אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כט
לחכם אחד
א
מש"כ לישב דהתוס' בזבחים דל"ו בד"ה שאכלוהו זורק שלא במקומו אינו מתיר את הבשר מה"ט גם במחשב שכתבו דלהכי אם חשב להניח אימורים למחר פוסל ר"י בשאר הבשר ויפסל משום נותר וצ"ע דהא הקרבן לא נפסל בזה כמבואר בזבחים דכ"ט וכי אחר שכשר יחזור ויפסול כמו שתמה הגרעק"א בתוספותיו למשניות ותירץ עפ"י דהתוס' בפסחים דנ"ט בד"ה יכול דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים ואפשר לומר כן דבין בנאכל הבשר ובין בנפסל הכפרה מתחלת אז ולא משעת הזריקה וע"כ אם חשב דבר המעכב את הכפרה ג"כ חשוב דבר רע ופסול זהו ת"ד, ובאמת אין זה מספיק דכיון דעכ"פ לא נפסל הקרבן עי"ז הא לא אמרינן בי' מחשבה כמעשה כמ"ש התוס' בדכ"ז דלהכי בחישב שלא במקומו לאלתר כשר דר"י לא עביד מחשבה כמעשה רק היכא שנפסל משא"כ היכא דהקרבן כשר, ואעפ"י שמעכב הכפרה מ"מ הא אח"כ יתכפר ואיך נימא בזה מחשבה כמעשה ועוד יקשה למ"ל להתוס' בדל"ו להוסיף דיפסול הבשר בל"ז הא מעוכב הכפרה ע"י מה שיניח האימורים למחר וע"כ דמה שיעוכב הכפרה אין לפסול עי"ז א"כ מה בכך דיפסול הבשר הא הקרבן כשר כמו במחשבה לזרוק שלא במקומו וגם בל"ז דברי התוס' מוקשים דמאי שנא להניח אימורים למחר הא גם להניח הבשר למחר יפסול ג"כ משום מחשבה כמעשה דהא יפסול הבשר משום נותר, והא במתני' ע"מ להניח את הדם או האימורין למחר קתני ואלו להניח את הבשר לא קתני (ולכאורה הי' נראה לפ"מ שאמי"ו שם לישנא אחרינא לאו כל כמיני' וכמו שפרש"י דאין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי ביד אחרים והטמאים לא ישמעו לו ומה"ט י"ל דדוקא להניח את הדם והאימורים חשוב ביד הכהן המקריב לעשותו אבל להניח את כל הבשר בקדשים קלים, ובק"ק לא ישמעו לו הבעלים והכהנים מאנשי המשמר ואף שהוא בשלילה מכל מקום שייך ג"כ לומר כל כמיניה אולם דהתו"ס בד"ה ויאכילהו עדיין צריך ביאור ללישנא קמא דזיבחא גופא מי מיפסל דמאי שנא להניח את הבשר מלהניח אימורין
ב
ונראה בישוב דהתו"ס בזבחים שם עפ"י הנחת כת"ר מדהתוס' בפסחים דנ"ט בתוספת באור דלכאורה דהתו"ס בזבחים דכ"ז שכתבו דר"י לא עביד מחשבה כמעשה היכא שאינו נפסל הקרבן על ידו צריך באור בטעמם כיון דמחשבה כמעשה א"כ. כמו במעשה שהי' לזרוק שלא במקומו נימא כן, אולם נראה דסברתם ברורה דהא מחשבה כמעשה אינה לפי שהיא בפועל כאילו הניח את הדם ונפסלה בלינה דהא באמת לא נעשה המעשה רק בכונה דמחשבה כמעשה דמחשב במעשה שאילו הי' עושה המעשה הי' נפסל הקרבן חשוב מחשבה פסולה (ומה"ט נראה שאינו טעון עבור צורה ג"כ כמו בפיגול ושחטו שלא שלא לאוכליו אף דאלו הניח הדם הי' כמו פסולו בדם ובבעלים דטעון עבור צורה) וע"כ במחשב לזרוק שלא במקומו כיון דבמעשה בזורק שלא במקומו הקרבן כשר ונרצה לכפרה אעפ"י שאינו מתיר מ"מ אין זו מחשבה פסולה דמחשבה פסולה הוא רק מה שנוגע לריצוי הקר, (ובפיגול גזיה"כ הוא בע"מ לאכול חוץ לזמנו או להקטיר דזהו גופו של פיגול משא"כ בלהניח דפסולו מצד מחשבה כמעשה וכיון דשלא במקומו נרצה הכפרה רק שאינו מתיר את הבשר לא הוי מחשבת פסול כלל ולהכי בחשב לאלתר לזרוק שלא במקומו גם הבשר כשר והנה בחשב להניח את האימורין למחר דמתעכב הכפרה פ"י בו ביום דלא יהי' הבשר חזי לאכילה כמש"כ התוס' פסחים דנ"ט הרי המחשבה מחשבה פסולה דהא חישב בדבר הנוגע לכפרה מ"מ הא א"א שיפסל הקרבן עי"ז דהא המחשבה כמעשה ועכ"פ יותר ממעשה ל"ה והא ניהו דהמחשבה פסולה ודמי כאילו הניח אימורין מ"מ הא בזה לא נפסל הקרבן אולם בנוגע להתיר את הבשר בזה נפסל הבשר דמחשבה כמעשה כיון דמחשבה פסולה יש כאן כיון שהמחשבה נוגעת לריצוי הקרבן שמתעכבת עי"ז הכפרה שוב אמרינן בזה מחשבה כמעשה ובמעשה הא נפסל הבשר וזהו שהוסיפו התוס' בדל"ו בדבריהם דפ"י מה שיניח האימורים יפסול הבשר ואמרינן בזה מחשבה כמעשה, וכ"ז בחישב להניח האימורין למחר דיש בזה מחשבה פסולה משא"כ בחישב להניח את הבשר שאין הכפרה מתעכבת בזה דכל היכא דהבשר חזי לאכילה מדאורייתא אינה מעכבת האכילה כמש"כ התוס' פסחים דנ"ט, ובכה"ג לא הוי מחשבה פסולה כלל ודמי לחשב לזרוק שלא במקומו לאלתר דכשר ולפמש"כ יהי' הפירוש בדהתוס' דל"ו בע"מ להניח את האימורים למחר דפסול בשר אבל בעלים נתכפרו ולא דמי להניח את הדם דפסול לגמרי
ג
וראיתי בס' טהרת הקדש בזבחים דל"ו שכתב לישב דהתו"ס דקאי אליבא דר' יהושע דס"ל דאם אין בשר אין דם ולר"י דס"ל דמחשבה כמעשה א"כ בחשב להניח את האימורין למחר הרי הוא כנפסלו הבשר והאימורין לפני זריקה ואם אין בשר ואימורין אין דם ובזורק שלא במקומו שאין בשר ואימורין דהא נפסלו הא באים ע"י זריקה ול"א בזה אם אין בשר אין דם זהו תו"ד ולבד שדבריו תמוהין מצד הסברא דהא מתחלה ראוי לדון על המעשה אם היא מעשה פסולה וע"ז אמרינן אח"כ מחשבה כמעשה וכיון דהמעשה להניח האימורין אחר זריקה לא תפסל עי"ז הקרבן איך נימא מחשבה כמעשה כאילו נפסל הבשר והאימורין קודם זריקה, לבד זה הרי מפורש שם לר"י דחישב ליתן את הניתנין למעלה למטה דכשר והא בזורק שלא במקומו נפסלו הבשר והאימורין וא"כ נימא מחשבה כמעשה קודם זריקה ואין בשר ואימורין ואין דם אעכצ"ל דמתחלה אנו דנין על עצם המעשה הבאה אחר זריקה ואינו מעכב את הכפרה ושוב ל"א בו מחשבה כמעשה, ולפמשנ"ת בסברת התוס' דחשב להניח את האימורין למחר דפסול בשר משום דבזה יעוכב הכפרה ויש בזה מחשבה פסולה ובזה אמרינן מחשבה כמעשה בנוגע להיתר הבשר וכונת התוס' דבזה פסול בשר, ולפ"ז שפיר י"ל דלר"י דס"ל דאם אין בשר אין דם הוי במחשבת הנוח כנפסל הבשר והאימורין קודם זריקה ואין דם ולהכי פסול לגמרי גם מלכפר, וכ"ז בחשב להניח אימורין למחר דמתחלה אמרינן מחשבה כמעשה לפסול הבשר וממילא אם אין בשר אין דם, משא"כ בחשב ליתן את הניתנין למעלה למטה דשלא במקומו כמקומו ואינו נוגע להכפרה כלל ולא יעוכב הכפרה כלל ומהאי טעמא לא הוי מחשבה פסולה כלל דכיון דהמחשבה אינה פוגמת בהריצוי ומה"ט גם הבשר מותר ול"ש לומר אם אין בשר אין דם, וא"ש מתניתין דכללם יחד להניח את הדם והאימורין למחר דפסול לר"י דמשמע דחד דינה להנחת הדם והאימורין וגם להניח את האימורין למחר פסול גם מלכפר משום דאתי כר' יהושע דס"ל אם אין בשר אין דם.
ד
וע"ד משה"ק מעכ"ת בדהת"ו דזבחים פ"ד בד"ה הנתנין שכתבו בתוה"ד וצ"ע כי שמא בנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש לא ירדו בשביל שחיטה לבדה אלא בשנשפך מן הכלי ונאבד אחר הקבלה כו' ותמה ע"ז מגמ' מפורשת ד' קי"א שם רבא אמר קבלה בכלי חול א"ב ומפורש דבקבלה בכלי חול דהוי כנשפך הדם לפני קבלה לר"ש לא תרד, יפה תמה וכבר קדמוהו בזה בס' חק נתן לזבחים ובקרן אורה ריש מעילה והנה נתקשיתי בדהת"ו שם שנסתייעו לדבריהם מריש מעילה דאעפ"י שנעשית המליקה בהכשר כמו שחיטה לא חשיב לרבה פסולו בקדש ותרד לר"ש יעו"ש והא טטמא דפסולו קודש לא תרד כתבו התו' לפי שנתקדש בכ"ש ובשחיטה הסכין מקדש כמבואר בסוטה די"ד ובכ"ד וא"כ מאי ראי' ממליקה דנעשית בעצמו של כהן ולא נתקדש בקדושת כל"ש ולהכי תרד משא"כ בשחיטה שנתקדש בקדושת כ"ש ואפי' אי נימא דבמליקה אצרוכי לא איצטריך כלי שרת דצווארה ככ"ש דמי וכדבעי ר' אבין בזבחים צ"ב היינו כיון דלא הוזקקה בקבלת כלי מפסל בהכנסת הדם ודמי להכנסה בפנים אחר קבלה בבהמה כיון שאינה זקוקה לקבלה אבל מכ"מ אין ראי' מזה דיש לצואר דין כ"ש שיהיה חשוב עי"ז פסולו בקדש ועוד הא איבע"ל לר' אבין ואפשר דסוגית הש"ס בריש מעילה לרבה דתרד ס"ל דצווארה לאו ככ"ש דמי ואפסולי מפסל בה כ"ש ולהכי תרד במליקה היכי שנעשה אח"כ המצוי שלא בהכשר אבל בשחיטה שנתקדש פ"י שחיטת הסכין דהוי כ"ש לא תרד ע"י שחיטה גרידא גם לפני קבלה, ונראה בשי' התו' בזה עפ"י המבואר במנחות ע"ח לחד לשנא מוקי בה דלכו"ע כלי שרת מקדש שלא מדעת ורק בסכין קמיפלגי לחד מ"ד דמי לכ"ש ולחד מ"ד לא דמי לפי דלית לסכין תוך ולא אלימא ככ"ש לקדש שלא מדעת ולהכי נסתפקו התו' דאפשר דסכין אינו מקדש לגבי דין אם עלה לא ירד (והתו' באמת בכמה מקומות בריש חולין ובזבחים מ"ז נסתפקו אי בשחיטת קדשים בפי כ"ש) ולהך צד דס"ל להתוס' דאין לדין סכין כ"ש נסתייעו שפיר ממליקה דכמו דתרד אעפ"י שנעשה בהכשר ה"נ בשחיטה לפני קבלה דתרד דלא נתקדש בקדושת כ"ש ולפי"ז י"ל דרבא דמוקי בזבחים קי"א בקבלה בכלי חול א"ב ס"ל כהך מ"ד במנחות ד' ע"ח דסכין דמי לכ"ש או דעדיפא מכ"ש דאעפ"י דלית ליה תוך מקדש ולדידיה בוודאי כיון שנתקדש בקדושת כ"ש בשחיטת הסכין בוודאי דחשיב פסולו בקדש גם לפני קבלה ולהכי גם אם קבלה בכלי חול לר"ש לא תרד ומיושב קושיתו
ה
וצ"ד מה שתמה בד' השימק"ו במנחות ד"ה שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה שהביא בשם רגמ"ה שאם שחט זר וחשב אין מחשבה פוסלת בו והוא תמוה שהרי להדיא שנינו בר"פ כל הפסולין כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה כו' לפיכך הן פוסלין במחשבה, אם אין לשון הרגמ"ה משובש היה נ"ל בכוונתו דבוודאי אם שחט זר וחשב לאכול חוץ לזמנו פסול אבל אם חשב זר בשחיטתו ע"מ שיזרוק בעצמו הא מבואר בזבחים כ"ז מדרשת מר זוטרא דמי שפגול גרם לו יצא זה שאין פסולו גרס לו וכל זריקה דלא שריא בשר לא מייתי לידי פגול וה"נ אם חשב זר בשחיטתו ע"מ שיזרוק בעצמו דהוי זריקה דלא שרי' בשר לא מייתי לידי פגול ומידי דהוי מחשבת הנוח ל"ש ג"כ בזה ואינו נפסל אפי' לר"י וכוונת רגמ"ה לתרץ בזה דהא בל"ה הוי פסול משום זריקת הפסול ומה שתי' בשימק"ו שם דהואיל דחייב כרת משום פגול, ג"כ תמוה דהא לא הוה הרצאת כשר ואיך הו"א דיחויב כרת ומה שתרצו דנפ"מ לענין אם יש בו דם הנפש דיחזור ויקבל בזריקת פסולים אינו מספיק לטמא דעושה ג"כ שיריים וע"כ תי' הרגמ"ה באופן אחר דנפ"מ אם שחטו כל הפסולין אף טמא ע"מ שיזרקו בעצמם הדם דבכה"ג אין מחשבה זו פוסלת בהן לפי שאי"ר לעבודת זריקה, והנה בטהרת הקדש בזבחים כ"ו נתקשה בהא דאמר מקבלה ואילך כו' דמבואר דבשחיטת פסול פסול בחשב זר בשחיטה ע"מ לזרוק או להקטיר חוץ לזמנו דאם חשב שיזרוק הזר בעצמו הא הוי זריקה דלא שרי בשר ולא מייתי לידי פגול ואם חשב שיזרוק כהן כשר לאו כל כמיניה כמו שאמרו בזבחים דל"ו דאין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי ביד אחרים ומשנתינו דר"פ כל הפסולין יש לפרש במחשבה דשל"ש והביא ראי' מזה לד' התבו"ש בסי' ד'י דלפי המסקנא דאמר שם רע"מ שיאכלוהו טמאים למחר הר"ו פגול נדחה הל"א דלאו כל כמיניה וגם בדבר התלוי ביד אחרים מהני מחשבה עכ"ד אולם באמת הדברים תמוהים דהא דאמרינן בזבחים דל"ו בלישנא אחר נא לאו כל כמיניה היינו לר"י דס"ל מחשבה כמעשה מצד הסברא ולהכי כל שאינו בידו ותלוי ביד אחרים לא אמרינן מחשבה כמעשה אבל בפגול שהוא מגזה"כ בוודאי מהני גם בדבר התלוי ביד אחרים וכמו דמוכח בדל"א בחשב שיאכל כזית שני בני אדם דמהני ולהכי גם בחשב שיאכלו טמאים למחר הרי"ז פגול ומה"ט גם בחשב זר בשחיטה ע"מ שיזרוק כהן למחר שאינו תלוי בידו מהני פגול ומשכח"ל שפיר פגול בשחיטה בזר.
אולם בשי' הרגמ"ה י"ל דאעפ"י דהוי פגול גם בדבר שאינו בידו הוא בדוקא היכא דשייך באותו עבודה בכהן שחשב שיזרוק כהן אחר או שיקטיר כהן אחר אימורים למחר אבל בזר החושב בשחיטה ע"מ שיזרוק כהן למחר דהזר ל"ש באותו עבודה כלל בזה לא מהני פגולו כלל ומפרש הרגמ"ה אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה דבעינן שיהי' ראוי לעבודה על אותה מחשבה ואם חישב בשחיטה על זריקה בעינן שיהיה ראוי לזריקה ולפי"ז הא דתנינן בר"פ כל הפסולין לפיכך הן פוסלין במחשבה לא משכחת לה בפיגול רק בלאכול חוץ לזמנו אבל בלזרוק או להקטיר חוץ לזמנו לא מהני בשחיטת זר, ומ"מ הוא דבר מחודש וי"ל דכיון דשחיטה בזר כשירה מועילה גם מחשבה על זריקה שאינו ראוי לה וצ"ע.
עכ"פ י"ל דכונתו שיזרוק הזר בעצמו דבכה"ג לא הוי פיגול. ויש מקום עיון בחשב זר בשחיטה ע"מ לזרוק דמה של"ש לפמש"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' פסוהמ"ק הל"י דזאת המחשבה בשחיטה כאלו חשבה בשעת זריקה לפיכך פסולה עכ"ל וכיון דמחשבה זו חשבינן כמחשבת זריקה הרי זר פסול לזריקה דאינו ראוי לאותו עבודה אולם מסתימת דהר"מ בפי"ד מה"ל פסוהמ"ק אבל אי חשב הפסול בשעת שחיטה הר"ז פסולה מבואר דבכל גוני אופני מחשבה פוסלת בשפת שחיטה וצ"ל דאעפ"י דהוי כמחשבה בזריקה מכ"מ הא מחשב בשעת שחיטה שהפסול כשר לה מקרי מחשבה וז"פ, ובמחשב פסול בשחיטה ע"מ לזרוק דם של"ש דבפסול של"ש ליכא דין גזה"כ דמי שפגולו גרם לו פסול גם בכה"ג אבל במתשב פסול פ"מ שיזרוק בעצמו למחר או שיקטיר אימורים למחר כיון שמחשב על זריקה שאינה מתרת דמי כמחשב לזרוק שלא במקומו דל"ה פגול לכו"ע.
ו
וע"ד אשר העיר ידידי רומעכ"ת שי' בד' הרמב"ם פי"ד מהל' איסור ביאה הי"ד שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דחייבין משום אשת אח כמבואר בברייתא יבמות דצ"ח והש"ך ביו"ד סי' רס"ז כתב דדוקא תאומים אבל אם הראשין היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב משום א"א והנוב"י אה"ע סי' כ"ג ה"ר מפרש"י יבמות דצ"ח דתאומים לאו דוקא ומעכת"ר הוסיף לדייק כן מל' רש"י בדצ"ז ובדמ"ב יעוי' בהגהות הרש"ש ביבמות שם שהרגיש בזה ופי' בתוד"ה והשני. והנה מעכ"ת הוסיף נופך לבאר החילוק דדוקא תאומים פ"פ מש"כ הרמב"ן להביא ראי' דטבילה מהני קודם מילה מהא דעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה מבואר בדעתו דהמילה הוא לשם גירות וקשה למאי דקי"ל דעובר לאו ירך אמו הוא אמאי חייב משום אשת אח ותירץ בזה דהדבר תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש אם שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה דביבמות ק"ד מדמה ג"כ לענין חליצה ורקיקה ולהכי במעוברת שנתגיירה הטבילה הועילה במקצת לענין גירות ובתאומים שיש להם שווי אחוה וטפה נתחלקה חייב משום אשת אח משא"כ אם האחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כיון שצריך הראשין לגירות של מילה אינם אחים לחיוב אשת אח עכ"ד.
אני שמעתי ולא אבין חילוקו כיון דהועילה הגירות במקצת ע"י טבילה ליתחייב ג"כ משום אשת אח לכשאינם תאומים ועוד יקשה לשי' הרשב"א ביבמות דמ"ו שכ' לדחות דטבילה קודם מילה לא מהני ומעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה לאו דוקא אלא דבבתה מיירי וקשה לדידי' אמאי חייב משום אשת אח דהא צריך מילה וטבילה וצ"ל לשי' הרשב"א דאתי כר"א דס"ל דבטבילה גרידא הוי גר ואתי הך ברייתא דלא כהלכתא וגם עיקר הדמיון לשני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אינו עולה יפה דבזה אין לנו אלא מה שאמרו ובודאי דגר שמל ולא טבל הוי גוי לכל הדברים כמו שאמרו ואינו גר עד שימול ויטבול ואיך גירות לחצאין ורק במה שמצינו בכבשי עצרת דשחיטה וזריקה יש להם דינים מיוחדים מאי דשחיטה מקדש וכן בחליצה ורקיקה יש שם דינים לפוסלה על האחין פכ"פ אין לנו לבדות מעצמינו, ובאמת היא קושי' אלימתא לשר הרמב"ן גם בתאומים מ"ט חייב משום אשת אח כיון דהמילה לשם גירות וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ודוח"ל דהך ברייתא אתי כמ"ד דעובר ירך אמו או כר"י דס"ל דע"י טבילה גרידא הוי גר וכל זה דלא כהלכתא וכמ"כ ק"ל במתניתין דבכורות דמ"ו דנתגיירה מעוברת בנה בכור לכהן וצריך ליתן ה' סלעים כיון שאינו גר פד שימול וכשנולד אכתי לאו ישראל א"כ אמאי חייב בה' סלעים והא בבניך כתיב ואי"ל דלכשנימול הילד הוי גר למפרע משעת טבילה דמהיכ"ת ישתנה דינה משארי גרים ועו"ק לשי' הרשב"א וס"ל דלא מהני הטבילה קודם מילה ומעוברת שנתגיירה בנה צריך טבילה ג"כ א"כ מ"ט חייב בה' סלעים וגם אי"ל דמה שנתגדל אחרי גירות האם חשוב שיש בו חלק ישראל כיון דעובר לאו ירך אמו הוא א"כ צריך גירות בפ"פ וכל זמן שלא נתגייר הוי נכרי וקודם המילה אין בו חלק ישראל כלל שו"מ בספר פסקי הלכות ח"ר שתמה בזה על שי' הרמב"ן וכן הקשה גם לסי' הרא"ה דסגי בטבילה גרידא במעוברת שנתגיירה לגבי הולד דמ"מ כיון דהוא גם מצד עצמו וכשיגדל יהי' בידו למחות כגר קטן.
וכן הקשה במצרית שנתגיירה דבנה שני ניהו דבלידה תלא רחמנא מ"מ לא עדיף מגר בן מצרית שנתגייר בעצמו דהוי ראשון כיון דהוי גר בפ"ע למ"ד עובר לאו ירך אמו יעוי"ש וכבר הרגיש מזה האבני מלואים בסי' ד' וסי' י"ג וכתב דלמ"ד עובר לאו ירך אמו לכשהגדיל יכיל למחות והא דהוי מצרי שני הוא מגזיה"כ דבלידה תלי רחמנא ותי' בזה קו' התוס' יבמות דע"ח בד"ה הוא יעוי"ש. ונראה בישוב הקושיא דהא דאמרינן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי פרש"י בסנהדרין דנ"ח דהוי כקטן שנולד בלי אב ואם כל זה כשהאב והאם הם נכרים דלכשנתגייר ל"ל חיים כמבואר ביבמות דס"ב נתגיירו לית להו חייס משום דהוי כקטן שנולד אבל כשאמר מישראל אין לו דין כקטן שנולד לגבי אמו ויש לו חיים לגבה ואע"פ שצריך גירות מ"מ כיון שנתגייר ואין לו חייס לגבי האב הרי הוא מתיחס אחר אמו עכ"פ לגבי דין זה דשארות כיון דאמו מישראל לא הוי כקטן שנולד לגבה וחייב משום אשת אח וכן לגבי ה' סלעים כיון דאמו ישראלית אע"פ שהולד צריך גירות מ"מ אין לו דין קטן שנולד לגבי אמו ולהכי חייב ה' סלעים, ויתישב בזה משה"ק האבני מלואים דאמאי במעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני כיון דהוי גר בפ"ע די"ל כיון דאית לי' חיים לגבי האם ואין עליו דין הקטן שנולד ואמו הוי ראשונה ובנה מצרי שני, ובזה י"ל ג"כ משה"ק השעה"מ לשי' רש"י דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דמ"מ צריך גירות מהא דבכורות דמ"ו דמוקי לה בנתעברה מעכו"ם.
ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד כו' ומשמע דוקא לוי' אבל ישראלית בנה חייב לכו"ע והא צריך גירות ולמש"כ א"ש כיון דאמו מישראל לא הוי כקטן שנולד לגבה ומתיחס אחריה וחשוב בנה גם לגבי פה"ב ומיושב ג"כ משה"ק מיבמות דמ"ה גלי או נסיב בת מינך ובפרש"י שם דאסור בממזרת והא גר מותר בממזרת משום דכיון דאמו מישראל לא הוי כקטן שנולד לגבה ומתיחס אחריה וכ"נ דבהורתו ולידתו בקדושה אעפ"י שאחיו נכרי ולשי' רש"י שצריך גירות מ"מ חייב בודאי משום אשת אח דדוח"ל דהא דתני בהורתו שלא בקדושה מיירי דוקא שהאב ישראל והא משמע דבהורתו ולידתו בודאי חייב משום אשת אח אע"פ שאביו נכרי ולמש"כ א"ש דלא הי כקטן שנולד לגבי אם ויעוי' מש"כ הנתיבות בתשו' חמד"ש לאה"ע סי' ב' בישוב דרש"י דלהכי צריך גירות משום דלגבי נכרי מתיחס אחריו אבל כיון שנתגייר פקע היחס מן האב והוי גר למפרע יעו"ש והדברים קרובים לתש"כ, ועי' בירוש' יבמות פי"א דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דחייב על קללת אמו וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים דאע"פ דלשי' הרמב"ן המילה אח"כ הוא לשם גירות מ"מ חייב על קללת אמו דלגבה לאו הוי כקטן שנולד כמשכ"ל