אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לג · א
ע"ד שאלתו בפרה מבכרת של ישראל שילדה זכר בבית נכרי והנכרי יודע מנהגי ישראל ונמצא בבכור מום וכאשר שאלו הישראל על זה השיב הנכרי כי כלבו עשה זאת והוא לא שיסה אותו וכת"ר כ' ע"ז דיש להתיר משום דהנכרי עשה המום הזה לטובת עצמו ולא דמי לעובדא דקסדור, ועוד עפ"מ שפי' רש"י בבכורות דל"ד בצורם אזן בכור בכהן קא מיירי ודקדק מזה המהרי"ט אלגאזי דאם ישראל הי' הצורם אין לקנוס את הכהן עבורו והכהן מותר לשחוט על מום שהטיל הישראל ומכ"ש על מום שהטיל הנכרי עכ"ד כת"ר, והנה מש"כ כת"ר דיש להתיר משום דהנכרי עשה זה לטובת עצמו ולא דמי לעובדא דקסדור לכאורה החילוק זר דהא קיי"ל כל שכיון הנכרי להתיר אסור אף שלא לדעת ישראל ומה בכך אם יש להנכרי תועלת מזה ויש מקום לחילוק זה עפ"מ שפירש הרע"ב במשניות זה הכלל כל שהוא לדעתי מדעת ישראל שנתכוין לעשות נחת רוח לישראל ושלא מדעתי היינו שלא נתכוין לעשות נ"ר לישראל, וגדולה מזו שי' הגהמ"ר הובא בד"מ סי' שי''ג דאפילו נתכוין להתיר כל דלא אמר לו הישראל עשה בו מום מותר וכבר תמה בזה בשו"ת גליא מסכתא בקו"א סי' א' ממעשה דקסדור דהתירו פעם ראשון ואסרו פעם שני והא לשי' הגהמ"ר אפילו כיון בפעם שני להתיר כל זמן שלא אמר לו לעשות מום מותר, ובפרש"י שם מבואר להיפוך דכל שהוא לדעתי שלהטיל מום נתכוין להתירו אסור והאריך לדחות ד' הגהמ"ר, ובאמת הגהמ"ר לאו יחידאי הוא שכן מפרש רגמ"ה כל שהוא לדעתו לדעת הבעלים אסור ושלא לדעתו דלא ציוהו בפירוש הבעלים לא לקסדור ולא לתינוקת משו"ה התירו הבל כשצרם באזני בכורות אחרים והתנוקות נמי ולא מיחו בידם הבעלים היינו לדעתם משו"ה אסור יעוי"ש ועי' בפיה"מ להרמב"ם שם שכ' ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוין בנוקבו אזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו וכשמתכוין לזה תמיד הוי כאילו צוינו אותו להטיל מום יעו"ש ומפרש כל שהוא לדעתו לדעת ישראל ואחרי הפיה"מ נמשך הרע"ב ולדבריהם פירוש דהג"מ שם אבל אם אמר לו אם נעשה בו מום כמאן דאמר לו זיל עביד בי' מומא דמי משום דזהו עיקר האיסור דהוי מדעת הבעלים והא דקאמר רבא מכדי ממילא הוא מ"ל הי' ומ"ל נעשה היינו כיון דהבעלים לא ציוהו וזהו דלא כפרש"י עכ"פ מפורש בד' הרגמ"ה ובפיה"מ ובהרמ"ב כד' הגהמ"ר אולם להלכה ביד החזקה בפ"ב מהל' בכורות בהל' י"ב מבואר דנכרי שנתכוין להתיר אסור אף שלא מדעת הבעלים והשו"ע השמיט ד' הגהמ"ר כל עיקר.
ואולי יש לעשות סמוכין לס' כת"ר לפי המבואר בשבת דקכ"ב דנכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (וכמ"כ כ' הרשב"א ביבמות דקי"ד דאף דספינן לקטן איסור דרבנן בידים היינו לצורך הקטן אבל לצרכינו אסור והביא הא דשבת קל"ט דילמא אתי למיסרך) ובזה יש מקום לחדש דניהו דהחמירו בבכור אף שלא לדעת ישראל משום חשש דין אמירה לנכרי היינו דוקא באופן שעשה לצורך ישראל החמירו כמו בשבת אבל שלא לדעת ישראל ולצורך ישראל דגם בשבת בכה"ג מותר הישראל להשתמש לאורו לא החמירו יותר בבכור ויעוי' ברא"ש בב"מ פ"ז סי' ו' שהביא בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשטה ואזלינן לקולא, ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות בפ' פסוהמ"ק משום חומרא דקדשים החמירו עכ"ל וי"ל דהחמירו כאיסור שבת אבל לא גרע משבת כן י"ל לכאורה אולם באמת קו' הרא"ש תמוה דהא בבכור קיי"ל דאף גרמא אסור מה"ת כמבואר בבכורות דל"ג ובביצה דכ"ח וכ"מ בד' הרמב"ם בפ"ב מהלי בכורות הל' ח' דהרכיב דין אמירה לנכרי עם גרמא וכבר הרגיש בזה בתשו' רעק"א סי' ס"ד.
ואפ"ל דדי הראב"ד להלכה כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור ולדידי' איצטריך דרשא דכל למטיל מום בבע"מ ואין איסור גרמא מה"ת, שו"ר בעמודי אור סי' ס"ו שכ"כ דאטו נאמר דמתניתין בכורות דל"ה דאוסר אמירה לנכרי בבכור דלא כר"מ ואין זה מספיק כ"כ דהא יש לחלק דשאני אמירה לנכרי בבכור דמדרבנן מיהו גרמא אסור לכו"ע דהא במתניתין שם דזה הכלל מרבינן גרמא מבואר דגם לר"מ אסור מדרבנן ולהכי גם אמירה לנכרי אסור מדרבנן משא"כ בשארי איסורים דלא החמירו בגרמא גם אמירה לנכרי מותר אף דבשבת מותר גרמא והחמירו באמירה לנכרי מ"מ מבכור אין ראי' ואפשר שזהו באמת תירוץ הראב"ד דבקדשים החמירו דהא חזינן דגם בגרמא החמירו מ"מ י"ל דהיכי דהנכרי עושה בעצמו אף שלא מדעת ישראל דאין כאן גרמא כלל מ"מ החמירו משום אמירה לנכרי לא החמירו יותר משבת ודוקא היכא שעושה בשביל ישראל אבל היכא שלא עשה בשביל ישראל רק בשביל עצמו אע"פ שנתכוין להתיר מותר אלא דלמאי דקיי"ל כרבנן וגרמא אסור מן התורה י"ל דגם היכא שעושה בשביל עצמו גזרו משום אמירה לנכרי דהוי מן התורה אלא דלפ"ז בזה"ז דגוף איסור הטלת מום א"א מדרבנן י"ל דלא החמירו יותר מבשבת ואולי זהו כונת הרא"ש בב"מ שם שכ' ואפילו בזה"ז דא"א מדרבנן להאלים קושייתו דאפילו באופן דעיקר האיסור דהטלת מום בזה"ז דאאמד"ר מ"מ החמירו ובזה יתישב קושיית הגאון רעק"א בגליון משניות בבכורות ע"ד הרא"ש מ"ט לא הקשו על גוף האיבעי דב"מ ממתניתין דבכורות ובזה י"ל דמתניתין מיירי בזה"ב ולרבנן דאיסור גרמא מן התורה ולהכי גזרו אף בעושה שלא מדעת ישראל משא"כ בזה"ז דאאמד"ר היכא דעושה בעצמו או ע"י גרמתו, ואפי"ה גזרו היכא שהנכרי עושה לדעת ישראל מחשש אמירה לנכרי דהוי גרמא וכמ"כ למה לא יגזרו בשאר איסורים אמירה שמא יעשה הישראל בעצמו דהא אמירה לנכרי בבכור הוי כמו שנתן הישראל דנבילה ועי"ז נעשה מום ואפ"ה גזרו אפילו בעושה שלא לדעת ישראל וכמ"ש נגזור בשארי איסורים ולהכי שפיר י''ל דהא דגזרו בה"ז בבכור בעושה שלא לדעת ישראל לא החמירו יותר משבת.
אולם יש לחלק בין האיסורים דאי נימא דאסור מדין גרמא דאאמד"ר ואפילו בזה"ז, מ"מ אין זה ענין לשארי אמירה לנכרי ושבותין דשבת ובכה"ג גזרו אפילו לכשעשו לצורך עצמן ובפרט אם נימא דגרמא איסור מן התירה ורק באיסור בזה"ז אאמד"ר כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו אלא דבעיקר הסברא דאמירה לנכרי הוי כגרמא כתבו האחרונים דלא הוי גרמא דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד יעו' בתשו' רעק"א סוסי' ס"ד ובתשו' בית אפרים חיו"ד סי' סרב ובס' יהושע סי' מ"ח וכן מורה פשטות ד' הראב"ד ברא"ש בב"מ רק שהחמירו בקדשים דאסור אמירה לנכרי, וכן יש להוכיח מדהג"מ בב"מ ד"ל דמביא ראי' דאמירה לנכרי אסור בשאר איסורין מסירוס והא בסירוס גם גרמא אסור כמבואר בשבת דקי"א דאסור לשתות כוס של עיקרין וכמש"פ הרמב"ם בפי"ז מהל' איסו"ב הל' י"ב דהמשקה עקרין לאדם או לשארי מינים כדי לסרסו ב ואין לוקין עליו ואפילו אי נימא דגרמא דסירוס אאמד"ר יעוי' ביראים סי' שמ"ב מ"מ אין ראי' דאסור גרמא מדרבנן ולהכי אסור אמירה לנכרי כ בשארי איסורין ועכצ"ל דאמירה לנכרי לא הוי גרמא דהחמירו בקדשים אפילו בזה"ז דבשארי לאוין נראה דלא אמירה לנכרי רק באיסור תורה עי' בפר"ח או"ח סי' תס"ח לענין מלאכה בער"פ ע"י נכרי ובשו"ת בית אפרים שם שהוכיח דבשארי לאוין אין איסור אמירה לנכרי בדרבנן וצ"ל דבבכור דאסיר אמירה לנכרי בזה"ז משום חומרא דקדשים כמו בשבת ולהכי שפיר י"ל דלא החמירו יותר משבת דהנכרי דעושה לצורך עצמו מותר.
ו' והנה ידוע מחלוקת הקדמונים דעת רש"י בעו"ז די"ג ושי' התוס' והרא"ש בבכורות דל"ג דהטלת מום בזה"ז אאמד"ר אבל הרמב"ם חולק על זה וכ' בפ"א מהל' איסורי מזבח דאסור להטיל מום בזה"ז מה"ת ואינו לוקה, ולשי' הרמב"ם להטיל תום בזה"ז ע"י נכרי אי נימא דהוי כמו גרמא אסור מה"ת אולם יש מקום לדון בזה גם לשי' הרמב"ם דהנה בבכור שאחזו דם פ' הרמב"ם כר"ש דמותר להקיז דם ובלבד שלא יתכוין לעשות מום והא להמבואר בגמ' פליגי בקראי מותר להטיל מום בבע"מ ואחוזת דם הוי כבע"מ דאסור מה"ת לא הובא ברמב"ם בהל' רק בפ"ב מהל' בכורות לענין דין בכור דמזה והמחנה אפרים בהגהותיו להרמב"ם דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי פי' דוקא שלא יתכוין לעשות מום וסוגיא דעו"ז מסייע לי' דמקשה סתמא וליהוי כמטיל מום בבע"מ ומבואר דאסור להטיל מום בבע"מ מה"ת מסתמא דגמ' ובס' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה האריך בזה וכתב דלהכי לא הביא הרמב"ם דין גרמא דאסור מה"ת דפ' כר"מ ולדידי' איצטריך יתורא דכל למטיל מים בבע"מ ולהכי ליכא יתורא לגרמא ומותר מה"ת, ולהכי דקדק הרמב"ם בדין דהמטיל מום בבע"מ דאינו לוקה אבל איסור תורה יש דלא כמש"כ הלח"מ עכת"ד ויעוי' מהרי"ט אלגאזי ובטעם דאינו לוקה כתבו לפי דאתי מרבויא דכל עכת"ד אבל הדברים האחרונים באינם מספיקים דעכ"פ הוא דלא כמאן דהא ר"מ ס"ל דהמטיל מום בבע"מ לוקה ובאמת הרמב"ם בפי' המשניות כתב ודע דהמטיל מום בבע"מ לוקה וכ"כ גם הבה"ג ולכאורה הי' נ"ל דהרמב"ם דקדק וכ' דהמטיל מום והטיל בו מום השני אינו לוקה ושכל הרמב"ם את לשונו שגם המום הראשון הוטל בו בכונה ולא כ' כלשון הגמ' המטיל מום בבע"מ וכמש"כ גם הרמב"ם בפיה"מ ואפ"ל עפמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק דהמטיל מום בקדשים ושחטו על אותו מום ואכלו הר"ז עובר בלאו דלא תאכל כל תועבה כמבואר בספרי והנה בעו"ז די"ג פריך וניהוי כמטיל מום בבע"מ ומשני ניהו דלא חזי לגופי' חזי לדמי אבל בזה"ז לא חזי לא לגופי' ולא לדמי, ופרש"י דבזה"ז אאמד"ר ולד' הרמב"ם שפ' דהמטיל מום בזה"ז אסור מה"ת עכצ"ל דפי' דהגמ' דהא דלא חזי לגופי' ולא לדמי לפיכך אינו לוקה ע"ז אבל מ"מ אסור מה"ת והוא יפרש דהגמ' בקדשי בה"ב ולא גזרו משום קדשי מזבח לפי שאינו לוקה יעוי' במהרי"ט אלגאזי בזה עכ"פ מבואר שי' הרמב"ם דכל היכי דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי אסור מה"ת להטיל בו מום ואינו לוקה ומה"ט דקדק ג"כ הרמב"ם בדין המטיל מום בתמורת בכור ומעשר דאינו לוקה אבל איסור תורה יש משום דלא חזי לא לגופו ולא לדמי (אך משם אין ראי' די"ל דלא נפשטה האיבעי בתמורה דכ"א וכמו שצידד כן המהרי"ט אלגאזי ולפיכך כ' אינו לוקה היינו מספק ועפ"ז יש לחדש ג"כ באם א' הטיל מום בקדשים דלד' הרמב"ם אין שוחטין על אותו מום מה"ת דאסור משום לא תאכל כל תועבה וממילא דא"א לפדות דהא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים ומכ"ש היכי דאסור גם בהנאה אם שחטו על אותו מום וממילא דבכה"ג לא חזי לא לגופו ולא לדמיו דהא א"א לפדותו אם לא שיפול בו מום אחר שלא בכונה וזה אינו בידו ואפ"ל דחשוב כמו דלא חזי לדמיו ולהכי אאפ"ל דהמטיל מום בבע"מ שנעשה בכונה שילקה דהא הוי כמו מטיל מום בזה"ז ואע"פ דהמטיל מום בבע"מ לוקה כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ היינו במום שנעשה מאליו דניהו דלא חזי לגופו חזי לדמיו משא"כ באם המום הראשון ג"כ נעשה בכונה (וראיתי בש"ת נודע בשערים שהרגיש במקצת הדברים) ואין להשיב ע"ז מד' הרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח הל' ט"ו דמבואר שם דהמטיל מום קבוע במום עובר דלוקה, אע"פ דגם על מום עובר אין פודין שאני מום עובר דחזי לגופי' קרינן בי' דניהו דלא קריבה עכשיו קריבה לאחר זמן לכשיעבור המום (ואדרבא לשי' התוס' והרא"ש דמותר להטיל מום קבוע במום עובר מה"ת לפי דלא חזי עכשיו ילה"ק לפ"ז דא"כ גם לר"מ יהי' מותר להטיל מום קבוע במום עובר דהא עכשיו לא חזי לא לגופי' ולא לדמי' וע"ז יש להשיב דדוקא לרבנן בעינן דיהי' תמים לרצון בשעת הטלת המום משא"כ לר"מ ומה היכי דלא חזי לגופי' רק לדמיו אסור ומכ"ש היכי דחזי לגופי' לאחר זמן).