אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן כד

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כד

סימן כג

בענין מחשבה בהקדש וצדקה ודברים שבלב לגדול אחד

א

מה שהרגיש הדר"ג בדהתוס' פסחים דס"ג ובד' הרשב"א והר"ן בקידושין ד"נ שהקשו במתני' דנתכוין לימר תרומה ואמר מעשר לא אחר כלום דהא דברים שבלב אינם דברים. וע"ז העיר דהא שאני תרומה דניטלת במחשבה וגלי קרא בהו דדברים שבלב דברים ולהכי אף שסותר מה שאמר בפיו הוי דברים ולא המר כלום, יפה תמה ובפשוטו הי' נראה דס"ל להתוס' בפשיטות דלא מצינו דגלי רחמנא דמחשבה בתרומה מהני רק היכא שאינו סותר למה שאמר בפיו, אבל לסתור מה שאמר בפיו הדר דינא דדברים שבלב אינם דברים אולם יש להאלים קושיתו מדהתו"ס פסחים שם בד"ר ר"מ שכתב דאי נימא דפיגול במחשבה ובמחשבה תלי' מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ הא גמר בלבו נמי לומר למולים וכונתם דאע"פ דפיגול איתנהו במחשבה הא מיירי שהוצא בפיו וכיון דפיגול במחשבה ובמחשבה תליא מילתא כמו דמהני מחשבתו לפסול מהני מחשבתו להכשיר, ואע"ג דמחשבה להכשיר לא גלי קרא דהא סתמא לשמן וי"ל דמחשבה להכשיר לסתור מה שמפגל בפיו הוי דברים שבלב מ"מ ס"ל להתוס' דאין לחלק וכיון דמחשבה מילתא מהני לסתור מה שאמר בפיו ואע"פ שאמר לערלים כיון דנתכוין למולים ולערלים מהני ולא הוי דברים שבלב.

א"כ מאי הקשו בתרומה והקדש הא שם מהני מחשבה לתרום והוי דברים שבלב דברים ודהתו"ס סתרי אהדדי, ועי' פרמ"ג סי' תמ"ח באשל אברהם ס"ק ח' ודבריו שם מגומגמים (ואין לומר דהתו"ס בד"ה ר"מ קאי לפי תירוץ התוס' בד"ה המתכוין דבטועה דברים שבלב דברים דהא דבטועה לא אמר כלום לפי שאין פיו ולבו שוים והא הכא קאי לפי הס"ד דלר"מ לא בעינן פיו ולבו שוים וטעות פיגול הוי פיגול ממילא דאף אי מחשבה מילתא לא מהני לסתור מה שאמר בפיו כמו בתרומה והקדש] אם לא דנחלק דמחשבה למולים וערלים אינו סותר לגמרי מה שהוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים, אבל מדברי הש"ס דמדמה וקרי לה אין בפיו ולבו שוים נראה דזה חשוב סותר

ב

אולם בעיקר סברת התוס' בד"ה ר"מ דאי מהני פיגול במחשבה לפסול מהני נמי להכשיר נגד מה שהוציא בפיו, צ"ע מד' הירוש' בפ"א תרומות בנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דאין בדבריו כלום דמבואר שם דלב"ש דס"ל דטעות הקדש הוי הקדש ההקדש קיים. ויקוים כפי מה שהוציא בפיו הא אע"פ דהקדש איתנהו במחשבה מ"מ יקוים כפי מה שהוציא בפיו., א"כ מה"ט גם בפיגול לפי הס"ד דלר"מ לא בעינן פיו ולבו שוים וטעות פיגול הוי פיגול אע"פ דפיגול איתנהו במחשבה מ"מ ראוי שיקוים כפי מה שהוציא בפיו כמו בהקדש לב"ש. ונראה דלכאורה ראוי להתבונן בדהתו"ס דנהי דפיגול איתנהו במחשבה דהא במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר לחד תי' שבתוס' בערכין ד"ה גם מה שחשב בלבו לא קיים, וגם אם צדקה נתפסת במחשבה מ"מ כל שנתכוין להוציא מפיו לא מהני מחשבה, וה"נ נהי דפיגול מהני במחשבה מ"מ הא נתכוין להוציא לערלים ולמולים בפיו, ולכאורה י"ל לפי האחת דבעינן פיו ולבו שוים ס"ל להתוס' דכל שסותר למה שאמר בפיו הוי דברים שבלב ולהכי אין המחשבה נתפסת ומה שחשב בלבו לא מהני, אבל בדהתו"ס ר"מ דס"ל בעינן פיו ולבו שוין אי מחשבה מילתא וחשב למולים גם לסתור מה שאמר בפיו אבל בפשוטו הא נראה שנתכוין להוציא מפיו לא מהני מחשבה, ועי' בטו"א באבני שהם חגינה ד"י, אולם י"ל בסברת התוס' דלא דמי לתרומה והקדש ושבועה דמהני בהו תנאי וקביעות זמן וכיון שכונתו שיחול רק לכשיוציא בשפתיו ממילא לא חל.

במחשבתו התרומה וההקדש. משא"כ בפיגול שפסול פיגול אינה צריכה לחלות ואין פיגול על תנאי, וכיון שחושב בה מחשבת פיגול ממילא מתפגלת וה"ה לכשחשב מחשבה כשירה מחשבת למולים אף שנתכוין שיוציא בשפתיו מ"מ הא ממילא חשב בשחיטתו מחשבה כשרה של מולים וערלים לפיכך חלה מחשבה כשרה אע"פ שנתכוין להוציא בשפתיו, [שו"ר באס"ז בב"מ דמ"ג שכ' לדחות ראיית התוס' בפסחים בפיגול בדבור, וז"ל וההוא דלמולים ולערלים לא שחישב בתחלה שיאמר שניהם אלא שחישב שיאמר כך נראה בכונתו דמה שנתכוין להוציא בשפתיו כיון שחישב כן הוי פיגול כמ"ש אלא שלא חישב כלל באותו שעה רק שחישב שיאמר כך אבל לא שחישב בשעת שחיטה, דבכה"ג הוי מחשבה מעלי' אעפ"י שנתכוין להוציא בשפתיו. ומיושב בזה דברי הירוש' דלב"ש דטעות הקדש הוי הקדש וקיים כמו שהוציא בפיו ואין סתירה לדהתו"ס דלמ"ד לא בעינן פיו ולבו שוים מ"מ אם מחשבה מועלת יקוים כפי מחשבתו דשאני הקדש כיון דנתכוין להוציא בשפתיו אין מחשבה מועלת. ובזה מיושב ג"כ סתירת דהתו"ס משה"ק במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דלא אמר כלום דהא דברים שבלב חינם דברים, דהא מבואר בדהתו"ס בד"ה ר"מ דהיכא דמחשבה מועלת מהני לסתור מה שאמר בפיו, ולפי"ז א"ש דבתרומה שנתכוין להוציא בשפתיו לא חלה מחשבתו והוי כשארי דברים שבלב שאינם דברים ובעיקר קו' התוס' במתכוין לומר תרומה כו' י"ל דקאי על סוף המשנה שאיני נכנס לבית זה ואמר לבית זה שאיני נהנה לזה ואמר לזה דלא אמר כלום, והא בנדרים ושבועות בעינן לבטא בשפתים וגמר בלבו לאו כלום הוא, ולהכי הקשו דהא דברים שבלב אינם דברים ואין ראוי לסתור מה שאמר בפיו ותירצו לפי שטעה בדיבורו. ואין סתירה מדהתו"ס בד"ה ר"מ דהא בנדרים ושבועות אין מחשבתו כלום, וא"ש בפשיטות ובזה יל"פ קושית הש"ס בפסחים ס"ג שם דמקשה מהא דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או שאינו נכנס לבית זה כו' לא אמר כלום ודלג בבא דעולה והביא סיום המשנה מנדרים משום דבתרומה וקדשים י"ל דשאני התם דמחשבה מהני בהו ודברים שבלב הוי דברים לסתור מה שאמר בפיו ולהכי לא אמר כלום משא"כ בפיגול דבעינן דבור ולהכי מקשה מסיום המשנה דבנדרים דבעינן לבטא בשפתים ולא מהני מחשבה מ"מ לא מהני אמירתו

ג

והנה בדין זה במתכיון להוציא בשפתיו בהקדש ותרומה אם קיים מה שבלבו נחלקו התוס' בערכין ד"ה בד"ה אדם יודע ובתי' הראשון כתבו דהא דלא אמר כלום ממה שהוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים ועוי"ל דהתם שאני דמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר בלבו טעה. ולתורוץ הראשון מה כחשב בלבו קיים, ולתירוץ השני י"ל דדוקא דכה"ג שהוציא בפיו נגד מחשבתו, אבל בחשב להוציא בשפתיו ולא הוציא ג"כ קיים וכן נראה מקושית השימק"ו בנדרים ד"ז ביש יד לצדקה ומפשטות קושית הראשונים בנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דהא דברים שבלב אינם דברים נראה דס"ל כתירוץ השני בעירכין דאי איתא דמה שאמר בלבו קיים וכיון דנתכוין לומר תרומה נתפס מיד תרומה א"כ אע"פ דבודאי דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שאמר בפיו היינו דברים שבלב שלא כיון לשם תרומה או לשם הקדש כלל אינם עוקרים מה שאמר בפיו לתרום או להקדיש, אבל מחשבה של תרומה והקדש שנתפסת מיד א"כ הרי חלה תרומה, וממילא שאי אפשר שיחול עליו המעשר דאפילו אי נימא דמהני חזרה תוכ"ד ובפרט על מחשבה מ"מ הא לא כיון באמירתו לחזור תוכ"ד.

אולם לפי"ז ק"ל לתירוץ התוס' הראשון דמה שחשב בלבו קיים מד' הירוש' תרומות הנ"ל דלב"ש דטעות הקדש הוי הקדש קיים כפי מה שהוציא בפיו וקשה דהא חשב בלבו לעולה ומה שחשב קיים והיאך יתקיים מה שהוציא בפיו, ואין לומר דמש"כ התוס' דמה שחשב בלבו קיים היינו לדידן דטעות הקדש אינו הקדש, אבל לב"ש דס"ל דטעות הקדש הוי הקדש יתקיים כמו שאמר ואין מחשבתו מועלת דהא התוס' דפסחים קאי אם נימא דלא בעינן פיו ולבו שוים וטעות פיגול הוי פיגול ואפ"ה אנו מקיימים מחשבתו אי נימא דפיגול הוי במחשבה ויקוים כפי מה שחשב למולים אם לא דנחלק דשאני בלמולים וערלים דנתכוין להוציא מפיו למולים ולערלים ואמר לערלים ורק שלא הספיק לומר למולים ואין סתירה ולהכי יקוים כפי מחשבתו, אבל בעולה ושלמים שחשב רק לשלמים והוציא בפיו לעולה לבד וכיון דטעות הקדש הוי הקדש יקוים כפי מה שהוציא בפיו, אבל הש"ס בפסחים הא קרי ליה אין פיו ולבו שוים ומקשה לר"מ מתרומה ומדמה להדדי.

וביותר יקשה דמנ"ל להירוש' דלב"ש בכה"ג דטעות הקדש הוי הקדש דיקוים כפי מה שהוציא בפיו דילמא ס"ל דדוקא בלא נתכוין כלל לשם הקדש יקוים כפי מה שהוציא בפיו דלא בעי פיו ולבו שוים אבל בנתכוין לעולה הרי נתפס במחשבתו מיד קדושת עולה וא"כ לכשהוציא בפיו בטעות שלמים ולא נתכוין לחזור איך יחול עליו קדושת שלמים הרי נתפס עליו על פי מחשבתו קדושת עולה, ודוחק לומר דס"ל להירוש' דדמי כמו שהוציא בפיו עולה ושלמים ויהי' לפ"ז חצי' עולה וחצי' שלמים כמו שנתכוין לשניהם דזה אינו במשמעות וצ"ע. וצריך לומר דמש"כ התוס' דמה שחשב בלבו קיים.

אע"פ דזהו סותר למה שאמר בפיו והוי דברים שבלב דאינם דברים מ"מ כיון דמה שהוציא בפיו הוא בטעות ואמירתו לאו כלום הוא בכה"ג דברים שבלב דברים כמו שחילקו התוס' והראשונים דבטועה שאני וממילא דמה שחשב בלבו קיים אבל לב"ש דס"ל דטעות הקדש הוי הקדש וע"כ דס"ל דגם בטועה דברים שבלב אינם דברים לבטל ההקדש ממילא מה שחשב בלבו לעולה הוי דברים שבלב כיון שהוציא בפיו שלמים ודהתו"ס דפסחים לר"מ דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים וטעות פיגול הוי פיגול מ"מ אי מחשבה מעלייתא מהני דברים שבלב צ"ל דס"ל כתירוץ השני דגם מה שחשב בלבו אינו קיים משום דנתכוין להוציא בשפתיו וכמש"כ הטו"א בחגיגה ד"י ולהכי גם לב"ש כיון דנתכוין להוציא בשפתיו לא חל מה שבלבו משא"כ בפיגול דמחשבת לשמה ושלא לשמה אינם צריכים לחלות ומחשבה ממילא היי כמשכ"ל באות ב' ולהכי אי מחשבה מילתא מה שחשב בלבו קיים אף דטעות פיגול הוי פיגול היכא שלא נתכוין לפגל כלל משא"כ בנתכוין לשמה.

ד

אולם בעיקר דהתוס' בפסחים בד"ה ר"מ נראה בפשט דבריהם דבודאי אף היכא דמהני מחשבה בתרומה והקדש מ"מ אין דברים שבלב דברים לסתור מה שאמר בפיו ולב"ש דטעות הקדש הוי הקדש אף בטועה לא מהני דברים שבלב, דאעפ"י דדי הרצון שבלב במחשבתו לתלות הקדש ותרומה מ"מ כל שפיו מכחישו אזלינן בתר הודאת פיו והרצון שבלב הוי דברים שבלב ואינם דברים. אבל כל זה אם יפיו ורצונו בלב שוים אבל בעניני לשמה וכונה שזהו לא מצד הרצון לבד רק דבעינן כונה ולשמה והתורה חדשה דבעינן לשמה והעיקר בזה כונת הלב הכל הולך אחרי מחשבת העובד ואם נתכוין בכונה לשמה אף שאמר בפיו לפגל הלא היתה מחשבתו ועבודתו לשמה, וכן להיפך אם חשב שלא לשמה ובפיו אמר לשמה הלא סוף סוף חשב שלא לשמה, וזהו כונת התוס' דאי נימא בפיגול במחשבה תליא מילתא והעיקר במחשבתו תלוי אם לפסול או להכשיר כשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר"מ הא גמר בלבו נמי לומר למולים הא עיקר מחשבת הלב והמחשבה היתה לשמה אבל אם פיגול הוא בדבור א"ש דכיון דהעיקר בזה הדבר ולא המחשבה שבלב וע"כ לפי הס"ד דלר"מ דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים הוי פיגול ולפ"ז אין זה ענין לתרומה והקדש דמהני במחשבה ולב"ש דס"ל דטעות הוי הקדש משום דהתם מהני מחשבה כמו בדבור אבל לא בעינן בהו כונה ולשמה, ורק הרצון שבמחשבה די אבל כל שסותר מה שאמר בפיו דינו כמו במקח וממכר דדברים שבלב אינם דברים, ובמש"כ מיושב ג"כ מה שתמהו האחרונים החכם צבי והחת"ס חאה"ע סי' צ' בהא דכתיבת הגט ע"י נכרי פסול משום דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד והקשו כיון דהנכרי אומר בפירוש שהוא כותב לשמה א"כ מ"ט לא אמרינן על מחשבת לבו דברים שבלב אינם דברים,, ולמש"כ כיון דרבתה תורה דבעי כונה לשמה ל"ש בזה דברים שבלב אינם דברים.

וא"כ אעפ"י שאמר בפיו שכותב את הגט לשמה מ"מ אם באמת באותו שעה אינו מחשב לשמה הגט פסול דהרי לא חישב לשמה ול"ש דברים שבלב אינם דברים רק היכא דלא בעינן לשמה כמו במקח וממכר ונתינת הגט אבל לא בכתיבת הגט וחילוק זה בין 'רצון' 'ולשמה' נ"ל גם בקטן דאין לו מחשבה לשמה. והוי כמתעסק וכמבואר בחולין די"ג ובדהתוס' בריש זבחים ובודאי דבעינן שיהי' גדול בן י"ג וכל זמן שאיננו גדול לא מהני מחשבתו לשמה מ"מ במופלא הסמוך לאיש דנדרו נדר והקדישו הקדש, אם הקדיש או תרם במחשבה מהני ג"כ דהא לא בעינן בהו מחשבה לשמה, ואעפ"י שאין לקטן מחשבה לשמה מ"מ הא רצון יש וכיון דגלתה תורה במופלא הסמ"ל לענין הקדש יש לו דעת ורצון מהני גם במקדיש ותורם במחשבתו

ה

ומש"כ הדר"ג בתשובתו אלי עמש"כ לישב קושית בדהתו"ס פסחים דס"ג במשנה דתרומות פ"ג המתכוין לומר תרומה כו' דעיקר קושית התוס' מסוף המשנה שאינו נכנס לזה כו' דבנדרים ושבועות דבעינן לבטא בשפתים וגמר בלבו לאו כלים הוא שפיר הקשו דהא דברים שבלב אינם דברים, וע"ז כתב דבדהתו"ס י"ל כן אבל הראשונים הרשב"א והריטב"א והר"ן הקשו רק על הנך תרי בבי דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו'. הנה כתבתי לישב סתירת התוס' שם בד"ה ר"מ דמבואר דאי במחשבה תלי מילתא מהני לסתור אף מה שאמר בפיו וע"כ צ"ל דקושיתם הוא מנדרים. אבל בדברי הראשונים י"ל דפשיטות דדעתם דאין דברים שבלב דברים לסתור אף מה שאמר בפיו.

ולדעתם גם בפיגול אף אי נימא דבמחשבה לבד מהני ולא הוי דברים שבלב דוקא אם מפגל במחשבה אבל אם מפגל בפיו וחושב לשמה הוי מחשבה דלשמה כשארי דברים שבלב, וגם בתרומה אם איתנהו במחשבה מ"מ לא מהני לסתור מה שבפיו. ובפרט דלשי' הרשב"א בכל דברים שבלב שאינו סותר למה שאמר בפיו הוי דברים כמו בתרומה דילפינן מיני' כמש"כ הרשב"א באריכות בקידושין ד"נ, א"כ אין חילוק בין תרומה וקדשים לשארי דברים שבלב דבכל דברים שבלב אם אינו סותר הוי דברים ולהכי אם סותר גם בתרומה וקדשים לא הוי דברים כמו בכל דברים שבלב ומה שנסתייע מעכת"ר מד' הרשב"א והר"ן שכ' בתירוצם דכל שהוא טועה בדיבורא לאו כלום הוא והביאו ראי' מהא דשבועות דכ"ו נתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לאו כלום הוא וטעמו משום דטעות הוא וצ"ע במאי אלימא האי מהאי דמאי נפ"מ בין נתכוין לומר פת חטים או דבשניהם י"ל הטעם משום דברים שבלב דברים או משום שטעה, וע"כ משום דבשבועות בודאי לאו משום דברים שבלב דברים הם דהא בעינן לבטא בשפתים וע"כ משום דטועה הוא אבל בתרומה וקדשים דמהני מחשבה ודברים שבלב הו"א דמהני אף לסתור מה שבפיו, וזהו שה"ר משבועה דנתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ודבריו נכונים אבל תמיהני דלמ"ל להרשב"א והר"ן לה"ר משבועות דכ"ו דהא במתניתין דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' מבואר בסוף המשנה או שאיני נכנס לזה ונכנס לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה דלא אמר כלום דנדר דין שבועה כמש"כ הרא"ש בשבועות דבעינן לבטא בשפתים ודברים שבלב אינם דברים וממשנה זו יש להקשות בין על תרומה והקדש נדרים, ואולי י"ל דקושי' זאת הביאו התוס' והראשונים בשם ר"ת שהקשה כן בספר הישר ור"ת לשיטתו הובא ברא"ש פ"ק דתענית ובטו"ז סי' תקס"ב דנדרים לא דמי לשבועה וכל מיני נדרים ילפינן מקרבנות דמהני בלב ולא בעינן לבטא בשפתים, וע"כ נסתייעו משבועות דכ"ו בשבועה דבעינן לבטא בשפתים אולם באמת בשי' ר"ת נראה דדוקא מנדרי צדקה ס"ל כן עי' בטו"ז ובב"ח שם דנדר תענית דמי לקרבן משא"כ בנדרי איסור, ובאמת זה הלשון שכתב הרשב"א נתכוין להוציא פת חטים ואמר פת שעורים כו' פטור עד שיהא פיו ולבו שוין אינו מפורש בגמרא רק הרי"ף כתב בטעמו דבעינן שיהא פיו ולבו שוין והביא ראי' ממתניתין דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שאיני נכנס לבית זה כו' דלא אמר כלום משום דבעינן פיו ולבו שוין משום דבשמואל אינו מפורש הטעם דבעינן פיו ולבו שוין ולכן הביא הרי"ף ממתניתין דמפורש דבעינן פיו ולבו שוין הרי דעיקר ראית הרי"ף ממשנתינו דהמתכוין כו' ויותר היה להם להקשות ממשנתינו מנדרים וצ"ע.

ולולא דברי הראשונים ז"ל הי' אפשר לפרש הא דנתכוין להוציא פת חטים כו' דממעט לבטא בשפתים והמהרש"א דקדק בזה דלא הוצרך לומר והוציא פת שעורים רק שלא הוציא כלום דאין זה לבטא בשפתים דנקיט לה משום סיפא דפת כתם וקדמוהו הרשב"א שם וי"ל דיליף הכי מלבטא בשפתים האדם בשבועה דמזה ידעינן שצריך להוציא בשפתיו ואם הוציא בטעות לאו כלום הוא דהא גם אם ליבי' אנסי' ושכח נתמעט מהאדם בשבועה מכש"כ שלא הי' לבו לכך באותה שעה ודין דהאדם בשבועה אינו אלא בדין נדר ושבועה ולא בהקדש ותרומה ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' שבועות ה"ו נשבע שלא ילבש תפלין ולא ידע שהתפלין מצוה כו' דהוי שבועות שגגות וברמב"ם פ"א מהל' איס"מ מי שדומה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש ה"ז קדוש בראב"ד וכ"מ שם א"כ אין ראי' משבועה להקדש, אולם דעת הרי"ף והראשונים אינו כך דהעיקר משום דאין פיו ולבו שוין ולא מחמת האדם בשבועה דלא אמרינן כן בשבועה דלהבא, ועי' במחנה אפרים הל' נדרים סי' ג' מה שהביא ד' הריטב"א עי"ש, וגם בתרומה והקדש לא מהני ונסתייעו לזה ממשנה דתרומות דהמתכוין לומר תרומה כו' דתרומה והקדש ונדר כולהו בחדא מחתא דלא אמר כלום משום דאין פיו ולבו שוין, אולם צ"ע בהא דנתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים דממעט מלבטא בשפתים הא בתרומה וקדשים דמהני מחשבה לא מהני ג"כ בכה"ג משום דאין פיו ולבו שוים ויהי' מזה הוכחה לתי' התוס' בערכין דמה שחשב בלבו קיים ולהכי בתרומה וקדשים מהני בכה"ג מה שחשב אבל לתי' השני דגם מה שחשב אינו קיים א"כ למה נקיט בכה"ג בשבועה דממעט מלבטא בשפתים דהא גם אי מהני מחשבה בכה"ג לא מהני ול"ש תי' הרשב"א והמהרש"א דנקיט לה משום סיפא כיון דברישא בכה"ג לא איצטריך כלל הא דלבטא בשפתים י' ומה כתב עמש"כ בסתירת דהתו"ס בפסחים דס"ג בד"ה ר"מ ובד"ה ונתכוין דדהתו"ס פשוטים דאין מחשבת מולים סותר כלל למה שאמר בפיו דהרי רוצה באמת לערלים ולמולים ואמר לערלים ונתכוין ג"כ למולים והמחשבה הוי כמו דיבור והוי כמו שאמר בפיו לערלים ולמולים עכ"ל, הנה במכתבי הרגשתי בזה בקצרה דאי אפ"ל כן שהרי ש"ם קרי לה אין פיו ולבו שוין וחשוב דסותר למה שאמר בפיו דכיון דהוציא בפיו לערלים מחשבה פסולה כיון שלא הספיק להוציא קודם השחיטה למולים הדבור הרי דיבור של פיגול והמחשבה היתה מחשבה כשרה והא כן צ"ל למש"כ התוס' בד"ה המתלוין לפי תירוצם דטועה בדיבורו דמה שאמר לערלים אף שחשב לגמור למולים תשוב לטועה כיון שלא הספיק לגמור לפני השחיטה (ועי' ביו"ד סי' ר"י ורי"ח ובעצי לבונה שם ובידות נדרים סי' ר"י מה שהביאו בשם שמלת בנימין).

ועכצ"ל דכיון דלפי מה שאמר בפיו הוי פיגול על פי דין חשוב דמחשבת לשמה סותר למה שאמר בפיו והוי דברים שבלב ולהכי מקשה הש"ס מהא דהמתכוין לומר תרומה ומשוה להדדי, ובזה נדחה ג"כ מש"כ לתרץ קושיתי ע"ד התום' בערכין דמה שחשב בלבו קיים דהא בירוש' תרומות מבואר דלב"ש טעות הקדש הוי הקדש קיים כמה שהוציא בפיו ומדהתו"ס פסחים מבואר דאף אי טעות פיגול הוי פיגול מ"מ אי מחשבה מילתא יקוים כפי מחשבתו דיסוד דהתו"ס דאי מחשבת מולים מועלת אין כאן סתירה כלל למה שאמר בפיו, וזה אינו דבודאי קרוי אין פיו ולבו שוין כמש"כ

ו

ומש"כ עמש"כ להפיר בדהתו"ס בד"ה ור"מ שם לפמש"כ התוס' בערכין דמה שחשב בלבו לא קיים והטעם בע"כ משים שנתכוין להוציא בפיו, דמאי ראי' מייתי מפיגול במחשבה נהי דאיתנהו במחשבה מ"מ כל שנתכוין להוציא בשפתיו אין המחשבה נתפסת, וע"ז תירץ דהכא שאני אף דודאי רוצה שיתקיים כפי המחשבה מ"מ כיון שהוא רוצה להוציא בשפתיו ואיתקל לי' לישני' וכשלא הספיק בודאי רוצה במחשבה לבד, תירוצו אינו מובן דבודאי לכשחשב מחשבה כשרה וכיון להוציא בשפתיו קודם השחיטה שתהי' לשמה ואז תהי' חלה המחשבה כשלא הספיק הרי לא נתקוימה מחשבתו והמחשבה לא נתפסה.

ח

ומש"כ לישב דהתו"ס ונסתפק לדינא בתירוץ השני בערכין דגם מה שחשב בלבו לא קיים אם לפי שגמר בלבו להוציא בשפתיו וכדאמר בשבועות דכ"ו לפי הס"ד דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא בשפתיו ולפי"ז לדינא בחשב בלבו להוציא בשפתיו לצדקה אינו מחויב, אולם הא בשבועות שם לפי הס"ד ילפינן מקרא הרי דלפי הסברא גם אם גמר בלבו להוציא בשפתיו חייב, ולפי המסקנא הרי קרא איצטריך שיוציא בשפתיו כמבואר בשבועות שם, וע"כ מסיק דכונת התוס' כמוש"כ הר"ש בפ"ג דתרומות דבעינן פיו ולבו שוין דכתיב מוצא שפתיך תשמור וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתים ודוקא כשפיו ולבו מכחישין זא"ז אבל אי לא מכחישין זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפ' שבועות שתים כו'.

ונראה מפשטות ד' הר"ש דמשום דכתיב מוצא שפתיך וכל נדיב לב בעינן פיו ולבו שין וכל היכא שמכחישים זא"ו שניהם אינם קיימים וזה גם כונת התוס' בערכין דלהכי מה שחשב בלבו לא קיים כיון דפיו מכחישו ולפ"ז מיושב דהתו"ס בפסחים דלר"מ דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים ולהכי מה שחשב בלבו קים אע"ג דפיו מכחישו זהו תו"ד ואם כי במכתבי הרגשתי מזה אבל התבוננתי שזה אינו דלפי זה יקשה מהירוש' בתרומות דלב"ש דלא בעינן פיו ולבו שוים והקדש בטעות הוי הקדש יקוים כפי מה שחשב בלבו. הקדש הוי הקדש יקוים כפי מה שאמר בפיו וגוף הסברא תמוה דהא בודאי מש"כ הר"ש דבכל שפיו ולבו מכחישים זא"ז שניהם אינם קיימים לא מצינו על זה שום דרשה ועוד דנדיב לב ומוצא שפתיך תשמור רק בהקדש הוא ובתרומה הא ילפינן מונחשב ולא כתיב גביה מוצא שפתיך ומנלן בתרומה היכא דפיו מכחישו דלא מהני מה שחשב בלבו ועכצ"ל דמסברא ידעינן דכל חד כטעמו דמה שבפיו אינו קיים אם לא נתכוין לפי שהוא בטעות ואין תרומה והקדש ונדר בטפות, ומה שחשב בלבו לא קיים לפי דפיו מכחישו ודברים שבלב אינם דברים היכא שסותר מה שאמר בפיו, ואע"פ דקדשים ותרומה מהני במחשבה דוקא היכא שאין פיו מכחישו, ולפי"ז למאן דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים וכפי הסיד בפסחים אליבא דר"מ דפיגול חל בטעות אע"פ שלא נתכוין לכך ודברים שבלבו למולים ולערלים אינם דברים לסתור מה שאמר בפיו אע"פ שטעה בדיבורו ומכש"כ דלא מהני מחשבתו אע"פ דפיגול הוי במחשבה ואם לרבנן דס"ל דבעינן פיו ולבו שוים ודברים שבלבו דברים לסתור מה שאמר בפיו בטעותו לא מהני מחשבתו לסתור מה שאמר בפיו מכש"כ לר"מ ולב"ש דס"ל דאזלינן בתר פיו אע"פ שהוא בטעות דלא מהני מחשבתו וזה פשוט.

ט

וראיתי בספר נטע שעשועים חושן משפט סי' מ"ח שכתב גם כן כמו שכתב מעכת"ר מתחלה תמה בהא דתמורה דכ"ה דא"ר יוסי בהר"ז תמורת עולה ושלמים, אם נתכוין לכך דבריו קיימים דהא קי"ל דתמורה לכו"ע ישנה בטעות ולפ"ז מכיון שאמר תמורת עולה חל עליו תמורת עולה ומה לי במה שנתכוין מתחלה לכך לומר תמורת שלמים גם כן אטו מי גרע מה שעל תמורת עולה הי' גם כן כונתו מאלו לא נתכוין כלל על תמורת עולה רק על שלמים ואמר עולה הי' תמורת עולה משום דאיתא בטעות ותו לא מצי חיל עלי' תמורת שלמים כיון דלא מצי לחזור תוכ"ד ומאי מהני שנתכוין מתחלה לכך ותירץ דבנתכוין מתחלה לכך חל במחשבה ואף שנתכוין להוציא בשפתיו ומוכיח מדהתוס' פסחים דס"ג בד"ה ר"מ דלמאן דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים אף שנתכוין להוציא בשפתיו חל במחשבתו וי"ל דר' יוסי ס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים.

אבל לר"מ דס"ל דבעינן פיו ולבו שוים קשה אבל ר"מ הא ס"ל דתוכ"ד כד"ד יעו"ש שהאריך בזה בפלפולו בב"ק דע"ג בדהתוס' שם וכל דבריו תמוהים בעיני דאע"פ דתמורה ישנה בטעות ואם אמר תמורת עולה ולא נתכוין כלל אזלינן בתר פיו אבל מ"מ ישנו בזה אמירת פיו וגם בטעות דברים שבלב אינם דברים אבל באמר תמורת עולה ושלמים הרי אין כאן אמירת פיו על עולה לבד הרי אמר עולה ושלמים, ועל זה מהני מה שנתכוין לכך לפרש מה שאמר שלא נמלך, ואין ענין זה לתמורה בטעות דהא אין כאן טעות כלל שהוציא בפיו את שניהם ומהני הא דנתכוין בלבו שלא נמלך וכך נתכוין לשניהם וזה פשוט, וכן מה שכתב דר' יוסי ור"מ פליגי בזה אי בעינן פיו ולבו שוים ולר"י דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים לא חל מחשבתו לפי שנתכוין להוציא בשפתיו תמוה דהא תמורה לכו"ע ישנו בטעות וגם לר"מ לא בעינן פיו ולבו שוים וגם עיקר ההנחה דלמאן דס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים מהני מחשבתו כבר נתבאר שזה אינו ומה שהעיר מעכת"ר דכיון דהא דנתכיין להוציא בשפתיו צריך להוציא בשפתיו ילפינן לפי הס"ד בשבועות דכ"ו מקרא הרי דמצד הסברא משמע דמהני ולפי והא בירושלמי מבואר דלב"ש דטעות המסקנא הא ילפינן לנתכוין לומר פת חיטים והוציא פת שעורים יעו' בטורי אבן חגיגה ד"י שהרגיש בזה וכתב לפי מה התוס' דלאו מיתורא הוא ממילא לפי המסקנא מסברא יעו"ש.

ולכאורה ילה"ר לזה מדאיצטריך קרא לבטא בשפתים דצריך שיוציא בשפתיו והא מקרא ודרשא דילפינן ות ושבועות ונזירות ופי' הרא"ש בריש נדרים משום דצריך שיוציא בשפתיו וילפינן דיד הוי כמוציא בשפתיו ומוכרח מזה דצריך שיוציא בשפתיו דאל"כ הא במחשבתו כבר חל הנדר (וכן מכינויי נדרים ושבועות דכיון דנתכוין לנדר. ואולי י"ל אם נתכוין במחשבתו ללשונות אלו אם לא היו כנוים כנדרים לא הי' נדר) וכמשה"ק כן השימק"ו בנדרים ד"ז באיבעי דיש יד לצדקה להשיטות דחישב בלבו די. וביותר יקשה למש"כ המהרי"ק בסי' קס"א בשי' ר"ת דנדר מהני במחשבה וא"כ יקשה ידות נדרים כנדרים למ"ל ועל כרחך צריך לומר דכיון דנתכוין להוציא בשפתיו צריך להוציא בשפתיו וילפינן דיד מוכיח הוי כמו שהוציא בשפתיו אולם אין הכרח די"ל דבודאי אם נתכוין מתחלה שלא יחול עד שיוציא בשפתיו שלא חל וכן י"ל קושית השימק"ו ביש יד לצדקה דנתכוין שלא יחול עד שמוציאו בפיו דיד לצדקה הוי כמו שהוציא בפיו ופי' בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סדק ה' בטועה.

ואותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה ואפשר דהכי מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה בפיו והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום עכ"ל. ונראה מל' הש"ך וכונתו דדוקא בגמר בלבו שלא יהא לצדקה עד שמוציא בפיו לא חל, אבל בסתמא אם חשב במחשבתו להוציא בשפתיו מהני מחשבתו אולם הש"ך בסי' של"א ס"ק ע"ו כתב במתכוין לומר תרומה כו' שכיון לומר תרומה ואמר מעשר שביטל בדבור פיו מה שפי' במחשבתו אין תרומתו תרומה משא"כ הכא עכ"ל, וזהו טעם הר"ש לפי שפיו מכחיש מה שבלבו ולפי"ז הלא גם בסתמא הרי פיו מכחישו כיון שחשב לסלע זה והוציא בפיו סלע אחר וד' הש"ך סותרים זה את זה, וכ"כ הטו"ז שם ס"ק ב' אפילו אותו שנתכוין עליו א"צ ליתן דומי' דפת חטים ושפורים בסי' ר"י עכ"ל, ובאמת דמיון הטו"ז אינו עולה יפה דהא בפת חטים ושעורים מה שנתכוין לאו כלום הוא לפי שצריך להוציא בשפתיו ובעינן לבטא בשפתים בשבופות ונדרים משא"כ בצדקה דמהני מחשבתו ותלוי בשני תירוצי התוס' בערכין ד"ה, ואפשר דהש"ך בסי' רנ"ח בדברי הג"ה חשש לחומרא לתירוץ הראשון בתוס' שם דמה שחשב בלבו קיים, ובסי' של"א פירש פשטות ד' השו"פ שם בסעיף מ"ה ופ"ו דמתכוין לומר תרומה כו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין, ובסעיף מ"ו הפריש תרומה במחשבתו כו' ה"ז תרומה וכן הוא סמיכות הדינים ברמב"ם וזהו שפירש הש"ך שם סמיכות הדינים דבסעיף מ"ה גם מה שחשב בלבו לא קיים כתירוץ השני בתוס' בערכין וכמש"כ הר"ש בתרומות שם.

והנה ד' הר"ש למש"כ שהוא מסברא צריך ביאור כיון דילפינן מקראי דמהני מחשבה בתרומה והקדש וכיון שטועה בדיבורו ולא אמר כלום מ"ט לא יועיל מחשבתו. וסבור הייתי לקיים עפ"י שי' הרשב"א בקידושין ד"נ דהא דמהני בתרומה והקדש מחשבה לפי שבדברים שבלב שאינו סותר לפיו מהני ולהכי כל שסותר למה שאמר בפיו לא מהני. אבל קשה לפ"מ שהעלו הראשונים דבטועה דברים שבלב דברים אף שסותר למה שאמר בפיו ולהכי בנתכוין לומר תרומה כו' לא אמר כלום וכיון דדברים שבלב דברים למה לא יקוים כפי מה שחשב בלבו וצ"ל דדוקא לסתור מה שאמר בפיו מהני דברים שבלב אבל.

שיקוים כפי מה שחשב בלבו לא מהני כיון דפיו מכחישו וצ"ע מאיזה טעם נחלק כיון דבטל אמירתו על ידי הטעות ולא אמר כלום למה לא יקוים כפי מחשבתו ולשי' הטו"א ארש כיון דנתכוין להוציא בשפתיו אין מחשבתו מועלת ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ק"ד מה שצידד שכן הוא גם כונת הר"ש לפי שנתכוין להוציא בשפתיו אלא דמל' הר"ש לא משמע כן ויעוי"ש מה שתמה בד' פיה"מ להרמב"ם בפ"ג דתרומות שכ' וז"ל והעיקר אצלינו דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ותמוה דהא תרומה והקדש סגי במחשבה ואם כונת הרמב"ם על סוף משנתינו בקונם אכתי קשה בתרומה והקדש אבל נראה בודאי דכונת רבינו דגמר בלבו להוציא בשפתיו אז צריך להוציא בשפתיו ואולי יש איזה שיבוש וחסר שני תיבות להוציא בשפתיו' וכונתו דלהכי לא אמר כלום אף מה שחשב כמש"כ הטו"א. ב"ה ט"ו כסלו תרס"ג ווילנה.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה