אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן כח

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כח

סימן כז

בענין הנ"ל

י ע"ד מה שהשיג עלי עמש"כ מדהתו"ס ב"ק דפ"ו להוכיח דפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל משום פיגול דאם לא כן לא היה מקום להערת התוספת דיועיל פדיון על אסור מחודש מלבד איסור קודש וע"ז השיב דא"כ מאי תירצו התוס' דשאני פיגול לפי דמצותו בשריפה דהא קודם שקרבו מתיריו שלא חל עליו הפיגול כלל והוי רק כקדשים לפני זריקה והוי כפיסולו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה. נראה דבאמת דהתוס' צ"ב שכ' דשאני פיגול דמצותו בשריפה דבודאי אין הדברים כפשוטן דכיון דמצותו בשריפה בע"כ דלא מהני פדיון דהא י"ל דכל זמן שלא נפדו מצותו בשריפה ועוד י"ל דהא דהצריכה התורה שריפה וכשהפסיקה מלפרכס ואיננה בר העמדה והערכה וכיון שאין זה בדרך גזה"כ על פי סברא ראוי להתבונן בהחילוק מ"ש שריפה מקבורה בשחוטי חוץ דהי' מועיל פדיון לפי קו' התוס', ובהבנת דהתוס' נראה דכונתם לפי דפיגול מצותו בשריפה והוי פסול בקודש וא"כ גם זה חשוב קדושת הגוף דהא לא איתעביד ביה כל מצותו ואם עלו לא ירדו דזהו גדר דפסולו בקדש ועי' במעילה ד"י מהו דתימא בשר ק"ק איכא בי' מצות שריפה כו'] והא איכא מעילה בקדשי קדשים שנתפגל כדאמר רב גידל אמר רב במפילה ד"ו דאין זריקת פגול מוציא מידי מעילה בק"ק וכן בנותר איכא מעילה כמבואר בכריתות די"ג ובתוס' שם וברש"י כריתות דכ"ג דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו וכונת התוס' לפי"ז דכיון דמצותו בשריפה והוי פסול בקדש לא פקע קדושת הגוף שבהן ואינו מועיל פדיון בזה ובאמת בשעה שהיא מפרכסת לפני זריקה בראוי לגבוה ל"ש פדיון דהא מבואר במנחות דק"א דמכלי שרת לא אשכחן דמופרק פירש"י ואפילו שחטה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא מהני פדיון (ובודאי כונת רש"י בשעה שהיא מפרכסת דאל"כ בלא"ה ל"ש פדיון דלאו בר העמדה והערכה היא) והנה מש"כ רש"י אפילו שחטה בע"מ צ"ב דהא בעלת מום לא הוי פסולו בקדש ולא נתקדש בקדושת כלי שרת ועי' בשימ"ק דלא גרים בדברי רש"י בהמת בעלת מום עי"ש ובודאי אין לפרש דרש"י בבהמה תמימה ששחטה בפנים בהכשר דבודאי אינה נפדית וצ"ל דנפסלה אח"כ ואולי י"ל בדברי רש"י שאירע בה מום בין שחיטה לקבלה דהוי מום כמבואר בזבחים דכ"ו ובזה הו"א בשעה שהיא מפרכסת פודין אותה על מום זה קמ"ל דמכלי שרת לא אשכחן דמופרק ולפ"ז בפיגול דהוי פסול בקדש ונתקדש בקדושת כ"ש הא לא אשכחן דמיפרק והא דקאמר בחולין ד"ל ניהו דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי אולי י"ל שאין הסכין מקדש שלא בזמנו כמבואר במנחות ד"ק דלא קדוש לקרוב ועי' בתוס' מנחות דנ"א בד"ה אפי' וי"ל דלפי שאין זמן הפסח לפיכך אינו מקדש הסכין שלא בזמנו או די"ל כמש"כ השימק"ו בב"ק שם דהא הסוגיא דחולין שם קאי למדס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף וע"כ הא תתלת השחיטה אין זה שחיטה כלל ולא חשוב שחיטה שתהי' הסכין מקדשה בקדושת כ"ש ולא מהני פדיון ובשחוטי חוץ גם אי שחט בסכין של כלי שרת אינו מקדש שלא במקומו ושלא בקודש כמבואר בזבחים דפ"ח במשנה וכולן אין מקדשין אלא בקדש וכיון שלא נתקדש בקדושת כלי שרת מהני פדיון גם למש"כ השימק"ו לתרץ קוהתו"ס שהקשו אמאי לא הקשו כי שחט בה פורתא אסרה ותי' דמיירי דשחטן בפנים מיעוט סימנים וגמרן בחוץ וא"כ הא נתקדש בקדושת כלי שרת ול"ש פדיון מ"מ מקשה התוס' שפיר דהא למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לא נתקדש וגם לדידי' מיירי בפשוטו ששחט כולו בחוץ ולא נאסר מתחלת השחיטה ובזה יתיישב מה שתמהו על תי' התוס' דמום שהוא מחיים לא קא חשיב מום לפדות על ידו דהא לריו"ח דס"ל דישנו מתחלה ועד כוף תיכף נפסל מתחילת השחיטה דהוי מום מחיים דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף א"ש דל"ה מום דאפשר להכניסו בפנים ורק בגמר שחיטה הוי' ולמש"כ א"ש דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד כוף הא מיירי בשחט מיעוט סימנים בפנים ולא מהני פדיון משום דנתקדש בקדושת כלי שרת.

ב

וקצת צ"ע דבריהם דל"ל להתוס' לומר דפיגול אינו נפדה לפי דמצותו בשריפה תיפוק לי' דהא נתקדש בכלי שרת בשחיטה ומכלי שרת לא אשכחן דמיפרק וצ"ל דשיעור דבריהם כך הוא דבפיגול בשחיטה הוי אמינא שלא נתקדש בקדושת כ"ש בפסול דהא אינה ראוי' לגבוה ועל זה תירצו דכיון דמצותו בשריפה והוי פסולו בקדש חשוב קדושת כ"ש ואינו יוצא מקדושתו בפדיון ולפ"ז אין נפ"מ מה דקודם שקרבו כל מתיריו אין הפיגול חל כלל ואין מצותו בשריפה דמ"מ הא נתקדש בקדושת כ"ש בשחיטה אלא דהו"א דכיון דאינו ראוי לזריקה ואחר זריקה הא יתפגל ואין כאן קדושת כלי שרת בכה"ג וע"ז תירצו דכיון דמצותו בשריפה חשוב פסולו בקדש ולהתקדש בכ"ש ולא מהני פדיון, גם אי נימא דהתוס' בב"ק מחולקים בזה ע"ד רש"י במנחות דק"א משום דהתוס' מספקא להו בהכי אי הסכין חשוב ככ"ש ואי בעי כ"ש וכמבואר במנחות דע"ח דפליגי בזה והכא בסכין קא מפלגי מ"ס סכין מקדשה ככ"ש כו' וכיון שאין סכין של שחיטה מקדש ככ"ש בדין שתועיל פדיון גם בפיגול מ"מ י"ל דמש"כ התוס' לפי דמצותו בשריפה ל"מ פדיון הוא כמשכ"ל לפי שיש בו מצות שריפה וחזו לגבוה שאם עלו לא ירדו לפיכך ל"ש בו פדיון ואין נפ"מ מאי דלפני זריקה אין בו משום פיגול דמ"מ לא נפקע קדושתו משום שלא חל הפיגול והא בכל הקדשים לפני זריקה אינם ראוים לגבוה אלא לפי דלאחר הזריקה יש בו היתר וה"נ בפיגול הא אח"כ ראוי לגבוה שאם עלו לא ירדו (ולפני זריקה ירדו דמה שאמר במעילה ד"ז אימורי קדשים קלים שהעלו לפני זריקה לא ירדו נעשה לחמו של מזבח לכשהי' זריקה אח"כ ועי' פירש"י ורבינו גרשון במעילה שם ובכ"מ בפ"ב מהלי פסולי המוקדשים הל' י"ג וא"כ לכשיהי' זריקה גם אם נתפגל לא ירדו ואם לא יהי' זריקה גם אם לא נתפגלו ירדו) ושפיר כתבו התוס' דגם קודם שקרבו כל מתיריו אינה נפדית משום דמצותו בשריפה אח"כ ויש בו ענין ראוי לגבוה וקדושת הגוף שבו לא פקע.

ג

ומה שהשיג עמש"כ לחדש דאף קודם שקרבו מתיריו נפסל מקודם מטעם אחר משום שנעשה בו התיעוב דעבר לא יחשב מיד בשעת מחשבה ועל זה תמה דא"כ היכא משכח"ל דין משנתינו בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים כו' דהרי עבר המחשב על לאו דלא יחשב כמו שפי' רש"י שם ונפסול משום ל"ת כ"ת אעכצ"ל דאין התיעוב שבמחשבה יכול לפעול יותר מהיכולת שמונחת במחשבה כשהיא לעצמה עכ"ד בפשוטו נראה גזיה"כ הוא דכשרים ואינם מרצים וכדאמר בזבחים ד"ד אימא היכי דשחט שלא לשמה לפסלו ומשני אמר קרא מוצא שפתיך וגו' וכה"ג משני בחולין דקט"ו על מאי דמקשה דליתסר משום ל"ת כ"ת מדגלי רחמנא, ובזה י"ל קו' התוס' שם בד"ה אימא תימא הא בכל דוכתי בעינן שנה עליו הכתוב לעכב בקדשים והכא לא שינה ולשי' הרמב"ם א"ש דהו"א דכיון דנעבדה בה עבירה דתעוב אסור משום ל"ת כל תועבה ולפיכך איצטריך קרא להכשיר אבל בפיגול ניהו דגזיה"כ הוא דאינו חל הפיגול כ"ז שלא קרבו מתיריו דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול אבל הא גם לא גלי רחמנא להכשיר דלפני זריקה בלא"ה לא הוכשר הקרבן וכיון דנעבדה בו תיעוב דמחשבת פיגול עובר משום ל"ת כ"ת, ובלא זה כל היסוד בנוי עש"י הרמב"ם דהרי הוא כמטיל מום בקדשים ועובר על לא יחשב מיד על מה שפוסל במחשבתו שלא יהי' נראה הקרבן להרצאה ולשי' הרמב"ם נראה דדוקא מחשבה הפוסלת בקדשים ומטיל מום עובר משום לא יחשב משא"כ בשלא לשמה שיש בזה רק הפסד לבעלים שלא עלה לשם חובה אבל אין כאן הפסד קדשים ואין בזה גדר דמטיל מום (ובזה י"ל קו' ההפלאה בכתובות דל"ד בהא דב"ק דע"ו דמוקי ריו"ח בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים דהא המחשב בקדשים לוקה ואין לוקה ומשלם דבשלא לשמה ליכא מלקות דלא יחשב ואכמ"ל) ואע"ג דעבר מיהו על עשה דזבח השלמים שתהא זביחה לשם שלמים אפשר דמשום עשה זו ל"ח תיעוב וקצת ילה"ר מעו"ז דס"ו דלר"מ על כל איסורים שבתורה עובר משום ל"ת כ"ת וא"כ גם על איסור עשה ילקה משום ל"ת כ"ת למ"ד דלאו שבכללות לוקין עליו עי' בתוס' עו"ז שם (ובזה ילה"ע בד' גה"ש בפסחים דכ"ב שהקשה בחולין בעזרה ליתסר משים ל"ת כ"ת לפי שאין זה לאו שו"מ בשעהמ"ל בפ"ה מהל' מאכלות אסורות שכ"כ) אולם גם אם נימא שאין חילוק בין איסור לאו ובין איסור עשה דסו"ס נעבדה בה עבירה גם לשי' רש"י ריש זבחים דאיכא לא יחשב בשלא לשמה א"ש ג"כ בפשוטו שהרי דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק הל' ג' כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כ"ת ובהל' ד' מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין עכ"ל, הרי דדוקא קרבן שנפסל שנכלל בפסולי המוקדשים יש בו משום ל"ת כ"ת אבל בזבחים שנזבחו שלא לשמן שכשרים רק שלא עלו לבעלים לשם חובה ואין זה קרבן שנפסל כלל ואינו נכלל בפסוהמ"ק אף שנעבדה בו עבירה אין בזה משום ל"ת כ"ת משא"כ בפיגול שלא קרבו מתיריו דאף דאין הפיגול חל כלל מ"מ הרי קרבן נעשה שאינו נראה להרצאה ומפי השמועה למדו שהרי הוא כמטיל מום בקדשים וסוף סוף אי"ר הקרבן להכשר גם בנשפך הדם וניהו דהתם בעי עיבור צורה בפסולו בדם ובבעלים משום שלא נעשה בו מעשה תיעוב כמו שהוטל בו מום ממילא אסר ג"כ משום ל"ת כל תועבה.

ד

ובמק"א ישבתי דברי הרמב"ם הנפלאים שפסק שקדשים שהוטל בם מום אסורים משום ל"ת כל תועבה ובפ"ד מה' בכורות פסק דהוא מטעם קנס ולא קנסו בנו אחריו אשר כבר התפלא בזה המל"מ בפ"ד מהל' בכורות ואמרתי בזה עפמש"כ התוס' בחולין דקט"ו בד"ה כל וא"ת צורם אזן ליתסר אפילו צרמו נכרי וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל והנה בסברא זו נראה דאין חולק דהרי בב"ח דאסור משום ל"ת כ"ת הוא אפילו בנתבשל מאליו אסור דחשוב דבר מתועב ונראה בשי' הרמב"ם דגם הוא מודה לזה אלא דס"ל דהא דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל על ידי פדיון היינו דס"ל דכיון דהתיעוב בה מחמת איסור קדש שבו שרי רחמנא ע"י פדיון אבל כ"ז שלא נפדה אסור משום התיעוב דל"ת כ"ת ופסוהמ"ק שנשחטו לפני פדיון (דאפילו א"נ דאיכא איסור קדש בקדשים שמתו דיצא מידי מעילה, אבל איסור קדש שבו לא פקע ויעוי' בתוס' קידושין דנ"ז ובמהר"ם שם ויש להאריך בזה) אבל לבד איסור קדש יש בו משום לא תאכל כל תועבה ג"כ.

ולפ"מ דקיי"ל דאסור משום קנס ואין הפדיון מועיל דהא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים והכא עכ"פ מדרבנן מיהא אסור משום קנס א"כ כיון שאין הפדיון נתפס ממילא תמיד הוי כלפני פדיון, וכ"ז בפסוהמ"ק שצריכים פדיון אבל בכור בע"מ דשרי רחמנא כצבי וכאיל וא"צ פדיון כלל ובכור בע"מ דמי לפסוהמ"ק אחר פדיון הרי בהדיא גלי רחמנא דשרי בכור בע"מ וע"כ אין איסורו רק מצד קנס שקנסו חכמים במטיל מום בידים דלא ישחט על אותו מום לפיכך פ' הרמב"ם בבכור כל הדינים השנוים בבכורות דל"ד, ולפ"מ שצדדתי בד' הרמב"ם דגם באיסור מחודש ע"י תיעוב גלי רחמנא דמהני פדיון בפסוהמ"ק יש מקום לספיקות התוס' בב"ק דע"ו בשחו"ח גם א"נ דאסור משום תיעוב וכן בפיגול למש"כ הר"מ שהוא משום ל"ת כ"ת ואכמ"ל.

ה

ומש"כ עמש"כ לפלפל בחולין דל"ט דגם בקדשים קלים לריוה"ג דאין הפיגול חל עד שקרבו כל מתיריו בדין שאין הבעלים יכולים לאסור משום דלאח"ש כי זכו משולחן גבוה קא זכו והעיר ע"ז מד' רש"י בב"ק דע"ו דרק לאחר זריקה והקטרת אמורין קא זכו ופיגול חל קודם הקטרה, י"ל כיון דאסור להקטיר את האמורין משום פיגול דמי לנטמא ואבדו כמש"כ האבני מילואים בסי' ד' שהביא גם מעכ"ת, ומש"כ עוד דלפמש"כ התוס' במעילה ד"ד דמשעת זריקה איגלאי מילתא למפרע שחל הפיגול בשעת המחשבה ולמפרע הוי שלו לריוה"ג עכ"ד, נראה דכיון דהפיגול א"י לחול בשעת שחיטה ורק משקרבו מתיריו למפרע דמי לדשב"ל לר"מ דנכסים שנפלו כשהוא גוסס א"י להקנות לפי שהוא לאו בר הקנאה אז וה"נ לכשיצא מרשותו א"י לחיל האיסור למפרע ורק אם חל האיסור חל למפרע אבל בזה שאינו שלו אח"כ וא"י לחול באותה שעה איך יחול למפרע.

ומש"כ לחדש וליישב קו' באופן שיצויר דאם נימא דיחול האיסור הוי שלו בכה"ג יכול לאסור עפמש"כ הרשב"א דס"ז בגנב ובגזלן שתרמו ושהקדישו דחל מצד יאוש ושה"ש משום דהקדשו וקניתו באים כאחד וה"נ אם יחול הפיגיל ויאסור הקרבן לא יהי' של גבוה דהא הזריקה מתרת הבשר א"כ אם יחול הפיגול יצא מרשות גבוה ויהי' שלו ממילא יכול לאסור ופיגולו פיגול זהו ת"ד והנה באמת ע"י זריקת פיגול אף דאינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים כדברי רב גידל במעילה ד"ז, אבל בודאי דהוי של גבוה דהא אם עלו לא ירדו וחשוב פסולו בקדש ומש"כ דע"י הפיגול יתהוה שלו הדברים מתמיהים דהא אסור בהנאה ומצותו בשריפה ואף שאינו של גבוה ואינו שלו ג"כ א"י לאסור כדתנן בפ"ז דכלאים מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית כו' אין אדם מקדש דבר שא"ש אלמא בשביעית דהפקר ג"כ א"י לאסור וגם באינו ברשותו א"י לאסור כמש"כ התוס' בחולין ד"מ מדריו"ח ותמהו עדרש"י עכ"פ ע"י הפיגול א"א שיתהוה שלו וכיון דלולא הפיגול הלא ע"י זריקה הוי ממון גבוה ועשה מעשה זריקה אין בידו לפגל ולאסור ממון גבוה ובפרט למש"כ גם ע"י פיגול א"י מרשות הקדש וחשיב פסולו בקדש דאם עלו לא ירדו.

ובגוף חידושו דאם ע"י האיסור יתהוה שלו ויכול לאסור כדין גנב וגזלן שתרמו והקדישו כ"כ בס' ענג יו"ט והאריך בזה בסי' נ"ט. אבל כ"ז בגנב וגזלן שיש לו כבר קנין בהגזילה מועיל שיה"ש להקנותו פ"י הגבהה הקודמת שכבר יצא מרשות הנגזל, אבל לא כאינש דעלמא שאין לו שום קנין וזכות מהיכ"ת יאסור דבר שאינו שלו, אם יצויר דע"י האיסור יתהוה שלו, וגם בגזלן יש להעיר עפמש"כ הנתיבות בסי' ש"נ דאף דתחלת השחיטה ל"מ שינוי לקנות בכך מ"מ היכא דבפורתא קמא אוסרו חשיב שנוי יעו"ש. וא"כ בחולין ד"מ בהרביצה ל"ק קוהתו"ס.

עדרש"י דבהרביצה קנאה בתתלת השחיטה אי נימא דאוסר והוי שינוי וכבר פלפלו המחברים בזה באופנים אחרים ואכמ"ל ומה שרוצה מעכ"ת לחלק דל"ש ל"ת כ"ת כיון דהתיעוב הוא רק בדם ולא בזבח זה אינו שהרי כללא כייל הרמב"ם שכל קרבן שנפסל במחשבה האוכלו לוקה משום ל"ת כ"ת וא"כ גם במחשבת הדם כן ואין חילוק בזה, ומה שהעיר בסוף דבריו דבפיגול קודם שקרבו מתיריו יש לפסול מק"ו משלמים כמו בחטאות הפנימיות לר"ש בזבחים די"ד כבר הרגיש ורמז בזה המשנה למלך שם.

ו

ומש"כ רומעכת"ר בדהר"מ בפי"ח מהל' פסוהמ"ק הל' י"ב דאם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות והמל"מ כתב ע"ז דדקדק הר"מ שאינו לוקה משום אוכל קודש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך כמש"פ בפי"א מהל' מעה"ק וכת"ר הרגיש על זה דלא יתכן שיעשו חכמים סיג בדבר שיש בו מלקות מדאורייתא כמש"כ הריטב"א בריש מכות, ועוי' במנח"ח שהרגיש בזה וכתב דמזה ראי' שיש מכות מרדות בכה"ג, והעלה כת"ר דליכא בזה בקדשים שנטמא קודם זריקה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך משום דבטמא אין כאן היתר זריקה כלל דאדרבא ע"י הזריקה יקבע איסור חמור איסור טומאה דבכרת ומשום לאו דל"י כי קדש הוא אינו לוקה דהוי לאו שבכללות כמבואר בפסחים דכ"ד ולהכי תקנו בזה מכת מרדות משא"כ באדם שנטמא דבעצם הבשר הרי בא הזריקה להיתר ויש בזה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולהכי כ' הר"מ דאינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש ולא כתב דאיכא מכת מרדות משום דיש בזה מלקות דאורייתא זהו ת"ד, הנה ש"ס ערוך במכות די"ח אמר רבא זר שהכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ומבואר שם דלוקה משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך לפי שהוא לפני זריקה וגם לפי שהוא חוץ לחומה ואע"ג דנפסל ביוצא בחוץ לחומה וניהו דעל פסול יוצא עובר משום דלאו דל"ת לאכול בשעריך ואעפ"י שאינו ראוי יש לומר דבהכי חייבי' רחמנא אבל בנוגע ללאו דלפני זריקה כיון דזריקה לא תועיל עוד ליוצא ולא יהי' לו היתר דבשעריך מ"מ עובר על הלאו דל"ת לאכול בשעריך ומה לי פסול יוצא או פסול טמא וכמו דעובר על היוצא לפני זריקה אעפ"י דאין זריקה מתרת להיוצא מטעם דסוף סוף הוא לפני זריקה.

וה"נ בטמא עובר על הלאו דל"ת לאכול בשעריך, ומה שנסתייע לזה מפיגול לר"ש דס"ל דאין פיגול וניתר בעולין דאין איסור חל על איסור ולמ"ל קרא דלא ירצה דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול דבעינן שיהי' קרבו כל מתיריו תיפ"ל דאין איסור פיגול חל על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וע"כ צ"ל דכיון דבפיגול אי"ר עוד לזריקה ואסור לזרוק וא"א עוד לאכול לשעריך ולהכי ליכא לאו דל"ת לאכול בשעריך וה"נ בטמא עכ"ד, אני אומר דגם לדבריו עדיין קשה דניהו דלאו דל"ת לאכול בשעריך ליכא אבל הא איסור מעילה בודאי איכא לא מבעי בקדשי קדשים דלפני זריקה איכא מעילה ולרב גידל גם זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים אלא גם בקדשים קלים דליכא מעילה לפני זריקה באמורין מ"מ איסורא בודאי איכא גם בבשר דקדשים קלים לפני זריקה כמו מחיים וכמבואר בתוס' נדרים ובתמורה ד"ג דלא נהנין בשלמים מדאורייתא וכיון דאיכא איסור מעילה משום לאו דל"ת לאכול בשעריך או מאיזה איסור אחר ואיך יחול על זה איסור פיגול לר"ש דס"ל אין איסור חע"א (ודברי הכ"מ בפי"א מהל' מעה"ק שכתב בשם מ"כ ואאפ"ל דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באמורין עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפילו קודם זריקת דם דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין לא באמורין ולא בבשר כו' ודבריו שגבו ממני מאיזה טעם לא יהי' מלקות במעילה לפני זריקה כיון דגם מחיים איכא עכ"פ גם אם נימא דמלקות ליכא אבל בודאי איסורא איכא כמו מחיים דהא קדשים אסורים בהנאה כל זמן שלא ניתר בהיתר זריקה) והא איסורא דקדש לא נפקע גם אחר שנתפגל ולמאי דאתותב רב גידל בריש מעילה גם מעילה איכא לאחר זריקת פיגול וגם לרב גידל איסורא דקדש לא נפקע (ודברי המהרש"א בקדושין דנ"ז דבפיגול ונותר פקע איסור קדש שבו כבר תמהו בזה דהא איכא לאו דל"י כי קדש הם כל שבקדש פסול ואירא מעילא בהו ועי' בפיה"מ להרמב"ם בפ"ב מהל' ערלה) וא"כ קשה לר"ש דס"ל אין איסור חע"א איך יחול פיגול איסור קדש לפני זריקה שלא הותר הבשר מאיסור קודש שבו, אולם י"ל דאיצטריך קרא לפיגול בשחיטה דלר"ש דס"ל אין איסור חל ע"א לכשהקדיש מחיים לא חל איסור קדש על איסור אבהמ"ח ואינה זבוחה על אכילה אסורה בלאו הכי ורק אחרי היתר שחיטה לכשפקע איסור דא"ז דאז חל איסור קודש ולאו דלא תוכל לאכל בשעריך והו"א דבפיגול בשחיטה קודם שחיטת הרוב חיוב פיגול ואיסור קודש ולאו דלא תוכל לאכול בשעריך קודם זריקה חל בהדי הדדי ולהכי אי"ק דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול.

ובפשוטו י"ל כמו שתירצו התוס' בזבחים דמ"ה בד"ה אבל דמשכח"ל בת אחת לר"ש כשהביא ב' שערות יעוי"ש, ומה שנסתייע מדין מעילה דאזהרה שבו משום לא תוכל לאכול בשעריך ובשחטן בדרום או ששחט בלילה ליכא מעילה אלמא דהיכי דל"ה היתר זריקה ליכא מעילה, באמת מפשטות דרש"י ותוס' במעילה בד"ט בקדשים שנטמא לפני זריקה מבואר דמועלין בו ורק לאחר שהעלן אין מועלין בו לשי' התוס' ולהרמב"ם יש בזה שיטה אחרת אלא דגם לשי' הרמב"ם הא לרב גידל בזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים אלמא דגם בפיגול איכא לאו דלא תוכל לאכול בשעריך דמעילה (ובשי' הרמב"ם בפיגול בקדשי קדשים יעוי' בפ"ג הל' מעילה דלשי' הכ"מ נראה דס"ל כרב גידל לגמרי ולשי' הר"י קורקוס בקדשי קדשים אתותב רב גידל) אולם גם בשחטן בדרום ובלילה וגם בקדשים שמתו דבודאי יצא ידי מעילה מ"מ איסור קודש שבו לא פקע עי' בתוס' קדושין דנ"ז ובמהר"ם ובתוס' זבחים דס"ט ובחולין דפ"ד דהוי שחיטה שאי"ר, מבואר דאיסור קודש איכא ויעוי' במהרי"ט אלגאזי דהא גם פסוהמ"ק לאחר פדיון שאין פודין את הקדשים לכלבים מבואר שאיסור קדש שבו לא נפקע ואפשר דאיכא איסורא משום ל"ת לאכול בשעריך כל זמן שלא הי' היתר זריקה ולא נפקע איסור קודש שבו.

ז

ומה שדקדק מעכ"ת דלר"ש דס"ל אאחע"א מהא דאמרו בפסחים בדם ובבעלים תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דהא אין נותר חל על הפסול דלא תוכל לאכול בשעריך. כן קשה לרבנן דס"ל בזבחים דמ"ה דילפינן חילול חילול מטומאה דאי"ח עד שיקרבו מתיריו, א"כ מאי מועיל מה שתעובר צורתו, לק"מ דהא דלרבנן אי"ח עד שיקרבו מתיריו, היינו רק איסור כרת דנותר דילפינן חילול חילולו אבל פסול נותר בודאי איכא ונותר איכא גם בפסולין ועי' בצל"ח פסחים כ"ח ובנובי"ת סי' נ"ג מש"כ בהא דכריתות די"ג דפיגול ונותר בחדא בהמה לא משכח"ל, ובמק"א הארכתי בזה לסתור ד' המנח"ת שכתב דבפסולין ליכא דין נותר דהרי מפורש שנינו דבדם ובבעלים תעובר צורתן וכן מפורש במעילה ד"ז דעל יוצא חייב משום נותר וגם לר"ש ל"ש ע"ז אין איסור חע"א דעצמיות הפסול נותר ופירש"י דחזי כנותר וכיון דנותר שקרבו מתיריו א"כ בנשפך הדם הא לא דמי לנותר ומהכ"ת יעבור על לאו דל"י כי קדש ולמש"כ א"ש דאעפ"י דאי"ח כרת בנותר לפני זריקה, אבל כיון דאיסור ופסול נותר חל גם קודם זריקה שיהי' טעון שריפה ונותן קרינן בו שפיר ל"י כי קדש הם ומיני' דכל שפסולו בקדש אף קודם זריקה יש בו לאו דל"י כי קדש הוא ומה שדקדק בדרש"י פסחים דכ"ד בהא דר"ש בקודש באש תשרף שפירש או שנשפך דמה כו' ותיפ"ל דהא בעי עיבור צורה ויצא לבית השריפה כנותר, תמיהני למה דקדק בדרש"י די"ל דאיצטריך שריפתה בקדש והלא דרש"י גמ' מפורשת היא בפסחים דפ"ב דתניא לן דמה נשפך דמה כו' דקיי"ל בשריפה מנ"ל דתניא כו' וקושיתו כבר הרגיש התוס' שם בד"ה בשלמא וא"ת אמאי צריך קרא בפסול דם כיון דצריך עיבוא צורה פשיטא דישרף משום נותר כו' א"כ הוא אפילו כשהי' נותר לא ישרף דנותר שהי' ראוי לאכילה קודם שנתותר דוקא ישרף כדמשמע לא תותירו אלא תאכלהו כו' יעו"ש מבואר מדהתוס' דאיצטריך קרא להכי דעל הפסולים חל דין נותר ולפי המסקנא ידעינן מיני' דחל דין נותר צורה ואף דאי"ח כמת על נותר כזה שלא קרבו מפיריו אבל פסול נותר חל עליו וטעון שריפה וממילא דגם לר"ש גזיה"כ הוא אעפ"י דס"ל דאין איסור תע"א דחל פסול נותר על שארי פסולין לגבי דין שריפה וא"ש

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה