אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יב
ב"ה בחדש טבת תרע"ב.
א
מה שהקשה רומעכ"ת בזבחים דע"ז דפריק לי' היכא אי בגואי קא מעייל חולין לעזרה והא יבטל הפורתא בלוג שמן וביותר בדהתו"ס מנחות דף פ' שתירצו דלהכי מותר להכניס כעין עבודה משום דבטיל בשמן הקודש קדוה"ג דא"כ גם לאחר הפדיון יבטול ואף לדעת האחרונים דאין הבטל משיג תועלת המבטל מ"מ לגבי איסור דחולין לעזרה שפיר יבטל וגם אין דברי האחרונים מוכרחים ואף די"ל דדמי למשא דלא בטיל מ"מ הא דעת התוס' בבכורות דכ"ג דא"א מדרבנן ולתקוני גברא שרי ועוד דלדעת הר"י קורקוס בלח בלח אף במשא בטל ושמן בשמן הוי לח בלח זהו תו"ד מעכ"ת, ונראה דמש"כ התוס' בבכורות דכ"ג בד"ה נבלה בסוה"ד דטומאת משא אאמד"ר דהא נתבטל ברוב ולא גזרו לענין איסור משום דס"ל דהמיעוט האיסור נתהפך להיות היתר והרי הוא כמו שאינו וכ"נ מד' הרא"ש בפ' גיה"נ סס"י ל"ז דלהכי מותר לאכלם ביחד דאמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כאחד ולבשלו בקדרה וטומאה לא דמי לאיסור כמש"כ מתחלה ומבואר בד' הרא"ש דאי אמרינן דהמיעוט כמי שאינו גם גבי טומאה אין כאן טומאת משא יעוי"ש ולפי"ז התוס' דס"ל דגם לענין טומאה נתבטל ברוב צ"ל דס"ל דהמיעוט נהפך כמו הרוב גם לענין טומאה ורק מדרבנן החמירו ולא גזרו רק בטומאת משא, ונראה עוד דאף לשי' התוס' בב"מ דף ו.
גבי קפץ אחד מן המנויים שהקשו דיבוטל ברוב כונת התוס' להקשות דלמה פטורין הן אפילו אלף אבל אם היו עשר ואחד פטור מהם אין סברא שיחויב במעשר ע"י ביטול ברוב דהא אין כאן עשר מחויבים ובודאי אם הי' אחד מהם טרפה או שאר פטור ולא נשארו רק ט' דפטורין מן המעשר ורק דקוהתו"ס דלמה פטורין כולן דיבטלו ברוב ונימא דכל העשר הן מן הרוב וחיובא ברובא איתא ותירצו דבע"ח לא בטלי והוה קבוע והוי עשירי ספק ובודאי אפילו לדעת האחרונים דאין הבטל משיג מעלת המבטל מ"מ כל דפריש מרובא פריש איכא דהא בזה אין אנו דנין על המיעוט כלל אולם היכא שאנו צריכים לדין ביטול בתערובות דבאופן דאין דין ביטול הוי קבוע ס"ל דכיון דאין הבטל משיג מעלת המבטל הוי קבוע וקושית התוס' בתחלה דנימא דחיובא ברובא איתא בכה"ג אבל באם אין כאן רק עשר הלא אין כאן רק ט' דחייבים ואי אפשר שיתחייבו במעשר ע"י צירוף העשירי הפטור, ולפ"ז נראה דבכה"ג דאמרינן דחיובא ברובא איתא בודאי אאפ"ל ם דהמיעוט הרי הוא כמי שאינו כיון דאין הפטור נעשה מחויב כמו שנהפך האיסור להיות היתר ובזה המיעוט במקומו עומד והיכא שצריכים לדון על כלו כמו בטומאת משא בכה"ג הוי שפיר מה"ת.
ועפ"ז בתערובות שמן של חול בשל קודש שמכניסו לעזרה כיון דאי אפשר שיהי' להמיעוט החול מעלת המבטל ניהו דשפיר בטל לגבי הזאה כמש"כ התוס' במנחות ד"פ אבל לגבי דין הכנסת חולין לעזרה דהוי כטומאת משא וכיון דאין המיעוט נהפך לקדש והרי הוא חולין בכה"ג גם לשי' התוס' בבכורות דכ"ג הוי מה"ת דרק באופן היכא דהמיעוט כמי שאינו דאיסור נהפך להיתר וטומאה לטהרה בכה"ג טומאת משא אאמד"ר משא"כ היכא דהמיעוט נשאר חולין ומכניסו לעזרה שפיר יש בזה איסור תורה אפילו לשי' התוס' וגם לשי' הר"י קורקוס דס"ל דבלח בלח הרי הוא כמי שאינו הוא רק לענין טומאה ואיסור אבל לא כן בפטור וחיוב שבע"כ הפטור אינו נהפך למחויב.
ב
אולם לכאורה ק"ל במאי דמקשה בזבחים דע"ז הא קא מעייל חולין לעזרה דהא באמת הא דפריק להו נראה דעל הפדיון אינו נתפס רק קדושה מדרבנן דהא מדאורייתא בטל הקדש ברוב וכמו ששנינו בנדרים דנ"ח דהקדש הוה דשיל"מ ומדאורייתא ברובא בטיל וכן מבואר בב"מ דנ"ג גבי מעשר דמדאורייתא ודרבנן לא מיצטרפי דעל תערובות מעשר ברוב דבטיל מה"ת אינו נתפס רק מדרבנן וכמו שפירש""י שם וכן בטבל שנתערב ברוב תורם מדרבנן כמבואר במנחות דל"א ובפירוש הרא"ש לנדרים שם מ"מ שפיר מהני הא דפריק להו משום דקושי' הש"ם דהא איכא חד פורתא דלא קמיץ עלי' דאע"פ דהך פורתא בטיל מה"ת, מ"מ מדרבנן אוסרת דהוי דשיל"מ ע"י פדיון ומשני דפריק להו ולגבי איסור דרבנן מהני הפדיון מדרבנן ולפ"ז מאי מקשה הא קא מעייל חולין לעזרה משום דדמי לטומאת משא דמעלה גם המיעוט הא לגבי המיעוט דהוי מה"ת שלא נהפך להרוב דקדוה"ג לא מהני כלל פדיון הפרוטה שאינה נתפסת רק מדרבנן משום דמדאורייתא הא מותר ליהנות בלוג השמן ובטל ברוב והמיעוט במקומו אלו הי' ניכר בלבדו הי' קודש קדושת דמים דהפדיון לא הועיל רק מדרבנן בשעה שהוא בתערובתו א"כ ל"ש לומר דהוי כטומאת משא דמעלהו לחולין בעזרה דהא גם אחר הפדיון המיעוט קדוש מה"ת לגבי טומאת משא.
אלא דבל"ז קשה קשה בדהג"מ דהא דמקשה הא קא מעייל חולין בעורא דהא השמן וא"כ קשה הא גם קודם הפדיון הוי חול מה"ת אין בו לא קדוה"ג דכ"ש ולא קדושת שהרי מותר ליהנות ולכאורה י"ל דלהכי לא הוי חלין בעזרה דלא דמי לתערובות הקדש בחולין דכיון דנתערב קדושת דמים בקדושת הגוף הרי השמן דמצורע ומנחות והוקדש מתחלה קדו"ד ואח"כ שקידשן בכלי הוי קדושת הגוף יש בכלל מאתים מנה וקדו"ד איתנייהו ג"כ בו וא"א שע"י הרוב של קדוה"ג יחשב המיעוט דקדושת דמים לחולין וע"כ ל"ה חולין בעזרה וא"ש ג"כ מאי דמהני הפדיון מה"ת דלא פקע קדו"ד מה"ת מן המיעוט הבטל ברוב קדוה"ג, מ"מ נראה דאין זה מספיק דמה בכך דהרוב הוי קדוה"ג מ"מ כיון דהמועט לא נתקדש בכ"ש ואין לו דין שמן מצורע ושירי מנחות ומ"מ חותר ליהנות ממנו כיון דהרוב ניתר מן הדין ואע"פ דהמיעוט לא ניתר ונאסר מצד קדו"ד מ"מ בטל וכיון דאין על המיעוט קדוה"ג ולא ניתר מ"מ מותר ליהנות מאיסור הקדש הרי דנפקע ממנו קדושת דמים דכל דלא חזי לדמיו פקע קדו"ד והכא הרי מותר ליהנות ממנו גם בלא פדיון מה"ת כמו שנתערב בחולין ומתחלה לגבי מעשה העבודה של הזאות שפיר י"ל דל"ה חולין בעזרה דלא נפקע קדו"ד דהא אסור ליהנות ממנו והמבטל יש בו קדוה"ג וקדו"ד והבטל הוי קדו"ד וא"ש דהתוס' במנחות ד"פ דלהכי מהני להכניסו לעזרה משום הרוב דקדוה"ג דגם מהמיעוט לא פקע קדו"ד אבל אחרי מעשה הזאת שניתר השמן ליהנות גם המיעוט אע"פ דהמיעוט לא הותר מדין שירי מנחות הרי דקדושת דמים שבו פקע ושוב הוי חולין בעזרה גם לפני הפדיון, ונראה כיון דעיקר איסור הבאת חולין לעזרה בלי עבודה אאמד"ר וכיון דגם הקדש שנתערב בחולין לא בטיל מדרבנן שי"ל פדיון ממילא בנתערב בקדשים דקדוה"ג דלא בטיל מדרבנן וצריך פדיון הרי יש להקדש גם בהמיפוט קדו"ד מדרבנן ולהכי ל"ה חולין בעזרה ולאחר הפדיון דנפקע ממנו קדו"ד מדרבנן ג"כ שפיר מקשה דהוי חולין בעזרה, אולם לפמש"כ דלגבי טומאת משא בכה"ג היכא שהמיעוט לא נהפך להרוב הוי מן התורה ודמי לניכר האיסור ויקשה קושיתי דהא מה"ת לא נתפס הפדיון ול"ה חולין בעזרה על מיעוט הניכר, ונראה לפמשכ"ל דכיון דמותר ליהנות מה"ת פ"י ביטול ברוב וגם מדרבנן אחר הפדיון הרי אין להקדש בו דמים כלל וממילא דפקע קדושת דמים שבו לגמרי כמו חמץ של הקדש במועד ולהכי גם לענין דין משא אין עליו שם הקדש מה"ת גם על המיעוט שבו כיון דאין להקדש דמים וגם אי ניכר אח"כ ההקדש אחר הפדיון הנני מסתפק דאפשר דכיון דלא הי' להקדש דמים בתערובות מדרבנן אחר הפדיון פקע איסור הקדש שבו ולא דמי לשארי איסורים שאינם תלוים בדין ממון משא"כ בהקדש דכיון דאין להקדש דמים בתערובות שוב פקע לגמרי מה"ת וע"כ שפיר מקשה דהא הוי תולין בעזרה.
ג
והנה בעיקר היסוד שכתבתי דהיכא דפודה תערובות הקדש בחולין אינו נתפס על הפדיון רק קדושה מדרבנן דהא מדאורייתא בטל ברוב כמו במפ"ש (ב"מ דנ"ג) ראיתי שכ"כ הברוך טעם בשער התערובות. אבל התבוננתי בזה דאפשר דגם חל מה"ת דהא באמת ממונא לא בטיל כמבואר בביצה ומ"מ לגבי דין איסור הקדש בטיל מה"ת כמבואר בנדרים דנ"ח דתשב בין וביבמות דפ"א ובתוס' מעילה דכ"א וכמש"כ הש"ש דלהוציא מן ההקדש הוי דין איסור ועכ"פ מבואר דלגבי דין מעילה ואיסור הקדש בטיל מה"ת וכל זה לענין איסר הקדש אבל בדין תשלומין כמו במזיק הקדש מבעי לשלומי וכמו בתרומה צריך להשיב מפני גזל השבט וכיון דממון הקדש מעורב אצלו צריך לשלם להקדש וכיון דיש עליו חוב לשלם להקדש ומשלם בדין להקדש גם מה"ת ממילא גם הפדיון מה"ת וקדיש מה"ת הפרוטה שמשלם להקדש ושפיר נתפס קדושתן מה"ת והוי גם חילול מה"ת התערובות אף אם ניכר אח"כ התערובות וא"ש, ומיושב בזה מאי דמלי קומץ ולכאורה הא אין מבטלין איסור לכתחלה ואף דפריק להו הא לא מהני פדיון מה"ת דהא מה"ת בטיל ברוב, ולמש"כ א"ש דגם הפדיון מהני מה"ת דהוי חילול מה"ת ע"י החוב ונתפס קדושה מה"ת ואין ביטול איסור הקדש כיון שמחללו ולא דמי למע"ש בב"מ נ"ג דאמר דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ומבואר דאינו חל על הפדיון קדושת מעשר רק מדרבנן, שאני מע"ש דאפילו למ"ד ממון גבוה היינו שיש עליו קדושת השם, אבל לבעלים הרשות ליהנות ממנו כל הנאות ולעכב לאחרים דרק שם רשות גבוה עליו והפדיון אין זה תשלומין רק כן גזרה התורה שהפדיון נתפס בקדושה משא"כ בקדשי בה"ב שהוא קנין גבוה ממש ולא גרע קנין גבוה מקנין הדיוט וע"כ אם נתערב דבר של הקדש ברוב של הדיוט על ההדיוט לשלם להקדש וכיון דיש עליו חוב ממש ממילא נתפס על התשלומין קדושת הקדש מה"ת.
אולם הנני מסופק בזה דדוקא היכא שנתערב הקדש בחולין שייך ממונא לא בטיל וצריך לשלם להקדש כמו דאמרינן בביצה דל"ט משום דמשתרשי לי' דנוסף קב חטין של חבירו וכיון שנתערב ההקדש בשלו יש עליו חוב לשלם להקדש שהרי נוסף קנינו בזה משא"כ היכא שנתערב קדשי בה"ב בקה"ג אעפ"י דקדשי הגוף יש עליו שם בעלים כמו דאמרינן בב"ק דפ"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ זה חשוב ממון גבוה ורק קדשים קלים לריה"ג בחיים הוי ממון בעלים א"כ בלוג שמן של מצורע אע"פ שמותר ליהנות ממנו כדין קרבן מצורע או מדין שירי מנחות באם שאיננו מצורע ומשלחן גבוה קא זכי ונתערב ממון בה"ב בממון גבוה ולא נוסף על ידי התערובות קנין ההדיוט רק שרשאי ליהנות מה"ת מדין בטל ברוב.
אבל כיון שלא נוסף קנינו ל"ש בזה שיש עליו חיוב תשלומין רק עבור הנאה מן ההקדש וכיון דאין איסור הקדש ע"ז מצד ביטול ברוב שוב אין עליו דין תשלומין ושוב אין הפרוטה נתפסת בקדושה מה"ת (ובעיקר קושייתו אפ"ל ג"כ דמקשה האיך מעייל חולין לעזרה דהוי כמבטל איסור לכתחלה ואף דלא דמי להתם בכונתו ליהנות מ"מ הא מביא לידי איסור לכתחלה אלא די"ל דהא הבאת חולין בעזרה אאמד"ר ואוד"ר הא שרי גם לבטל לכתחלה).
ד
ומה שהקשה מעכ"ת בדהתו"ס בזבחים דפ"ו בד"ה לוג שכתבו תימא האיך נותן מהן ז' ועל הבהונות מההיא פורתא שקדוש קדו"ד שמא אינו מצורע וזורק לאיבוד שמן הקודש ועל זה תמה דהא בטיל ברוב ואף דהקדש לא בטיל משום דעומד לפדי' אבל לפ"מ דלא אסיק אדעתי' התירוץ דחולין בעזרה ממילא הוי הא אינו עומד לפדי', וגם פדי' אינה מתרת דנשאר אח"כ הקדש שמא מצורע הוא אבל לא אדע למה ביאר קוהתו"ס לפי הס"ד ובאמת קוהתו"ס לפי המסקנא ג"כ דבודאי נותן מתן ז' ועל הבהונות קודם דפריק. שמא אינו מצורע וזורק לאיבוד שמן הקדש דעומד לפדי', דאל"כ אסור ליהנות משירי מנחות מתפרובות הקדש ויבוא לידי פסול, נראה לישב דבריהם בפשיטות דהא אין מבטלין איסור לכתחלה ואיך יערב שמן קודש מקדו"ד ולזרוק לאיבוד מצד ביטול דבודאי זורק לאיבוד שמן קדש יש בו איסור תורה דאפילו א"נ דל"ש בזה לאו דלא תעשון כיון דאינו עושה דרך השחתה מ"מ הרי יש בזה הפסד קדשים וכמבואר בתולין דקל"ה דאסור משום כחש ויש בזה איסור תורה ואין מבטלין איסור לכתחלה ובעמדי בזה העירותי דמדהג"מ דזבחים פ"ז מבואר דמהני פדיון בקדשים בתערובות לח בלח וזהו דלא כמש"כ האבני מלואים בתשו' סי' ד' ביסוד דבריו ע"ד הר"ש בפ"ק דמע"ש (וע"ע בתוס' רי"ד בע"ז במהדו"ת שכ' ג"כ דלא מהני פדיון וחלול וגם תרומה אינה חלה על תערובות לח בלח המתערב) ולולא דברי הא"מ על דברי הר"ש בעצמו יש לחלק דדוקא בתבלין דל"ה רק טעם בלוע לא מהני פדיון משא"כ בדבר בעין המתערב בלח מהני פדיון אבל הא"מ משוה להדדי דלא מהני פדיון בתערובות לח בלח צריך עיון מזבחים דע"ז גם בדברי הר"ש י"ל דרק במעשר שני לא מהני חילול לפי דבמע"ש אין זה קנין שווי ממון רק חילול קדושה של הפירות וי"ל דעל הבלוע אינו חל החילול משא"כ בהקדש שהיא פדיון וקנין של שיווי ממון כל שיש לו שיווי חל החילול אבל הא"מ דמשווי הקדש למע"ש וכן בד התוס' רי"ד בע"ז שכתב דלא מהני פדיון וחילול וחלות תרומה על תערובות לח בלח קשה דהא מבואר בזבחים דע"ז דמהני פדיון וצ"ע.
ה
ומש"כ ידידי רומעכ"ת בדברות שניות להשיב עמש"כ בדהתוס' בב"מ ד"ו שהקשו דליבטול ברובא דכונתם למה פטורין אפילו הן אלף נימא דהעשר הן של רוב וחיובא ברובא איכא וע"ז השיב מלשון התוס' וליכא למימר דליכא רוב בעדר כי אם אחד דלשון קפץ לתוכן לא משמע הכי הרי איכ"ל דליכא כ"א תשעה ושייך בזה לשון קפץ לתוכן מ"מ לא בטיל משום דאין הפטור נעשה מחויב בדבר עכ"ד, הנה גם לדבריו באם ליכא רק ח' דל"ש דליבטל ברוב ויהיו מחויבין במעשר דהא ביחד ל"ה רק ט' ושייך לשון קפץ לתוכן אלא דכונת התוס' דיתחייבו במעשר שיצטרפו לגורן אחר כיון דהרוב ראוין לצירוף ויבוטל ברוב ויצורף לגורן ויפריש מאתם עשרה עשרה ונאמר דחיובא ברובא איתא וע"כ כ' התוס' דליכ"ל דליכא רוב בעדר כי אם אחד ול"ש ביטול ברוב כלל ואא"פ לצרפם לגורן אחר ולבטלם לכתחלה דהוי כמבטל איסור לכתחלה (אף דאין זה איסור מ"מ בודאי אין לקלקל לכתחלה ולערב עשירי ספק שיכול לבוא לידי איסור אח"כ) וע"ז כתבו התוס' דלשון קפץ לתוכן לא משמע הכי וזה פשוט.
ו
ומה שתמה ע"ד האחרונים דאין הביטול משיג מעלת המבטל ממנחות דכ"ג דשחוטה בטלה בנבילה ופירש"י דשורפין על נגיעת א' מהן תרומה ואיך ישיג השחוטה דין טומאה של נבילה כבר תמה בזה בס' עונג יו"ט סי' ד' ותירץ דאעפ"י דאין בשר השחוטה משיג טומאה אחר שנתבטל מ"מ תלינן דנגע בנבילה דאזלינן בתר רובא ורק אי נימא דשחוטה אינה בטילה בנבילה משום דהוה מב"מ הו"ל קבוע כמע"מ משא"כ לר"ח דשחוטה בטילה בנבילה וכדבריו מבואר בשמק"ו במנחות שם וא"ת ניהו דלא בטלה מ"מ זיל בתר רובא כי' והכא ל"ש קבוע שאין הקבוע ניכר י"ל דהתם היינו טעמא משום דמין בשא"מ בטיל ומיעוטא כמאן דליתא אבל מבב"מ דלא בטילו הוה כמפ"מ עכ"ל, דס"ל בתירוצו דהא דקבוע שאינו ניכר דהו"ל קבוע בביטול תליא, אבל לכאורה צריך באור דכיון דחמרינן דאין הבטל משיג מעלת המבטל ואין בשר השחוטה משיג טומאה אחר שנתבטל שוב הו"ל קבוע דכמע"מ דמי ומה לי אם אינו בטל משום דמב"מ אינו בטיל או משום דאין הבטל משיג מעלת המבטל סוף כל סוף כל שאינו בטל מה"ת הו"ל קבוע מה"ת, אולם באמת הדברים נכונים דבדין ביטול יש שני טעמים טעם הרא"ש דהאיסור נהפך להיות היתר וטעם הרשב"א דעל כל אחד מן התערובות אומרים שזה מן הרוב ואע"פ דהמיעוט לא נתהפך להיות היתר מ"מ אין זה קבוע כיון דגם המיעוט.
מותר מצד שאומרים שהוא מן הרוב וכל חתיכה בפ"ע מותרת. והנה במין במינו לר"י דלא בטיל אף דבודאי גם לר"י במב"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש מ"מ בתערובות של קבוע פ"כ דאין בו דין ביטול של ב' טעמים דאין האיסור נהפך להיות היתר וגם דלא אמרינן על כל חתיכה שהיא מן הרוב והמיעוט בודאי נאסר וממילא דהר קבוע כמע"מ וכ"ז במב"מ לר"י דהוי גזיה"כ דמב"מ לא בטיל וע"כ דל"ש במב"מ טעם הרשב"א והו"ל קבוע מה"ט אבל בדין דאין הבטל משיג מעלת המבטל דזהו רק מן הסברא שאי אפשר לשחוטה שישיג מעלת המבטל הנבילה וזהו רק שאין המיעוט נהפך להיות כרוב אבל סברת הרשב"א בודאי דשייך גם בזה דעל כל חתיכה וחתיכה אומרים שהיא מן הרוב דבזה א"צ להשיג מעלת המבטל רק שאומרים שזהו מן הרוב וכיון דשייך בזה ביטול ברוב מטעם הרשב"א ועל כל חד וחד אומרים שזהו מן הרוב ממילא דל"ה קבוע וא"ש הא דשחוטה בטלה בנבילה ושורפין על כל חדא וחדא וא"ש קוהתו"ס בב"מ ד"ו במעשר דליבטיל ברובא היינו דנימא על הי' טלאים שהם מן הרוב ומדויקים דהתו"ס שם שכתבו וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרים וידועים ולא ידע מאיזה לקח היינו דבודאי היכא דהאיסור נתהפך להיות היתר ל"ש לדון משום קבוע כיון דאין כאן איסור כלל אבל בזה שאין המיעוט נתהפך להיות רוב שחין הפטור נעשה מחויב בדבר הוא דהו"ל קבוע וע"ז כתבו התוס' דמ"מ גם בכה"ג ל"ה קבוע דל"א קבוע רק בדבר שהאיסור והיתר ניכרים וידועים אבל היכא שאינו ניכר וי"ל על כל או"א שהוא מן הרוב ל"ש קבוע וע"י באס"ז שם דעיקר הקושיא דנכבשינהו דניידי מצד כל דפריש.
ומש"כ ע"ד הרמב"ם בפ"י מהל' איסר"מ דאיבעי דמנחות דפ"ה סולת וחיטים שהתליעו רובן פסולות שפסק הרמב"ם שאם יש רוב חטה א' מתולעת בסאה פסולה מספק ואפילו אם טחנן אח"כ החיטים ועשאן סולת פסולים ותמה למה יבטל ותירץ לפי דאין המיעוט משיג מעלת הרוב והוי מנחה חסרה עכ"ד דבריו ישרים ונכונים אולם לפ"מ שנתבאר אין זה מספיק לפסול כל הסאה ועל כל חלק הנצרך להמנחה נימא שזהו מן הרוב רק אם נתערב בכמות המנחה א"א להקריבה דהוי מנחה חסירה ולא אמרינן ביה ביטול ברוב
ז
ומש"כ להעיר ע"ד האחרונים דאין הביטול משיג מעלת המבטל מקושית הש"ס בר"פ כל הזבחים דמקשה וליבטל ברובא ולקרבו כולם הלא שוה"נ פסול להקרבה ואם עלה ירד ולא נתפסה בו קדוה"ג כמו בטרפה בתמורה י"ז מאי דפשיטא ל' דבשוה"נ לא נתפסה קדוה"ג דדמי לטרפה מספ"ל טובא דהרי גמרא ערוכה בדכ"א רובע ונרבע מחיר כלאים וטרפה הרי הוא כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליו ובטרפה פליגי בדי"ז שמואל ור' אושעיא ולהלכה פסק הרמב"ם בטרפה כר' אושעיא וברובע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר כ' בפ"ג מאיסו"ב דהרי הוא כמקדיש בע"מ עובר דס"ל דר' אושעיא מודה בזה ובודאי דנוגח דמי לרובע ונרבע.
וראיתי בד' השמק"ו בב"ק דמ"ה שכ' דעליו לפדות דמיו לבה"ב שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח דנוגח פסול להקרבה מבואר דלא חל עליו קדוה"ג ואפשר דכונת השמק"ו באופן דהקדיש זכר לדמיו דקדיש קדוה"ג משום דראוי למזבח משא"כ בנוגח דפסול להקרבה לא ירדה עליו קדושת מזבח וכן במתפיס תמימים לבה"ב דס"ל לר"י דכל הראוי למזבח א"י מדי מזבח בנוגח הא אי"ר למזבח אבל במקדיש קדוה"ג הא אמרינן בתמורה דכ"ח דצריך מום קבוע לפדות עליו ואולי כונת השימ"ק בב' עדים שעומד ליסקל לא חל עליו קדושת הגוף גם לפני גמ"ד. מ"מ תמוה בלפני גמ"ד דאינו נאסר בהנאה גם בב' עדים למה לא יקדש קדוה"ג וצ"ע, אולם כ"ז בשוה"נ שלא נתערב אבל בשוה"נ שנתערב אפילו אחר גמ"ד כיון דלפי הס"ד בטיל ברובא ומותר בהנאה מצד איסור שוה"נ והקדישו מוקדש ואינו עומד עוד ליסקל ממילא מצד פסול נוגח דמי לע"א ועפ"י הבעלים דחל עליו קדוה"ג וצריך מום קבוע לפדות וכמבואר בתמורה דכ"ח, ובפשוטו הא י"ל דמיירי דהקדישו ואח"כ נגח, ומש"כ כיון דחייב מיתה כרבנן דר"י בשור ההקדש פקע הקדישו כחטאות המתות, לחטאות המתות דהוי מן הלכה לא דמי', אלא די"ל דהוי כקדשים שמתו כיון דעומדת להסקל ובקדשים שמתו לא פקע ג"כ איסור קודש רק מידי מעילה וכמבואר בתוס' קדושין דצ"ז ובמהרש"א ובתוס' זבחים דס"ט אך לפני גמ"ד אינה עומדת להסקל וגם לאחר גמ"ד לשי' ר"ת לא נאסרה מחיים וגם כיון דבטל ברוב היתר ופקע איסור הנאה דשוה"נ שוב חזי להקדש, אלא דבעיקר הדבר שחשב דכיון דראוי להקדש יש לו להשיג מעלת המבטל זה אינו כיון דהוי חולין איך ישיג מעלת המבקל בלי קדושת פה אלא די"ל שיקדישנו כמו בנתערב בחולין דאפשר למוכרו לצרכי מין זבח, אולם עיקר קושיתו מאי מקשה ליבטיל ברובא דהא קולין לא ישיג מעלת המבטל לק"מ דגם לפי ההו"א ראויים להקריב אחד אחד, אלא על מאי דמשני דבע"ח חשיבי ולא בטלי מקשה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דאמרינן גם בבע"ח אבל גם לפי הו"א אין כונתו שיקריבו כולן בבת אחת דהא גם בביטול ברוב דעת הרשב"א והר"ן ביו"ד סי' ק"ט דאסור ואוכלם בב"א ומה"ט בודאי אסור להקריבם בב"א אבל בזה אחר זה אע"פ שאין הבטל מסיג מעלת המבטל מ"מ על כל אחד ואחד אחרינן כל דפריש מרובא פריש כמשכ"ל ומאי דמבואר בגמ' שם אלא מעתה מגיסא אסורה דמשמע דאפילו בב"א מותר י"ל כיון דדיינינן מצד כל דפריש מרובא פריש שנים האחרונים אסורים ואע"ג דאיסורא ברובא איתא מ"מ כיון שהותרו כל אחד מדין כל דפריש מרובא פריש איני נאסר.
ובאמת לא זכיתי להבין ד' הרא"ש בחולין בפ' גיה"נ שהביא ראי' מזבחים אלא מעתה מגיסא אסורה דמותר לאוכלן בב"א ואחרי שהותרו ביבש שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול וכ"ה בשימק"ו לזבחים שם דשאני בזבחים די"ל דהשנים האחרונים נאסרים וכיון שניתר מדין כל דפריש מרובא פריש מותר להקריבן בב"א דעכ"פ במציאות י"ל שהאיסור נמצא במיעוט שנים האחרונים משא"כ לאוכלן בב"א או להתירן ע"י בישול שיתן טעם האיסור שישנו במציאות מנ"ל שנהפך להיות היתר לגמרי. וצ"ל בשי' הרא"ש דס"ל דגם ב' האחרונים מותרים ואמרינן דאיסורא ברובא איתא ויהי' שרי לפ"ז להקריב כולן בב"א מה"ט משום שכל או"א נדון בדין כל דפריש מרובא פריש ואינו חוזר ונאסר, (וזהו דלא כמבואר ביו"ד סי' ק"י דשנים האחרונים נאסרים] אבל באמת זהו נגד הסברא דניהו דאפשר לומר כל דפריש מרובא פריש ולהתיר בזה אח"ז גם חד הנשאר משום דנאמר אח"כ דאיסורא ברובא איתנייהו אבל איך אפשר להקריב כולן בב"א משומ סברא דכל דפריש מרובא פריש ואפילו לשי' הרא"ש דס"ל איסור נהפך להיות להיתר דז"א אלא בתערובות של ביטול דנתבטל האיסור לגמרי משא"כ בדין כל דפריש דעל כל אחד אומרים שזהו מן הרוב ואיך אפשר להקריב כולם בב"א כיון דהאיסור בעצמו אינו ניתר ורק דאמרינן על כל אחד שהוא מן הרוב אבל בב"א אי אפשר וצ"ע, וצ"ל בהבנת דברי הרא"ש שהביא ראי' על דרך הדוגמא דכמו שמצינו להתיר מצד מה משום כל דפריש מרובא פריש להקריב אח"כ רובו למזבח אף דאיסורא ברובא איתנייהו משום שכבר ניתר מצד כל דפריש ה"נ היכא שניתר מצד דין ביטול ברוב אינו ונאסר עוד ולפ"ז גם לד' הרא"ש שנים האחרונים אסורים (שו"ר במקור מים חיים סי' ק"ט שהרגיש במקצת ולפלא שנעלם ממנו ד' הנ"ל) פכ"פ בשי' הרשב"א והר"ן דס"ל דאסור לאוכלם בב"א שפיר יש לחלק ולומר דלהכי מותר להקריב בב"א משום דשנים האחרונים נאסרים ואיך שיהי' לפי ההו"א דמקשה דליבטל ברוב אין כונת הש"ס שיקריבו כולן בב"א
ח
ומש"כ בד' הלח"מ ע"ד הרמב"ם בפ"ו מה' פסוהמ"ק ה"א שכתב ואם הקריב הורצה לפי שבע"ח אינם נדחים והלח"מ תמה ע"ז דהא כשלקחן ממקום הקביעות אסורים מדין קבוע כמע"מ וע"ז תירץ דבקבוע שאינו ניכר שאאמד"ר ומן התורה בטיל הורצה בדיעבד זהו תו"ד, ולדבריו צ"ל דלמ"ד בע"ח נדחין אעפ"י שאינו נדחה רק מדרבנן מ"מ כיון דנדחה מיהו נפסל אח"כ מה"ת דהא מבואר מדהג"מ דלמ"ד בע"ח נדחין לא הורצה, אבל בשימק"ו בהשמטות בזבחים שם מבואר דנדחה רק מדרבנן כיון דמה"ת לא נדחה והקשה שם מ"ט לא הורצה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע כדמקשי ביבמות שם ותירץ משום דהפקר בי"ד הפקר יעוישה"ט ומבואר בדבריו דאפילו משום דרבנן לא הורצה.
אולם בל"ז ד' הלח"מ תמוהים ודברי הרמב"ם פשוטים דאפילו בתערובות חד בחד כיון דמקריב כל התערובות אם זרק הורצה כמו בתערובות דמים הנתנים כו' דהא מקריב כולו ויש בו מה שראוי להקריב ומרצה רק דלכתחלה אסור להקריב תערובות פסולים אבל אי קרב מרצה ורק למ"ד בע"ח נדחין נדחו גם הכשרים מספק אבל למ"ד בע"ח אינן נדחים אפילו לא נייד והוי קבוע כמע"מ מ"מ הא מקריב ג"כ הכשרים ומרצה ולפיכך סתם הרמב"ם דבכל גווני מרצה וד' הלח"מ תמוהים. וראיתי במקור מים חיים סי' ק"י שהרגיש מזה ולכאורה הי' מקום לישב ד' הלח"מ דבתערובות פסולים כמו בתערובות דמים הניתנין למעלה למטה שפיר מרצה כיון דמקריב הכשרות משא"כ בתערובות איסור של שוה"נ וחטאות המתות דסוף סוף אסור מספק מצד תערובות ול"ה משקה ישראל מן המותר לישראל דהא לישראל אסיר אלא דקשה לפי"ז דא"כ למה אם זרק הורצה למ"ד בע"ח אינם נדחין דהא מדרבנן מיהו אסור להדיוט משום תערובות והא מבואר בזבחים דפ"ח שאין מביאים מנחות ונסכים מן המדומע אע"פ דמדאורייתא בטל ברוב וי"ל לפי שי' ר"ת דבהדיוט אמרינן דנכבשינהו דניידו וכל דפריש מרובא פריש ורק בגבוה גזרו ולפ"ז הא הוי מותר לישראל היכא דנאיד דהא להדיוט שרי, וכ"ז היכא דנאיד משא"כ היכא דלא נאיד דהוי קבוע כמע"מ אע"פ דהוה קבוע שאינו ניכר ואאמד"ר מ"מ הא אסור מיהו להדיוט מדרבנן ול"ה ממשקה ישראל וכל התערובות פסול וא"ש ד' הלח"מ, אלא דהא להחולקים על ר"ת וס"ל דגם להדיוט אסור אף היכא דנאיד מ"מ הא מבואר בגמ' דאם זרק הורצה וע"כ צ"ל דכיון דמקריב כולן וקמי שמיא גליא דרובן כשרין חשיב מן המותר לישראל א"כ ה"ה בקבוע דכמחצה ע"מ דמי ואפ"ל דאפילו אי אזלינן בתר ספיקא דידן דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע מ"מ לא דמי למדומע דלא הוי מן המותר לישראל דבמדומע.
הוי גופו של איסור שאסרוהו חכמים שאינה מתבטלת ברוב ויש בו גוף תערובות איסור משא"כ בפריש בבע"ח דכל דפריש מרובא פריש וכל חד וחד מן הרוב ואין בו גוף תערובות איסור ורק חכמים גזרו על האדם שמא יקח חן הקבוע ואין זה רק איסור גברא מגזירת חז"ל ולא גופו של איסור והא מבואר בפסחים דמ"ח בדין משקה ישראל מן המותר לישראל דאי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מ"ל איסור ד"א מבואר דאי מוקצה דרבנן חשיב מן המותר לישראל משום דאין זה גופו איסור אלא איסור ד"א משום דהוי איסור גברא וה"נ דהוי איסור גברא גזירה שמא יקח מן הקבוע וכ"ז בנאיד אבל בקבוע דהוי כמע"מ בזה ל"ה מן המותר לישראל וא"ש ד' הלח"מ בתערובות חטאת העוף ושוה"נ וכ"ז כתבתי להצדיק ס' הלח"מ אבל בשי' הרמב"ם נראה דאפי' דלא נאיד וקבוע כיון דקמי שמיא גליא המותר חשיב מן המותר לישראל ב"ה טבת תרס"ט