אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן טז

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן טז

סימן טו

הערות בענינים שונים

א

בירושלמי פ"ק דע"ז באתרא דר"ל לא הוי שרי לזבוני על ידי ספסירא, וצריך טעם ונראה דרב אדא דשרי לזביני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלי' דאזלא מחמתי' ואי משום שאלה ושכירות כיון דלא דידי' לא מושיל ולא מוגיר כדאמר בע"ז ע"ו שם והנה התוס' שם בד"ה ושמעי' הקשו וא"ת ל"ל טעמא דמחמר תיפ"ל משום שביתת בהמתו לחוד ואור"י דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוי אסרינן מכירה כו' אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי והר"ן שם הוסיף בקושייתו עוד דאאפ"ל דנקיט מחמר דהא משום דחמירא טפי דמ"מ נפ"מ בסרסרא דטעם דמחמר ליכא וטעם דשביתת בהמתו איכא ותירץ הר"ן עפ"י המבואר בב"ב פ"ז וב"מ פ"א מימרא דשמואל דהנוטל כלי מבית האומן ע"מ לבקרו אם הי' דמיו קצובים ונאנס בידו בהליכה חייב דמעת שהגביהו נעשה ברשותו ולהכי בלוקח ע"מ נסיוני ופסק הדמים הוי שלו מיד והבהמה של לוקח ואין כאן שביתת בהמתו לגבי המוכר וכתרוץ הר"ן מבואר בירוש' ע"ז שם, והנה כ"ז למאי דקי"ל דמעות קונה מן התורה ולעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה לפיכך מיד שפסק הדמים ומשך הנכרי הקונה לנסיוני קונה ואין כאן שביתת בהמתו לגבי ישראל אבל לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מה"ת ולעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף א"כ ניהו שמשך אחרי פסיקת הדמים מ"מ כל זמן שלא נתן הדמים לא קנהו ואיכא שביתת בהמתו לגבי ישראל המוכר ושייך גזירה גם בספסירא אעפ"י דלא שמעה לקלא וליכא משום מחמר אבל הא איכא שביתת ולנכרי בכסף ואיכא גזירה דשביתת בהמתו לא הוי שרי לזבוני ע"י ספסרא, ולפ"ז למאי שהחמירו הפוסקים במחלוקת דרש"י ור"ת אי הלכה כריו"ח או כר"ל ובבכור מצריכים כסף ומשיכה הי' לחוש גם נמכור בהמה גסה ע"י ספסרא אנא די"ל דכיון דהעיקר הוא משום גזירה לא החמירו לחוש בזה כמו בבכור דהוי איסור תורה, אולם ראוי לדקדק במכירת בהמה גסה גם באופן שמותר שתהי' ע"י קנין מעות ומשיכה דאל"כ הלא יש ספק איסור תורה אם תהי' המכירה בקביעות ע"י אחד הקנינים ומספק הוי הבהמה של ישראל ויש בזה שביתת בהמתו וברמב"ם פ"ו מהלכות עירכין הלכה כ"ה מי שהי' מוכר דלועין כו', ובא לוקח ונטל אחת מהן אם הי' דמי כל אחת קצובים הר"ז כמו שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלפת זו שהרי אינה ברשותו עכ"ל ושנה הרמב"ם מלשון הש"ס בב"ב לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכתב שהרי אינה ברשותו וצ"ע שהרי הדלועין אינם שלו ולזה העירני רב אחד והשבתיו דבאמת כיון שלא נתן דמים ואין כאן רק קנין משיכה שאאמד"ר א"כ מן התורה הרי הם של המוכר דהוי שלו מ"מ כיון דהלוקח קנהו בקנין דרבנן הרי אינו יכול להוציאו בדיינים ואינו ברשותו מן התורה].

ב

בהגהת אשרי פ"ד דע"ז והיכא שיש לישראל שותפות בהעכו"ם מבטל חלקו אבל לא חלק ישראל משהוברר חלקו של עכו"ם מותר בהנאה דהא בטליה ואפי' למאן דלית ליה ברירה הכא יש ברירה דכל איסורי עכו"ם דרבנן נינהו וכך פי' רשב"ם בשם רש"י עכ"ל ותמוה דהא עכו"ם של ישראל אין לו ביטול מה"ת וילפינן מושם. בסתר ובדאורייתא אין ברירה ועי' בשעה"מ פ"ד מהל' גירושין שתמה בזה, ונראה דבע"ז דנ"ב לא נצרכה שיש לו בה שותפות בילדותו סבר ישראל אדעתא דעכו"ם פלח וכיון דעכו"ם מבטל דנפשי' דישראל נמי מבטלה ובזקנותו סבר ישראל אדעתא דנפשי' פלח כי מבטל עכו"ם דנפשי' דישראל לא בטיל וצ"ע בהא דס"ל בילדותו כיון דנכרי מבטל ישראל נמי מבטלה משום דישראל אדעתא דנכרי פלח דהא ניהו דהוי פ"ז של נכרי מ"מ כיון דיש להישראל חלק הוי ממון של ישראל דלא מהני ביטול כמבואר בע"ז דמ"ב דילמא אגבה לה והדר מבטל לה ומפורש דכל שזכה הישראל לא מהני ביטול וא"כ איך יתבטל חלק הישראל ניהו דאדעתא דנכרי פלח מ"מ הא הוי ממון של ישראל ולא מהני ביטול, ואם כי שי' הראשונים הריטב"א בשם הרמב"ן והסמ"ג והיראים והאשכול דממון של ישראל לא מהני ביטול אינו אלא מדרבנן וי"ל דספק דרבנן לקולא על כל חלק וחלק מ"מ הא מד' הגמ' נראה דאפילו קודם החלוקה מותר וההכרח לומר דהא דישראל אדעתא דנכרי קא פלח הוא בגדר תנאי היינו דכיון דהנכרי מבטל חלקו ממילא בטיל חלק הישראל שלא עבדוהו על כך והנה במאי דמסיק בזקנותו סבר.

כי מבטל עכו"ם דנפשיה דישראל לא בטיל משום דישראל אדעתא דנפשי' פלח לכאורה י"ל דכיון דנתבטל חלק הנכרי ממילא אין כאן ע"ז שלימה. והא דע"ז של ישראל לא מהני ביטול הוא דוקא דהוי כולו של הישראל משא"כ בזה כיון דעכ"פ חלק הנכרי מתבטל הא ממילא מתבטל הע"ז דאין ע"ז לחצאין וגרע מעכו"ם שנשתברה מאליה, ואפ"ל דבאמת מצד דין זה שהוא עכו"ם שעבדו ישראל כיון דנתבטל חלק הנכרי אין פ"ז לחצאין ובכה"ג גם עכו"ם של ישראל ממילא בטילה אלא דמ"מ הוא ממון של ישראל ובזה הא גם עכו"ם של עכו"ם שזכה בה ישראל לא מהני ביטול של הנכרי וניהו דנתבטל חלק הנכרי אבל חלק הישראל אין לו ביטול ולהכי אסור חלק הישראל וכיון דהא דממון של ישראל אינו בטל אינו אמד"ר כמשכ"ל בשם הראשונים ולהכי פסק בהגהת אשרי דאחר החלוקה מותר חלקו של נכרי משום דבדרבנן יש ברירה, והכרח הי' להגהת אשרי מגוף הברייתא דרבי סבר דעכו"ם מבטל שלו והא רבי ס"ל בגיטין דמ"ז דאין ברירה והריטב"א הרגיש בזה דמה מועיל ביטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ויעוי"ש מה שהביא מהרמב"ן והרשב"א ומה שפי' הריטב"א שם, ולדברי הגהת אשרי לפימש"כ בביאורו דבאמת נתבטל גם עכו"ם של ישראל על ידי עכו"ם רק לפי שהוא ממון של ישראל ואיסור זה מדרבנן ויש ברירה.

ג') אולם מדברי הראשונים הרמב"ן והרשב"א המובא בריטב"א שם שהקשו דהא מדאורייתא אין ברירה נראה דמדאורייתא הוא דאע"פ שביטל הנכרי את הע"ז לא נתבטל עי"ז מה שעבד הישראל ונשאר עדיין ע"ז של ישראל משום דהא הישראל עובד בכולו ואינו מברר חלק מיוחד מן הע"ז והא דמהני ביטול לחלק הנכרי משום דגילוי דעת של הנכרי הוי כמי ע"ז של נכרי כמש"כ הריטב"א בע"ז דנ"ג, אבל חלק הישראל הוי כמו ע"ז שלימה ולא מהני ביטול מן התורה ונראה לדבריהם לפרש הא דבילדותו סבר רבי דעכו"ם מבטל שלו ושל ישראל משום דישראל אדעתא דנכרי קא פלח.

היינו דמבטל מה שעבד הישראל ואין בו עוד איסור תורה ורק מדרבנן נאסר ולפיכך לכשחלקו מותר חלק הנכרי משום דבדרבנן יש ברירה ובזקנותי' סבר ישראל אדעתא דנפשי' קא פלח כי מבטל עכו"ם דנפשי' דישראל לא מבטל ולפיכך גם לכשחלקו אסור משום דמדאורייתא אין ברירה, והנפ"מ מאי דביטל דנפשי' הוא לענין הדמים כמש"כ הריטב"א שם דלכשנתן הנכרי את חלקו לישראל ומכר הישראל לנכרי מותרים הדמים משום דיש ברירה מדרבנן, ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם דפ"ז של ישראל אינה בטילה לעולם ואפי' הי' לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום ועי' בלח"מ שם שהרגיש בזה דלגבי חלק הנכרי הא מועיל הביטול כמבואר בגמ' ולמש"כ מדוקדקים בזה דהא באמת למאי דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה א"כ לגבי עצם הע"ז אין ביטולו מועיל כלום ואפי' חלק הנכרי נאסר [ורק שיש נפ"מ לגבי הדמים כמש"כ הריטב"א].

ואף למש"פ הרמב"ם בעיה"נ דחציו של עיר אחרת מותרת והשאג"א הקשה דהא אין ברירה ותי' המקו"ח בסי' תמ"ח עפי"ד הר"ן בנדרים דמ"ז דאפילו בחצר שיש בו דין חלוקה מותרים אחר החלוקה אע"ג דמדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד לאסור על חבירו שתהא נאסרת לאחר חלוקה, ואפי' לדעת הרשב"א שלא כד' הר"ן נראה דבעיה"נ גמר דינו של הבי"ד אוסרתו וגמ"ד הוא על מה שיבוא אחר החלוקה יעוי"ש במקו"ח נראה דכל זה בעיה"נ אבל באיסור עכו"ם דלא בעי גמ"ד והאיסור של ע"ז נאסר מאליה ול"ש לומר אדעתא דהכי נשתתפו שהרי באמת נתרצו שניהם לעבוד עכו"ם ובשעת עבודה לעכו"ם הא אין דעתם לבטלה ורק שאחר כן חזר וביטל וממילא דגם לאחר החלוקה נאסר וזה פשוט ולהכי כתב הרמב"ם דאפילו הי' לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל דגם חלק הנכרי נאסר מצד אין ברירה.

ד' אמנם לשיטת הראשונים דגם ע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל לא מהני ביטול מן התורה וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז הל' ט' שאינו מחלק בין ע"ז שעבד ישראל דאסורה או שזכה בה ישראל אחרי כן ובחד גוני הוי מבואר דלא מהני ביטול מן התורה (ועי' בפני יהושע סוכה דל"ה דדעתו בשי' הרמב"ם דגם עכו"ם שעבד ישראל אין זה אלא מדרבנן ולהכי כ' דטעון גניזה אבל זהו נגד כל הראשונים כמפורש בדבריהם וגמ' ערוכה בע"ז ישראל שזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה כתחלתה של א"י כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי הרי מפורש דלהכי אשיריהם תשרפו באש משום דהוי כעכו"ם של ישראל מדפלחי ישראל לעגל דניחא להו בע"ז ועי' בריטב"א בחידושיו מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה מש"כ להקשות ותופ"ל מדכתיב ואשריהם תשרפון באש והביא בשם הראב"ד די"ל דהוראת שעה היתה ובשם הרמב"ן תירץ דשאני התם דליכא מאן דמבטל לה דאלו נכרים דפלחוה לא הוה דידהו וישראל דהוי דידהו לא פלחוה ממש ואילו לנכרים למיסר עשאוהו שלוחים ולא להתירם להכי איצטריך קרא דאפילו פלחה ישראל ממש ורוצה בבטולה אין לה בטילה עולמית עכ"פ מפורש גם לפי דבריהם שזהו מן התורה ובודאי דעכו"ם של ישראל לא מהני ביטול מן התורה רק בע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל מבואר בריטב"א בשם הרמב"ן דמהני ביטול מן התורה והשער המלך בפ"ח מהל' לולב מוכיח מדהר"ן בשם הרמב"ן דלא מהני ביטול מן התורה ולא ראה שבריטב"א מפורש משם הרמב"ן דמן התורה מהני ביטול דתירץ שם דמאי קאמר דאי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי דהא זכה א"א וזרעו וקנאום אחרי כן ועל זה תירץ דמאורייתא מהני ביטול כמו שהקשה השעה"מ שם והביא אח"כ מהתורת חיים שהק' כן וזהו קושית הרמב"ן ותירוצו שם) וכ"ה שי' הטור כמש"כ השעה"מ בפ"ח מהל' לולב ועי' בספר מקור מים חיים שמדייק ג"כ שכן הוא שי' רש"י והרמב"ם דלא מהני ביטול מן התורה לדידהו צ"ע מאי דמתחלה קא סבר דאדעתא דנכרי פלח דהא ממון של ישראל לא מהני ביטול מן התורה ובדאורייתא אין ברירה ועכצ"ל כמשכ"ל דכל היכי דפלח אדעתא דנכרי כיון שהנכרי מבטל הוי כמו שלא עבד כלל וצ"ע.

ה

ועל דבר מש"כ רומעכת"ר לתרץ קו' הכ"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת דאפילו היכי דלא שייך סברת מאי חזית מ"מ יהרג ואל יעבור דהדר יליף רוצח מנערה המאורסה דבריו נכונים וכבר קדמוהו בזה בשו"ת חמדת שלמה סי' ל"ח עיי"ש וילה"ר לד' הרמב"ם שפסק כר"ל דאף ביחדוהו דל"ש הסברא דמאי חזית אסור למסור מפלוגתא דר' עקיבא ובן פטורא בב"מ דס"ב דלבן פטורא אל ישתה אחד מהם שלא יראה במיתתו של חבירו וגם לרע"ק דדריש וחי אחיך עמך חייך קודמים והא התם מי שאין לו קיתון של מים כיחדוהו דמי וא"כ אמאי איצטריך קרא דחייך קודמים תיפ"ל דגם בידו מותר למסור כיון דליש ם מאי חדת דהא ימותו שניהם וכיון שרשאי לעשות כן בקום ועשה כדי להציל א"ע מכש"כ בשוא"ת וממאי דגלי רחמנא דחייך קודמים אין ראי' דהא התם בשוא"ת ובשוא"ח הא אינו מחויב למסור את נפשו כמש"כ התוס' בכ"ד בש"ד ובג"ע, ובאמת לבן פטורא יהי' חידוש דין דאף בשוא"ת מחויב למסור את נפשו אבל לרע"ק אין לנו ללמוד מזה רק בשוא"ת אבל בקו"ע אפי' היכי דימותו שניהם מ"מ מחויב למסור את נפשו דאל"כ קרא דוחי אחיך למ"ל, ומסוגית הש"ס דב"מ דקאמר ריו"ח האי וחי אחיך מאי עביד לי' מיבע"ל כו' מבואר דגם ריו"ח איצטריך להאי דוחי אחיך להא דרע"ק אלמא דהדר בי' ממאי דס"ל בירושלמי דביחדוהו מותר למסור בידים, שוב ראיתי במנחת חינוך במצוה רצ"ו שהרגיש מהא דבן פטורא לענין מש"כ התוס' דאינו מחרב למסור את נפשם בשוא"ת ואולי י"ל דלא דמי דמש"כ התום' באונסין אותו למעך את התינוק שאינו עושה מעשה בעצמו ואמרינן מאי חזית דדמו דתינוק סומק ספי ומותר משא"כ בהא דבן פטורא דכיון דלא דריש חייך קודמים והא איסור גזל נדחה מפני פ"נ והא דאסור להציל בממון חבירו היינו שמחויב לשלם וא"כ שניהם שוין בזכות הקיתון וא"כ מה ששותה מעצמו הוי כקום ועשה ויעוי' בחמ"ש שמחלק ג"כ בכה"ג בדהר"מ שכ' כדרך שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים ויעוי' באס"ז שכ' לרע"ק אם חטף חבירו ושתה חייב מיתה בידי"ש היינו כיון דדריש דחייך קודמים הדר דינו וזכותו בהקיתון וממילא דהשני חייב מיתה וגוף פלוגתא דרפ"ק ובן פטורא לא ראיתי מובא ברמב"ם וראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע שהרגיש ע"ד השמטת הרמב"ם ועי' מנ"ח שם.

ובדבר השאלה אשר שאל מעכ"ת בחולה והרופאים המומחים אומרים כי בלא אפעראציאן לא יחי' יותר מששה חדשים וע"י נתוח אפשר שיחי' אך הנתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה לכאורה נראה מע"ז דכ"ז דודאי מת מתרפאין דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק כל שנתיאשו מרפואתו שוב ראיתי שכן הוא בשבו"י סי' ע"ה הובא בפ"ת יו"ד סי' של"ט ובגליון הרש"א סי' של"ו וכן הוא בתשובת בנין ציון ח"ר להג' ר"י עטלינגער ובתפארת ישראל ביומא והסברא פשוטה דאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או איזה חדשים ויעוי' בס' משנת חכמים בדק"ח בהל' עכו"ם שנסתפק ברופא ישראל אי שרי דהא דלחיי שעה לא חיישינן היינו להתרפא מרופא נכרי.

ולכאורה י"ל במכה פנימית שהוא בגדר טריפה ואם לא יעשו הנתוח בודאי ימות וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הל"ח בהורג את הטריפה דפטור אם ידוע בודאי שזהו טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר א"כ אין בזה דין רציחה בטריפה ולפ"ז י"ל דבישראל קילא דהא הרמב"ם כ' בפ"ט מהל' מלכים דב"נ חייב בהורג את הטריפה אולם בעקור הדבר נראה כיון דלחיי שעה לא חיישינן היכא שיש בזה ספק הצלת נפשות וספק פקו"נ דוחה חיי שעה א"כ אין נפ"מ בין רופא ישראל ונכרי ובס' משנת חכמים נסתפק והעלה שם דצריך שיהי' ספק השקול שיחי' כמו ספק שימות מיד אולם מהא דלחיי שעה לא חיישינן משמע דאין חילוק בדבר ובאופן שימות בודאי בלי הנתוח לא חיישינן לחיי שעה כמש"כ השבו"י ויעו"ש עוד מה שהעלה במשנ"ח שצריך רשות בי"ד בכל פעם ובודאי שראוי להתבונן בזה ולסמוך על דעת הרופאים היותר מומחים ולפי דברי מעכ"ת שגדולי הרופאים בקאניגסבערג הכריעו כן בלי חלוקי דיעות ההכרח לסמוך עליהם.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה