אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן כז

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כז

סימן כו

בענין פיגול דבעי קרבו כל מתיריו

א

ע"ד מה שהביא ספיקו של המל"מ בהא דבעינן בפיגול שיהי' קרבו כל מתיריו הוא רק לחייבו כרת אבל פסול מיהא הוי קודם הזריקה או דגם פסול נמי לא הוי ורק בקדשים לפני זריקה דאיכא בו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך והמל"מ העיר בסתירת הגמ' דמעילה ד"ה בחוץ למקומו דהואיל ומרצה לפגולין מזבחים דפ"ה הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו וידידי מעכ"ת שיחי' פלפל בחכמה בזה. ולכאורה ספיקו של המל"מ מבואר בד' רבותינו בעהתו"ס שפירשו בדהג"מ דמעילה ד"ג בתוד"ה א"ל בזריקה כלומר אין הפיגול נקבע עד שעת זריקה ובדהתו"ס שם קומץ פיגול וי"ל דדוקא לחייבו כרת אינו נקבע עד לאחר זריקה אבל שם פיגול חל משעת שחיטה כמו לענין מעילה ומשני כו' לעולם אין הפיגול חל עד שעת זריקה וכן בדהתו"ס ד"ד בד"ה והאמר אילפא וכיון דהש"ס מספקא להו בזה א"כ אין תימא הסתירה מזבחים וממעילה כ"כ ובזבחים קאמר הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו טעם ברור המספיק אפילו א"נ דגם פסול פיגול אין בו כ' והנה התו' בב"ק דע"ו תמהו מ"ט לא מהני פדיון בשחוטי חוץ בשעה שהיא מפרכסת וכו' דבשלמא פיגול שהוא בשריפה כו', ולכאורה צ"ע דהא לא מצינו פדיון רק לאיסור קדש ולא לאיסור אחר, והנה בשחו"ח נראה בשי' התוס' דהין בזה איסור מחודש ועי' בתוס' קדושין דנ"ז ד"ה מה שלי בשלך, ועי' במהר"ם שם דאעפ"י דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מ"מ איסור קודש שבו לא והדבר פשוט דהא לא גרע מפסוה"מ שאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים (ועי' בתוס' זבחים דס"ט בד"ה ר"י דלא תיחול איסור נבילה על איסור קדשים מבואר ג"כ דאיכא איסור קדשים בקדשים שמתו) וע"כ בשחוטי חוץ דאין בו רק איסור קדשים שפיר הקשו דליהני פדיון בשפה קדשים.

אבל פיגול דהוא איסור מחודש משום פיסולו בקודש במאי יפקע ובילדותי בוולאוין שמעתי מאלופי ומיודעי הגאון מרה חיים שליט"א האבד"ק בריסק שתמה בזה ודאיתי בספר פסקי הלכות שהרגיש בזה, ונראה דטעמם דכיון דפיגול כלל כ"ו שלא קרבו כל מתיריו וגם יכול לפדותו להפקיע איסור קדשים שבו ולא שייך עוד מתירים לקדשים שנפדו וממילא דאין כאן פיגול ורק קדשים לפני זריקה דאסור משום לא תוכל לאכול בשעריך וכיון שנפדה ואין כאן משום קדשים מפילא דניתר לגמרי ומבואר מדהתו"ס דאין כאן משום פסול פיגול קודם זריקה קודם שקרבו כל מתיריו אולם מקושית הש"ס בזבחים דמ"ב מכרי כרת לא מחייב עד שקרבו כל מתיריו והא כיון דחשיב בי' בפנים פסולה כו' ודייק הגמרא בלישנא מכדי כרת לא מחייב היינו דרק כרת אינו חייב אבל כאן דחשיב בי' בפנים פסולה דעכ"פ נפסלה הזאה ועוד דאל"כ אין מקום לקושית הש"ס כלל דכ"ז דלא חל עליו שם פסול דפיגול הרי שפיר קא אדי ומכ"ת השכיל בזה לחדש דזהו תירוצו של רב דלפיגול מרצה וז"א דבמאי פליג רבה דמשני בד' פרים ובד' שעירים.

דכיון דהדבר יתהפך כחומר חותם דאי מיא בעלמא דאינו מרצה ממילא דלא הוי פיגול ובדין שירצה וכמש"כ התוס' בב"מ ד"ל דלהכי נפסלה הפרה דא"נ דלא נפסלה שוב הוי ניחותא דבעלים וכיו"ב בכמה מקומות ובודאי א"א לבטל את הפיגול משום שהוא פיגול, ונראה מפשטות הש"ס דכיון דחשיב בפנים פסולה מיד, אף שלא קרבו כל מתיריו וע"כ מקשה דהא כי מדי מיא בעלמא כיון דנקבע הפסול מיד ואיך חייב כרת אח"כ ואי"ל דבהכי חייב רחמנא דהא קושית הגמ' הוא רק בחצי מתיר כמש"כ רש"י ותוס', א"כ אין ראי' מגזה"כ דפיגול דיקוים במתיר שלם.

וסבור היתי לומר דשאני פיגול בחצי מתיר דניהי דלא קרב המתיר השלם ולא חל הפיגול מ"מ ניהו דלא אסר לה לא שרי ועל מה שנוגע להצטרפות מתנה זו שהוא המתיר גופא מהני לפסול (ושי' הרמב"ם דאע"ג דאין מפגלין בחצי מתיר מ"מ פסול מיהא הוי, ועי' בזבחים מ"א בתוד"ה ממאי דזה אינו אלא מדרבנן ואכ"מ) ולהכי דקדק הגמ' והא כיון דחשיב בפנים פסולה כמאן דמי היינו דנהי דלא חל הפיגול אבל כמאן דלא אדי דמי וא"א לחשוב שנעשה חצי המתיר בהכשרו ואין זה הזאה. אבל מדרש"י ותוס' שנדחקו בקושית הגמ' דמ"ש מפיגול בשחיטה ע"מ לרוק ושארי פיגול אינו נראה כן דא"כ ל"ה מזם לקושיתם דבפיגול בשחיטה דלא חשיב הפיגול כלל ולא נקבע הפסל רק עד שיתפגל ולא שיך להקשות דהא מדי מיא בעלמא משא"כ בחצי מתיר שנפסל מיד ומדבריהם נראה דאין חילוק בדין כ"ו שלא קרבו מתיריו ומשמע דגם במתיר שלם נפסל מיד.

ג' והנראה בזה דלכאורה יש להפיר אם נימא כמו שצידד המל"מ דאין הפסול נקבע רק פד שעח זריקה וכמו שמבואר מדהתוס' דמעילה לפ"מ דמשני לה בזריקה מהא דזבחים דכ"ט מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה כו' ר"י הוא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין והא הוי התראת ספק ג"כ שמא לא יזרוק הדם ובפרט דאסור לזרוק משום פיגול וכדאמרו בחולין דפ"א דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וה"ל התראת ספק דאם לא יזרוק הדם ולא יקרבו מתיריו הא אין בזה משום פיגול וסתמא אמר מחשב בקדשים בפיגול לשחיטה והולכה וקבלה ולאו דוקא בזריקה ודוחק לומר דבשלא לשמה קאי דלא בעינן קרבו מתיריו ונצטרך לומר דוקא בפסח וחטאת דאלו בשארי זבחים הא כשרים ורק שלא עלו לבעלים לשם חובה ובריש מנחות ד"ב ד"ה נדבה פירש"י משום שתהא זביחה לשם שלמים משמע דליכא לא יחשב ובריש זבחים ב' מבואר בפירש"י דאיכא לא יחשב וכבר הרגישו בזה, וילע"י עפמש"כ הרמב"ם דהמחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה הרי הוא כמטיל מום לפ"ז לפ"מ דמיבע"ל במנחות בדפ"ה בעי רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בע"מ וע"כ במנחות ל"ש בע"מ ל"ש לא יחשב, אולם לפי טעם הרמב"ם דהרי הוא כמטיל מום נראה דוקא מחשבה הפוסלת את הקרבן דמטיל מום איכא לא יחשב משא"כ במחשבה שאינה פוסלת רק שלא עלו לבעלים לשם חובה ועי' בתח"ס חחו"מ בהשמטות סי' ר"ד שכ"כ ועוד יל"ד בזה דמיירי בפיגול בד' השמ"ק בב"מ דמ"ג יעושה"ט.

והנראה ליישב דניהו דקביעות הפיגול אינו אלא משעת זריקה, ולא נפסל לפני הרצאה מ"מ עובר הוא על המחשבה שאינה נכונה משום לאו דלא יחשב למש"כ הרמב"ם דהרי היא כמטיל מום וסוף סוף הרי הוא פוסל במחשבתו את הקרבן שלא יהא נראה להרצאה, וזהו גדר העבירה שאמרה תורה לא יחשב מחשבת הפסול בעבודת הקרבן לפני הרצאה ואעפ"י שתנאי הותנה שאי"ח משום פיגול ושלא נקבעה פסול הפיגול לפני הרצאה. אבל העובר עבר על לאו דלא יחשב שחישב מחשבת הפסול. שעי"ז אינה נראה להרצאה והגזיה"כ דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול אינו אלא על חיוב וקביעות פסול פיגול אבל לא על עבירת הלאו דלא יחשב דתמיד מחשבת הפסול קודם, ופ"ז ליכא מיעוטא שאינו עובר ד ואם הנחה זו צודקת יש מקום לחדש עוד לפמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשים דכל קרבן שנפסל במחשבה האוכל כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה לפי שנעשה בו מעשה תיעוב מחשבת פסול הבאה בעבירה וא"כ כיון דעבר על לאו דלא יחשב משעת המחשבה הרי נעשה בו מעשה תיעוב מחשבת פסול ואי"ר עוד לקרבן משום ל"ת כ"ת, וא"כ אע"פ דקרא דלא ירצה הוא בחוץ לזמנו ובחוץ למקומו ובעינן הרצאה ולא נקבע עצם פסול דפיגול כהוטל מום בידים דמי שנעשה בו מעשה תיעוב מתשבת פיסול ואסור משום ל"ת כ"ת.

וא"כ כיון שנפסל משום תיעוב הרי הוא עובר. ג"כ משום לאו דל"י כי קודש הוא דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לאו על אכילתו. ונפ"מ אי חל הפיגול אי לאו הוא רק לענין מלקות דל"י כי קודש למדס"ל לאו שבכללות אין לוקין למש"כ התוס' במכות די"ח (פי' פסחים כ"ד וזבחים דע"ח) דכל היכא דגביה כתיבא לוקין וכ"ה שי' הרמב"ם בסה"פ דלוקין בפיגול משום דהעונש כתיבא גביה ונראה דגם בחוץ למקומו הדין כן. ועי' ברמב"ם משום דבעיקר פיגול כתיב העונש) וכ"ז אי נקבע בו פסול פיגול, אבל אם הפיגול לא חלה עליו ורק לפי שנעשה בו מעשה תיעוב.

וא"כ משום ל"י כי קודש הוא הוי לאו שבכללות (ועי' בבה"ז בסוף מנחות שהקשה מ"ט לא ילקה שתים) ולמדס"ל לאו שבכללות לוקין אין נפ"מ בזה כלל גם לענין לאו דל"י כי קודש הוא דבכל אופן לוקה ע"ז. כיון דפסול משום התיעוב, והנה הך דרשא דלא תאכל כל תועבה שפסק הרמב"ם לענין מטיל מום בידים ולכל קרבן שנפסל במחשבה אינה אליבא דכו"ע, ועיין בתוס' בכורות דל"ד בד"ה הצורם מה שהביא מן הספרי, ולפ"ז י"ל דריו"ח לא ס"ל ובחוץ למקומו בעינן ג"כ הרצאה ומתחלה לא נפסל משום התיעוב וע"כ אמר במעילה ד"ו דעושה שיריים הואיל ומרצה לפיגולו ור"י בזבחים דפ"ה אמר הואיל ואיתקש המספיק לכולהו תנאי ולפי המבואר בע"ז דס"ו דר"מ אמר כל האיסורין מצטרפין זע"ז משום לא תאכל כל תועבה ושוב בכל האיסורים איכא הלאו דתועבה ובודאי דגם במחשבת פסול דלא יחשב שייכת התועבה שפיר מקשה הש"ם בזבחים דמ"ב אליבי' מכדי כיון דחשיב לה בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי והתוס' בב"ק דט"ו הא לא ס"ל דל"ת כ"ת שנדחקו מ"ט לא מהני פדיון בשחוטי חוץ ובפיגול וע"כ לא נפסלה משום פיגול מקודם).

ה) ועפ"ז יש להוסיף ע"ד הפלפול וליישב בזה קושית התוס' בחולין דל"ט הא מקמי' דשמעה מריו"ח הא לבתר דשמעה מריו"ח שתמהו וכי מה תירוץ הוא זה וכי לא ידע ר"ל המשנה מקודם, דלכאורה קשה בק"ו דר' יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין כו', לפמש"כ הר"ן והרשב"א בנדרים דל"ו אהא דמהני פיגול הכהן דאע"פ דאין אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אסרה ולהכי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד העושה מעשה משא"כ הבעלים שאינו עושה מעשה. איך יאסור דבר שא"ש משא"כ בחולין בחוץ דהוא הבעלים שלו בדין שיאסור במחשבתו, וראיתי בספר נחלת יעקב להנתיבות שפלפל בקושיא זו דצ"ל דקו"ח דר"י הוא מקדשים קלים וס"ל כריוה"ג דממון בעלים.

א"כ בדין שיכול לאסור גם בקדשים וכמבואר בזבחים דקי"ד אבל הא אמרו כי אמר ריה"ג מחיים. אבל לאחר שחיטה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו והא אין הפיגול חל עד שקרבו מתיריו וא"כ אין בידו לאסור לכשיצא מרשותו כיון דאין הפיגול חל מיד וצ"ל דקו"ח דר"י הוא משלא לשמה דלא בעינן קרבו מתיריו, וא"ש מה דמקשה פנים לר"ל והרגישו בזה רש"י ותוס' דילמא מיירי בפיגול, ולפ"ז א"ש דע"כ בשלא לשמה קא מיירי ומוכרח דמחשבין מעבודה לעבודה וכ"ז אי נימא דאין הפיגול חל כלל קודם שקרבו כל מתיריו. אבל א"נ דגם פסול פיגול חל קודם שקרבו מתיריו אלא שאין חייב כרת מקודם שוב אין ראי' ממשנתינו די"ל דמיירי בפיגול, והנה מדאמר ריו"ח אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו מוכח מריו"ח דלא נפסל גם בחוץ למקומו קודם.

וע"כ אמר שפיר הא מקמי' דשממי' ר"ל מריו"ח איבעי זו דפסול מהו שיעשה שיריים דאיבעיא ר"ל מר"י והא לבתר דשמעי' ומוכח דמשנתינו מיירי בשלא לשמה, ולדברי הרמב"ם דס"ל דפסול משום לא תאכל כל תועבה י"ל עיקר קושית הר"ן והרשב"א בפיגול דשאני פיגול דאע"פ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הא בזה דעבר על לא יחשב ונעשה התיעוב ממילא נאסר הואיל ונעבדה בה עבירה וכיו"ב שיטת הרמב"ם בנעבד

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה