אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כד · ה
ומש"כ הדר"ג בתשובתו אלי עמש"כ לישב קושית בדהתו"ס פסחים דס"ג במשנה דתרומות פ"ג המתכוין לומר תרומה כו' דעיקר קושית התוס' מסוף המשנה שאינו נכנס לזה כו' דבנדרים ושבועות דבעינן לבטא בשפתים וגמר בלבו לאו כלים הוא שפיר הקשו דהא דברים שבלב אינם דברים, וע"ז כתב דבדהתו"ס י"ל כן אבל הראשונים הרשב"א והריטב"א והר"ן הקשו רק על הנך תרי בבי דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו'. הנה כתבתי לישב סתירת התוס' שם בד"ה ר"מ דמבואר דאי במחשבה תלי מילתא מהני לסתור אף מה שאמר בפיו וע"כ צ"ל דקושיתם הוא מנדרים. אבל בדברי הראשונים י"ל דפשיטות דדעתם דאין דברים שבלב דברים לסתור אף מה שאמר בפיו.
ולדעתם גם בפיגול אף אי נימא דבמחשבה לבד מהני ולא הוי דברים שבלב דוקא אם מפגל במחשבה אבל אם מפגל בפיו וחושב לשמה הוי מחשבה דלשמה כשארי דברים שבלב, וגם בתרומה אם איתנהו במחשבה מ"מ לא מהני לסתור מה שבפיו. ובפרט דלשי' הרשב"א בכל דברים שבלב שאינו סותר למה שאמר בפיו הוי דברים כמו בתרומה דילפינן מיני' כמש"כ הרשב"א באריכות בקידושין ד"נ, א"כ אין חילוק בין תרומה וקדשים לשארי דברים שבלב דבכל דברים שבלב אם אינו סותר הוי דברים ולהכי אם סותר גם בתרומה וקדשים לא הוי דברים כמו בכל דברים שבלב ומה שנסתייע מעכת"ר מד' הרשב"א והר"ן שכ' בתירוצם דכל שהוא טועה בדיבורא לאו כלום הוא והביאו ראי' מהא דשבועות דכ"ו נתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לאו כלום הוא וטעמו משום דטעות הוא וצ"ע במאי אלימא האי מהאי דמאי נפ"מ בין נתכוין לומר פת חטים או דבשניהם י"ל הטעם משום דברים שבלב דברים או משום שטעה, וע"כ משום דבשבועות בודאי לאו משום דברים שבלב דברים הם דהא בעינן לבטא בשפתים וע"כ משום דטועה הוא אבל בתרומה וקדשים דמהני מחשבה ודברים שבלב הו"א דמהני אף לסתור מה שבפיו, וזהו שה"ר משבועה דנתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ודבריו נכונים אבל תמיהני דלמ"ל להרשב"א והר"ן לה"ר משבועות דכ"ו דהא במתניתין דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' מבואר בסוף המשנה או שאיני נכנס לזה ונכנס לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה דלא אמר כלום דנדר דין שבועה כמש"כ הרא"ש בשבועות דבעינן לבטא בשפתים ודברים שבלב אינם דברים וממשנה זו יש להקשות בין על תרומה והקדש נדרים, ואולי י"ל דקושי' זאת הביאו התוס' והראשונים בשם ר"ת שהקשה כן בספר הישר ור"ת לשיטתו הובא ברא"ש פ"ק דתענית ובטו"ז סי' תקס"ב דנדרים לא דמי לשבועה וכל מיני נדרים ילפינן מקרבנות דמהני בלב ולא בעינן לבטא בשפתים, וע"כ נסתייעו משבועות דכ"ו בשבועה דבעינן לבטא בשפתים אולם באמת בשי' ר"ת נראה דדוקא מנדרי צדקה ס"ל כן עי' בטו"ז ובב"ח שם דנדר תענית דמי לקרבן משא"כ בנדרי איסור, ובאמת זה הלשון שכתב הרשב"א נתכוין להוציא פת חטים ואמר פת שעורים כו' פטור עד שיהא פיו ולבו שוין אינו מפורש בגמרא רק הרי"ף כתב בטעמו דבעינן שיהא פיו ולבו שוין והביא ראי' ממתניתין דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שאיני נכנס לבית זה כו' דלא אמר כלום משום דבעינן פיו ולבו שוין משום דבשמואל אינו מפורש הטעם דבעינן פיו ולבו שוין ולכן הביא הרי"ף ממתניתין דמפורש דבעינן פיו ולבו שוין הרי דעיקר ראית הרי"ף ממשנתינו דהמתכוין כו' ויותר היה להם להקשות ממשנתינו מנדרים וצ"ע.
ולולא דברי הראשונים ז"ל הי' אפשר לפרש הא דנתכוין להוציא פת חטים כו' דממעט לבטא בשפתים והמהרש"א דקדק בזה דלא הוצרך לומר והוציא פת שעורים רק שלא הוציא כלום דאין זה לבטא בשפתים דנקיט לה משום סיפא דפת כתם וקדמוהו הרשב"א שם וי"ל דיליף הכי מלבטא בשפתים האדם בשבועה דמזה ידעינן שצריך להוציא בשפתיו ואם הוציא בטעות לאו כלום הוא דהא גם אם ליבי' אנסי' ושכח נתמעט מהאדם בשבועה מכש"כ שלא הי' לבו לכך באותה שעה ודין דהאדם בשבועה אינו אלא בדין נדר ושבועה ולא בהקדש ותרומה ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' שבועות ה"ו נשבע שלא ילבש תפלין ולא ידע שהתפלין מצוה כו' דהוי שבועות שגגות וברמב"ם פ"א מהל' איס"מ מי שדומה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש ה"ז קדוש בראב"ד וכ"מ שם א"כ אין ראי' משבועה להקדש, אולם דעת הרי"ף והראשונים אינו כך דהעיקר משום דאין פיו ולבו שוין ולא מחמת האדם בשבועה דלא אמרינן כן בשבועה דלהבא, ועי' במחנה אפרים הל' נדרים סי' ג' מה שהביא ד' הריטב"א עי"ש, וגם בתרומה והקדש לא מהני ונסתייעו לזה ממשנה דתרומות דהמתכוין לומר תרומה כו' דתרומה והקדש ונדר כולהו בחדא מחתא דלא אמר כלום משום דאין פיו ולבו שוין, אולם צ"ע בהא דנתכוין להוציא פת חטים והוציא פת שעורים דממעט מלבטא בשפתים הא בתרומה וקדשים דמהני מחשבה לא מהני ג"כ בכה"ג משום דאין פיו ולבו שוים ויהי' מזה הוכחה לתי' התוס' בערכין דמה שחשב בלבו קיים ולהכי בתרומה וקדשים מהני בכה"ג מה שחשב אבל לתי' השני דגם מה שחשב אינו קיים א"כ למה נקיט בכה"ג בשבועה דממעט מלבטא בשפתים דהא גם אי מהני מחשבה בכה"ג לא מהני ול"ש תי' הרשב"א והמהרש"א דנקיט לה משום סיפא כיון דברישא בכה"ג לא איצטריך כלל הא דלבטא בשפתים י' ומה כתב עמש"כ בסתירת דהתו"ס בפסחים דס"ג בד"ה ר"מ ובד"ה ונתכוין דדהתו"ס פשוטים דאין מחשבת מולים סותר כלל למה שאמר בפיו דהרי רוצה באמת לערלים ולמולים ואמר לערלים ונתכוין ג"כ למולים והמחשבה הוי כמו דיבור והוי כמו שאמר בפיו לערלים ולמולים עכ"ל, הנה במכתבי הרגשתי בזה בקצרה דאי אפ"ל כן שהרי ש"ם קרי לה אין פיו ולבו שוין וחשוב דסותר למה שאמר בפיו דכיון דהוציא בפיו לערלים מחשבה פסולה כיון שלא הספיק להוציא קודם השחיטה למולים הדבור הרי דיבור של פיגול והמחשבה היתה מחשבה כשרה והא כן צ"ל למש"כ התוס' בד"ה המתלוין לפי תירוצם דטועה בדיבורו דמה שאמר לערלים אף שחשב לגמור למולים תשוב לטועה כיון שלא הספיק לגמור לפני השחיטה (ועי' ביו"ד סי' ר"י ורי"ח ובעצי לבונה שם ובידות נדרים סי' ר"י מה שהביאו בשם שמלת בנימין).
ועכצ"ל דכיון דלפי מה שאמר בפיו הוי פיגול על פי דין חשוב דמחשבת לשמה סותר למה שאמר בפיו והוי דברים שבלב ולהכי מקשה הש"ס מהא דהמתכוין לומר תרומה ומשוה להדדי, ובזה נדחה ג"כ מש"כ לתרץ קושיתי ע"ד התום' בערכין דמה שחשב בלבו קיים דהא בירוש' תרומות מבואר דלב"ש טעות הקדש הוי הקדש קיים כמה שהוציא בפיו ומדהתו"ס פסחים מבואר דאף אי טעות פיגול הוי פיגול מ"מ אי מחשבה מילתא יקוים כפי מחשבתו דיסוד דהתו"ס דאי מחשבת מולים מועלת אין כאן סתירה כלל למה שאמר בפיו, וזה אינו דבודאי קרוי אין פיו ולבו שוין כמש"כ