אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כו · ה
אולם לכאורה קשה דהרי מפורש בש"ס דכל שאינו פסול בגופו טעון עיבור צורה כמו בדם ובבעלים והפירוש דעיבור צורה היינו שיפסול בלינה וטעון שריפה כמו נותר כמו שפירש"י אלמא דגם בזבח פסול מהני עיבור צורה והוי נותר ולהר"ח בפסחים שפירש עבור צורה שיושחת הבשר א"ש וע"ע בפסחים דט"ו בתוד"ה ולד אבל רש"י הא פירש שם שילין ויהי' נותר ובספק דפסול טומאה א"ש דהוי נותר שמא הוי טהור ומהני פסול לינה, וחכם אחד העירני מהא דפסחים דל"ד למ"ד דגם פיגול טעון עיבור צורה הא פיגול ונותר לא משכח"ל, אולם למ"ד דגם פיגול טעון עיבור צורה מבואר בפסחים דע"ג דהוא גזיה"כ דיליף עין עון מנותר יעו"ש.
אבל משארי פסולים יקשה ודוח"ל דעיבור צורה מהני דל"ה עוד בזיון קדשים כיון דטהורים וכשרים שנתותרו נשרפים אבל הא מפשטות דרש"י מבואר שם דצריך שריפה מדין נותר הרי מוכרח מזה דאף דאי"ח על פסולים משום נותר אבל טעון שריפה וקשה מגיה"נ דאינו טעון שריפה אבל נראה לחלק בזה דדוקא בגיה"נ שאינו ראוי בשום פעם לאכילה ולא קרינן בי' ולא תותירו אינו טעון שריפה דדמי לעצמות דלאו בר אכילה הוא ול"ש בו נותר, אבל בפסול במקרה בין בפסול בגופו כמו פיגול או שלא בגופו כמו נשפך הדם וכיו"ב דהבשר מצד עצמו ראוי לאכילה אלא שנפסל בזה ניהו דאי"ח משום נותר כמו דליכא נותר בפיגול שלא ניתר ע"י זריקה כמבואר בתוספתא זבחים פ"ה ובכריתות שם אבל מ"מ נפסל בלינה ויש בו פסול נותר ומהני בו עיבור צורה, שו"ר בתוס' פסחים דפ"ה בד"ה בשלמא בתוך הדבור א"נ הו"א אפילו כשיהי' נותר לא ישרף דנותר שהי' ראוי לאכילה קודם שנתותרו דוקא ישרף כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו יעו"ש ולפי המסקנא הרי גלי קרא או מסברא ידעינן דטעון עיבור צורה ומהני למשוי נותר לשריפה, ובזה יובן ג"כ הא דחולין שם דאא"ב ספוקי מספק"ל שפיר וכמו שפירש"י ותרווייהו בעי שריפה דלכל חד מספקינן לי' בהיתירא והוי נותר יעו"ש, ולכאורה קשה הרי מספיקא אסור הגיד בין של ימין בין של שמאל ואינו ראוי לאכילה מספק ולא קרינן בי' לא תותירו ולזה העירני גיסי הרה"ג מוהר"י קאסאווסקי שיחי', ולמש"כ א"ש דמאי דאסור הגיד מספק הוי כשארי איסורים ופסולים שאינו מונע הדין דשריפה ורק בגיה"נ שהוא אסור בבירור מצד עצמו ואי"ר לאכילה ומעולם לא נקבע עליו מצות אכילה ולאו דלא תותירו דמי לעצמות משא"כ באיסור צדדי במקרה לפי שנתערב באיסור או שלא נדע דינו הוי כשארי פסולים שיש בו פסול לינה ובעי שריפה וא"ש בפשיטות.
ולפ"ז מזה סייעתא להצל"ח שהרי בפסולים ובספק גיה"נ דבעי שריפה אף שאי"ר לאכילה ואין בהם כרת דנותר והרי כללא כייל שכל דליכא בל תותירו אין בו שריפה וכיון דמוכרח דאיכא בהו מצות שריפה יש בהו ג"כ לאו דלא תותירו ויש לחלק קצת דאפשר דכללא דרש"י הוא דוקא על גיה"נ שמצד עצמותו אי"ר לאכילה ודמי לעצמות דלשדינהו משא"כ בפסולים ואסורים אפשר דאעפ"י שיש בו מצות שריפה דנותר מ"מ בל תותירו ליכא כיון שאי"ר לאכילה ודוחק ו' וראיתי במנחת חינוך מצוה קמ"ב שתמה ע"ד הצל"ח דאיכא בל תותירו אף בפסולים מהא דמבואר בש"ם דכל שפסולו בגופו ישרף בדם ובפסולים תעובר צורתו ולמה יעבור אל"ת ולא ישרף מיד וכן מדהרמב"ם דקדשים שנפסלו מספק טעון עיבור נורה והאיך מספק שמא אינו פסול ימתין ולא ישרפנו ויעבור על לאו דבל תותירו אעכצ"ל דבפסול אי"ע משום בל תותירו ולהכי גם בפסול מספק אינו עובר דהתורה לא אסרה אלא במידי דבר אכילה אכילת מזבח או אכילת אדם וזה שאינו ראוי הו"ל כמו עצמות וגידין יעו"ש שהאריך בזה ותמיהני על המנח"ח שהרכיב שני ענינים פסולים ואיסורים ופסולים מספק לגידין ועצמות ולא שם עין לסוגיא ערוכה דחולין דמבואר דאי ספוקי מספק"ל אי נוהג בשל ימין הוי נותר ובעי שריפה וממילא דאסור להותיר מה שאסור מספק ויש בו דין נותר ולא אמרינן דהוי כגידין ועצמות כיון שאי"ר לאכילה וא"כ גם א"נ דפסולים אין בו דין נותר ומותר להותיר קשה איך מותר לעבור על בל תותירו בפסולים מספק ועכצ"ל כיון דאנוס הוא ואסור לשרוף מספק וכן בדם ובבעלים דטעון עיבור צורה ואסור לשרוף ומשה"ק המנח"ח שם מאיבעי דזבחים ק"ד לינה מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים אי אמרינן כי מהני לינה בבשר דבר אכילה, אבל הנהו לאו בר אכילה נינהו לא א"ד לא שייך כו' הרי איבעי בש"ם ולא איפשיטא אי יש בל ילין ולדברי הצל"ח כמו בפסולין כיון דמצותו בשריפה אף שאין בהם אכילת אדם ומזבח יש בל ילין ה"ה בפרים ושעירים הנשרפים בפשוטו נראה לחלק דדוקא במה ששייך פסול לינה ויש עליו דין נותר כמו בפסולין דיש בה עיבור צורה וחייל עלה דין נותר וטעון שריפה מצד נותר שייך לאו דבל ילין לקיים מצותו מיד שלא להביאו לידי פסול נותר משא"כ בפרים הנשרפים אי אמרינן דלא מהני בהו לינה ואינם נפסלים בלינה מהכ"ת יעבור עליהם בלאו דלא ילין ולדברי המנח"ח יותר הי"ל להקשות מאי איבע"ל להש"ס הרי בפסולין שאין בהם אכילת אדם ואכילת מזבח כמו דם ובעלים ואפי"ה שייך בהו עיבור צורה ונפסלים בלינה כמ"כ פרים ושעירים הנשרפים אעפ"י שאין בהם אכילת אדם ואכילת מזבח יפסלו בלינה אעכצ"ל דשאני פסולין כיון דעיקר הי' עומדת לאכילת אדם או לאכילת מזבח רק שנפסלו, משא"כ בפרים ושעירים הנשרפים שלא היו עומדים מעולם לאכילת אדם או לאכילת מזבח אינם נפסלים בלינה ודמי לעצמות וגיה"נ שאין בהם דין נותר ולאו דלא תותירו משום שלא היו עומדים מעולם לאכילה וכיון שאין בהם פסול לינה בהם בל תותירו והמנחת חינוך לשיטתו דעל פסולים לא חל כלל דין נותר וכתב במצוה קמ"ג בדין שריפת נותר דקדשים שנפסלו ולנו נשרפין בלילה כדין פסוהמ"ק ולא כדין נותר משום דנותר לא חל על פסולין כש"ס דכריתות, וכ"כ במצוה ז' ח' דקדשים שנפסלו מדאורייתא קודם שנעשה נותר לא חל עליו כלל דין נותר ואין בו מצות שריפה כלל ודייק כן מלשון רש"י בחולין דצ"א בשמנו של גיד דכיון דמותר מן התורה חל איסור נותר עליו אבל באסור מן התורה לא חל כלל איסור נותר וא"צ שריפה כעצמות וגידין וקרנים יעו"ש.
אבל הדברים טעות הם בידו כמשנ"ת שהרי מפורש שנינו דכל שאינו פסול בגופו טעון עיבור צורה וכמו שפירש"י בפסחים דל"ד ובכמה מקומות דנעשה נותר וטעון שריפה הרי דחל איסור נותר ומצותו בשריפה, וכמו שכתבו התוספות פסחים דפ"ב בד"ה בשלמא. ולא דמי לשמנו של גיד דאלו הי' אסור מן התורה ולא הי' עומד מעולם לאכילה כגיה"נ ודמי לגידין ועצמות כמשנת"ל וכיון דחל עליו דין נותר בודאי מצותו בשריפה ביום כשארי נותר וז"ת. ומשה"ק עוד המנח"ח ע"ד הצל"ח ממש"כ הרמב"ם פי"ט מהל' פסוהמ"ק גבי פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו מספק ויראה לי דא"צ להמתין עד שיעובר צורתם הואיל והם עומדים לשריפה כו' נראה מדברי הרמב"ם שא"צ להמתין שאין חיוב להמתין, אבל אם רוצה להמתין הרשות בידו, ולמה יהי' רשות להמתין כיון דהוי ספק לאו כיון דהוא איבעי בש"ס והא בזיון קדשים אין כאן ורשאי לשרוף ממילא דאסור להמתין ועובר על בל תותירו עכת"ד, נראה דבאמת דברי הרמב"ם שכתב דא"צ להמתין עד שיעובר צורתם צ"ע דאיזה עיבור צורה שייך בפרים ושעירים הנשרפים לפי הך צד דאינם נפסלים בלינה, שו"מ שהמנח"ח הרגיש בזה במקום אחר, ובפרט דהרמב"ם מנה בתוך הנפסלים גם לינה ומאי יועיל עבור צורה בפרים ושעירים הנשרפים שלנו, דאם אין לינה מועלת מה יועיל עיבור צורה, וצ"ל דהרמב"ם קאי אשארא אבל גם באינך עיבור צורה לא יועיל רק מספק ואם נימא דכל שיש בו ספק א"א לשורפו לא יועיל עיבור צורה כלל ולמ"ל להרמב"ם לומר בטעם הואיל ועומדים לשריפה תיפ"ל שלא יועיל כלל עיבור צורה ועכצ"ל בד' הרמב"ם דהו"א דאעפ"י שאינם נפסלים בלינה צריך בזה עיבור צורה של קלקול הבשר וכמו שפי' הר"ח בפסחים בכמה מקומות שיושחת הבשר וכן פי' הרמב"ם בפירוש המשניות בפסחים בפ' כיצד צולין עד שיתעפש הבשר ויושחת עיי"ש.
וע"כ פ' הרמב"ם שא"צ להמתין היינו אף אם הוא קרוב להתקלקל בו ביום ואין כאן בל תותירו ורשאי להמתין בכ"ז א"צ להמתין ושורפו מיד וצ"ע. ובעיקר הדקדוק בלשון הרמב"ם שא"צ להמתין י"ל בפשוטו דעיקר דינא קאמר שאין כאן דין עיבור צורה וממילא דמחויב לשורפו מיד כמש"כ הרמב"ם בתחלה בהלכה ב' דקרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד דלד' הצל"ח הכונה דאסור להמתין משום בל תותירו איך שיהי' בחידוש דין הצל"ח, אי בפסולין ישנו בל תותירו גם אם נאמר דליכא בל תותירו דלא כהצל"ח נתבאר. דמ"מ פסול נותר ישנו גם בפסולין וחל עליו הדין דשריפת נותר, ולפי"ז בפיגול שנתותר מתחלה ואח"כ העלן ע"ג מזבח כמו דפקע פגולו היינו כמו כן פקע איסור נותר כיון דחל עליו פסול נותר מתחלה אעפ"י שאי"ח כרת עליו, מ"מ הא יש בו פסול נותר ושפיר פקע הדין דנותר ואולי יש לחלק דדוקא בפסולין שאינן בגופו רק בדם ובבעלים הטעונים עיבור צורה וע"י מה שנתותר נתחדש פסול בגופו משא"כ בפיגול שפסולו בגופו ואין לנותר מה לחדש בפסולו אין נותר חל עליו ולמ"ד בפסחים דפיגול טעון עיבור צורה מגזיה"כ בודאי דמהני עבור צורה לפסול נותר, אבל הא לא קיי"ל כותי' דפיגול אינו טעון עיבור צורה ממילא דאפשר דאינו חל עליו פסול נותר.
אולם זה אינו דהא להדיא שנינו במעילה ד"ו אימורי קדשי קלים שיצאו לפני זריקת דמים כו. רע"ק אמר מועלין בהן וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' פסוהמ"ק הרי מפורש דחל דין נותר על יוצא דהוי פסול הגוף ואינו טעון עיבור צרה וכמבואר בפסחים דפ"ב ומוכח גם לשי' הר"ח דעיבור צורה היינו השחתת הבשר ואין ראי' מעיבור צורה דחל פסול נותר על שארי פסולין אבל מהא דחל נותר על יוצא מפורש דגם בפסולין חל נותר גם לחייבו כרת ורק על פיגול ליכא כרת דנותר משום שלא נרצה כלל כמש"כ הרמב"ם משא"כ על יוצא חל פיגול ונותר גם לחייבו כרת.