אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כ
ב"ה ועש"ק בין המצרים רמת"ה ווילנא. בענין אב מדיר את בנו בנזיר
א
מה שהעיר כת"ר למ"ש התוס' בנזיר דהא דאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק עד גדלות הבן ולדבריהם איך יתישבו דברי הירושלמי בנזיר פ"ז בכה"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג דנזיר קדושתו קדושת שעה וכהן קדושתו קדושת עולם ומקשה הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם, הא אב מדיר את בנו בנ"ש ולשי' התוס' אכתי ל"ה קדושת עולם דבגדלות הבן נפקע עכת"ד, נראה דמה שלא הקשה הירושלמי מנזיר עולם משום דהא עד שלא הגיע לעונת נדרים לא הוי נזיר, אבל באב שהדירו מרחם משכח"ל שקבל הבן חירות עולם בהגיעו לעונת נדרים ופי' בתוס' יו"ט בנזיר שם שהביא הקו' בשם בנו וביאר הקו' בכה"ג (וכבר העיר בשירי קרבן להירו' שנעלם מהתוי"ט דברי הירושלמי וכן העירו הג' רעק"א ובתוס' חדשים במשניות שם) וביותר יתישב למש"כ הברכת ראש לבאר דגם לשי' התוס' אם לא מיחה הבן כשנתגדל יתקיים נזירות אביו והוי נזיר עולם כל שלא מיחה בשעה שנתגדל ולא מהני גם מחאתו אחרי כן.
אולם לכאורה יש להעיר עוד דהא אף בנזיר עולם קילא שישנו בשאלה (ולאיזה שי' פירשו הא דיש היתר לאיסורו בנזירות בפסחים דמ"ד ובקדושין משום שישנו בשאלה עיי"ש) ואם נדחה הלאו והע' דנזירות שכן ישנו בשאלה כמבואר ביבמות ד"ה מה"ט גם לענין טומאה יטמא נזיר ועי' בלח"מ בפ"ז הלכה י"ג מהל' נזירות שפי' בד' הרמב"ם דמשום דישנו בשאלה לא הוי קדושתו קדושת עולם יעו"ש, ולכאורה י"ל דלר"א דס"ל אין שאלה בהקדש כמבואר בערכין דכ"ג ומה"ט אין שאלה גם בנזירות כמבואר בנזיר ד"ט ולדידי' אאפ"ל דיטמא נזיר משום שישנו בשאלה וע"כ הא דהשיבו רבנן לדברי ר"א דיטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם משום דנזירות ל' יום הוא וע"ז פריך הירוש' שפיר הרי שנזר מרחם, ועפ"ז אפ"ל גם פסק הרמב"ם שפ' כחכמים אע"ג דבתדיר ומקודש קיי"ל דאיזה שירצה ובירוש' קאמר דר"א אזיל בשי' ב"ש לענין תדיר ומקודש עי"ש בשי"ק, אולם לפי הנ"ל דוקא לר"א א"א לפרש הקולא שישנו בשאלה ורק משום שאינו תדיר והוי כהן תדיר ונזיר מקודש משא"כ למאי דקיי"ל דיש שאלה בהקדש ובנזירות וקילא מה"ט וקדושתו קלה נגד כהן כיון שאפשר לבטל הקדושה ע"י שאלה, אבל ז"א לפ"מ שהוכיח הטורי אבן בחגיגה ד"י דר"א בע"כ ס"ל דיש שאלה בנזירות אע"ג דס"ל אין שאלה בהקדש והכריח זה בראי' מוכרחת מנזיר דל"ב יעו"ש, ועי' בפסחים מ"ו ר"א סבר הואיל א"ב מתשיל עלה ובתוי"ט שם, ולפ"ז הד"ק מאי פריך הירוש' הא אפשר לפרש דנזיר קילא משום שישנו בשאלה, והנה אי"ל דנזיר מרחם היינו בנזיר שמשון וכמש"כ מעכ"ת בתוך דבריו ונטה בזה אחרי המפרש פני משה אבל הוא תמוה דהא נ"ש מטמא למתים וגם שי' הירוש' בריש נזיר כן הוא והא דתני אינו מביא קרבן על טומאתו ה"ה לכתחלה מטמא למתים, ועוד דהא ל"ש טעם ר"א דיטמא כהן ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו כיון דקרבן בנ"ש ליכא לכ"ע (וי"ל ד' מעכת"ר דהא דנ"ש מטמא למתים מוכיח הש"ם בריש נזיר מהא דשמשון טימא למתים ודחי לה דילמא גוססין הוי אלא גמרא גמירי לה ופי' התוס' דגמרינן דקטלינהו ממש ואפילו למ"ד דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל במגע מיהו מטמאין עכ"ל וכל זה לרבינא דס"ל כן ביבמות דס"א וכ"פ הרמב"ם אבל לסתמא דגמרא דאינו מטמא אף במגע וכמו שפסק כן היראים אין ראי' ולפ"ז לרשב"י דאין העכו"ם מטמא באהל יל"פ קו' הירוש' בנזיר שמשון אולם מד' הרמב"ם נראה שמפרש דגמרא גמירי לה דנ"ש מטמא למתים ונסתר כל זה) וכיון דלאו בנזיר שמשון מיירי הדר קשה כנ"ל דהא נזיר ישנו בשאלה, והנה במשנה למלך נסתפק בפ"ב מהל' נזירות הל' י"ג באב שמדיר את בנו אי מצי הבן לאתשולי בעוד שהוא קטן ולדעת האומרים דלא נתבטלה הנזירות אף אם הגדיל גם לכשהגדיל א"א להבן לשאול עליו ומביא דרש"י במכות כ"ב דמבואר דהבן א"י לשאול ואם מת האב א"א בשאלה ולפ"ז תתישב יפה קו' הירוש' דהא בכה"ג באם הדירו מרחם משכח"ל אם מת האב דאינו בשאלה כלל ובכה"ג יטמא כהן ואל יטמא נזיר וכ"ז אם נימא דלא נתבטלה הנזירות כשהגדיל משא"כ אם נאמר כשי' התוס' דמשהגדיל בטלה הנזירות ולא משכח"ל כ"א כשקבל ע"ע נזירות מחדש וע"ז פשיטא דיכול לשאול עליו כיון שפיו קבל נזירות והפה שאסר יכול להתיר ע"י שאלה והד"ק מ"ט לא יטמא נזיר שישנו בשאלה לשי' התוס' אף באופן שהדירו אביו מרחם כיון דמשהגדיל בטלה נזירות אביו ונזירות שלו ישנו בשאלה לגביה
ב
והנראה בזה למש"כ הרמב"ם בספ"ז מהל' נזירות דע"כ דוחה מ"ע דתגלחת מצורע עול"ת דנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת והרי אינו קדוש בהן ובטיל מאליו העשה דקדוש יהי' והראב"ד תמה אני שונה ביבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה עי"ש ומלבד זה תמוה דלפי חידוש ט' הרמב"ם ולס"ל הא דישנו בשאלה יקשה דהא איתקש נזירות לנדרים ונזיר שטימא כתב הרמב"ם בספ"ה מה' נזירות דלוקה ארבע מלקות משום בל יטמא בל יחל בל תאחר ובל יבוא וממילא דה"ה דאיכא ע' דכל היוצא מפיו יפשה ואיך דוחה הע' דתגלחת לה"ע דכל היוצא מפיו וע"כ משום דישנו בשאלה והאבני מילואים בתשו' בסי' כ"ב תירץ עפ"י מ"ש המהרי"ט לפלפל עם הר"י באסאן מהו נזירות אי' חפצא או גברא וד' המהרי"ט דנר' היא א' חפצא ואינה שום שייכות אל האדם האוסר ושבועה הוא רק על האדם משא"כ נזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומי' דכהן והמהר"י באסאן חולק ע"ז והעלה הא"מ דאי לאו דנזיר הוי לאו השוה בכל ואי אמרינן בי' איתנייהו בשאלה תלוי במחלקותם וכ' דסוגיות חלוקות בזה, ואם נימא דנתקדש גופו ונאסר ביין הוי יין עליו כמו חלב ודם ול"ש לומר ישנו בשאלה כמו דל"א בשריפת קדשים דישנו בשאלה ועי' בדבריו הנעימים שם ולמדתי מדבריו דלאו דבל יחל והע' דכל היוצא מפיו הם הציווים השייכים לדין נדר ולא נתקדש גופו בם ואיתנייהו בשאלה וגם הוי שוי בכל משא"כ הדינים הקבועים לנזיר לא יטמא וקדוש יהי' הם איתנייהו בשאלה דעכ"פ עתה נתקדש גופו ואם ישאל יהי' איש אחר, ודברי הרמב"ם יתישבו דהא דמשני הג' שישנו בשאלה היינו על לאו וע' דכל היוצא מפיו ובל יחל אבל לא יספיק על העשה דקדוש יהי' ולהכי חידש דאין כאן ע' דכיון שנצטרע בטלה קדושתו וכ"ז בתגלחת מצורע אבל בכהן ונזיר אאפ"ל דיטמא נזיר משום שישנו בשאלה דעל עשה דקדוש יהי' א"א להקל ולחלל קדושתו מצד שישנו בשאלה כמו שנתבאר, ובזה יתישב מה שהקשה השער המלך בהל' מאכלות אסורות דהא דפליגי, ר"א ורבנן אי יטמא כהן או נזיר וחכמים ס"ל דיטמא נזיר והכי קי"ל והא להדיא כ' הרמב"ם דנזיר שטימא א"ע לוקה ד' כמש"ל והכי מתבאר בנדרים ד"ד וא"כ איך יטמא נזיר דעובר משום בל יחל ובל תאחר מה שאין בכהן והא דעת הר"ן ורא"ש בשם הראב"ד ביומא דשוחטין בשבת לחולה ולא לאכילו נבילה שעובר על כל כזית אף דמחלל שבת בסקילה אלמא דרבוי איסורים גרע, ולמש"כ אפ"ל דבל יחל ובל תאחר גם ע' דכל היוצא מפיו אשר דין נדר עליהם וישנם בשאלה נדחים מפני הע' כדין כמו דילפינן ממצורע ופשיטא דיטמא נזיר וכל עיקר מחלקותו של ר"א וחכמים הוא רק מפני הע' דקדוש יהי' השוה בכהן ונזיר איזה קדושה עדיפא אבל רבוי הלאוין אינם מעלים בזה כיון שאותם הלאוין ישנם בשאלה, ועפ"י מש"כ א"ש ג"כ משה"ק ועי' בשירי קרבן בד' הירושלמי בד"ה אתיא) דהא גם בתדיר ומקודש יכול לעשות כמה שירצה ולמש"כ אם נימא דקדושת כהן וניר שוים הם במעלה ראוי שיטמא כהן ואל יטמא נזיר דעובר בב"י ובל תאחר וממש"כ יתבאר לכאורה ראי' לשי' התוס' דהנזירות מתבטל לכשהגדיל דאם נימא כשי' רש"י (וכמו שהביא התוי"ט בפ"ג דסוטה המחלוקת בזה) דאותה הנזירות קיימת וממילא ליתנייהו בשאלה אם מת האב וכמש"ל, שוב יקשה מ"ט פריך הירוש' מנזיר מרחם דהוי קדושת עולם תיפ"ל אף אי יכלה הנזירות מ"מ כיון דליתנייהו בשאלה ראוי שיטמא.
כהן משיטמא נזיר שיתוסף בו ב' לאוין דבל יחל ובל תאחר וע' דכל היוצא מפיו יעשה, אולם מה שנ"ל בישוב קו' השעה"מ ובשי' הרמב"ם עפמש"כ האבני מלואים בתשובה סי' ט"ו ובאר עפי"ד המהרי"ט דנזירות הוא איסור תורה דרמי רחמנא על הנזיר בהנך שלשה דברים האסורים בנזיר והוא ענין תואר נזיר שהוא קדוש ויין דאסור בנזיר אין זה איסור הבא על ידי עצמו אלא איסור תורה שאסרה על תואר קדושתו וכשהוא עובר על ג' איסורים אלו עובר ג"כ משום בל יחל ואמנם איסור בל יחל אינו בשביל מעשה התגלחת והטומאה או שתיית היין שהרי לא קיבל עליו בנדר איסורים אלו אלא כיון שהתורה גזרה על נזיר להשמר מכל אלה והוא כבר קבל על עצמו להיות נזיר וכשעובר על זה הוא עובר על תורת נזיר ומחלל דברו שנדר בנזיר ועפ"ז העלה דבנשבע שלא לשתות יין ואח"כ נדר בנזיר לא מהני כולל על לאו דבל יחל דכיון דלא חייל לאו דכל משרת ענבים לא ישתה ממילא ליכא נמי משום בל יחל יעו"ש, (ועל זה יש לפקפק דניהו דלא חל לאו דלא ישתה משום אין איסור חל על איסור לחיוב מלקות מ"מ הא איסורא איכא וממילא דאיכא נמי משום בל יחל וביותר י"ל דבאמת כיון שאמר הריני נזיר והתורה הטילה עליו דיני נזיר ממילא לשון הריני נזיר לא גרע מיד והוי כמפרש שמקבל עליו כל דיני נזיר ועובר משום בל יחל, וניהו שאין איסור חל על איסור אבל כיון דאיסורא איכא הרי הוא נכלל בקבלתו מדין יד) ולפ"ז י"ל דכיון דמדין לאו דלא יטמא בנזיר מותר לסמא ולא חולל קדושת נזיר ממילא ליכא לאו דבל יחל שהרי לא נדר מטומאה ותלוי רק בדין נזיר, ומש"כ הראב"ד דשוחטים לחולה בשבת ולא נאכילנו נבילה משום רבוי איסורים דכל כזית משום דהאיסורים יהיו במציאות על כל כזית משא"כ בזה דאם ניתר הלאו דלא יטמא בנזיר ממילא אין איסור בל יחל והעשה במציאות שהם תלוים בדין לאו דלא יטמא וכל שאין כאן הלאו ולא חילל קדושת נזיר לא עבר כלל משום בל יחל וכל היוצא מפיו יעשה ואע"פ שיש בהריני נזיר מדין יד מ"מ היד מוכיח הוי רק על קבלת נזירות מדיני התורה, ולהכי גם לכשכלה נזירותו ולא הביא קרבנותיו ושתה יין לוקה משום בל יחל ג"כ כיון דעל פי דיני התורה הרי הוא נזיר אבל כל שמדיני נזיר מיתר לטמא שוב אין כאן בל יחל שלא קיבל עליו רק לקיים דיני התורה, ועפ"ז נ"ל בישוב ד' הרמב"ם ספ"ז מהל' נזירות דלהכי דוחה תגלחת מצורע עשה ול"ת דנזירות מפני שכבר נטמא ואינו קדוש ואין בו עשה דקדוש יהי' דאכתי קשה הא איכא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולמשנ"ת א"ש משום דכיון דאין בו עשה דנזירות והלאו נדחה מדיני מ"ע דתגלחת של מצורע הרי לא חלל נזירותו ולא עבר כלל משום בל יחל וכל היוצא מפיו יעשה, ומה שאמרו בריש יבמות שכן ישנו בשאלה והא בלא זה ליכא כלל העשה דכל היוצא מפיו יעשה נראה בשי' הרמב"ם דבודאי אם נדחה הלאו דנזירות אין כאן הל"ת ועשה של בל יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה,
אבל בשעה שאנו דנין לכתחילה אם ידחה ואם נאמר שאינו דוחה הרי יש בו לאו ועשה דכל היוצא מפיו יעשה, והנה לשי' הריב"א בחולין דקמא דכל היכי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר אינו לוקה משום דהל"ת דוחה י"ל דכל דבכח העשה לדחות דוחה וכיון דדוחה הל"ת דנזירות ממילא דאין כאן עשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל לשי' הר"ר יוסף בקידושין דל"ד בתוד"ה מעקה דכל לאו שיש בה עמה עשה גם הלאו אלים, ואע"פ דאין האשה מחויבת במ"ע דשביתת יו"ט דהוי זמן גרמא מ"מ לא תוכל האשה להדליק בשמן שרפה ביו"ט ואין עשה דוחה ל"ת משום דלאו שיש עמה עשה אף הלאו אלים וכבר הוכיחו מזה דהר"ר יוסף חולק על הריב"א דהא ס"ל דכל לאו שיש בו עשה גם הלאו אלים אע"פ דלאשה אין פשה כלל ואינו דוחה ל"ת גרידא מכש"כ היכי דאיכא ל"ת ועשה שאינו דוחה הל"ת ולגבי דין זה דאלים הל"ת י"ל דהיכי דהל"ת קילא מצד אחר שישנו בשאלה וכדומה נדחה מפני העשה, ובשי' הרמב"ם הוכיח השעה"מ בהל' נדרים דלא ס"ל כהריב"א דהא פסק דנדר חל על דבר מצוה ולוקה משום בל יחל אע"פ דעשה דוחה ל"ת כמש"כ הרשב"א והחנוך דרק משום עשה דכל היוצא מפיו יעשה אין עשה דול"ת ועשה מ"מ אין הכרח מזה דס"ל כהר"ר יוסף דהיכי דליכא עשה כלל כמו בנשים הלאו אלים, אלא דס"ל דהיכי דאיכא ל"ת ועשה הלאו אלים ואינו נדחה מפני העשה ולהכי לא הי' נדחה לאו דנזירות דאלים שיש בו ג"כ עשה דכל היוצא מפיו יעשה ועל זה אמרינן שישנו בשאלה וקילא ונדחה הלאו דנזירות וממילא דאין כאן עשה דכל היוצא מפיו יעשה ויתישב בזה הא דאמרינן בנזיר דנ"ת כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא יליף מינייהו דאיכא למיפרך כדאמרן ובתוס' יבמות תמהו בזה דהא איכא למילף במה הצד אולם למש"כ א"ש דהא שאני נזיר דאם אין ל"ת אין כאן עשה כלל ורק שאנו דנין מה שהלאו אלים ולהכי אפר שכן ישנן בשאלה ול"ש למילף במה הצד בשארי דוכתא דאיכא בהו ל"ת ועשה עכ"פ לא מצינו הקולא שישנו בשאלה רק היכי דעשה תלוי בלאו ואם אין לאו דנזירות גם עשה דכל היוצא מפיו יעשה ליכא, אבל אם ישנן הלאו והעשה שגם היכא שיודחה הלאו יהי' העשה בכה"ג אינו דוחה ומיושב בזה משה"ק המל"מ ע' ד' החנוך שכל בנדרים דחלים על דבר מצוה דלהכי אין העשה דוחה הלאו דלא יחל משום דאין עשה דול"ת ועשה דכל היוצא מפיו יעשה מהא דיבמות ד"ה דאמרינן דלפי שישנו בשאלה נדחה הל"ת ועשה דשאני התם דאם נימא דהל"ת נדחית אין כאן עשה כלל משא"כ בקונם סוכה ומצה עלי דאע"פ שידחה העשה הל"ת מ"מ העשה דכל היוצא מפיו יעשה לא תהי' נדחית ובכה"ג לא מצינו דקילא דישנו בשאלה מהני לדחות עשה ול"ת, ולמש"כ י"ל ג"כ הא דיבמות ד"ה דמשני שכן ישנו השאלה ואכתי קשה בנזירות שמשון שאינו בשאלה מאי איכ"ל וכן בהדירו האב לשי' רש"י דאין הנזירות מתבטלת לכשיגדל ואם מת האב ליתניהו בשאלה יקשה ובשלמא לשי' התוס' דס"ל דהחירות מתבטלת לכשהגדיל ובעודו קטן אף אם מת האב ואינו בשאלה מ"מ הא קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצוין להפרישו ואף למ"ד דמצ"ל וגם אי אסור לספוי בידים מ"מ שרי כיון דטעם האיסור כמש"כ התרוה"ד משום דאתי למיסרך לכשיגדל וכל שיהי' מותר לכשיגדל מותר גם בקטנות ומה"ט שרי להלביש כלאים בציצית לקטן אף דאסור לספוי בידים מן התורה ולשי' הרמב"ם המלביש כלאים לוקה וחנוך דמצוה אאמד"ר אפי"ה שרי כיון דלכשיגדל אתי פשה ודחי ל"ת,
אבל לשי' רש"י דהחירות קיימת לכשיגדל ואז הוא בר עונשין ואינו בשאלה לכשמת האב ואיך אתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינם בשאלה, ולמש"כ דכיון דנדחה הלאו דנזירות ליכא ל"ת ועשה רק דאנו דנין מצד דהלאו אלים י"ל כיון דעיקר נזירות איתניהו בשאלה אף בנ"ש דליתא בשאלה ג"כ קליש הלאו, ולשיטת הראב"ד דס"ל דגם עשה דקדוש יהי' איכא במצורע ורק לפי ששנינו ביבמות דעשה ול"ת שישנן בשאלה נדחים מפני עשה ויקשה בנזירות שמשון מאי איכ"ל וכן הקשה ברדב"ז שם ע"ד הראב"ד דטעם דישנו בשאלה אינו מספיק על נ"ש, י"ל דס"ל דכיון דנ"ש מטמא למתים גם לדברי הראב"ד אין בו עשה דקדוש יהי' וכיון שנדחה הלאו דנזירות אין כאן ל"ת ועשה דכל היוצא מפיו מעשה כמשכ"ל ובלא זה י"ל למש"כ החות יאיר בתשובה דהא דנזיר שמשון ליתא בשאלה דאינו מובן הטעם אם אמר הריני כשמשון כו' הא גם אם נשבע שלא ישאל שואל גם על אותו שבועה ומהכ"ת לא יהי' בכחו לשאול אם אמר הריני כשמשון וחידש החו"י דאאמד"ר וא"כ מה"ת שפיר קא דחי שכן ישנו בשאלה דהא מה"ת יכול לשאול אלא דעדיין קשה דהא שמשון גופי' שהוא נזיר מרחם ע"י מלאך דבכה"ג אף מה"ת ליכא שאלה אך בזה נראה דכל שלא יצא הנזירות מפיו לא קרינן בו לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה, ולד' הרמב"ם דהמדיר עובר משום בל יחל ולא המודר כמ"ש הר"ן בנדרים דט"ו כיון שהוא לא נדר מה"ט אינו עובר נ"ש ורק האיסורים שאסרה התורה לנזיר יין ותגלחת ישנן בו אבל לא מכח דבורו וע"כ אינו לוקה משום בל יחל, ולפ"ז י"ל גם בהזיר אביו מרחם אין בכחו רק להתפיס הקדושה על בנו אבל בל יחל אינו עובר ואפשר דה"ה בל תאחר כיון דאיתקש לקרבנות ומה"ט עובר בב"ת והא בקרבנות קי"ל מעמך פרט ליורש ומה"ט כל שלא הקדיש ושלא נדר בפיו אינו עובר בכ"ז ולכן א"ש גם לשי' רש"י דלא יתבטל נזירות האב ואינו בשאלה ואפי"ה ל"א דיטמא כהן משום דהנזיר עובר בב"י ובב"ת כיון דבכה"ג ליכא בל יחל כלל כאמור
ג
ומש"כ מעכ"ת בדברות שניות להעיר על דברי דא"א לצמצם שיהי' נזיר בלי הפסק דהא אי מופלא הסל"א דאורייתא נזירות האב נפקע משבא לכלל מופלא, בפשוטו י"ל דמשכח"ל כשמקבל עליו נזירות מיד בכניסת ליל שנת י"ג או מיד לכשהגיע לכלל הפלאה ובדהתו"ס נזיר ד"ל בד"ה הניחא נראה דאע"ג דאין האב יכול להדיר את בנו בנזיר מופלא מ"מ לא פקע עד שיביא ב"ש אולם מד' הר"ת נראה דזהו למ"ד מופלא הסל"א דרבנן אבל למ"ד דאורייתא לא נפקע ופי' בהג"ה שם, אולם לשי' הרמב"ם שפסק דמופלא הסל"א דאורייתא והאב מדיר את בנו בנזיר עד שיהי' איש א"ש בפשיטות דבשעה שהוא מופלא יכול לקבל נזירות על עצמו לכשיכלה נזירות האב ולפ"ז ילה"ר מד' הירוש' לשיטת הרמב"ם ואיפשר דגם לשי' התוס' דמתבטל הנזירות לכשיגדל מ"מ במדירו מרחם שאני כמו נזיר שמואל דהוי נזיר עולם ואין לו הפסק ואסור לטמא למתים, והנה כת"ר תמה עדהר"מ שפסק דמופלא הסל"א דאורייתא ופסק כרבי דהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב"ש וזהו סותר לסוגי' דנזיר דמבואר דלמ"ד מופלא הסל"א דאורייתא מדיר את בנו בנזיר עד שיגיע לעונת נדרים כבר התפלא על זה הלח"מ שם בפ"ב מהל' נזירות הלכה י"ג, ולכאורה אפ"ל דחילי' דהרמב"ם מהסוגי' דנדה דמ"ו דריו"ח ור"ל ס"ל מופלא הסל"א דאורייתא ולא אקשי תלמודא ממחלוקת דרבי וריבר"י בנזיר דהא ע"כ אליבא דריו"ח ור"ל ס"ל לרבי דמופלא הסל"א לאו דאורייתא וגם בנדה מקשה מברייתא ולא משני הא מני רבי היא ועי' בשיטה מקובצת לנזיר שם ולד' הרמב"ם אפ"ל דס"ל דע"כ גם סוגי' דנדה ס"ל דאין הכרח מהא דרבי ואע"ג דמופלא הסל"א דאורייתא מ"מ אי הלכה היא בנזיר דהאב מדיר את בנו כן היא הלכה דמדיר עד שיביא ב"ש ואף דלר"ל דס"ל כדי לחנכו במצות ל"ש זה צ"ל לר"ל דפליגי אי הלכה היא בנזיר ורבי ס"ל דהלכה היא וריב"י ס"ל כדי לחנכו במצות כדהוי בפי למימר בנזיר ומה"ט הכריע לפסוק כסתמא דתלמודא דנדה, ומה שנ"ל בישוב קי' הלח"מ דהר"מ לשי' אזיל ודבריו מאירים דהא הרמב"ם כ' בפי"א מהל' נדרים הל' ג' דאחר הזמן הזה שנמצא הבן י"ג שנה ויום א' והבת י"ב שנה ויום א' אעפ"י שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו דבריהם קיימים והקדישן הקדש ונדריהן נדרים ואעפ"י של"ה ב' שערות ובהל' ד' כתב וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהם קימין אעפ"י של"ה סימנים ועדיין לא נעשו גדולים לכ"ד ודבר זה מד"ת שהמופלא הסל"א הקדישו ונדרו נדר פ"כ וכן הוא ד' הטוש"ע בסי' רל"ג עי' בש"ך שם והמל"מ תמה ע"ז מהש"ס דנדה מ"ה מ"ו אי דלא אתי ב"ש קטן הוא דמבואר היפוך ד' הרמב"ם (ופי' בביאור הגר"א יו"ד סי' רל"ג) ולא ראה שכבר קדמהו הסמ"ג לאוין רמ"ב בהל' נדרים שתמה כן ע"ד הבה"ג שדעתו כד' הרמב"ם יעוי"ש וע' בש"ש ש"ה פי"א מש"כ לישב דתלוי אי תו"ז כלפני זמן או כלאחר זמן עיי"ש ופי' בקהלת יעקב להאלגזי אות מ' מה שהאריך בזה דרבא ורב המנונא פליגי בזה ורבא לשיטתו בפ' התקבל דעונת נדרים היינו בן י"ג ולא הביא ב"ש נדרו נדר אע"פ שאינו יודע להפלות כמש''כ הבה"ג יעוי"ש.
ולדעתי אפ"ל דט' הרמב"ם שמצא לחדש מין מופלא הסל"א שאף שא"י להפלות נדריו קיימים הוא דלמדס"ל דמופלא הסמל"א מה"ת וילפינן מאיש כי יפליא ובקראי מצינו איש כי יפליא בפ' בחקותי ואיש כי ידור נדר בפ' מטות (ועי' בנזיר דס"ב דאיש כי יפליא דפ' נשא איצטריך לעכו"ם ואחרי דידעינן מאיש כי יפליא דמופלא הסל"א מדאורייתא ידעינן דאיש דנדרים אף סמוך לאיש חשוב איש וע' רש"י נדה מ"ו סוף העמוד בד"ה ולא יחל ומופלא סמוך לאיש בכלל איש וסמך לי' ולא יחל דברו עכ"ל ומב' קראי ילפינן ב' מיני מופלא הסל"א מופלא הסמוך בזמן ומופלא הסמוך לב"ש כשהגיע לכלל שנים ול"ה ב' שפרות ומוקמינן איש כי יפליא במופלא הסל"א בשנים ובעי כי יפליא שיהי' יודע להפלות מקרא כי ידור נדר דאיש קרוי סמוך לאיש (דלמעט קטן לא איצטריך איש דכבר ידעינן מאיש כי יפליא) ילפינן מופלא הסל"א שהוא סמוך להבאת ב"ש, וכבר הגיע לשני הגדלות ולרבות באם שהוא יודע להפלות לא איצטריך דהא ידעינן מקו"ח ממופלא הסל"א שלא הגיע לכלל שנים ג"כ וע"כ דאף אם א"י להפלות נדרו נדר ומה"ט לא כתיב גבי' איש כי ידור נדר כי יפליא והוא טעם נכון מה שראו הבה"ג והרמב"ם לחדש מין מופלא הסל"א שאף שא"י לשם מי נדר נדרו קיים. אולם כ"ז אי מופלא סל"א מה"ת ומצינו החילוק בקראי כאמור אבל למ"ד דמופלא הסל"א מדרבנן וראו חכמים לתקן שיהי' נדר קטן היודע להפלות נדר קיים אין מקום לחלק בין קטן שלא הגיע לכלל שניו או של"ה ב"ש דעדיין קטן הוא ואם אינו יודע להפלות במה כחו גדול מקטן שלא הגיע לשנים ועפ"ז יתישב קו' הגמ' בנדה דמ"ה ממשנתנו אי דלא אתי ב"ש קטן הוא דהא לעיל מיני' קאמר אלו דברי רבי כו' ואתי מתניתין כרבי ובחיר דכ"ט מבואר דס"ל לרבי דמופלא הסל"א לאו דאורייתא ולדידי' אף אם הגיע לכלל שני הגדלות אי דלא אתי ב"ש קטן הוא ובעינן שיהי' יודע להפלות וקו' הש"ס מברייתא דאיש כי יפליא לנדור נדר דבן י"ג שנה ויום א' אעפ"י שא"י להפלות דבריו קיימים אי דלא אתי ב"ש קטן הוא יתפרש הכא דע"כ כונת הברייתא דאיש לא בעי הפלאה דכי יפליא ומופלא לא בעי איש ומיני' נשמע דהאיש יחולק מכי יפליא וע"כ דלא מוקמינן לאיש בסמוך לאיש, אלא הקרוי איש בכה"ת כולה וגם למלקות אתרבי ואי דלא אתי ב"ש קטן הוא הא מי שהגיע לכלל שנים ול"ה ב"ש מקרא דאיש כי ידור נדר איתרבי דלא כתיב בי' הפלאה כחש"ל או די"ל דר"ז המקשה ס"ל דמופלא הסל"א לאו דאורייתא ולדידי' אין לחלק ודרשת המקרא אסמכתא כמבואר שם למדס"ל מופלא הסל"א לאו דאורייתא, ועי' בתו"כ פ' בחקותי דיליף גזי"ש. מה איש האמור בפ' בחקותי כי יפליא אף איש האמור בפ' מטות כי יפליא ולשי' הרמב"ם פירושו דאיש כי ידור נדר מיירי ג"כ בסמוך לאיש היינו שלא הביא ב"ש וע"ע בספרי פ' נשא (שו"מ בעצי לבונה ביו"ד סי' רל"ג בשם ש"ב שהרגיש במקצת הדברים שכתבתי) עכ"פ מבואר שי' הרמב"ם דאי מופלא הסל"א מה"ת כשהוא בן י"ג ול"ה ב"ש נדרו קיים אעפ"י שא"י לשם מי נדר וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום כמש"ל לשון הר"מ וכמו שמפרש הבה"ג עונת נדרים בגיטין בפ' התקבל ולפ"ז מה שאמר ר"י בר"י בנזיר עד שיגיע לעונת נדרים, וכאב מדיר את בני, לפי פי' הרמב"ם עונת נדרים קרוי בן י"ג של"ה ב"ש דלא בעי הפלאה וס"ל לר"י בר"י דבשעה שהוא מופלא של"ה לכלל שני גדלות אף דמה"ת נדרו קיים מ"מ כיון דבעי הפלאה לא יצא מרשות אב ואף שיודע להפלות מ"מ אין שם גדול עליו דהא גדול לא בעי תנאי הפלאה ורבי דס"ל עד שיביא ב"ש אף שהגיע לשני גדלות מ"מ הנהו קטן דהא ס"ל מופלא הסל"א לאו דאורייתא והרמב"ם שפ' דמופלא הסל"א מדאורייתא כריו"ח ור"ל בנדה פסק באמת כר' יוסי דהאב מדיר את בנו עד שיגיע לעונת נדרים ובדקדוק כ' הר"מ בפ"ב מה"נ ועד מתי יש לו להדירו פד שינדיל ויעשה איש עכ"ל, ולא הזכיר עד שיביא ב"ש כדברי רבי הוא הדבר אשר דברתי דהרמב"ם פ' כר"י והכונה שיעשה איש הוא איש לנדרים התלוי בשנים דאז לא בעי הפלאה ויצא מרשות אביו (וזהו דלא כמש"כ הכ"מ שם בפירוש ד' הרמב"ם עד שיגדל ואשה איש היינו ב' שערות) ולדעת הרמב"ם צ"ל בסוגי' דנזיר שם לימא הני תנאי כהני תנאי דתניא מעשה בר' חנינא כו' ור' יוסף אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים כו' ומבואר שם בדהג"מ דקאי בשנת הפלאה ויקשה לר' יוסי בר"י ג"כ לא יתבטל הנזירות כל זמן שצריך הפלאה ולא הגיע לכלל שנת י"ג משום דקאי אליבא דהאיבע"א דלכו"ע ס"ל דמופלא הסל"א מדרבנן והא דקאמר ריבר"י עד שיגיע לעונת נדרים היינו משנעשה מופלא דלמ"ד מופלא הסל"א דרבנן אין חילוק בין י"ב ובין י"ג שלא הביא ב"ש וכן צ"ל לדהתו"ס שם בד"ל בד"ה הניחא לפי' ר"ת דאינו נתבטל הנזירות דגם לריבר"י מופלא הסל"א מדרבנן (ולריו"ח ור"ל דס"ל מופלא הסל"א דאורייתא צ"ל בפירוש דברי ר' יוסי לידע אם הגיע לעונת נדרים שלא ידעו מספר שנותיו ודרשו