אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כה
בענין תוך כדי דבור בהקדש
א
הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' א' כתב האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוין דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בקדשים ואפילו בתוכ"ד ובפ"ב מהל' תמורה הלכה כ' אמר הר"ז תמורת עולה ותמורת שלמים אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימים ואם לא נתכוין מתחלה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוכ"ד אין תופסין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד עכ"ל ושיטת הרמב"ם תמוה כמו שהתפלא ע"ז הש"ך בסי' רנ"ה מש"ס ערוך בפ' מרובה דע"ג דפליגי רבנן ור' יוסי בתוכ"ד דעדות אי כדבור דמי דפריך התם וסבר ר' יוסי' תוכ"ד כדבור דמי והתנן הר"ז תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עילה וכו' אמרי תרי תוכ"ד הוי כו' הרי להדיא דהקדש ומימר דינו כשאר דברים דהרי הש"ס משוה בהדיא להדדי ומקשה ממימר לעדות ומה"ט דחה הש"ך שיטת הרמב"ם מהלכה
ב
והנה ק"ל בדברי הגמ' דמקשה מתמורה לעדות דלמא ס"ל לר' יוסי תוכ"ד כדבור דמי אולם בתמורה מטעם אחר קאתי עלה דאף דחזר ואמר תמורת שלמים י"ל דאינו חוזר לגמרי ממה שאמר בתחלה הר"ז תמורת עולה אלא שרצונו שתהי' חצי' עולה וחצי' שלמים דנמלך הוא באופן שנתכוין מתחלה שיהי' חצי עולה וחצי' שלמים ואם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימים אבל אם נמלך באופן זה שתהי' חצי' שלמים וחצי' עולה הר"ז תמורת עולה דכיון דאינו חוזר לגמרי ועדיין נשאר בדבורו הראשין גם אחר חזרה שתהי' חצי' תמורת עולה שוב פשטה קדושה בכולה והרי היא כולה עולה (דאע"ג דבתמורה אין ממירין באברים מ"מ בחצי' כתבו התוס' בתמורה דנ"ו בד"ה מהו דתימא דאע"ג דאין ממירין באברים בחצי מודה וכן נראה שיטת הרמב"ם בפ"ג מהל' תמורה באומר חצי בהמה זו תמורה וחצי' מעשר ועוד דהא לר"י קיימינן ור"י ס"ל במשנה דתמורה ד"י דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתי') וניהו דתוכ"ד יכול לחזור אבל בכאן שאינו חוזר לגמרי מדבורו הראשון ועדיין נשאר בדבורו הראשון לגבי חצי' ממילה פשטה קדושה בכולה ולכן דוקא אם נתכוין מתחלה לכך דבריו קיימין דהרי הוא כאומר חצי' תמורת עולה וחצי' תמורת שלמים דל"ש בזה לומר פשטה קדושה בכולה דהא נתכוין לעולה ולשלמים בב"א אבל בנמלך הר"ז דומה לאמר מתחלה שתהא חצי' עולה לבד ותוכ"ד אמר שתהא חצי' השנית שלמים דלא מהני דפשטה קדושה בכולה (ואי"ל עפ"י המבואר בנזיר ד"ט דמדס"ל אין שאלה בנזירות אין חזרה בתוכ"ד הרי דתוכ"ד הוא ענין שאלה ונעקר מעיקרו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות הל' י"ז וז"ל ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה וכיון דתוכ"ד הוא ענין שאלה וטעות י"ל דיש בו ג"כ ענין הותר מקצתו הותר כולו וכיון דחזר ממקצת הדבור הראשון ממחצה בטל כל הדבור אבל באמת זה אינו דהא בתמורה אין שאלה כלל ואנן בתמורה קא עסקינן והש"ס רוצה להוכיח דגם בתמורה יכול לחזור תוכ"ד ועי' בקצוה"ח סי' רנ"ה אם לא שנאמר שהש"ס מפרש דאם נמלך היינו שחוזר לגמרי מההקדש הראשון ולכן מקשה מדר"י אדר"י אבל מ"מ מנ"ל לפרש כן ולהקשות).
ג
ונראה דבאמת משונה תוכ"ד דעדות שהוזמו על הטביחה דלר"י בטל גם שהעידו על הגניבה דניהו דנפסל למפרע משעה שהעידו על הטביחה אבל מהיכי תיתי שיפסלו גם קודם שהעידו עדות שקר מה שהעידו תוכ"ד על הגניבה וככר הרגישו בזה והעמודי אור בסי' צ"ט יצא לחדש דכיון דעדים יכולים לחזור תוכ"ד א"כ החלט דעתם נגמר אחר כ"ד ואימתי מתברר אמיתת דעתם כשלא חזרו לעקור עדותם וא"כ אי נפסלו תוכ"ד ע"י חלול שבת וכיוצא בו בטלה עדותן לפי שעיקר חלות עדותן הוא לאחר כ"ד ולהכי כיון שהוזמו על הטביחה תכ"ד דעדות גניבה ועד זומם למפרע הוא נפסל בטל גם עדות הגניבה ומסתפק לפ"ז אם נשתטה או מת תוכ"ד אם עדותו קיימת יעו"ש ולד' העמו"א א"ש קושית התוס' דמדמה תמורה לעדות דהא חזינן בעדות דלא חל כלל תוכ"ד לפי שבידו לחזור ולהכי גם בתמורת עולה ושלמים כיון דבתוכ"ד לא חל כלל משום שבידו לחזור לגמרי ממילא דגם מחציו יכול לחזור ול"ש לומר דפשטה קדושה בכולה משום קדושת חציו דהא בתוכ"ד לא חל ההקדש אולם באמת דברי העמו"א בביאור הסוגיא תמוהים ואין דבהיו מספיקים דמכיון דעדות העדים חל רק אחר כ"ד אם כן גם עדותם של הטביחה חלה ג"כ אחר כ"ד כמבואר בתוס' שם א"כ עדיין תמוה הרי אז כבר כלה התוכ"ד של גניבה ואיך יופסלו למפרע וצ"ל ליישב בדוחק לפי דבריו דמה שהוסיף חטא על פשע להעיד עדות שקר על הטביחה אף שלא נפסל עדיין מ"מ מהני לגרוע עדותו של גניבה כיון שא"א לקיים עדותו בזה שלא חזר בו תוכ"ד שהרי הוסיף ברשעו אבל ז"א דכיון דיכול לחזור אין זה רשע של עדות שקר, וסבור הייתי לומר לפי דבריו דתוכ"ד מתלי תלי אם לא בא השתנות ואיזה דבר הגורם לפסול חל משעת הגדה דודאי פשוט דתוכ"ד חל למפרע משעת הנדה דאם הקדיש גם הוכ"ד אסור ליהנות מן ההקדש וכן במו"מ אם קנה חפץ ומכר לאחר תוכ"ד אם לא חזר המוכר הראשון חל מכירת הלוקח (אלא דיש לדון בזה דחשוב אינו ברשותו דהרי המוכר הראשון יכול לחזור בו) וע"כ צריכים לומר דתכ"ד אם רק נתקיים הדבור לבסוף שלא נולד שום השתנות ודאי חל למפרע משעת הגדה אבל אם נולדה השתנות בתכ"ד באופן שאי אפשר שוב להעדות לחול באותה שעה שוב גם למפרע אינו חל ובטל מעיקרו ולהכי בעדות טביחה דהעדות מצד עצמה לא נולד בו התהוות חדשה והשתנות לולא הזמת גוף עדותן חל איפא למפרע ונמצא דלמפרע עברו עדות שקר עוד בשעת הגדה דתכ"ד חל למפרע ונפסל למפרע משא"כ בעדות של גניבה דבא השתנות מצד אחר בהעדות דמכח מה שנפסלו למפרע על עדות הטביחה נולד השתנות בתכ"ד של הגדת גניבה שוב בטל עדותן דגניבה כיון דתכ"ד מתלי תלי ובתוכ"ד נפסלו ונולד השתנות בטל העדות מעיקרא
ד
אבל באמת חידוש העמ"א דבנפסל תוכ"ד בטל עדותו תמוה וממקומו הוא מוכרע דלא כדבריו שהרי מוקמינן לאביי דכשהעידו בב"א והוזמו שהעידו על הגניבה ועל הטביחה בב"א בתכ"ד ועי' בתוס' שם ובשימק"ו דלהכי אף כשהוזמו על הגניבה מכל מקום אף בתוכ"ד אם לא נפסלו וחל עדותן על הטביחה בב"א בתכ"ד ואם איתא לדעת העמודי אור דאין עדות חל רק אחר כ"ד ואם נפסל תוכ"ד בטל העדות אם כן תוכ"ד דטביחה הא חל עדות דגניבה וכבר נפסלו למפרע מאותה שעה ומה אם נפסלו ע"י עבירה תוכ"ד אחר העדות בטל העדות מכ"ש בזה שעברו העבירה דעדות שקר דגניבה לפני העדות דטביחה ורק שלא נפסלו לפי שהיו יכולים לחזור אבל כשכלה השיעור דתכ"ד דגניבה ונפסלו והוא עדיין בשיעור דתוכ"ד דטביחה (ורק שלא נפסלו לפי שהיו יכולים לחזור) א"כ יבטל עדותן דטביחה שהרי בתכ"ד דטביחה נפסלו מצד עדות שקר דגניבה הקודמת ואם נחזיק בסברתו ונאמר דאם נפסלו תוכ"ד נתבטלה עדותן אבל אין זה עדות פסולים ולהכי שפיר קאמר הש"ס דבטלו עדותן אבל אם הוזמו אח"כ חייבין דהכחשה תחלת הזמה וכמו שמחלק השימק"ו שם לר"י דס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ אם העידו בב"א והוזמו על הגניבה ועל הטביחה חייבין יע"ש דדוקא היכא דהעדים פסולים ליכא דין הזמה אבל היכא שרק עדותן נתבטלה אין זה אלא בגדר הכחשה והכחשה הוי תחלת הזמה, וה"נ אם נפסלו תכ"ד אין לקיים עדותן, אבל עכ"פ בשפה שיצאה העדות מפיהם כשרים היו אבל מ"מ מוכרח בזה בתוכ"ד אף היכא דלא בא שום השתנות לא נפסלו למפרע דהא הכא בעדות דגניבה לא בא השתנות מצד גוף העדות רק מכח מה שהוזמו ואפ"ה אמרינן דלא נפסלו למפרע כמבואר בש"ס הכא דלא נפסלו תכ"ד ועכצ"ל בזה דאף דתכ"ד חל למפרע בכל התורה אבל העדים לא נפסלו למפרע משעה שהעידו דסוף סוף תכ"ד היו יכולים לחזור ולא נגמרה עבירת עדות שקר באותה שעה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם בעדות טביחה לא נפסלו העדים רק אחר כ"ד ואז כלה תכ"ד של עדות גניבה ולמה תבטל עדות גניבה
ה
ועל כן נראה בפשט השמועה דהא דבטל עדות גניבה למפרע הוא מטעם עדות שבטלה מקצתה אע"ג דגם לרבא העדות בטל למפרע אלא שאין העדים נפסלים והשיטה מקובצת הרגיש בזה וכתב דלרבא אין הביטול והפיסול משעת העדות ובודאי דאין כונתו של השימק"ו דאין העדות מתבטלת למפרע דדבר זה לא ניתן להאמר אלא דכונתו דלאביי דס"ל דפסול למפרע שייך שפיר ענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דנתבטלה משום פסול שנפסלו העדים וכיון שנפסלו העדים בתוכ"ד נתבטלה כל העדות כגדר נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול וכמו שמשוה הראב"ד והרא"ש (בפ"ק דמכות סי' י"ג י"ד) גדר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לדין קרוב או פסולה והא דאמרינן דפלגינן דבורא כשמעיד על עצמו לפי שאינו בגדר עדות כדאמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר (ועי' במחנה אפרים ה' עדות סי' ג' שכ"כ) ולפיכך מה שנתבטלה העדות והעדים נפסלו מבטל כל העדות, אבל מה שנתבטלה העדות והעדים לא נפסלו אינו מבטל כל העדות ומאי דאיתכחש איתכחש ומאי דלא איתכחש לא איתכחש (וכ"כ השימק"ו בב"ב דל"א לחלק בשם הרשב"א דבהכחשה דאינם נפסלים ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועי' במחנה אפרים ה' עדות ס"ו) וזה נראה בכונת רש"י דאיפסלי אגניבה משום פסול עדות דטביחה דלפי שהוא בגדר פסול מתבטלת העדות לאביי משא"כ לרבא.
וזה מוכרח בפי' דהגמ' (ופ"ע בנתיבות סי' נ"ב ובשו"ת בית אפרים חתו"מ סי' נ"ז מש"כ בזה). והנה למש"כ דהא דמתבטלת העדות משום דתכ"ד נפסלו ונתבטלה עדותם אבל אי רק נתבטלה עדותן ולא נפסלו לרבא אינה מתבטלת כל המדות, א"כ לכאורה צ"ע גם לאביי דהרי מבואר בדהג"מ דתכ"ד דטביחה לא נפסלו כמו דאמר שהעידו בב"א והוזמו, וא"כ לכשהוזמו על הטביחה נפסלו אחר שיעור תכ"ד וכבר כלה אז שיעור דתכ"ד דגניבה וניהו דתכ"ד כדיבור דמי, אבל כיון דאין העדים נפסלים רק בגמר תכ"ד דטביחה ואין זה שיעור תוכ"ד דגניבה ניהו דעדותן מתבטלת משעת הגדה מ"מ כיון שאין זה בשיעור דתכ"ד, א"כ דמי לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ומ"מ אינה מתבטלת כל העדות וכמש"כ וראיתי שהשי"מ הרגיש בזה, ונראה דבזה צדקה הנחת העמו"א שאין העדות חלה רק בגמר תוכ"ד ולפיכך גם עדות דגניבה לא חלה רק לגמר דתכ"ד וע"כ לכשנפסלו אח"כ בעדות דטביחה בגמר דתוכ"ד דטביחה נתבטלה העדות דטביחה ונפסלו העדים תכ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וניהו שאין עדות העדים חלה רק אחר כ"ד ועדותם מתלי תלי לפי שיכולים לחזור, מ"מ אם נפסלו תכ"ד ע"י עבירה אינה מתבטלת העדות דהא בשפה שיצהה העדות מפיהם כשרים היו ולהכי כשהעידו על הגניבה והטביחה בב"א והוזמו חל עדותן דטביחה משום שלא נפסלו ע"י הזמת הגניבה לפי שהיו יכולים לחזור ובשעה שיצאה עדות הטביחה מפיהם כשרים הם אף שתוכ"ד דטביחה נפסלו ע"י הזמת הגניבה אינו פועל זה לבלי להניח שתחול עדות דטביחה.
אבל לענין פדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דדמי לדין קרוב או פסול דתוכ"ד של עדות הפסול מבטל עדות הכשרים ולהכי כשהוזמו על הטביחה בתוכ"ד של הגניבה כיון דעדות דגניבה מתלי תלי עד גמר תוכ"ד והתחלת עדות הטביחה וכשנפסל בעדות דטביחה הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף דהפסול דטביחה נגמרת אחר כ"ד של גניבה. בדעת הראב"ד בפ"ב מהל' עדות הל' ג' דבתוכ"ד מודה להרמב"ם דאם הוזמו העדים מקצתן דבטל כל העדות והוא מדין קרוב או פסול כיון דעד זומם למפרע הוא נפסל והא לפי המבואר בתוס' כתובות דל"ג ד"ה ניתר דנראה מדבריהם שאם יש הרבה כתי עדים וכל כת וכת העידו תוכ"ד של ראשון, וכולה אף כת ראשונה יכולים לחזור מעדותן תכ"ד של האחרונים כמו בב' עדים יכול הא' לחזור תכ"ד של השני.
וא"כ אם הוזמו עדות כת הראשונה ונפסלו למפרע מ"מ עדיין לא נפסלו באותה שעה כיון שהיו יכולים לחזור עד אחר כ"ד של אחרונים. וכמבואר בסוגין דכשהעידו על הגניבה והטביחה בב"א והוזמו שלא נפסלו בעדות הטביחה אף שהוזמו על הגניבה לפי שיכולים לחזור ולמש"כ א"ש דכיון דגם עדות הכשרים מתלי תלי מתבטל מדין קריב או פסול כמו שמשיה הרחב"ד בדין פלגינן דבורא דבקרובים לא פלגינן דבורא ודין אחד להם, א"כ מה"ט גם בדין קרוב או פסול חף שנפסל אח"כ בתכ"ד של עדות הכשרים, מ"מ כיון דעדית הפסול בטל ונפסל בתוכ"ד בטל גם עדות הכשרים.
אע"ג דבעדות כשרים שנפסלו תוכ"ד לא נתבטלו העדות למפרע מ"מ בצירוף מיבטל עדית הכשרים מדין נמצא ח' מהם קא"פ דהא בכ"מ צירוף הפסילים בתוכם של הכשרים מבטל עדות הכשרים דמעיקרא וה"נ אם נפסלו בתוכ"ד של הכשרים אף דהפסול חל אחר כ"ד מ"מ הא עדות הכשרים חלה ג"כ אחר כ"ד יש בזה דין נמצא החד מהם קא"פ כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כילה. אולם בפשוטו לק"מ קושיית בעהמ"ח דברי משפט דבב"ק הא מוכח דלר' יוסי אי תוכ"ד כדבור דמי מתבטל כל העדות מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והא דאמרו לכשהעידו בב"א והוזמו כ' השימק"ו בשם תוספת הרא"ש דתוכ"ד גורם להכשיר העדות כיון שיכולים לחזור ולא הוי פסולים ואם הוזמו אח"כ משלמים דהכחשה תחלת הזמה, אבל העדות מתבטל כמו בהוזמו על הטביחה יעו"ש וא"כ א"ש דברי הראב"ד דאף דכת ראשונה היו יכולים לחזור תוכ"ד של כת האחרונה נתבטל עדותם מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וראיתי בס' אמרי בינה חחו"מ סי' י"ז שהרגיש בזה, וגם תמה שם על דברי זקינו הגאון דהא מבואר במכות ד"ו אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוכ"ד ופירשו בתוס' דוקא אדין דעדים זוממים בהא דוקא כי העידו כולם בתוכ"ד דזה הוי עדות אחת דכיון דלא העידו אמת לא התחיל עדותן רק כשהעידו בבי"ד ואמאי נתבטל כל העדות לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל והא בשעה שהעידו לא הי' פסול ולמה לא יתקיימו עדותן של הכת השני' ועכצ"ל אף דלא נפסלו אלא מכאן ולהבא מ"מ כיון דנצטרפו יחד בהגדתן תוכ"ד ומקצתן רואין אלו את אלו ואיירי באופן דכת שני' אינה מכחשת או שרק מקצת ראו אלו את אלו וכמש"כ הריטב"א שם והוי ככת אחת ובטל העדות לגמרי וא"כ א"ש ד' הראב"ד דאע"פ דנפסלו אחר כ"ד מ"מ מתבטל ע"י הזמה אם העידו תוכ"ד זהו ת"ד.
ואם כי שאין הכרח כ"כ ממה שאמר רבא והוא שהעידו כולן תוכ"ד דאפ"ל דוקא על הדין דעד שיזומו כולם קאי דתוכ"ד מצטרפים לעדות אחת. אבל לענין דין הזמה אם הוזם אחד מהם לרבא אפשר דלא נתבטל כל העדות כיון דמכאן ולהבא הוא נפסל אבל מלשון המשנה במכות שם בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שפי עדיות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה, ומשמע דברישא היכא שנצטרפו בראי' והוי עדות אחת בטל ולהבא בטל העדות ומה"ט גם במאה בכה"ג בטל העדות וא"ש ד' הראב"ד דאם הגידו תוכ"ד נתבטל העדות אף הראשונים נפסלו אחר כ"ד.
ו
אלא דלפ"ז יש להקשות בהא דבב"ק דע"ב דמבואר דלרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והא לשי' הראב"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא לדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול כמבואר בירושלמי וא"ב גם לרבא יתבטל העדות כמו בדין הזמה דאם הוזם אחד מהם בטל כל העדות גם לרבא כמבואר במשנה דמכות וראיתי בבית אפרים חחו"מ סי' נ"ז שהרגיש בזה ונדחק לחלק בין צירוף קריב ופסול ובין עדות שבטלה מקנתה בטלה כולה, אולם באמת הא דאמרינן בב"ק דלר"י תוכ"ד כד"ד הוי עדות שבטלה מקנתה בטלה כולה לאו מדין צירוף קרוב או פסול הוא דהא ר' יוסי ס"ל במכות ד"ה במשנה בד"א בד"נ אבל בדיני ממונות תתקיים העדות ולית לי' לר"י צירוף קריב או פסול בד"מ ומ"מ ס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהוא סוג וגדר אחר באופן שנפסלו העדים ולהכי לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל ובשעת הגדת עדותו לא נפסל אע"פ דנתבטל העדות דמי להכחשה ומאי דאיתכחש איתכחש ומאי דלא איתכחש לא איתכחש ורק אם נתבטל תוכ"ד כדבור דמי אע"פ שנפסלו העדים אחר כ"ד של הטביחה מ"מ תוכ"ד העדות של הגניבה לא חל כלל והוי כעדות אחת וכיון שנתבטל עדות הטביחה נתבטל ג"כ עדות הגניבה, ונסתר מחמתו מה שחי' האחרונים הנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' מ"ה ובתשובת רעק"א דבעדות אשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה ב"כ דכיון דמדין קרוב או פסול עדותן בטילה.
והא בעדות אשה אין עדות פסול רק היכי דאיכא חשש משקר וצירוף פסול המשקר אינו מבטלו ולפמש"כ הרי מסוגיא דב"ק מבואר דלר"י דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ח"מ ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלמא אע"ג דאין צירוף קא"פ מבטל מ"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגרע מנמצא א' מהם קא"פ א"כ ה"ה בעדות אשה, ובשטתם י"ל דבקנס גם ר' יוסי מודה דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטלה למש"כ התוס' במכות ד"ו בטעמא דר"י דבד"מ דבשנים נמי כי נמצא א' מהם פסול אינו מבטל לגמרי את העדות דעכ"פ חייב שבועה א"כ בקנס דאין ע"א מועיל לשבועה דאין נשבעין על הקנסות דאלו הי' מודה הי' מיפטר (וכמבואר בירושלמי פ"ג דשבועות ומש"כ התוס' בב"ק דמ"א בד"ה מודה בקנס דאין סברא שלא יהא חשוב מרשיע את עצמו כונתם דאלו ל"ה חשוב מרשיע א"ע לכשהודה ממילא לכשיכחיש הי' מחויב שבועה אבל לפי האמת דזה חשוב מרשיע א"ע ליכא שבועה) דמי לד"נ ולמש"כ התוס' במכות ד"ו בעדות מיוחדת דל"ש משפט אחד משום דבד"מ מהני ע"א לחייבו שבועה א"כ בקנס בדין שלא יועיל עדות מיוחד והרי מבואר בב"ק דע"ד דדמי לד"מ ועי' בט"ז חו"מ סי' ל' ובקצוה"ח ובנתיבות שם וצ"ע.
אולם לפי המבואר בב"ק אליבא דר' יוסי דבכת אחת היינו בתוכ"ד עדותם בטלה לגמרי משמע אף לחייב את הגנב קרן והא לגבי קרן מהני ע"א לחייבו שבועה דלא מהני הודאה לפטור וממילא דלא שייך צירוף קרוב או פסול לבטל כל העדות א"כ תתקיים עדותם לחייב את הגנב קרן דבד"מ ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצ"ל לדבריהם דטעמא דר' יוסי לאו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא כמש"כ העמודי אור דהעדות חל אחר כ"ד וכיון שהוסיף חטא על פשע להעיד עדות שקר אף שלא נפסל תוכ"ד מ"מ מתבטל העדות והא וכשהעידו בב"א והוזמו היינו שלא נפסל תוכ"ד אבל הפדות בטילה אלא דהכחשה תחלת הזמה כש"כ השימק"ו אולם מד' הראשונים המובא כשימק"ו מבואר שזהו מטעם פדות שבטלה מקצתה (ועי' באחיעזר אה"ע סי' ה' מה שחילקתי בין ד"מ דבעי הגדה בבי"ד לאיסורים דלא בעי הגדה בבית דין ולמש"כ דלר' יוסי הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לאו מדין צירוף קרוב או פסול רק שזהו גדר אחר דעדות אחת שבטלה מקצתה בטלה כולה היכא שהביטול הי' מצד פסול ועכצ"ל דנפסל רק אחר כ"ד מ"מ כיון דעדות דגניבה תוכ"ד מיתלי תלי ולא חלה כלל לפיכך נתבטלה גם העדות דטביחה. ולפמש"כ דאף דפשט השמועה בב"ק הוא מדין עדות שבטלה מקצתה ב"כ מ"מ עכצ"ל דגם עדות תוכ"ד דגניבה לא חלה רק בגמר תוכ"ד, לפיכך כשנפסלו בגמר תוכ"ד דטביחה ובטלה עדות דטביחה אמרינן בטלה כולה וגם פדות דגניבה בטלה לפי דבתוכ"ד לא חל עדיין העדות וכמש"כ, וזהו דחדית לן הש"ס דפליגי ר"י ורבנן בתוכ"ד אי כדבור דמי היינו דתוכ"ד מתלי תלי עד לאחר כ"ד לא רק שיכול לחזור מהדבור ורק דגם מתלי תלי ולא חל כלל ואם נולד איזה ביטול ע"י צירוף עדות שנפסלו אח"כ או ע"י בטול ופסול מעדות אחרת של אותם עדים בטלה כולה, ועפי"ז יובן היטב קושית הש"ס וסבר ר"י תוכ"ד כדבור דמי, היינו דמתלי תלי ולא חל כלל א"כ באמר הר"ז תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה הרי דתמורת עולה חלה מיד, דאל"כ אמאי לא תחול תמורת שלמים. ואין לומר משום דכיון דאינו חוזר מחציו דתמורת עולה פשטה קדושה בכולה הא לא חלה כלל בתוכ"ד וכיון שנולד השתנות בדבר שנמלך ואמר שתהי' תמורת שלמים א"כ בטל ההקדש הראשון מעיקרא, ואי"ל משום דמה שאמר אח"כ תמורת שלמים ג"כ מתלי תלי ולא חלה תוכ"ד ושוב כלתה תוכ"ד מההקדש הראשון דז"א דהא בתמורת שלמים לא נולד שום השתנות בדבור הזה, והרי נתבאר דבכה"ג תוכ"ד למפרע חל, ולהכי למפרע תל תמורת שלמים בתוכ"ד של תמורת עולה שהרי לא תלה תמורת עולה כלל תוכ"ד אע"כ ס"ל לר"י, תכ"ד לאו כדיבור דמי וחל מיד ההקדש דתמורת עולה וה"ה בעדות ראוי שיחולו מיד עדותן של גניבה וזה דחדית לן הש"ס הדמיון מתוכ"ד דעדות לתמורה.
ח
ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהתעוררו הקצוה"ח סי' רנ"ה ובתשובת ושב הכהן להקשות דאמאי מקשה בב"ק מתמורה, דהא לפי המבואר בנזיר ד"ט בהריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה בש"א נזיר כו'. דב"ש לטעמייהו דס"ל דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות כו' הרי מבואר דתוכ"ד תלוי בדין שאלה וכיון דקיי"ל דאין נשאלין על התמורה גם תוכ"ד אין יכולים לחזור ולהכי בתמורה ס"ל לר"י דא"י לחזור (וכן הוא בירושלמי פ"ז דדמאי אמר הר"ז תרומה אפילו תוכ"ד אינו חוזר בו אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו ועי' במה"פ שמגיה שם במקום תרומה תמורה דהא על תרומה נשאלין והגהה זו מוכרחת שם הרי מבואר דבתמורה תוכ"ד א"י לחזור ומטעם דאין נשאלין עלי'] ולפמ"ש יש ליישב דדוקא אם באנו לדון בתורת חזרה אז אנו באים לדין שאלה דכיון דהדבור חל משעה שיצא מפיו, וכיון שחל שוב א"י לחזור בו מטעם דאין נשאלין וכשם שאין נשאלין כך א"י לחזור אף בתוכ"ד אבל אם אנו דנין אם חל הדבור כלל בשפה שיצא מפיו א"כ אף שאין שאלה מ"מ הא הדבור מתלי תלי ולא חל עדיין כלל, ואף דהא דאמרינן מתלי תלי הוא מטעם שיכול לחזור בו וכיון שהכא א"י לחזור בו ממילא ראוי שיחול הדבור מיד י"ל דס"ל להש"ס בב"ק אליבא דר' יוסי להיפך דכיון דתוכ"ד אין עדיין החלטת הדעת לפיכך מתלי תלי ויכול לחזור ואף על פי שאין שאלה בתמורה משום דהדבור לא חל עדיין באותה שעה וזהו דלא כמבואר בנזיר ובזה י"ל ג"כ דהתוס' במנחות דפ"א שכתב דבעי למהדר ולא מצי משום דאמירתו לגבוה כמס"ל שתמה הש"ך מהא דב"ק דע"ג דמשוה הקדש דממיר לעדות ולמש"כ י"ל דדוקא אם אנו באים בתורת חזרה דתוכ"ד א"י לחזור לפי שהוא כמו מסירה להדיוט ע"י אמירתו וכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא אבל אם אנו באים לדון אי ההקדש והאמירה חלים כלל, ואמרינן דתוכ"ד מתלי תלי ולא חלה כלל האמירה ל"ש לומר דהאמירה לגבוה כמס"ל כיון דאין כאן אמירה כלל וע"כ בב"ק אליבא דר' יוסי דס"ל דתוכ"ד מתלי תלי ולא חלה כלל הגדת העדים שפיר משוה הש"ס עדות להקדש דממיר ובשי' הרמב"ם נראה שפסק כר' יוסי דתוכ"ד כדבור דמי ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר ברמב"ם בפכ"א מהל' עדות שכ' העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח או מכר והוזמו אלו ואלו הרי הראשונים משלמים תשלומי כפל והאחרונים משלמים שנים ושלשה הוזמו האחרונים בלבד הרי הגנב משלם תשלומי כפל והעדים האחרונים משלמים להגנב תשלומי דו"ה הרי מבואר בדברי הרמב"ם דבהזמת עדי טביחה צייר רק בשני כתי עדים ושכל הרמב"ם לשונו הזהב דבכת אחת נקיט בראש ההלכה שנים שהעידו על זה שגנב וטבח ומכר והוזמו משלמן את הכל ונראה דאלו הוזמו כת אחת על טביחה לחוד.
לא הי' הגנב משלם תשלומי כפל משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומה שלא כ' הרמב"ם מפורש דסמך על הדינים במקומותיהם וכמש"פ הכ"מ שם על מה שלא כתב שהעידו בב"א ואלו הי' הרמב"ם פוסק כרבנן דר' יוסי הי' נקיט דין זה לרבותא דגם בכת אחת ותוכ"ד והוזמו על הטביחה הגנב משלם תשלומי כפל והרמב"ם פסק כר' יוסי משום דקיי"ל להלכה דתוכ"ד כדבור דמי, ועוד דלרבנן דר' יוסי הא גם לכשהעידו בב"א והוזמו לא משכח"ל כיון דתוכ"ד לאו כדבור דמי והא למפרע נפסלו על הגניבה כקושיית הש"ס דנפסלו מיד [כתבתי כל זה לפי שהגאון מלא הרועים באות ת' כתב דהרמב"ם פסק כרבנן דר' יוסי ודבריו תמוהים] ומ"מ י"ל דלהרמב"ם דפסק דצירוף קרוב או פסול מבטל כל העדות ואם הוזם אחד מהם בטל כל העדות ולהכי אף אם העדים נפסלו ע"י עדות דטביחה אחר כדי דבור הוי ג"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ורק כיון דתוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור, אף שנפסל אח"כ די בזה.
ולהכי י"ל דהעדות חל מיד מ"מ כיון דתוכ"ד כדבור דמי חשוב כעדות אחת וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואילה"ק לפ"ז דהא לשי' הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל' ג' שפסק דאם הוזם אחד מהם בטל כל העדות שהעידו אחר כ"ד אע"ג דבהזמה לא נצטרפו בראי' הרי דלשי' הרמב"ם, כ"מ שהעידו יחד בבי"ד חשוב זה צירוף לענין דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שיתבטל כל העדות. א"כ ה"ה לענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף שהעידו אחר כ"ד כיון שחד הגדה היא לפני בי"ד צ"ל דשאני התם משום שנצטרפו בראי' כמש"כ הב"ח בסי' ל"ו ועי' בקצוה"ח סי' ל"ו על ידי שמקצתן רואין אלו את אלו וכמש"כ הריטב"א במכות שם ע"י צירוף מקצת העדות או באופן אחר.
ועי' ברמב"ם פ"ד מהל' עדות הל' א' דאם לא היו רואין אלו את אלו הוא והן נהרגין, משא"כ בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאין כאן צירוף אחר רק ההגדה ועל כן רק בתוכ"ד שייך צירוף דהוי עדות אחת [ובדהרמב"ם בפ"כ מהל' עדות ה"ג שכתב דאחר כ"ד נחלקה העדות השנים שהוזמו נענשים והשנים האחרונים שהיו בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אינם נענשים, ועי' בראב"ד בהשגות מה עונש ראוי להם ובלח"מ שם דאפילו הוזמו האחרונים קאמר דאינם נענשים כיון דגברא בר קטלא הוא ותמוה כיון דהוזמו הראשונים וכמש"כ התוס' בסנהדרין דפ"א, וחזות קשה ראיתי להשאג"א בחידושיו למכות שתמה בהא דרבא בד"ה דהיכא דבשעה שהעידו נגמר דינו הוי בר קטלא פטורין ולהכי בהעידו על גמ"ד והוזמו כיון שהזוממין מעידין שנגמר דינו למיתה אלא שהגמ"ד הי' ביום אחר אינם נהרגים העדים הניזומים דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא דהא בדהתו"ס בסנהדרין פ"א שתירצו כיון דאי מיתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותא דבתראי פדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' אלמא אע"פ שנגמר דינו כבר למיתה קלה לא אמרינן גברא בר קטלא הוא ונהרגין אם הוזמו דהא מהני עדות בתראי אי מיתומי קמאי לפיכך אם הוזמו בתראי נהרגים, א"כ מה"ט אם העידו אחר גמ"ד יהיו נהרגים דהא אי איתזמי קמאי מהני עדותה, יעוי"ש שהאריך בזה, ותמיהני על הארי החי דבודאי אי מיתזמי קמאי נהרגים ולהכי חשוב עדות שאתה יכול להזימה כיון דמשכחת הזמה בשום פעם, אבל כל זמן שלא אתזמי קמאי אי מזימים לבתראי אינם נהרגים דהא הוי גברא קטלא על ידי עדות הראשונים וכ"כ המהרש"א שם וזה פשוט] ולמש"ב בשי' הרמב"ם דס"ל דתוכ"ד כדיבור דמי העדות חל מיד ורק שיכול לחזור א"ש לפ"ז מש"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוכ"ד דכיון דס"ל דתכ"ד חלה האמירה מיד שוב בהקדש א"י לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמש"כ התוס' במנחות דפ"א, ובתמורה אם נאמר כמ"ש בתשובת ושב הכהן לצדד דכיון דאית בי' עבירה ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועל כן לא כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תמורה הלכה כ' לפי שאין חזרה בהקדש ואפי' בתכ"ד כמ"ט בפט"ו מה' מעה"ק יש לפרש בדברי הרמב"ם דנמלך שחזר ואמר תמורת שלמים כונתו שיהי' תמורת עולה ושלמים וכיון דחל מיד וחוזר רק מחציו אמרינן דפשטה קדושה בכולה, והרי היא כולה עולה או די"ל בשיטת הרמב"ם דכיון דתוכ"ד חל מיד מה שחוזר בתוכ"ד הוא רק מדין שאלה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות דזה דומה לטועה וכסוגיא דנזיר ד"ט דלמ"ד אין שאלה בנזירות אינו יכול לחזור בתוכ"ד וה"ה בתמורה שאין בה שאלה וסוגיא דב"ק רק לפי מאי דס"ל לר"י דתוכ"ד מתלי תלי ולא חל הדבור מתחלה וכמש"כ ברות ח', אולם נראה בשי' הרמב"ם דעדות שבטלה מקצתה לאו מדין קרוב או פסול הוא כמש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' עדות הל' ב' פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפים להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו והראב"ד השיג על זה יש מן המפרשים הטובים שפירשו פלוני רבע את שורי דגם הרובע אינו נהרג כשם שאינו נאמן על שורו דעדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה והראב"ד לשיטתו דפלוני רבע את שורי דאין זה בע"ד ורק בגדר עד פסול ל"ש פלגינן דיבורא דבטלה כל העדות מדין קרוב או פסול ושי' הרמב"ם כשי' התוס' בסנהדרין ד"ט בד"ה ואין בתוך הדבור תדע דאם הי' כהן נשוי אחותו הוא ואחר מעידין בו שפלוני בא עליה מבואר דאף בקרוב שאינו בעל דין דמבטל כל העדות מ"מ אמרינן פלגינן דבורא וכן מבואר בדהתו"ס שם בד"ה אצל אשתי שמפרשים דלא כהראב"ד וכ"כ הלח"מ (ופי' באחיעזר סי' ה' אות ה') ומ"מ אין הכרח כל כך מדין פלגינן דיבורא גם בקו"פ לשי' הרמב"ם לכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואכמ"ל.
ובעיקר החקירה אי תוכ"ד חל מיד או לאחר כ"ד נראה לפי המבואר בנדרים דפ"ז דאמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ולפי אוקימתא דרב אשי מיירי בתוך כ"ד וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' אבל הל' כאוקימתא דרב אשי אם תוכ"ד נודע לו אמתת הדבר ידי קריעה והא התם הידיעה הוא אחר המעשה ומהני ועכצ"ל דגמר המעשה חשוב לאחר כ"ד (אע"פ דגבי ל"ש ענין חזרה אך בכ"ז חשוב ענין אבילות והחלטת בלבו לאחר כ"ד) ולפיכך בשנודע לו תוכ"ד אמתת הדבר יצא (וכן בהפרה לפי שינוי דרב אשי דכסבור שהיא בתו ונודע לו תוכ"ד שהיא אשתו דמהני הפרה צ"ל ג"כ דחלות הפרה היא לאחר כ"ד לפי שבידו לחזור) הרי מבואר בשי' הרמב"ם דתוכ"ד אינו נגמר מיד וזהו כר' יוסי וכמשכ"ל ולפ"ז שיטת הרמב"ם בהקדש ותמורה עדיין אינו מתיישב דלמש"כ לר"י אין חלוק בין תוכ"ד דעדות ודתמורה וכדמקשה הש"ס וכמו שתמה הש"ך וילה"ע מקו' התוס' בסוכה ד"ל דהא מכי אגבה קנהו והי"ל ע"ז של ישראל ותירצו שנתכוין שלא לזכות ולמש"כ תוכ"ד לא קנהו כלל וע"כ יצא ביו"ט שני אך ילה"ק דהומ"ל דמיירי ביו"ט ראשון והא גם ביו"ט א' י"ל דל"ה כתותי שיעורי' כיון דבידו לחזור תוכ"ד ויש לו ביטול אולם אם נימא דתוכ"ד לא קנה כלל שפיר הקשו דביו"ט ראשון הא ל"ה לכם ואחר כ"ד הא הוי כתותי מכ"ש, כן יש לפלפל בזה בגיטין דע"ז דתיזול תיחוד ותפתח ול"ה טלי גיטך מעג"ק משום דהגט בא מרשותו לרשותה כמש"כ התוס' שם והקשה הרי"מ בחי' לגיטין דהא תוכ"ד בידו לחזור מקנין החצר ודמי לגט בידה ומשיחה בידו דהואיל שיכול לנתקה ל"ה גט וה"נ הא בידו לחזור ויבוטל הנתינה מעיקרא ולכמה שי' הפוסקים גם אם מניח הבעל את המשיחה מידו ל"ה גט ולמה שכתבתי דתוכ"ד לא קנתה כלל א"ש דאחר כ"ד בא הגט מרשותו לרשותה ובמקו"א פלפלתי בזה לתרץ קוהתו"ס ב"ק דע"ד ד"ה כי לית ליה דרב אחא במכות ד"ו דלא כמאן כו' דהא דפליגי ר"י ורבנן רק בחלות העדות כ"ד אבל יכול לחזור כ"ד לכו"ע לפיכך מהני צירוף קרוב או פסול תוכ"ד אולם כ"ז לפלפולא אבל אין לבנות יסוד על חקירה זו. וגם אינו מספיק לתרץ שי' הרמב"ם בהקדש דאפשר דהא דתוכ"ד לא חל הוא לפי שיכול לחזור ובהקדש ותמורה שא"י לחזור חל מיד
ט
על כן נראה בישוב ד' הרמב"ם באופן אחר, והנה התוס' במנחות דפ"א כתבו בהקדש דבעי למיהדר ולא מצי משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וע"ז תמה הש"ך ג"כ דהרי בב"ק משוי להדדי ממיר לעדות ולא מחלק דשאני הקדש דאמירתו לגבוה כמס"ל, ונראה דבאמר הר"ז תמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים שאינו מוציאו לחולין רק שמשניהו לקדושה אחרת וכן בהיא שלמים וולדה עולה הוא מדין שאין משנין מקדושה לקדושה וכמבואר במשנה דתמורה דל"ב אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה והרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הל' י"א כ' ואין לוקין על לאו זה וכ' הכ"מ שם בשם הר"י קורקס ואע"ג דמקדיש בע"מ לוקה שאני התם דבדבורו עביד מעשה שמשנה הבהמה מחולין לקדש אבל כאן לא עביד כלום בדבורו והביא ראי' מבכורות דנ"ג דאמרו השתא קדושה חמורה על קדושה קלה לא חיילא קלה אחמורה מיבעי כו' מבואר דלא חיילא יעו"ש ותמיהני שלא הביא ממשנה מפורשת דר' יוסי דאם נמלך ואמר תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה וכן בהיא שלמים וולדה עולה דאם נמלך הר"ז שלמים מפורש דמשנה מקדושה לקדושה לא חל כלל, ויש להסתפק הא דלא חל קדושה אחרת אם הוא מצד שאינו שלו ורשות גבוה עליו וחיך יהי' בכחו הקדישו לקדושה אחרת כיון שאינו בעליו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו או די"ל דבאמת הקרבן שלו וכדאמרינן בב"ק דע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ויש בו הקדש עילוי ויש לו בעלים דקרבנו הוא והי' בכחו לשנות הקרבן משלמים לעולה וכיו"ב רק דגזיה"כ הוא דגלי רחמנא שלא יקדיש איש אותו שנאמר בבכור דילפינן מיני' בכל הקדשים, ולכאורה יש לה"ר מבכורות דנ"ג דמקשה מוקדשין לאו דידי' הוא ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא וכו' הא אין משנין מקדושה לקדושה והא לריוה"ג דממון בעלים הוא מבואר בפסחים דפ"ט דאליבי' יכול למכור עולתו ושלמיו ומצד דין ממון שבו חשוב שלו ואם כן מאי מקשה דאיך יחול קדושת מעשר דהא כיון דלריוה"ג שלו הוא ניהו דאסור לשנות מקדושה לקדושה מ"מ אם שינה מיהו חייל ולהכי איצטריך קרא דיהי' קדוש ולא שכבר קדוש אעכצ"ל דאף אי ממון בעלים הוא מכל מקום מצד הלאו דלא יקדיש לא חלה הקדושה, אולם משם אין ראי' רק דגם היכא דממונו הוא ומ"מ אין הקדושה חלה לשנות לקדושה אחרת אבל אכתי י"ל דבקדשי קדשים אין חל קדושה אחרת גם לפי שאינו שלו וילה"ר מהא דמבואר בתמורה דכ"ד בר"פ כיצד מערימין סיפא אתי לבהמה של הקדש ופרש"י דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה דולד חטאת למיתה אזלא ישנהו לקדושה אחרת וקמ"ל דולדות קדשים בהויתן הן קדושין ולא במעי אמן כו' וקשה ולדות קדשים ניהו דלמ"ד דבהויתן הן קדושים ואין בו קדושת הגוף ולא קדושת דמים כמש"כ התוס' בזבחים דקי"ד הא מ"מ הא אין להבעלים המקדיש שום זכות בהם וא"כ איך יקדישם.
הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו גם בשל הפקר כמבואר בחולין דקל"ט. ואי"ל דמיירי דהיא בחצירו של בעלים וקנה את העובר מדין חצר כזוכה מן ההפקר ואח"כ יקדישנו דאכתי דמי לכליו של מוכר ברשות לוקח דהכלים דהיינו הבהמה של הקדש ויעוי' בתוס' ב"ב דפ"ה בד"ה לגבי בעלי חיים דבטיל יעושה"ט ובפרט דאם זה גדר הפקר א"כ לשי' הרמב"ן ושארי ראשונים דיש יד וחצר להקדש א"כ תקנה ההקדש העובר מצד הכלים דהיינו הבהמה דהעובר במעי', וצ"ל דגזיה"כ הוא דבהויתן שן קדושין וכחולין גמורין נינהו ולא מהני מאי דהוי בחצירו של הקדש וכ"ז שלא נולד אין בו לא קדוה"ג ולא קדושת דמים, אבל מ"ם צ"ע מהכ"ת יהי' זכות להבעלים זכות להקדיש את העובר (וגם דסתמא תני דסיפא אתאן לבהמה דהקדש דאף אם היא ברשות ההקדש רשאי הבעלים לשנות לקדושה אחרת וגם דוח"ל דהגזבר מקדיש לקדושה אחרת לטובת ההקדש דהא הגזבר לאו בעלים הוא) ועכצ"ל דבאמת יש ביד הבעלים יכולת מצד הסברא לשנות את קרבנו לקדושה אחרת דקרבנו הוא וחשוב תורא דראובן ויש בו הקדש עילוי ויכול להתפיס את העובר לבה"ב לכו"ע כמבואר בזבחים דק"ג וגם בידו להתפיס בתמורה או לומר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ובשל אחרים א"י להתפיס אלמא דזה חשיב דין שלו (ועי' בתמורה ד"ה ולאביי אי לאו קרא הוא אמינא תצא זו ותכנס זו והי' חשוב מצד הסברא שלו להחליפו בבהמה אחרת), ורק דגזיה"כ הוא דלא יקדיש איש אותו שאינו רשאי לשנותו לקדושה אחרת וגזיה"כ הוא ולפיכך לא חל קרושה אחרת כיון דגלי רחמנא דלא יקדיש איש אותו אבל אתה מקדיש בבטן וכן בכל הקדשים למ"ד דהויתן הן קדושים אין איסור לשנותו כיון דאין עליו קדושה אחרת בעודו בבטן ואין בו ענין משנה מקדושה לקדושה וממילא דיש בידו להקדישו בקדושה אחרת כיון דגם גוף הקרבן חשוב שלו אלא דגזיה"כ הוא דאסור לשנותו וכיון דהעובר מותר לשנותו ממילא דבידו להקדישו לקדושה אחרת (וע"ע בנדה דמ"ח בפירש"י ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים ויעוי' במהרש"א שתמה דהא גם בקדשי קדשים הדין כן כיון דבהויתן הם קדושים והסדרי טהרה כתב פ"ז שהרי אין בקדשי קדשים נקבה אלא חטאת וקיי"ל דולד חטאת למיתה אזלא וכבר כתבו ליישב ד' מהרש"א דלמ"ד בהויתן הן קדושים משכח"ל כששינה את הולד במעי אמו לעולה דחל קדושת עולה ול"ה ולד חטאת ונתן לה באתננה אבל למש"כ א"ש כונת רש"י דבקדשי קדשים במעי אמן אין ביד הבעלים לתת לאתנן דאינו שלו הוא דרק לקדושה אחרת יכול לשנותו כמו שנתבאר דחשוב קרבנו אבל אינו שלו להקנותו באתנן ורק בקדשים קלים אליבא דריוה"ג דממון בעלים הוא חשוב שלו ומשכח"ל אתנן וא"ש דרש"י בפשיטות) ועיין עוד בבכורות דט"ו סמוך לפדיון אין מתפיסין לשם אותו זבת כו' בעו מיניה מהו שיתפיסו לכל זבח שירצה א"ל אין מתפיסין מ"ט גמר בשעריך מבכור מה בכור אין מתפיסין לכל זבח שירצה כו' ועי' שמק"ו שם שתמה דהא אין קדושה חלה על קדושה ותי' שהעובר חולין גמורין מן התורה יעו"ש וכל זה אי נימא כמ"ד דבהויתן יהיו קדושים אבל באמת פשטא דשמעתין מבואר למ"ד דבמעי אמן הן קדושין דאלו למ"ד בהויתן הן קדושים הא מבואר בתמורה דכ"ה דרשאי לשנות לזבח אחר (ועי' בתוס' שם בד"ה מה שכ' אפילו למ"ד בהויתן הן קדושים כו' ודבריהם צ"ע מתמורה דכ"ה ובמק"א כתבתי בזה) וא"כ למ"ד דבמעי אמן הן קדושין ואינו שלו איך יקדישנו לשם אותו זבח וגם פשיטא דאין ביכולתו לשנות לזבח אחר ומאי איבע"ל אי מתפיסין לכל זבח שירצה ולמש"כ א"ש דגם למ"ד במעי אמן הן קדושין חשוב שלו ויש בכחו להתפיס קדושת אותו זבח שלא תופקע ע"י פדיון אמן והי' ביכלתו להתפיסו לכל זבח שירצה, ורק דילפינן מגזי"ש דבכור בשעריך בשעריך שאי"ר להתפיסו לכל זבח שירצה.
וילה"ע מזבחים דס"ז אמר ר"א ב"א אומר הי' ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת העוף לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף ובתוד"ה אומר בדס"ח בד' הי"מ דכשר מן התורה וניהו דצ"ל דאין בזה לאו דלא יקדישנו משינוי מעולה לחטאת משום דדוקא בהקדש פיו מגזיה"כ הוא שלא ישנה משא"כ במעשה הכהן אבל צ"ע מהכ"ת יהי' בכח הכהן לשנותו דאפילו נימא כמש"כ התוס' בדס"ז בד"ה חטאת דבקינים דאמרינן דאין הקינים מתפרשי אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית הכהן ולפיכך כיון דיש ביד הכהן לפרש חשוב כבעלים מ"מ הא גם בעלים גופא אין בידו לשנות דבר שכבר מוקדש לשם עולה ואיך יהי' ביד הכהן במעשה עבודתו לשנותו אבל אם נימא דבאמת יש זכות לבעלים לשנות את הקרבן ורק מגזיה"כ דלא לשנותו יקדישנו וכיון דבמעשה הכהן ועבודתו אינו נכלל בהא דלא יקדישנו ובקינים יש להכהן דין בעלים יש בכחו למושכו מעולה לחטאת וכיון שמלק בה סי' אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף וא"ש וע"ע בזבחים דק"ג במתפיס עולה לבה"ב ואפילו למ"ד לא תפוס הנ"מ בשר אבל עור חפוס יעו"ש ותמוה איך חל הקדש בדבר שאינו שלו וכבר הרגישו בזה ולמש"כ דקרבן שלו ובידו להקדישן רק לפי שאין משנין מקדושה לקדושה וכ"ז בדבר דיש בו קדושת עולה משא"כ בעור שפיר תפיס דעל העור אין בו שנוי מקדושה לקדושה וכיון דקרבנו הוא וחשוב שלו יש בידו להתפיס על העור קדושת בה"ב וא"ש.
י
ולמש"כ דהא דאין משנין מקדושה לקדושה הוא מצד איסור לאו דלא יקדיש איש אותו אבל לולא גזיה"כ והאיסור לאו קרבנו הוא ובעליו הוא לשנותו לזבח אחר א"כ מתבאר יפה קושית הש"ס בב"ק דע"ג מתמורה לעדות דבאמר הרי זה תמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים דבתוכ"ד דחוזר אין בו איסור לאו דלא יקדישנו דלגבי דין זה דמשנה מקדושה לקדושה תוכ"ד כדבור דמי כבכל התורה כולה, ואין לומר דשאני הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהא אינו חוזר מן ההקדש וקרבנו הוא אלא דאיסור לאו קא עביד וכיון דתוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור מקדושה לקדושה דכיון דאין איסור לאו דלא יקדישנו בתוכ"ד שוב בידו לחזור ולגבי דין זה דלאו דלא יקדישנו דמי שפיר לתוכ"ד דכל התורה כולה ולתוכ"ד דעדות דחשיב כדבור ושלא גמר הדבר וה"נ אע"ג דההקדש חל לחזור תוכ"ד מ"מ בידו לשנותו להקדש אחר ובתוכ"ד לאו דמשנה מקדושה לקדושה דתוכ"ד אין זה בכלל שינוי ושפיר משוה הש"ס לתוכ"ד דעדות.
ומיושב בזה משה"ק דמאי מק' מתמורה דלמא שאני תמורה שאינו חוזר רק מחציו, וע"כ לא מהני חזרה משום דפשטה קדושה בכולה, ולמש"כ א"ש דגם אם הוא חוזר הא לא יצאה מעולם לחולין רק שמשנה מקודש לקדש שתהי' חני' עולה וחצי' שלמים ול"ש בזה פשטה קדושה בכולה ובזה י"ל משה"ק הפנ"י בב"ק שם דמאי טעמא מק' מתמורה ולא מקשה ממשנתינו דהקדש דהאומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים דמקשה הש"ס פשיטא ומשני ר"פ לא נצרכה אלא בתוכ"ד והיא משנה הקודמת ומ"ט מק' מתמורה וביותר דהקושי' מהקדש אלימא טפי דבתמורה הא י"ל דל ק לא מהני תוכ"ד לפי דטעות תמורה הוי תמורה והא ל סוגית הש"ס בנזיר ד"ט לב"ש דטעות הקדש הוי הקדש א לא אמרינן נדרו ופתחו עמו, וא"כ הקושי' מהקדש דלא מהני לר' יוסף חזרה תוכ"ד אלימא טפי, ולמש"כ י"ל עפמש"כ התוס' בתמורה ד"י בד"ה ואזדא וא"ת כיון דאין קדושה חלה על העוברין היכי קאמר ולדה עולה והיא שלמים דברים קיימין, וי"ל דלדמים קאמר, וא"כ לבר פדא ע"כ דבקדושת דמים קמיירי והיא שלמים קדושת, הגוף ולדה עולה לדמים והנה לשנות מקדושת הגוף לקדושת דמים הא בודאי אינו בכחו וקדושת הגוף שבו להיכן הלכה וכיון דהוא קדוש קדושת מזבח איך ישנה מקדושתו לקדושת דמים ודוקא לשנותו מזבח לזבח משלמים לעולה וכיו"ב הו"א דקרבנו הוא ושלו הוא רק שאינו רשאי משום דאסור לשנותו מקדושה לקדושה, אבל להוציא מידי קדושת הגוף הא קדוה"ג שבו לא תפקע, ולהכי לא מקשה הש"ס בב"ק ממשנתינו דבהקדש דהאומר ולדה של זו עולה דהיינו מפרשים כבר פדא דולדה עולה ע"כ בקדושת דמים קא מיירי דאין קדוה"ג חלה על עוברין, וא"כ להוציא מקדוה"ג דהיא שלמים וחוזר מזה לקדושת דמים דזה אינו בידו ולהכי לא מצי לחזור תוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמס"ל כמש"כ התוס' במנחות פ"א.
אבל מתמורה שפיר מק' הש"ס דהתם הוא מצד שאין רשאים לשנות מקדושה לקדושה משום איסור לאו דלא יקדישנו על כל משנה מקדושה לקדושה ובזה בתוכ"ד דדינו ככל התורה דתוכ"ד כדבור ובכחו לשנות מקדושה לקדושה בתוכ"ד כמשנ"ת אבל בולדה של זו עולה דלהוציא מידי קדושת הגוף לידי קדושת דמים שאינו שלו דמי כמוציא מהקדש לחולין דגם תוכ"ד א"י לחזור לפי דאמל"ג כמסירה להדיוט כאמור.
יא
והנה ביסוד הדברים בהא דאין משנין קדושה לקדושה אם הוא מצד שאינו שלו או משום איסור לאו נראה מקור לזה בד' הגמ' דעירובין דכ"ט דר' ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדש וכתוב א' אומר לא יקדיש כו' הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח ובגמ' ורבנן אל תקדיש מיבעי לי' דלאו תקדיש מיבע"ל לכתניא מנין שנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו כו' ודהג"מ צ"ב דהא לרבנן נפקא הקדש עלוי מקרא דכל חרם אבל מה שאין מקדישין הקדש מזבח הא על זה ליכא קרא מיוחד ושפיר ילפינן גם לרבנן מאל תקדש כמו לרי"ש ואמאי קאמר ללאו ונראה מדהג"מ דרבנן דנפק"ל להך דרשא מכל חרם קדש קדשים שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים היינו הקדש עילוי ועל מה שאין מקדישין הקדש מזבח לא איצטריך קרא דממילא נפקא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ורק מכל חרם ילפינן שחל החרם על ק"ק ודי לך לרבות הקדש עילוי, וע"כ קרא דלא יקדיש דלא איצטריך להורות הדין שאינו חל הוא רק ללאו שעובר בא סור לאו אם משנה מקדשים לקדשים, אבל לרי"ש דילפינן מהא דכתיב תקדיש אלמלא קרא ק לא יקדיש הא מקרא דתקדיש הוי ילפינן דבידו להקדיש ולשנות מקדושה לקדושה כלשון המשנה, א"א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש אלמא דרק מסתירת הכתובים אנו למדים הכרע דמקדישי הקדש עילוי ואי אתה מקדיש הקדש מזבח ואלמלא לא יקדיש הו"א מקרא דתקדיש דבידו לשנות מקדושה לקדושה ורק מלא יקדיש ילפינן שאי אתה מקדיש הקדש מזבח וע"כ לרי"ש גוף הדין שאין הקדושה אחרת חלה עלה הוא מקרא דלא יקדיש וכ"נ מהתו"כ פ' בחוקותי יעוי"ש וזהו כונת הגמ' ורבנן אל תקדיש מיבע"ל ללאו דלרבנן לא איצטריך קרא שאין הקדושה חל עליו ומקרא דאל יקדיש, ילפינן בלאו המשנה מקדושה לקדושה, אבל לרי"ש ילפינן מלא יקדיש שאין הקדושה חלה עליו ובודאי דגם לרי"ש עובר בלאו דלא יקדיש אלא דמיני' ילפינן ג"כ הדין שאין הקדושה חלה עליו ולפ"ז אפ"ל דרבנן דס"ל דמסברה אין קדושה חלה על קדושה לפי שאינו שלו בודאי דגם תוכ"ד א"י לשנות דהא אינו שלו כמו שאין בידו להוציא הקדש לחולין אבל לרי"ש דילפינן מלאו דלא יקדישנו דגזיה"כ הוא דעבר בלאו ולא מהני ובזה י"ל דבתוכ"ד שפיר בידו לשנות כיון דמסברא שלו הוא ובידו לשנות ורק דגזיה"כ דלאו דלא יקדישנו אבל בתוכ"ד דמי לכל דיני התורה.
ובזה י"ל בשי' הרמב"ם שפסק כרבנן דרי"ש בפ"א מהל' בכורות הל' ד' דבכור מצוה להקדישו ויעוי' בביאורי הגר"א יו"ד סי' ש"ו ס"ק ד' בשי' הרמב"ם ולפ"ז לרבנן דרי"ש דס"ל דאין קדושה חל על קדושה לפי שאינו שלו ולא יקדישנו דללאו הוא דאתי א"ש שי' הרמב"ם שפ' דבהקדש ותמורה א"י לשנות תוכ"ד משום אמל"ג כמתל"ה ק וסוגיא דב"ק דע"ג אתי כרי"ש וכרב דס"ל בערכין שם דהלכה כר"י בן בתירא דס"ל כרי"ש כמבואר שם וא"ש ולמש"כ י"ל בזה דהתוס' בפסחים דמ"ז בד"ה שה במתניתא דשה ולא הבכור דמפרשים הברייתא שאין תמיד בא מן בכור ומעשר ותמוה הך מתניתא דאמאי איצטריך קרא להכי הא אין קדושה חלה על קדושה ואיך יחול קדושת תמיד על בכור ומעשר וכבר תמה בזה בשו"ת תפארת צבי, ולמש"כ שא אש להך מתניתא דלא יקדישנו ללאו הוא דאתי כרבנן שאינה נתפסת הקדושה בדיעבד לשנות לזבח אחר הוא מסברא לפי שאינו שלו הוא, ולפ"ז לריוה"ג דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים ושלו הוא בידו לשנותו לזבח אחר, וס"ל למתניתא דגם בכור תם ומעשר בהמה ממון בעלים הוא ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' נזיקין דקדשים שאין בהם מעילה חייב ולא חילק בין בכור ומעשר, וגם בבכור י"ל דמיירי בבכור שנולד בחו"ל דאיני קרב דמבואר בב"ק די"ב ובתמורה ד"ח דהוי ממון בעלים ומכש"כ לרע"ק דס"ל דלא יקרבו ואי"ר להקרבה מצד בכור וממון בעלים הוי ובידו לשנותו לקדושה אחרת אלא דאסור מצד לאו דלא יקדיש איש אותו ובדיעבד חל הקדושה למ"ד דאי עביד מהני ומאי דמוכח בבכורות דנ"ג דאף בקדשים קלים אין בידו לשנות מקדושה לקדושה הוא משום דס"ל דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וכמש"כ המעין חכמה דקט"ז אות ע"ג וי"ל למתניתא דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני (דפלוגתא דאביי ורבא תלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אי מערבין לקרנות והוא פלוגתא דתנאי) ולהך ברייתא אם שאינו רשאי לשנות לזבח אחר ועובר בלאו ובדיעבד היה חל ההקדש ולהכי איצטריך קרא דשה ולא הבכור שאין תמיד בא מן הבכור ומעשר