אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יד
בענין דבר שיש לו מתירים
א
הרמב"ם בפי"א מהל' מאכ"א הל' י"ב כתב יראה לי דאפילו דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שי"ל מתירים חמור מן הטבל שהרי איפשר לתקנו ואעפי"כ שלא במינו בנו"ט ואל תתמה על חמץ כו' והראב"ד כ' על זה משנה שלימה היא והכ"מ כ' מתחילה בכונת הראב"ד להא דביצה דמשני רב אשי משום דשיל"מ ותמוה דלפ"ז מביא ראי' לסתור שהרי משם מוכיח הרשב"א דגם בשא"מ דשיל"מ לא בטיל ותירץ דמים ומלח לגבי עיסה הוי כמב"מ אבל ראי' אין משם והעיקר מש"כ הכ"מ להוסיף דכונתו למשנתינו דנדרים דנ"ב בהנודר מן היין ונתערב אם יש בו דנו"ט אסור וכמבואר בירושלמי הלין נדרי כי' ובאמת כן מבואר בנדרים נ"ט דקונמת הו"ל שיל"מ משום דמצוה לאתשולי ובס' ברוך טעם שער התערובות ובמנחת חנוך התעוררו בנודר מן הדבר ונתערב כלו דדמי כמו נשרף כלו שאין נשאלין עליו דהא אפילו למדס"ל דאכלה כולה נשאלין עליו משום דמחוסר קרבן ומלקות שבועות דכ"ח אבל בנשרף ובנתערב כלו דאין מה לתקן אין על מה לשאול, וגדולה מזו נסתפק בס' שער אפרים דבזה"ז דליכא קרבן ומלקות ל"ש סברת אמימר דאין נשאלין עליו וכיון אכן דאם נימא דנתבטל אין לו היתר כלל ומן התורה אין לו שאלה ואין לו מתירים א"כ מהכ"ת נחמיר ונאמר דהוי דשיל"מ ולא בטיל ולא נחמיר ולא נאסור ולא יהי' לו מתירים והא מדאורייתא אין לו היתר כלל ומאי שייך לומר בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלם בהיתר כיון דנתבטל ולא דמי לשארי דשיל"מ כמו חדש דניתר בודאי גם אם נתבטל משא"כ בזה דאם יתבטל אין לו היתר כלל והביאו ראי' מזה לשי' הר"ן דס"ל דדשיל"מ לא בטיל משום מין במינו ובזה י"ל דכיון דקודם התערובות הי' לו היתר ע"י שאלה חשוב מב"מ אעפ"י שעכשיו אחר התערובות אין לו היתר חשוב מב"מ ולפ"מ שהסביר הר"ן בדשיל"מ משום מב"מ דהוי מב"מ בעצם ומצד ההיתר וכ"כ בשאינו מינו בטיל כיון דאין מב"מ ממש א"כ אין זה רק בנודר ונתערב כולו אבל באיסור חדש וכיו"ב דשייך בו סברת רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, וא"כ גם במין בשאינו מינו שייך סברא זו איפשר דלא בטל גם בשא"מ ואין ראי' ממשנתינו דנדרים לשארי איסורים ולהכי כתב הרמב"ם יראה לי וכללא כייל דכל דשיל"מ בטל מין בשאינו מינו.
אולם לפ"ז מוקשים ד' הרמב"ם שכתב ולא יהיה זה חמור מן הטבל דהא גם תערובות טבל אין בידו לתקן מן התורה דבטיל ברוב ורק דמפריש מדרבנן כמבואר במנחות דל"א וברא"ש נדרים דנ"ח דאי אפשר להפריש מן החיוב על הפטור. וא"כ איסור דאורייתא המעורב בו אין לו היתר ורק למה שאסרו והחמירו מדרבנן י"ל היתר שלולא האיסור לא הי' שום היתר ול"ש הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ועכצ"ל משום מב"מ לפי דקודם התערובות י"ל היתר ול"ש בו רק טעם הר"ן ולהכי בשא"מ מותר משא"כ בשארי איסורים דשייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מנ"ל דבשא"מ מותר ועי מנ"ח מ' טבל.ל
ב
והנה בגוף היסוד שהניחו הגאונים דלשי' הר"ן כל שהי' לו מתירים קודם התערובות חשוב מין במינו ואעפ"י שעכשיו אין לו היתר לא בטיל תמיהני שזה נסתר מגמ' מפורשת בב"מ דנ"ג באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שוה פרוטה דאין לו מתירים דאי איפשר לצרף משום דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כמבואר שם והא לפני התערובות יש לו מתירים דאיפשר לצרף חצי פרוטה אחרת דהוי דאורייתא ודאורייתא ומצרפי לפדותו, הרי מפורש דאעפ"י דקודם התערובות הי' לו מתירים אזלינן בתר עכשיו וכיון דאין לו מתירים אחר התערובות מתבטל. וגם בעיקר הסברא שכתבו דכל דלפני התערובות הי' מין במינו אעפ"י שע"י תערובות הוי בשא"מ חשוב מב"מ יש לדון בזה וצ"ע דלפ"ז לשי' האומרים דהיתר בהיתר לא בטיל אם נתערב היתר בהיתר ונאסר לא יתבטל (ומכבר אמרתי לישב עפ"י הנחה זו בתמורה דט"ו ובהוריות ד"ו דיליף שאין הציבור מתים משעירי רגלים ור"ח דילמא מת חד מיניהו והקשו המחברים דיתבטל מעות חטאת שמתו בעליה ברוב דאעפ"י דממונא לא בטיל האיסור מתבטל, ובזה י"ל כיון דבעת התערובות הי' היתר בהיתר ודין ממון דלא בטיל אעפ"י שנאסר אח"כ מצד שמתו בעליה לא נתבטל האיסור, ומה ילה"ע ג"כ בדהתו"ס במעילה דכ"א בתירוצם שעדיין יקשה באומר פרוטה בכיס זה הקדש דיתבטל דנולד האיסור בתוך התערובות מתבטל גם בדשיל"מ ודבר חשוב יעוי' פרמ"ג משבצות סי' ק"ב משום דבטרם שהקדיש הוי היתר בהיתר ולא נתבטל ובזה ילה"ע במש"כ השעה"מ ובמקו"ח הל' פסת סי' תמ"ח ביומא דנ"ה בשופרות ובתמורה ד"ל דמדאורייתא בטיל ולהכי בדרבנן יש ברירה דהא מתחלה הוי היתר בהיתר) ובודאי נראה לדינא דאזלינן אחר התערובות וכיון שנעשה איסור נתבטל (ע"י ביו"ד סי' ק"א ס"ו בחהר"ל אם נחתכו או נתרסקו ונאבדו צורתן אחרי התערובות נתבטל ויש לחלק) ויש לומר דשאני היתר שנעשה איסור בתוך התערובות או איזה שינוי אחר שנשתנה עצה התערובות דעכשיו הוי בעצם מין בשאינו מינו משא"כ בדשיל"מ לא נשתנה עצם המעורב ואם יוכר האיסור המעורב יש לו היתר ורק התערובות גרם שעי"ז אין לו היתר.
ובזה י"ל שפיר דאזלינן קודם התערובות, וכל דמתחלה י"ל מתירים חשוב מין במינו אבל כשנ"ת נסתר מגמ' דב"מ דמבואר דאזלינן בתר עכשיו וכיון דעכשיו אין לו מתירים בשביל התערובות בטל, שו"מ בשו"ת שאג"א החדשות סי' י"ב שה"ר מב"מ דנ"ג דבדשיל"מ אזלינן בתר עכשיו כן מה שהניחו ליסוד מוסד דבנודר ונתערב כלו חשוב אין לו מתירים דדמי בודאי אם נימא דאיסור חוזר וניעור י"ל דלא דמי לנשרף. אבל גם אם נימא דאינו חו"נ או דאאמד"ר מ"מ י"ל דחשוב יש לו מתירים דאעפ"י דבאכלה כולה מבואר דשייר כזית נשאלין מליו ודקדקו מזה דפחות מכזית אין נשאלין עליו עי' בתשו' רעק"א סי' קנ"ד די"ל דפחות מכשיעור דשבועה בכה"ג דלא שייך חזי לאיצטרופי גם איסור דרבנן ליכא (וע"ע באבני מלואים בתשו' הנספחות סי' י"ד מש"כ בזה דאיסור חצי שיעור אינו מצד הנודר שהרי לא נדר אלא משיפור שלם, אלא דממילא רמי' רחמנא עלי' איסור משהו וכיון שאינו מחמת הנודר ל"ש בו שאלה היכא שנשאר פחות מכזית יעו"ש), אבל אפילו אם נימא דבעינן שיעור איסור תורה וכל דלא נשאר רק איסור מדרבנן אין נשאלין עליו זהו למ"ד דאכלה כולה אין נשאלין עליו אבל הא קיי"ל כאמימר דאכלה כולה נשאלין עליו ואע"פ שאין לו שיור מן הנדר מ"מ כיון שיש לו תיקון למפרע יש מקום לשאלה א"כ מכש"כ היכא שיש לו תועלת להבא כיון דנאסר התערובות מדרבנן וממילא דיש לו שאלה וניתר האיסור גם מן התורה דהא לא בעינן שיור כזית בפועל לאמימר ורק תקון לשעבר מהני וכש"כ תקון להבא שיש לו על כל פנים צורך ע"י האיסור שאסרו מדבריהם התערובות ולא דמי למש"כ הר"ן בתשו' סי' נ"א באין מתירים את הנדר עד שיחול דבה"ש למ"ד סד"א מן התורה להקל וא"א מדרבנן לא חשיב חל הנדר שאני התם דדין אין מתירים את הנדר עד שיחול הוא מגזיה"כ כמבואר בנדרים ד"צ ובר"ן שם משא"כ באכלה כולה דאין לנו מקרא וגזיה"כ רק מסברא ידעינן דכל היכא שאין צורך עוד להתרת הנדר גם למפרע אין מקום על מה שיחול הפתח וע"כ בתערובות שיש צורך מדבריהם ויש על מה שיחול הפתח שוב ההיתר מועיל גם מן התורה וכיון דיתוקן האיסור מן התורה על ידי שאלה ושייך שפיר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהחמירו מדבריהם כדי שיהי' לו היתר מן התורה ויאכלנו בהיתר.
ולמש"כ דלמ"ד דבעינן שיור כזית איפשר דבעינן שיהי' שיור מעצם הנדר מן התורה אבל למ"ד אכלה כולה נשאלין עליו כל שיש תועלת למפרע מהני וע"כ גם בתערובות כיון דאיכא צורך ותועלת נשאלין עליו ידוקדק בזה לשון הירושלמי בנדרים הלין נדרא כדשיל"מ לפי שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, ולכאורה גם אי מיגז גייז להבא חשוב י"ל מתירים. ולמש"כ א"ש דנפ"מ גם בנתערב כלו לפי דאכלה כולה נשאלין עליו וזהו משום דעוקר הנדר מעיקרו דהפרה במיגז גייז בודאי ל"ש באכלה כולה. וכמדומה שהברוך טעם הרגיש בזה ואינו לפני לעין בו ולמש"כ א"ש בנודר וגם בנתערב כלו חשוב יש לו מתירים אבל בטבל קשה דהא גם אחרי שהחמירו חכמים ואסרו דלא בטיל א"א להפריש מחוייב דרבנן וטבל דאורייתא המעורב בו אין לו היתר גם עכשיו א"כ אחר התערובות אין לי מתירים כלל.
ג
וכיו"ב יש להקשות בהקדש ובמע"ש דחשוב בשיל"מ משום דאיפשר לחללו ולפדותו והא החלול והפדיון אינו נתפס בו קדושה רק מדרבנן וכמבואר בב"מ דנ"ג דמדאורייתא ורבנן לא מצטרפי משום דמדאורייתא בטיל ברוב א"כ אין לאיסור הקדש ומעשר המעורב היתר מן התורה ולולא האיסור מדבריהם שהחמירו דלא בטיל לא היו להם מתירים כלל ובהקדש יש לדון כיון דבאמת ממונא לא בטיל ומה דחשיב הקדש דשיל"מ היינו, משום דאיסור הקדש בטיל וכ"כ הש"ש לפרש דהתו"ס במעילה דכ"א שהקשו דליבטל הפרוטה של הקדש שנתערבה בכיסו ולא יהי' בו דין מעילה משום דאעפ"י דממונא לא בטיל איסור בטיל כמו שנתערב איסור טריפה של חבירו בשלו ודהתו"ס מוכרחים מהברייתא דנדרים נ"ח דחשיב הקדש בדשיל"מ וע"כ דמן התורה בטיל האיסור מ"מ הא בודאי צריך לשלם להקדש הפרוטה שנתערב בכיסו דמשתרשי לי' וכמו שאמרו בביצה הרי שנתערב כו' יאכל הלה וחדי ויש בכיסו שותפות ממון הקדש שצריך לשלם להקדש וכיון דמחויב לשלם להקדש ממילא חלה קדושת הקדש מן התורה על התשלומין והפרוטה המעורבת מתחללת, וגדולה מזו מבואר בריטב"א חולין דקל"ט הא דאמר עלי הא דאמר זו פי' דכשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והו"ל כחלול ומפקע לחולין אבל אמר הרי זו שלא נתחייב זה המקדיש באחריותן אעפ"י שירדה דין קדושה עליו משום לד' הארץ ומלואה ופטור מלשלם עכ"ל, ומבואר מדבריו דע"י חיוב אחריות גרידא הוי כחלול ואעפ"י דהוי רק חוב מלוה מבואר בשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים למזבח יתנו לאומנים בשכרם מבואר דהקדש מתחלל על המלאכה אעפ"י דהוי מלוה (ועי' בא"מ סי' כ"ח ס"ק ט"ז דהקדש מתחלל על מלוה) ולשי' הריטב"א צ"ל בנתערב פרוטה של הקדש בכיסו אעפ"י שמחויב לשלם להקדש משום דמשתרשי לי' מ"מ אינו מתחלל ע"י זה דאם הי' מתחלל אין כאן מעילה משום דהא לא קיבל עליו אחריות כמו בהרי עלי והא הקדש איתא בעינא וברשות הקדש קאי ואין חיוב אחריות עליו אבל כיון שממון הקדש יש אצלו לכשמשלם להקדש עבור הפרוטה המעורבת ממילא דנתפס בהפרוטה הקדש מן התורה ומתחלל על ידה הפרוטה המעורבת אצלו וחשיב י"ל מתירים מן התורה, ולא דמי למעשר שני דאעפ"י שהוא ממון גבוה מ"מ דין איסור עליו ובודאי דל"ש בו ממונא לא בטיל והפדיון הוא רק להפקיע קדושת מעשר ומשנתבטל בתערובות מן התורה אין שום חיוב תשלומין וגם למש"כ הר"נ בסנהדרין ד"ל דאין ע"א נאמן להוציא מרשות לרשות מעשר משום דיש עליו דין ממון גבוה מ"מ כיון דהמעשר ניתן לכל צרכיו ל"ש בזה שום חיוב תשלומין ול"ש לומר במע"ש מה שנאמר בהקדש דמחויב לשלם להקדש ואי איפשר שיותפס על פדיון הפרוטה קדושת תורה כיון דהמע"ש נתבטל מן התורה ואין היתר לתערובות איסור מן התורה והד"ק מ"ט חשוב מע"ש בדשיל"מ הא אין פדיון והיתר כלל מן התורה [ועי, מש"כ בזה בסי' י"ב אות ג"] ונראה דהא דאמרינן לשי' רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהא דקרי לי תאכלנו באיסור אעפ"י שנתבטל מן הדין מ"מ הא במציאות איכא איסור וכמו שאמרו בבכורות רכ"ג דמטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וישנו במציאות ובבת אחת אסור לאוכלם ואם יוכר או יורגש האיסור בנתינת טעם יהי' איסור תורה דכלפי המציאות אמרינן עד שתאכלנו באיסור שישנו במציאות תאכלנו בהיתר ולהכי בפדיון מעשר וחליל הקדש דמצד עצם הפדיון הלא הפרוטה ראוי' להתפסת קדושת תורה וחלול אלא שהתערובות גרמה שמצד המעורב שנתבטל מן התורה אין כאן מה לפדות אבל כלפי המציאות הוי הפדיון והחלול מן התורה ואיפשר דאפילו אם תוכר האיסור מעשר המעורב תחול קדושת תורה על הפדיון דהרי פדה אותו במעשר המעורב בכל מקום שהוא.
אלא שנתבטל מן התורה ואין עליו קדושת מעשר מה"ת לפי שעה ממילא דעל הפדיון אין כאן קדושת מעשר מה"ת אבל הפדיון הי' כלפי המציאות ולכשתוכר ממילא חלה קדושת מעשר מה"ת וכיון דהא דער שתאכלנו באיסור הוא מצד המציאות כלפי זה אנו דנין תאכלנו בהיתר דמהני הפדיון והחילול להתיר גם המציאות וחשוב דשיל"מ. וכל זה בהקדש ומע"ש אבל בטבל דאין לו תקנה להפריש רק מחיוב דרבנן שאינו מועיל לפטור רק דרבנן וכלפי המציאות של איסור תורה טבל המעורב אין לו מתירים כלל יקשה מ"ט הוי טבל דשיל"מ, ולכאורה הי' נראה דמה שאמרו בטבל הוי דשיל"מ היינו בלח בלח דיש בילה, ואעפ"י דבטל מן התורה על פי דין מ"מ מיני' ובי' איפשר לפשר (וכמש"כ הר"ן דאם אין לו פרנסה ממקום אחר דמפריש מיני' ובי' לפי החשבון) דמפריש מטבל המעורב על המעורב וכלפי המציאות בכה"ג בודאי י"ל היתר דהא מפריש מטבל המעורב על המעורב וביבש ביבש הצריכו בשלהי ע"ז להטעם דכהיתרו כך איסורו אולם למש"כ התוס' רי"ד בשלהי ע"ז דבלח בלח ליכא פדיון מע"ש וגם התפסת תרומה וכמש"כ האבני מלואים עפי"ד הר"ש דלא מהני פדיון לדבר שאינו בעין והא דחשוב מע"ש והקדש בדשיל"מ עכצ"ל דביבש ביבש קא מיירי ויקשה דביבש ביבש הא אין בילה ועוד דסתמא תני הטבל והקדש כו' דהוי דשיל"מ.
ד
ולכאורה הי' נראה דלהכי אמרו בשלהי ע"ז בטבל משום כהתירו כך איסורו ולא סגי לו בטעם דשיל"מ (שכתבו הראשונים לתרץ דמיירי באופן דל"ה דשיל"מ כשאין הבעלים בעיר) משום דס"ל דטבל לא הוי דשיל"מ כיון דאחר התערובות אין לו היתר והירוש' דנקיט דהו"ל דשיל"מ משום דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא וקודם התערובות הי' לו מתירים והברייתא דמע"ש באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שוה פרוטה מוקי לה כדמשני בב"מ דנ"ג שם באוקימתא דמע"ש שאין בו שו"פ ושנכנסו לירושלים ויצא וכ"נ מד' הירושלמי פ"ב בכורים הל"ב וכ"פ הרמב"ם בהל' מע"ש פ"ה ומשגחינן בדשיל"מ קודם התערובות שהי' לו היתר וחשוב מב"מ ובזה י"ל מאי דפליגי בירושלמי פ"ד מהל' תרומות בכמה מקומות חזקי' ור' יוחנן דחזקי' ס"ל דטבל בטל ברוב וריו"ח ס"ל דלא בטיל ובחי' הרמב"ן שלהי ע"ז הביאו ועי' במהרי"ט סי' י"ח הובא שם בהגהות ציון ירושלים שתמה מ"ט דחזקי' הא הו"ל דשיל"מ וי"ל דחזקי' ס"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל כסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכיון דבאמת אין לו היתר אחר התערובות בטיל וריו"ח הא מוכח דס"ל בבכורות דכ"ב דטומאה כמאן דליתא וע"כ הא דדשיל"מ לא בטיל משום מין במינו וכיון דלפני התערובות הי' מב"מ לא בטיל ויתישב בזה גם ד' הרמב"ן בפסחים ד"ל דריו"ח דס"ל דחמץ בנו"ט דלא ס"ל הא דדשיל"מ וקשה מהירושלמי דס"ל דטבל לא בטיל, ובזה י"ל דהא הרמב"ן כתב דלהכי הוי חמץ דשיל"מ משום דמן התורה בטיל ואעפ"י דאסור מדרבנן לאחה"פ מ"מ כיון דמה"ת בטיל תשוב דשיל"מ וי"ל דכל זה אי נימא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דיצא מידי איסור תורה.
אבל מטעם מין במינו כיון דעכ"פ אסור מדרבנן לא הוי מב"מ דהא גם חיסור דרבנן כלפי היתר הוי מבשא"מ וריו"ח דס"ל דטומאה כמאן דליתא ועכצ"ל שיל"מ חשוב מב"מ להכי בחמץ בטיל כיון דאסור מיהו מדרבנן ובטבל דלפני התערובות יש לו מתירים ס"ל לריו"ח דהוי מב"מ לא בטיל, אולם לפ"ז יהי' נסתר הברייתא דנדרים דנ"ח דחשוב טבל לדבר שי"ל מתירים לסוגיית הש"ס בב"מ דנ"ג לשינויא קמא דמע"ש שאין בו שוה פרוטה דבטיל דאזלינן בתר עכשיו וגם יקשה לשי' רש"י דס"ל מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והא אחר התערובות אין לו היתר ותקנה, ולכאורה י"ל דמפריש דמאי כמו שאמרו במנחות דל"א אעפ"י דרוב עם הארץ מעשרין הם מ"מ הא איכא מיעוט שאינם מעשרים ויש בזה צד חיוב וע"כ אמרינן עד שתאכלנו באיסור מצד המיעוט שנתבטל הא י"ל תקנה להפריש מדמאי ועי"ז לא יהי' האיסור המועט איסור ודאי דהא יש בהפרשה צד תקון ועי' מל"מ בפ"ה מהל' תרומות, ובזה יובן קצת מש"כ הריטב"א בב"מ דנ"ח במאי שמקשים אמאי איצטריך בשילהי ע"ז לטעמא דכהתירו כך איסורו תיפ"ל דהוי דבר שי"ל מתירים וז"ל וי"ל דכיון שנתערבו לאו דבר שי"ל מתירים הוא דקאמר מדאורייתא חד בתרי בטל וא"א לעשר עליו ממקום אחר ודאי דהוי מן החיוב על הפטור ולא מדמאי דילמא אתי לאתויי ודאי כדאמרינן הכא ולא מידי דפדי' היא דנימא שיפדנו מדרבנן כדהכא גבי מעשר עכ"ל, ולכאורה צ"ע דהא איכא שארי חיובי דרבנן כמו עציץ שא"נ ונכרי וכדומה וצ"ל דגם בהו איכא גזירה דילמא יפרוש מחיוב דאורייתא וכן צ"ל במאי דמשני דילמא אתי לאתויי ודאי דאכתי איכא שארי חיובי דרבנן שראוים להצטרף ובאמת צריך ביאור מאי טעמא לא אסיק הש"ס בקושי' ולשנות דגם בהו איכא גזירה, ולמש"כ יובן שפיר דדמאי הוי יש לו מתירים משום דיש בהו צד חיוב דאורייתא ויתוקן גם איסור דאורייתא המעורב, וכמ"כ במעשר אם יצורף דמאי ויחולל על הפרוטה יותפס בהפרוטה צד חיוב דאורייתא משא"כ אם יצורף דרבנן.
הלא לכשיחולל לא יהי' ע"י החילול היתר לדאורייתא דעל הפרוטה א"א שיותפס קדושת תורה כיון דחצי פרוטה המחוללת היא דרבנן ודאי משא"כ בדמאי הא איכא בה צד חיוב דאורייתא אלא דלמש"כ דטבל אין לו מתירים רק ע"י דמאי יקשה בטבל לתרומה גדולה דאין בה דמאי ונצטרך לומר דטבל לתרומה גדולה אסור משום כהיתירו כך איסורו כמש"כ הראשונים דתרומה אין לה שיעור אולם מקושיית הש"ס במנחות דל"א דמקשה ולימא לי' קח מן הנכרי אעפ"י דלמ"ד יש קנין לנכרי הוי פטור ודאי מן התורה ולא יתוקן איסור תורה במציאות ומבואר דיש לו מתירים שלא פ"י דמאי וגם משל נכרי איפשר להפריש ואפ"ל דלכתחילה חשוב י"ל מתירים שי"ל היתר פ"י צד חיוב מדמאי ולהכי החמירו מדרבנן דהוי דשיל"מ ולא בטיל וכיון דסוף סוף א"א מדרבנן איפשר להפריש משל נכרי דהוי מחיוב דרבנן על חיוב דרבנן וזה דוחק דמאי מקשה דהא פכ"פ עדיף להפריש מדמאי שיש בזה צד חיוב להוציאו מידי ודאי איסור תורה ויותר נראה בד' הריטב"א דס"ל לפי סוגיין דב"מ דא"א להפריש מדמאי דמשארי חיוב דרבנן א"א להפריש דדמי יותר לחיוב וכמש"כ התוס' במנחות שם דיה קסבר דמירוח נכרי ותבואת חו"ל ולקוח ועציץ שאינו נקוב דמי לחיוב (ודבריהם סותרים למש"כ הרא"ש בנדרים דנ"ח פי' מל"מ שם] ומן הנכרי ס"ל דאין קנין לנכרי ובדמאי חיישינן דילמא אתוי' ודאי לפי סוגיין דב"מ ולהכי אין לטבל מתירים, אבל זה סותר להא דמנחות דל"א וכמש"כ הריטב"א שם בתחלת הסוגי' ואפ"ל עוד בטבל דתרומה בזה"ז אאמד"ר ולשי' הרמב"ם דפ"א מהל' תרומות גם בימי עזרא ל"ה אלא מדרבנן א"כ חשוב יש לו מתירים דהאיסור דטבל מדרבנן יתוקן על ידי דרבנן ואעפ"י שאין מפרישין מתרי דרבנן על חד דרבנן מ"מ הא על פי דין הוי התערובות תרי דרבנן וכלפי הטבל המעורב כיון דסוף סוף אאמד"ר יתוקן ע"י דרבנן ושייך האיסור דרבנן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וביותר י"ל דאיפשר בזה"ז רשאי להפריש מלקוח דא"א מדרבנן על תערובות גם למש"כ התוס' בב"מ דפ"ח ובמנחות דל"א דלקוח דמי לחיוב כיון דלגבי הבעה"ב תבואת זרעך קרינן בי' מ"מ בזמן הזה דגוף התרומה אאמד"ר ונוגע זה רק לדין הפרשה מתרי דרבנן על תרי דרבנן בזה איפשר דחד דרבנן דמי לחיוב אין קפידא בדבר, ואם הנחה זו צודקת י"ל למש"כ המנחת חנוך במצוה שצ"ה דאעפ"י דהלקוח פטור מן המעשר ואין הלוקח חייב אלא מדרבנן אם פישר הלוקח ואח"כ חזר המוכר וקנה דהוא חייב מן התורה דמ"מ א"צ לחזור ולעשר כיון שהקונה עישר אף דלכאורה איך יפטור הפרשה דרבנן החיוב דאורייתא זה אינו אף דאי"ח אלא מדבריהם מ"מ כל דין תרומה עליו ועי' בפ"א דתרומות קודם שנגמרו מלאכתן וכן קודם שראה פני הבית דלא הוי טבל מ"מ מהני הפרשה מן התורה וה"נ מהני הפרשת הקונה, וחוץ לזה יש עליו חיוב תורה לענין בעה"ב ולפ"ז כיון דאם יפריש מלקוח בזה"ז הפרשת תרומה בזה"ב הוי מה"ת ממילא בזה"ז הוי חד דרבנן ומתוקן גם הטבל המעורב ולכתחילה חשוב תרי דרבנן לפי שאינו מחויב להפריש מן התורה אבל לכשמפריש וחל עליו תרומה הוי חד דרבנן [ולהפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתן שאינו מחויב ומהני הפרשתו אין תקנה דהא אין מפרישין מדבר שלא נגמרה מלאכתו כמבואר בפ"ק דתרומות וגם מקודם שראה פה"ב אין תקנה דהא אח"כ לכשראה פה"ב יתחייב דבר תורה] והנה מה שנסתייע המנחת חנוך מלפני גמר מלאכה וקודם ראיית פה"ב דלא הוי טבל ומהני הפרשה ללקוח תמוה דהתם גזיה"כ הוא דהמפריש בשבלים חל עליו שם תרומה אף דלא טבילי מן התורה משא"כ בלקוח ובפרט לשי' הרמב"ם דאחר מירוח כבר נתחייב אצל המוכר ונפטר מדין לקוח ודמי לשארי פטורים ומהכ"ת יתקדש קדושת תרומה מן התורה וכן מה שה"ר מדהתוס' גיטין ד"מ דאפטרופס תורם בשום דהוי הפקר בי"ד הפקר מהני הפרשתו לגבי היתומים ואצלם הוי תבואת זרעך מדאורייתא ועכצ"ל שנפטרו ע"י הפרשה מדרבנן ולק"מ דהא המפקיר כרמו ובצרו ולמחר השכים וזכה בו פטור מן המעשר וא"כ י"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר נפטרו היתומים מדין תורה אף לכשחזר אצלם,
אולם מצד הסברא יש מקום לחדש כן כיון דאין הלקוח פטור בעצם התבואה רק דהלוקח פטור מן התורה לפי שאינו תבואת זרעך ומועיל הפרשת הלוקח לגבי המוכר שתהי' התרומה דבר תורה, ויש לה"ר לזה מב"מ דמ"ו הי' עומד בגורן ואין בידו מעות מעשר אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על המעות שיש לי בבית והאס"ז תמה איך נותנו במתנה הא מע"ש ממון גבוה ותירץ דמיירי שנותן בעודם בטבלייהו ועוד תירץ דאתי כמ"ד ממון הדיוט יעוי"ש, ולפי תירוצם הראשון דנותן בטבלייהו וע"כ דמקבל המתנה מפרישן דלפדות בעודן בטבלייהו הא אי איפשר והא דין מעשר שני כדין תרומות ומעשרות כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מע"ש הל' י"ב וממילא דחיוב הפרשת מע"ש בלקוח אינו אלא מדרבנן ולפ"ז יקשה דלכשחזרו הפירות ליד בעלים הראשונים דנתחיייבו מן התורה והוי תבו"ז כמש"כ התוס' בב"מ דפ"ח וא"כ מן התורה הא צריך לעשרן מחדש ולפדותן וכיון שעל הבעלים לפדותו יתחייב גם בחומש מן התורה והנה שיטות חלוקות בדין לקוח כמבואר בתוס' ב"מ שם אם לקוח דוקא לפני מרוח פטור או לאחר מירוח פטור ושי' הרמב"ם דדוקא אחר מירוח פטור ולדידהו יש לתרץ דמיירי באופן דלא נפטר מדין לקוח אבל לשי' הראב"ד כמש"כ הכ"מ נראה דבין לפני מרוח ובין לאחר מרוח לקות פטור ולכשיגיע ליד הבעלים יתחייב מן התורה ויקשה כנ"ל ולכאורה י"ל דלפי' הראב"ד צ"ל דאתי כמ"ד מע"ש ממון הדיוט (ופי' בשימ"ק שם בקושי' השני') ומיירי שהפריש ונתן לו המעשר אולם בד' הרמב"ם בפ"ה מהל' מע"ש הל' י' וכן מערים ונותן המתנה כשהוא בטבלו ואומר הנותן הרי הפירות הללו מחוללים על המעות שבבית ודייק הרמב"ם בטבלו לפי דמע"ש ממון גבוה וקשה לדידי' איך יועיל הפרשת המקבל לגבי הנותן והו"ל להרמב"ם לפרש דנותנו לפני מרוח דוקא וגם הראב"ד הא שתק לי' ולשי' הראב"ד בין לפני מרוח או אחר מרוח אי איפשר לומר שנותנו בטבלו וגם לישב דאיירי בזה"ז כדמוקים לה בגיטין דס"ד מתניתין דמערימין דאאמד"ר ונאמר דלגבי דרבנן חשוב כהופרש גם מה שהופרש ע"י תרי דרבנן הא מבואר בד' הרמב"ם שם בהלכה ט' נתן לשפחתו העברי, אם הי' מעשר זה מדבריהם כגון בעציץ שאינו נקוב מבואר דשארי הדינים בדאורייתא קא מיירי (ויעוי' מקור חיים הל' פסח סי' תמ"ח מה שמשיג על התבו"ש בדין הערמה בדאורייתא) ומזה סיוע למש"כ המנח"ח דכיון דמפריש הלוקח אעפ"י שאינו מחויב מן התורה מ"מ כיון דלגבי המוכר יש בזה חיוב תורה חלה עליו קדושת תרומה ומעשר מן התורה ולפיכך גם לכשחזרו לבעלים הראשונים דהוי תבואת זרעך נפטר ג"כ וח"א העירני שי"ל הא דב"מ דמ"ו וד' הרמב"ם בפ"ה מהל' מע"ש עפמש"כ הרמב"ן הובא בשימק"ו לב"מ דפ"ח דדוקא בשמרחן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינן בי' ואכלת ולא מוכר ולוקח לא מיחייב כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח אבל מרחן המוכר על דעת לאכול חל עליהן חובת מעשר לאלתר ואע"פ שנמלך למוכרן חייב והלוקח ממנו חייב לעשר וכ"כ בחי' הר"ן לב"מ שם ולשי' זו א"ש הא דמע"ש דנותן ממנה כשהוא בטבלו דהנותן מירחו לעצמו ובכה"ג כיון שנתחייב הנותן מן התורה לא נפטר מקבל המתנה מצד הלוקח והוא חי' נכון לשי' הרמב"ן, וע"ע בדו"ח שבת דכ"ב בהא דאמרו הדמאי מפרישין אותו ערום ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברוכי כי קאי ערום היכי מברך על הפרשה והקשה בדו"ח לשי' ר"ת בב"מ דלוקח אחר מירוח פטור מתרו"מ מן התורה א"כ מאי אריא דמאי אפילו ודאי הוי מדרבנן ויהי' יכול להפריש ערום יעו"ש, ולמש"כ י"ל עפמש"כ הטו"ז ביו"ד סי' א' דהברכה הוא על מצות הפרשת התרומה וכיון דהפרשה מקדש את התרומה מן התורה אף דאין עליו חיוב אקרקפתא מן התורה מ"מ הא אח"כ יקיים מצוה מן התורה וגם מתקן את הטבל אצל הבעלים מן התורה להכי בעי ברוכי משא"כ בדמאי] אלא דלשון הרמב"ם שכתב לא יהי' חמור מן הטבל לא ידוקדק לפ"ז דהא טבל בזה"ז אינו אלא מדרבנן ושארי איסורים הם איסורי תורה והם חמורים מן הטבל ועכצ"ל דכונתו דגם טבל שהוא מן התורה בשאינו מינו בנו"ט א' והיותר מחוור בזה לשי' הר"ן דס"ל דדשיל"מ לא בטיל משום מב"מ אין כונתו משום מב"מ גרידא דא"כ ענין דבר שי"ל מתירים ל"ש רק בתערובות והא בריש ביצה מבואר דדשיל"מ אפילו ספיקו אסור ובתשו' ר' עקיבא איגר הרגיש בזה וגם החילוקים בדשיל"מ דכל שיש לו טורח והוצאה וכיו"ב דלא חשיב דשיל"מ דאם הי' מין במינו ממש לא היו מחלקים בדבר אלא דגם הר"ן מודה לסברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר רק דסמכו על דין זה והחמירו משום מין במינו דמב"מ כזה כו"ע מודים דלא בטיל ואמרינן עד שתאכלנו באיסור כזה שיש בו משום מב"מ תאכלנו בהיתר וכל היכא שיש צד איסור החמירו בדשיל"מ לפיכך בספיקא בדרבנן שיש בו צד איסור החמירו בדשיל"מ ובתערובות שיש בו צד מין במינו החמירו היכא שבקל יכול לתקן ולהכי במע"ש שאין בו שוה פרוטה אעפ"י דהוי מין במינו קודם התערובות מ"מ כיון דאי אפשר לתקנו כעת ואין לו מתירים עכשיו לא החמירו ואפ"ל גם לשי' רש"י דהא דעד שתאכלנו באיסור הוא כמו שאמרו בבכורות דכ"ג דטומאה כמאן דאיתא ובתוס' שם בד"ה נבילה בסוה"ד דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל אע"ג דממנפ"ש עביד איסור ולענין טומאה החמירו ולא לענין איסור אעפ"י שבודאי אוכל האיסור ובבת אחת אסור וי"ל דמדרבנן ישנו,
לאיסור זה במציאות כמו בטומאת משא וכלפי איסור זה אמרינן עד שתאכלנו באיסור שישנו במציאות מדרבנן תאכלנו בהיתר פ"י תקנה בדבר שיש לו מתירים ועל כן כל דמהני הפרשה ותקון דרבנן לאיסור דרבנן די בזה ולהכי גם בטבל חשוב דשיל"מ לפי שבידו לתקן איסור דרבנן ומש"כ הרמב"ן בפסחים דחמץ הוי דשיל"מ אע"פ דאסור מדרבנן לאחה"פ מ"מ הא מן התורה מותר לאחה"פ אע"פ דעד שתאכלנו באיסור אינו אלא מדבריהם כמש"כ דדמי לטומאת משא ומדרבנן הא אסור לאחר הפסח ואין לו מתירים צ"ל דמ"מ עד שתאכלנו באיסור דרבנן כטומאת משא מתערובות איסור תורה תאכלנו בהיתר של תערובות איסור מדבריהם, ובשו"ת שאג"א החדשות תמה ע"ד הרמב"ן מב"מ דנ"ג דמע"ש שקלטוהו מחיצות לא הוי דשיל"מ אף דמחיצה לקלוט אאמד"ר ומן התורה הא יש לו היתר ולמשנ"ת דבטבל ומע"ש כיון דלא נתפס הפרוטה מדאורייתא הא מן התורה אין להתערובות היתר ורק דמ"מ אנו אוסרים משום דאמרינן עד שתאכלנו באיסור מדבריהם של בת אחת תאכלנו בהיתר וגם חמץ בפסח הא מ"מ יופקע איסור תורה אבל במפ"ש דלא יופקע איסור תורה על ידי חילול מדבריהם ורק לאסור מדרבנן יש לו היתר וכיון דמדרבנן אין פודין אין לו היתר ועל כן בקלטוהו מחיצות דאין פודין מדרבנן ולכשיפדה לא יחול על הפרוטה רק קדושה מדבריהם אין לו היתר קרינן בי', אבל אחר התבוננות אין עיקר הסברא לשי' רש"י מספיק דגם אם נימא דעד שתאכלנו באיסור קאי על יסוד דמיון טומאת משא מ"מ האיסור דרבנן נוסד על התערובות איסור תורה דאעפ"י דמדאורייתא כלו היתר מ"מ בבת אחת שאוכל איסור תורה החמירו מדרבנן.
וא"כ כיון דלאיסור תורה המעורב אין לו היתר גם אם יתוקן האיסור דרבנן לא יועיל להיתר בת אחת כיון דסוף סוף לאיסור תורה המעורב אין לו תיקון ראוי שנאסור בבת אחת ונפ"מ לפ"ז לדינא בטבל ביבש ביבש שנתערב ברוב דאסור לאוכלו ביחד כמבואר ביו"ד סי' ק"ט, דאפילו תקנו הטבל המעורב בטבל טבול מדרבנן מ"מ אסור לאוכלו ביחד דאעפ"י דאיסור זה אאמד"ר מ"מ האיסור דרבנן הוא לפי שאוכל בכך האיסור של תורה, ואיסור זה הא לא נתקן על ידי הפרשה זו, וצ"ל לשי' רש"י דהא דטבל הוי דשיל"מ בלח בלח מיירי דיש בילה וביבש ביבש לא בטיל מטעם כהיתרו כך איסורו ולפ"ז מש"כ הרמב"ם בדשיל"מ דבאינו מינו בנו"ט לא יהא חמור זה מן הטבל דהא טבל בשא"מ בנו"ט בין ביבש ביבש ובין לח בלח דיש בילה ושייך בו סברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מ"מ בשא"מ בנו"ט ה"ה בשארי איסורים, ובד' הרמב"ם מהשגת הראב"ד דמשנתינו היא ולפ"מ שמפרש הכ"מ על הא דנדרים י"ל בפשיטות עפמש"כ האס"ז בב"מ דנ"ג דסיימו בסו"ד ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונמת דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנו"ט כדקתני רישא התם הנודר מיין ישן מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והטעם שלא הי' דפתו אלא על היין שהוא בעין ונינהו דכי אסר יין אוסר אפילו בנו"ט משהו אסור לפי שדעתו עד נו"ט אבל בלא טעמא אין דעתו כלל, א"כ ממשנתינו דנדרים אין ראי' כ"ה י' ניסן תרס"ב.