל מום קבוע במום עובר ומותר לשחוט בחוץ ג"כ שאינו ראוי השתא לפתח אהל מועד ומנ"ל שאין שוחטין עליו דהא השחיטה הוי מום קבוע ונפדה ג"כ בשעה ההיא למדס"ל דבעי העמדה והערכה ולמאן דס"ל דקד"מ לא בעי העו"ה יפדה אח"כ ג"כ א"כ שפיר יש היתר זביחה ואכילה ע"ז בא הספרי על פי רק בכל אות נפשך היינו בדין היתר אכילה מפסוהמ"ק ע"י פדיון ומנין שאין נשחטין אלא על מום קבוע דהא דאינן נפדין אלא על מום קבוע כבר ידעינן מקרא דואם בהמה טמאה אבל מניין שאין נשחטין דהא כיון דמותר לשחוט מדין שחוטי חוץ ומטיל מום ממילא י"ל היתר ע"י גוף השחיטה ע"ז יליף מגזי"ש מהיתר אכילה דבכור דמה שעריך האמור בבכור אין נשחטין אלא על מום קבוע דבפירוש מיעטי' קרא מדין היתר זביחה ואכילה במום עובר ה"ה בהיתר אכילה דפסוהמ"ק הוא דוקא באם שקדם המום לפני זביחה אבל במום עובר דלא נתפס ה לפני זביחה אין השחיטה מתיר באכילה כמו בכור וצ"ל משום דמום שע"י מיתה לא חשוב מום כמש"כ התוס',

דלכאורה סברת התוס' נ"ע דמנ"ל דמום שע"י מיתה לא חשיב מום דהא אין לך מום גדול מזה ולמש"כ זהו דילפינן מדרשת הספרי דאין נשחטין אלא על מום קבוע ועל מום עובר אין נשחטין ולא מהני פדיון אחר שחיטה ועכצ"ל משום דמום שע"י שחיטה לא הוי מום, והגאון רעק"א בתשו' הנספחות לדו"ח תמה דהא תחלת השחיטה הוי מום כמבואר בחולין ד"ל לדמי פסח מי אידחי ודהתוס' כתבתי לישב במקום אחר דלהכי לא הוי מום משום דאיפשר לגומרו בפנים לר"ל אבל בד' הספרי יקשה מ"ט אין שוחטין על מום עובר דהא תחלת השחיטה הוי מום קבוע ואי איפשר לגומרו בפנים דהא יש לו מום עובר וצ"ל דס"ל להספרי כמ"ד בבכורות דמ"א דחריץ במקום בשר לא הוי מום דחרוץ דומיא דשבור במקום עצם וס"ל דנקובת הושט לא הוי מום ולפיכך תחלת השחיטה לא הוי מום ובגמר שחיטה הוי מום דלאחר מיתה ולא חשיב מום ודהגמ' בחולין ד"ל קאי אי נימא דחרוץ במום בשר הוי מום (ועי' בתשו' חסל"א מהדו"ת חיו"ד) והיראים בסי' רפ"א הקשה לר"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אוהל מועד כי מטי לבסוף היכי מיחייב וכ' ויש לתרץ כיון דדרך הכשר אינו נקרא מום דכל מומי קדשים מפסח ועור גמרינן שאינו דרך הכשר הילכך כל מאי דמיתבעי לשחיטה (כגירסת המגיה שם) לא מיקרי מום להדחות מפתח אוהל מועד וצ"ע דהא בחולין מבואר דתחלת השחיטה הוי מום ובס' ברוך טעם מפרש ד' היראים משום דלר"ל איפשר לגמור בפנים להכי לא הוי מום אלא דלפ"ז אם ישחוט בחוץ רחוק מעזרה שא"א להכניסו בפנים דא יתחייב לר"ל משום שחוטי חוץ ואיפשר דכונת היראים הוא רק לגבי שחוטי חוץ דלא מיקרי מום להדחות מפתח אוהל מועד כיון דבפנים כשר בכה"ג ומאי דלא תירץ כפשוטו דבהכי חייבה רחמנא משום דהא משכח"ל שחוטי חוץ כששחט סמוך לעזרה ובכה"ג בודאי לא הוי מום דהא ראוי הוא פתח אוהל מועד לגומרו בפנים אבל ברחוק מעזרה מנין וע"כ הסביר היראים דבכה"ג דהוא דרך הכשר ובפנים הי' כשר בכה"ג אינו נקרא מום להדחות מפתח אוהל מועד ורק במום דפסח ועור שנדחה שלא מחמת שחיטה אבל בשחוטי חוץ הוי דרך הכשר ולא נדחה מפתח אוהל מועד מחמת שחיטה אילם בחולין ד"ל לענין שארי דברים היכי שנפסל בתחלת השחיטה לא נדחה מדמי פסח וראוי לפדיון

ה

והא דאיצטריך קרא דואם בהמה טמאה ולא נפיק מהך גזי"ש מבכור כמשה"ק המהרי"ט אלגזי נראה דבא להורות דהטעם דאין פודין על מום עובר הוא לפי שקריבה לאחר זמן ונפ"מ במום גלוי עובר ואח"כ יהי' מום שבסתר או מחוסר אבר בפנים (דמום שבסתר אף דמבואר במשנה בבכורות דמ"א ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וחוטין הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו אפשר. דאינו אלא מדרבנן והרמב"ם כ' לפי' שאינו מן המובחר נראה דס"ל דהוא מה"ת אך חידש שם ואם הקריבן יראה לי שהורצו יעו"ש ובבכורות דל"ט מיבע"ל יש מחוסר אבר בפנים או אין מחוסר אבר בפנים וקאמר לאישחוטו ולאיפרוקי לא איבע"ל כי קא מיבע"ל לאפסולי מאי תמים יהי' לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא כו' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלי איסורי מזבח דנמצא א' מאברים הפנימיים חסר אע"פ שאינו טריפה כגון שניטל הטחול הר"ז אסורה למזבח ותשרף) אפשר דבכה"ג פודין כיון דהטעם דאין פודין במום עובר הוא לפי שראוי להקרבה לאחר זמן משא"כ בזה שאין המום עובר לגמרי אלא שאח"כ יתרפא העור וישאר מום בסתר או מחוסר אבר כגון בחתך הטחול והכליות (לפ"מ דמשני בחולין דנ"ה דניקב לחוד ונחתך לחוד וכשר בכה"ג) דבשעה שחתך הוי מום שבגלוי דגם הפרדת העור חשיב מום כמש"כ התוס' בחולין כ"ח אלא דהוי מום עובר דהא העור יתרפא וכן צ"ל שלא יסתרו דבריהם למש"כ בב"ק דע"ו דמום שע"י השחיטה לא חשיב מום והא חתיכת עור הוי מום שלפני שחיטה וכן מוכח מחולין ד"ל דקאמר אא"ב ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף איפסל לה מתחילת שחיטה והא גם לדידי' יקשה דהא נפסל מחתיכת העור דהוי מום וכבר הרגישו בזה אם לא דנחלק בין הפרדת העור בין חתיכת העור בדרך שחיטה ודוחק אך באמת הפרדת העור הוי מום עובר דהדר בריא וכונת התוס' בחולין דכ"ח דא"א להפריד העיר דגם מום עובר אסור להטיל דהא פוסלי לשעה כמשכ"ל באות א' (אולם תמיהני דהא אפשר להפריד העור קודם שיקדישנו ואחר שיראה שאין בו נקב הלא יוכשר אח"כ מצד חזקה וסבור הייתי לומר דכיון שלא נתבררה החזקה בשעתה שהיא כשירה אף שנתברר שאין בה נקב בושט מ"מ לא נתברר משארי טריפות לא הוי חזקה מ"מ נראה דזה אינו דדוקא לגבי חזקת היתר שייך סברא זו דלא נתברר שהוא כשירה אבל לגבי חזקת הגוף שלא נעשה השתנות ולא ניקב הושט מ"ט לא יועיל החזקה אחרי הבדיקה מהפרדת העור שאין כאן נקב ודהתו"ס צ"ע) וכ"מ בשיטה מקובצת בזבחים דכ"ו דהא דקאמר חותך באבר עד שמגיע לעצם והק' א"כ אמאי הדר בי' מהא דקאמר חתך ואח"כ שחט וי"ל דמום עובר מ"מ הוי ולא מצי להקריב עד שיעבור המום אבל בקבלה לא הוי פסול מום עובר כו' יעו"ש, וע"כ אף דאין פודין על מום עובר מ"מ כיון דגם אחרי שיעבור המום פסול להקרבה מצד מום שבסתר או מחוסר אבר ולא קרינן בי' קריבה לאחר זמן וע"כ על מום זה פודין ולהכי אדיא לנו רחמנא הטעם דדוקא מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שקריבה למחר, וכן יש להוכיח מדהתו"ס זבחים דע"ז דמבואר בדבריהם דלפי הו"א דאם עבר מומן אינו מרצה הוי כמום קבוע הא מה שאינו מרצה אח"כ הוא משום פסול דיחוי א"כ מה בכך שאינו מרצה מ"מ הא מום עובר ואינו נשחט על מום עובר זה אעכצ"ל בכונת דבריהם דכיון דאינו מרצה אח"כ גם מום עובר הוי כמום קבוע, וקצת ראי' לזה מחולין ד"ל דקאמר דניהו דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי היינו דאין לך מום גדול מזה מנקובת הושט והא לפמש"כ דהפרדת העור הוי מום עובר והדר בריא ואפשר שתתרפא וה"נ דניקב הושט דהוי טריפה או נבילה מ"מ הא נקובת הסימנים הוי מום שבסתר ואפשר דיתרפא העור ול"ה מום שבגלוי וניהו דיהי' פסיל להקרבה הוי נבילה אבל מ"מ איך אפשר לפדות ע"ז דהא מצד המום שבו הוי מום עובר אלא עכצ"ל דדוקא במי שקריבה לאחר זמן אין פודין אבל בזה דניהו דיתרפא המום לא יהי' קריבה גם אח"כ מצד נקובת הושט שבו קרינן בי' אינה קריבה כל עיקר ואף דמבואר בתמורה די"ז דהמקדיש את הטריפה צריך מום קבוע לפדות עליו ומבואר דמום עובר לא מהני בטריפה ואף שאינה קריבה לאחר זמן מצד איסור טריפה שבו יש לחלק דכיון דמחמת מום שבו קריבה לאחר זמן ומה שאינה קריבה הוא מצד איסור אחר שבו אבל באם הטיל מום שעי"ז המום נעשה טריפה ג"כ אלא שהמום שבגלוי יחרפא ומה שבפנים ישאר בפסולו אין זה קריבה לאחר זמן ואולי יש לחלק דשאני נקובת הושט דהוי נבילה ודמי לאחוזת דם דהוי מום שימות בודאי מ"מ צ"ע דאיפשר באחוזת דם יגבר לי' החולי והוי מום שבגלוי משא"כ בנקובת הושט שנתרפא העור מבחוץ ל"ה מום שבגלוי כלל ומסוגי' דחולין ומפירש"י שם מבואר דמכי שחט פורתא הוי מום ובנקובת הושט גרידא הוי מום ואמאי הא הוי מום עובר ואע"פ דקרום שעלה מחמת מכה לא הוי קרום היינו לגבי טריפות דלא הוי הגנה וסופו לסתור אבל לענין מום שבגלוי כל זמן שהעלה קרום הרי לא הוי מום שבגלוי ואולי בנקובת הושט על ידי שחיטה טרם שחיטת הרוב בכה"ג לא יעלה קרום כלל,

ומדהתו"ס והרא"ש בבכורות דל"ג גבי אחוזת דם שכתבו דלהכי אין שוחטין עליו משום דכיון דאחוזת דם יש לו רפואה הוי מום עובר ואע"פ דהרפואה יהי על ידי הקזה ויהי' בו מום קבוע כמבואר בתוס' ורא"ש וטור דמ"מ כיון דלאחוזת דם יש לו רפואה חשוב מום עובר הרי דאע"פ שלא יהי' קריבה לאחר זמן מצד מום של הקזה מ"מ חשוב לאחוזת דם מום עובר אם לא דנחלק בין בכור ושארי פסוהמ"ק דבכור ילפינן מפסח ועור ואע"פ שאינו ראוי לאחר זמן מ"מ כיון דמום זה עובר חשוב מום עובר אבל בפסוהמ"ק הא ילפינן דואם בהמה טמאה כל שאינה קריבה כל עיקר יצאה זו שקריבה לאחר זמן כל שאינו ראוי לאחר זמן הוי מום קבוע אולם מדהתו"ס בזבחים דע"ז מבואר דגם בבכור מפסח ועור היינו יודעים שאם שאינו מרצה אח"כ הוי מום קבוע ועוד דהא בספרי ילפינן פסוהמ"ק ד' אייר תרנ"ה מבכור דאין נשחטין אלא על פום קבוע ומשמע דחד דינא בין בבכור ובין בפסוהמ"ק (ובאמת תמיהני בדהתוס' והרא"ש שהוכיחו דמותר להטיל מום קבוע במום עובר כיון דבאותו שעה אינו ראוי ול"ש בו תמים יהי' לרצון דהא שאני אחוזת דם אע"פ שיש לו רפואה ודינו כמום עובר מ"מ הא גם אח"כ לא יקוים בו תמים יהי' לרצון כיון שיעשה בו מום קבוע על ידי הקזה אבל מום עובר שיעבור אחרי כן ויהי' אחר זמן תמים לרצון מנ"ל דמותר להטיל בו מום קבוע) ואולי יש לחלק דשאני אחוזת דם שיש לו רפואה ורק על ידי הזקה יולד מום אחר להכי חשוב מום עובר משא"כ בדהתו"ס בזבחים דע"ז דאי נמי דיופסל משום דיחוי גם אחרי שיעבור המום הרי נפסל משום אותו מום וכן אם על ידי אותו מום שבגלוי הי' אח"כ מום שבכתר ולא יהי' תמים לרצון תשוב מום קבוע ולהכי איצטריך דאם בהמה טמאה דכל שאינו קרב לאחר זמן מחמת אותו המום אע"פ שלא יהי' מום שבגלוי חשוב מום קבוע.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה