אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן טו

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן טו

סימן יד

א

ראיתי את דברי גיסי הרב שיח ועל דבר הקושיא המפורסמת בפסחים דפ"ח בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם דלבטל ברובא שכבר התעוררו בזה המהרי"ט אלגאזי בס' קהלת יעקב והחוות דעת בסי' ק"א ובס' בית אפרים חיו"ד סי' ל"ג ומה שהוכיח החו"ד מזה דכבש שלם הוי חתהר"ל תמה כתר"ה דמ"ט אם נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני הא מה"ת הוי חזי לאכילה וביותר יש להקשות דא"ה מאי קאמר הש"ס מאן דתני אמתני' כש"כ אברייתא מאי כש"כ הוא די"ל דדוקא במתני' דהוי חד בחד ואי"ר לאכילה מה"ת חייבינן בפסח שני משא"כ בברייתא בה' שנתערבו דמה"ת בטל ברובא ומדאורייתא מחזי חזי פטור מפסח שני והקהלת יעקב הרגיש בזה ומה שתירץ כתר"ה בסוף מכתבו לפי שהפסח אינו נאכל אלא למנויו נמצא דרוב הפסחים אסורים לבעל הפסח וא"כ לכ"א יש רוב של איסור ואיך נימא דיתבטל ברוב כבר תירצו כן המחברים בס' גליא מסכת ובס' בית הלוי ח"ב דבודאי דאפילו למ"ד איסורים מבטלים זא"ז אינו להתיר באכילה אלא לפטור ממלקות ואיך נימא דיהיה מותר באכילה ע"י תערובות של איסור זהו תו"ד.

ב

ומאי דפשיטא להו להמחברים הנ"ל מספקא לי טובא דהא בודאי מיירי דמכיר את הפסח שלו אלא שנתערבו העורות שנמצא יבלת באחד מהם וא"כ על כל חד וחד נימא דהוא מן הרוב כדין כל דפריש מרובא פריש ואף דהוא קבוע מ"מ ד' הר"ש דקבוע שאינו ניכר אאמד"ר אף היכא דל"ש דין ביטול כמש"כ לתרץ דלהכי לא נאסרו כל השדות לזריעה משום נחל אימן משום דהוי קבוע שאינו ניכר אף דבקרקע ל"ש ביטול וכ"ה דעת התוס' בנזיר (די"ב) דא"א משום קנס דהתם ל"ש ג"כ ביטול דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו היכא שניכר האיסור ואף שזהו מחלוקת בין הפוסקים מ"מ לשי' הפוסקים דקבוע שאינו ניכר אאמד"ר אף היכא דל"ש ביטול וא"כ על כ"א מן הפסחים אמרינן שהוא מן הרוב שלא נמצא בו היבלת ונהי שאינו מתבטל ברוב איסורים לדון מתורת ביטול אבל לשתרי מטעם כל דפריש דהוה קבוע שאינו ניכר ובודאי מה שתי' הענג יו"ט אינו מספיק ג"כ כמו שהשיג כתר"ה ויפה העיר דנהי שאין המתבטל משיג מעלת הביטול הוא דוקא היכא דבעינן להתיר התערובות ולהכשירו בתורת המבטל שיהי' כשר לקרבן אבל בזה בעינן רק היתר אכילה ואין אנו באים לחדש על המתבטל איזה מעלה רק להתירו באכילה, אלא דלפמש"כ דהקו' היא מצד קבוע שאינו ניכר ושייך בזה כל דפריש נסתר תירוצו מצד אחר.

דע"כ לא חידשו שאין הביטול משיג מעלת המבטל רק היכא דבעינן להתיר כל התערובות מתורת ביטול ובזה אמרינן נהי דהאיסור נהפך להיות היתר אבל מהכ"ת ישיג מעלת המבטל דסוף סוף הא לא נטוה לשמה ולא נאפו המצות לשמה משא"כ אם אנו דנין מצד כל דפריש מרובא פריש בזה בודאי אמרינן גם להשיג מעלת המבטל כיון דאנו דנין דהוא מן הרוב ואין אנו דנין ע"ד מיעוט המתבטל, ומה"ט דנתי למעשה באופה שאפה מצות שמורה והיו בתוך העורכות א"י דאדעתא דנפשייהו קא עבדי ודנתי בזה לצרף דמ"מ הוי קבוע שאינו ניכר ואמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש לגבי הקונים והוא מן הרוב שנאפו לשמה וה"ר לזה מקוהתו"ס ב"מ (דף ו) בקפץ אחד מן המנויין לתוך כו' שהקשו דליבטלו ברובא ולכאורה אין מקום לקושייתם דאיך ישיג מעלת המבטל כיון דהמנוי נפטר ואיך יבוא לידי חיוב ע"י ביטול ברוב וסוף סוף ספיקא הוי, ולמש"כ י"ל דסמכו בעיקר קושייתם דנימא דניכבשינהו דניידו וכל דפריש מרובא פריש וכמש"כ התוס' דקבוע ל"ש כיון שאינו ניכר ובס' אה"ז מבואר ביותר שתירצו מתחלה דבע"ח לא בטיל ואח"כ הקשו דנימא דנכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש יעוי"ש ולפ"ז שפיר הקשו דנימא כל דפריש וזהו מן רוב המבטל המחויבים במעשר וא"כ גם בנתערב לפני זריקה דהוה קבוע שאינו ניכר ועל כל אחד נימא שזהו מן הרוב בודאי ראוים לזריקה ולהקטרה כל החמשה פסחים בזאח"ז דעל כ"א אמרינן שזה מן הרוב עכ"פ תירוצם אינו מעלה ארוכה דמה לנו מה שהפסחים הנשארים אסורים לו לפי שאינו נאכל אלא למנויו מ"מ הפסח שהוא מכיר שהוא שלו אמרינן שהוא מן הרוב שאינם מבעלי מומין ואף דהרוב אינם ניתרים לו הא מ"מ אינם בע"מ דאטו דין רוב הוא דוקא להתיר הא על עצם המעשה באיזה מעשה שיהי' דנינן רוב א"כ הא הפסח שלו הוא מן הרוב שאינם בעלי מומים (ואף דנימא דהוי כבא לשאול עליו ועל חברו מ"מ אין זה אלא מדרבנן ומה"ת מותר גם בכה"ג, ועוד נראה דהיכא דאיכא רובא ל"ש לומר דהוי כבא לשאול עליו ועל חבירו דהרי כל רובא מותר אף שיאכל אח"כ המיעוט).

ולא עוד אלא דבגוף היסוד שכתבו דאין בזה דין ביטול כיון דהרוב אסור לו הנני מסופק בזה, דע"כ ל"א דאין איסורים מבטלים זא"ז היינו היכא דכל האיסורים שוים כמו פיגול נותר וטמא דפסולם בקדש ואסורים לכו"ע משא"כ אם נתערבו איסורים איסור שאסור לזה ומותר לזה כמו בנודר מן הדבר בקונם פרטי ונתערב בו חלב ודם בודאי די"ל דבכה"ג נתבטל החלב והדם בהיתר של הנודר דנהי דלדידיה הוה איסור באיסור אבל לגבי אחר הוי איסור בהיתר וכיון דלגבי אחר נתבטל ממילא דלגבי הנודר בעצמו נתבטל ואם אכלו כולו אינו לוקה משום חלב ודם וה"נ כיון דאיסור שלא למנויו אין זה פסול בגוף הפסח ולבעליו הוא מותר בודאי ראוי שיבטל וחשוב בע"מ איסור בהיתר וה"נ היכא שהוא מכיר את הפסח שלו שאין בזה ספק שלא למנויו והספק הוא מתערובות בע"מ וא"כ מהכ"ת לא יתבטל והוי שפיר איסור בהיתר וע"כ ל"א דאין איסורין מבטלין זא"א להתיר באכילה רק משום דעל כל משהו ומשהו יש איזה איסור שיהי' אבל בזה שבודאי אין איסור אלא למנויו רק ספק תערובות בע"מ ולגבי זה הוי איסור בהיתר ובודאי דלמ"ד דאיסורין מבטלין זא"ז בכה"ג מתבטל אלא אפי' למ"ד דאין איסורין מבטלין זא"ז וא"כ צ"ל משום דהוה מין במינו גמור וכמו היתר בהיתר אבל באיסורים החלוקים ואיסור פרטי לאדם אחד ואיסור כללי לכו"ע הוי מין בשא"מ ובטל.

ובזה נדחה ג"כ מה שפלפל בס' בית הלוי ח"ב בקו' הש"ס בזבחים דע"ב וליבטלינהו ברובא דהא למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז ממילא בנתערב בו שוה"נ אסור להדיוט משום דאין איסור הקרש מבטל איסור שוה"נ וכיון דאסור להדיוט ממילא אסור לגבוה משום דאינו מן המותר וכמו בערלה שנתערב בפחות ממאתים. ולפמש"כ אין מקום לזה כיון דהקדש מותר לגבוה ושוה"נ אסור גם לגבוה ממילא הוי איסור בהיתר ובטל ובפשוטו מוכרח מקושי' הש"ם ליבטלינהו ברובא והא בע"ח בחיותן אסורין משום אבמה"ח ואינה זבוחה ול"א אין איסורין מבטלין זא"ז וע"כ צ"ל משום דאיסור זה יש לו היתר בשחיטה וה"נ בקדשים ניתרין בזריקה משא"כ איסור שוה"נ שאין לו היתר מבואר דכל דהאיסורים חלוקים הוי איסור בהיתר ובטל [שו"ר ביד המלך ה' מאכלות אסורות שחידש שם באמת דבנודר מכל הבהבות ל"ש לדון רוכ כיון שאין הרוב ההיתר וישב כזה ויעוי' בהנהות יד איתן ביו"ד סי' ק"א, ולדעתי כל זה אינו ומה"ט נדחה ג"כ מה שתירצו המחברים וחידשו דלהכי לא בטיל בשום דבעת התערובות אסורין לאכול מבעו"י ואין איסורין מבטלין זא"ז ובערב הוי כתחלת ביאתן בתערובות ולפמש"כ ז"א דגם ביום הוה איסור בהיתר כיון דאיסור זה יש לו היתר אח"כ

ג

והמחוור בזה דבאמת מוכרח מד' הגמ' סברא זו דמדרבנן אסור מיהו משום תערובות איסור ואינו ראוי לאכילה בפועל לא עדיף משחט לזקן וחולה שאי"ר לאכילה כיון דסוף סוף אי אפשר לקיים איש לפי אכלו ואע"ג דבדף ס"ט מחלק הש"ס בהזאה דגברי חזי שאני התם דהוי איסור מצד אחר דיומא קא גרים ואילו היזה בדיעבד הוי ראוי לאכילה משא"כ היכא דהפסח מצד עצמו אסור באכילה מיהו מדרבנן ודברי התוס' בפסחים דס"ב בד"ה כי לרב חסדא כתבו לכו"ע אף לרב דס"ל כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ואף בנטמא הבשר יזרוק הדם וכמו שהרגיש בזה מעכת"ר שי', ואולי יש להוסיף ולחדש דכיון שאי"ר לאכילה מצד תערובות איסור של בע"מ ממילא נפסלים מה"ת משום פסול דהיסח הדעת דמשמרת תרומותי בקדשים בעי שימור.

ויעוי' בירשולמי סוף פסחים למה הפסח אחר חצות מטמא את הידים מפני היסח הדעת ובפ"מ שם כיון דמדרבנן אסור באכילה אחר חצות ממילא מסיח דעתו ממנו ואינו שומרו וגזרו בי רבנן טומאה ובפסחים דל"ד בגדולי תרומה ששתלן טהורין מלטמא ואסורין באכילה למ"ד היסה"ד פסול הגוף ואע"ג דבשארי איסורי דרבנן כמו שמנו של גיד נראה דאינו אסור אלא מדרבנן ולא נפסל מצד היסח הדעת מן התורה יעוי' בחולין דצ"א ובפירש"י שם נראה עפמש"כ התוס' בחגיגה דכ"א בשם הר"ר אלחנן דכל היכא שאינו בידו ל"ש היסה"ד אבל פסח אחר חצות שבא על ידי פשיעתו הוי היסה"ד וה"נ בתערובות שבא בפשיעתו אולם יש לחלק מד' הירוש' דמסיח דעתו בשעה שאין לו עוד אוכלין אע"פ שבידו הוא משא"כ בתערובות של עורות ל"ש זה ובמק"א הארכתי בזה בענין היסה"ד (עי' בסי' א') והעיקר בזה כמש"כ בתחלה כיון דאי"ר לאכילה מדרבנן הוי כשוחט לזקן וחולה

ד

ומה שהק' בפסחים (דף ל') וכי מאחר דאיתותב רבא אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו לפמש"כ התוס' בד"ה דילמא דשומן של החרס א"י לקנח יפה וע"כ ל"ה נ"ט בר נ"ט א"כ אין ראי' מהברייתא רק דהיסק התנור מועיל להסיר הבעין וממילא מותר משום נ"ט בר נ"ט אבל להפליט את הבלוע מהכלי אינו מועיל היסק ושפיר קאמר רב קדירות בפסח ישברו עכ"ד, נראה לישב בפשיטות דהא רב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור, וא"כ לדידי' אין לומר דהא דהוסק התנור מיהו שרי משום דהוסר הבעין דגם הבליעה מועיל להסיר וע"כ דההיסק מוציא ומפליט הבלוע ג"כ וא"כ אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו, ומשה"ק עוד ע"ד הצל"ח דאכתי קשה לתי' הראשון שבתוס' דע"י חום התנור בלעי טפי ודמי לבשול ואסור נ"ט בר נ"ט דאמאי לא מתרץ גם לרבא כאן בשל חרס ואינו מועיל היסק והא דתני עד שיסיק את התנור בשל מתכת כדמשני לרב, כבר תמהו בזה ואפ"ל דהא דמשני בקדרה של חרם ישברו אין הכונה שאינו פולט כלל אלא דפולט ונשאר טעם קלוש ובחמץ ישברו דהא בחמץ נ"ט בר נ"ט אסור, ועוד דהא רב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור (ויעוי' בישוע"י סי תס"ז סק"ז שהקשה מ"ט לא משני לרב דהא דהוסק התנור מיהו שרי משום דנשאר טעם קלוש דהיתרא בלע משא"כ בחמץ דשמו עליו ותי' ג"כ דלרב נ"ט בר נ"ט אסור א"כ גם בטעם קלוש דהיתרא בלע אסור), אבל לדידן דנ"ט בר נ"ט מותר בשארי איסורים דהיתרא בלע א"כ אין לתרץ דבשל חרס אינו מועיל היסק דמהיכ"ת כיון דההיסק פולט והטעם קלוש שנשאר מותר משום נ"ט בר נ"ט וע"כ בדין דרבא ב"א דטחא בה טיחא לדידן דנ"ט בר נ"ט מותר אם בשל מתכת מועיל היסק גם בשל חרס מועיל למשוי טעם קלוש ואף דלכתחלה בלעי ע"י חום התנור כמו פ"י בישול הא משהוסק מיהו לא נשאר רק טעם קלוש ישרי עוד נראה לישב הקושי' דלכאורה קשה מאי מקשה לרב הא י"ל דנהי דמהני היסק היינו להפליט מבלוע עד שלא ישאר בו שיעור נ"ט ולהכי בקדרות של חמץ דהוא במשהו לא מהני היסק וצ"ל דקו' הגמ' מדקתני עד שיוסק התנור ומשיוסק התנור מיהו שרי לאפות הפת ולאוכלו עם חלב לא מבעי לשי' הרי"ף דהוי דשיל"מ בפת שאפאו עם צלי דאסור לאכלו בכותח (ואף דלפי הגזירה מפני הרגל עבירה אסור גם עם חלב מ"מ י"ל כמש"כ הר"ן בחמץ דכיון דמה"ת מותר לאחה"פ חשוב דשיל"מ) אלא בל"ז הא אין מבטלין איסור לכתחלה ואם איפור משהו מיהא איכא ובלע הפת מבשר ע"י היסק משהו בשר איך שרי לאכול עם חלב, ולפ"ז גם לפ"מ דמשני כאן בשל מתכת כאן בשל חרס דהא דאמר רב קדרות בפסח ישברו הוא בשל חרם והא דבשל חרם אסור משום דהתורה העידה דכלי חרם שא"י מדי דופיו אין ראי' רק דמשהו מיהו איכא, ויעוין בחי' הרמב"ן בלקוטי פסחים ד"ל דדבר ברור שכלי חרם ג"כ שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נו"ט ולהכי מקשה אמאי ישברו וליעבד בהו שלא במינם ע"י הגעלה ובאיסורא בלע אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה משא"כ בהיתרא בלע יעוי"ש, ועי' בצ"ק בזבחים דצ"ו בשי' הרמב"ם שהצריך שבירה בכ"ח בחטאת דוקא לפי דהוי במשהו יעוי"ש ועי' בפליתי וגם די"ל דלהכי צריך שבירה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ואסור להשתמש בכלי שבלע מנותר דקדשים ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה אאמד"ר מ"מ י"ל דבקדשים הוי מה"ת משום דהא קדשים אסור בהנאה ובזה נהנה מהבליעה והוספת הביטול וכ"כ החוות דפת בסי' צ"ט ועיין בחולין דצ"ח זה היתר הבא מכלל איסורו וקדירות בפסח ישברו דלרב דחמץ במשהו כיון דמשהו מיהא איכא ואסור ולהכי לא מהני הסקה אבל דרבא דנאסרה למיכלה לריפתא לעולם אפילו במילחא ואפילו חזר והוסק ובזה אין לומר לפי דבכ"ח א"י מידי דופיו ונשאר משהו דא"כ אמאי אסור במילחא דהא בזה ל"ה דשיל"מ כלל, וגם מטעם אין מבטלין איסור לכתחלה ל"ש בזה כמו שהאריך בזה הפ"ת ביו"ד סי' צ"ז בנחלת צבי דכיון שאף אם יאכל כחלב לא יבוא לידי איסור לא גזרו וכ"כ המהרי"ט ח"ב סי' י"ח הובא שם יעוישה"ט, וא"כ אין ראי' מהא דהצריכה תורה שבירה דכ"ח שא"י מידי דופיו רק לפי דנשאר טעם משהו אבל בזה דלאכול במילחא הא לא איכפת לן טעם משהו וע"כ שפיר אתותב רבא.

ה

ומה שתמה ע"ד הגר"א ביו"ד סי' ק"ב שה"ר דחמץ ל"ה דשיל"מ מע"ז (דע"ד) דמקשה וליתני חמץ בפסח הא הוי דשיל"מ פ"ז תמה דהא מתני' קחשיב פט"ח שיש לו היתר בפדיה עכ"ד. יעוי' בלח"מ מפט"ו מהל' מאכ"א שהקשה ג"כ כמשה"ק הגר"א ותי' דהא תני לה פט"ח, אולם בפשוטו נראה דפט"ח י"ל דמיירי לאחר עריפה ודברי הכל וכדקאמר בקדושין (דנ"ז) ולאחר פריפה אין לו היתר עוד וכן מבואר בירושלמי ע"ז שם ופט"ח עריפה עריפה מה להלן קוברו ואסור בהנאה אף כאן קוברו ואסור בהנאה הרי דמוקים לה בלאחר עריפה ועי' מה"פ שם ופי' בתוס' זבחים דע"ב ד"ה אלא שכ"כ דבחתיכות קא מיירי, אולם ראיתי שהרמב"ם בפט"ז מה' מאכ"א הל"ז כ' וכן כל בע"ח חשובים הן ואינן בטלין לפיכך שור הנסקל שנתערב כו' א פט"ח באלף חמרים כולן אסורין וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם בע"ז שם שיהרגו כולן הרי דמפרש דמחיים קא מיירי והנה הרמב"ם שם מנה גם צפור מצורע השחוטה והא הרמב"ם פסק דצפורי מצורע נאסרין משעת שחיטה דוקא ולפני שחיטתו אין בו איה"נ ואחר שחיטתן הא אין בו דין בע"ח וצ"ל שנתערבו בחיים ואעפ"י שנשחטו אח"כ במזיד אסורין (ודוקא בשוגג מותרין כמבואר ביו"ד סי' ק"י) ולפ"ז י"ל גם בפט"ח כן שאסורין במיתתן דאעפ"י דאין להם מתירין אז דלא מהני פדיה [ובדשיל"מ משגיחינן בתר עכשיו דסו"ס אין לו היתר כעת כמו דמוכח מב"מ נ"ג במעשר שאין בו ש"פ דאף דקודם התערובות הי' לו מתירין פ"י צירוף חצי פרוטה מ"מ ל"ה דשיל"מ כיון דעכשיו ע"י תערובות אין לו מתירין משום דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפי] דמ"מ אין לו ביטול מצד מה שהי' מתחלה תערובות בע"ח ובמש"כ דהרמב"ם מיירי ג"כ לאחר עריפה ילה"ע בזה בהשגת הראב"ד שם שכתב דכיון דקיי"ל כר"א וכרשב"ג דיוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ולכאורה י"ל בשטת הרמב"ם דדוקא ביי"נ מהני הולכת הנאה ליה"מ כמו בעכו"ם דתופס דמיה אבל בשארי איה"נ לא מהני הולכת הנאה ליה"מ כמו שכן הוא דעת הרבה מהראשונים אולם הראב"ד משיג על הרמב"ם בפט"ח והא בפט"ח גופא ד' הרמב"ם בפי"ב מה' בכורים הל' ד' דאם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין והראב"ד משיג שם וכי מאיה"נ שתופסין את דמיהן הוא זה יעוי"ש ולשי' הרמב"ם בפט"ח תופס דמיו משיג הראב"ד שפיר דיוליך הנאה לים המלח ונראה בשיטת הרמב"ם בפט"ח דדמיו אסורים לפי שיש לו בעלים דמהני פדיה וחזי לביני וביני ותשוב זה דמיהם משא"כ בשארי איה"נ דאין זה דמיהם וכמבואר בירושלמי בקדושין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת לפי שאין זה דמיהן וכמבואר בר"ן בריש חולין ובפט"ח דחשיב בעלים שיש בידו לפדותו בשה או בשויו תופס דמיו והוי חליפי איה"נ וכ"כ הריטב"א בנדרים דמ"ז לגבי חליפיהן וגדוליהן דלהכי בנדרים תופס דמיו לפי שיש לו בעלים וה"ה בפס"ח ומיושב מה דמקשים מפ"ב דקידושין דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת (יעוי' בשו"ת רעק"א סי' ק"מ) דלפי מאי דמוקים לה לאחר עריפה ודברי הכל ולאחר עריפה דאין בו פדי' ואין בו דין בעלים הוי כשארי איסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם ממילא דיש להם דין שארי חליפי איסורי הנאה דלא מהני בהו יוליך הנאה לים המלח וא"ש שי' הרמב"ם דמיירי בלאחר עריפה כמש"כ ובאמת תמיהני בד' הכ"מ שהשוה בזה שי' הרמב"ם והראב"ד דבאמת י"ל דשי' הרמב"ם דדוקא ביי"נ מהני מה שיוליך הנאה ליה"מ דתופס את דמיו משא"כ בשארי איה"נ וה"נ בפט"ח אחר עריפה וא"ש שי' הרמב"ם דמיירי לאחר עריפה כמשכ"ל

ו

וע"ד השאלה מהתערובות בבית המטבחים ספק טריפה משומן הדרא דכנתא בשומן כשירות יש לצדד להקל עפ"י מש"כ הנוב"י מהדו"ק ח' יו"ד סי' ל"ג שצדד דבספק טרפה יש להכשיר בחתיכה חי' וגדולה אף בחהר"ל יעוי"ש ובשומן הנפרד מן המעיים דל"ה חתיכה הר"ל ורק יש בזה חומרת הגאונים (הרשב"א) במקולין והא חומרת הרשב"א המובא בסי' ק"י אינו אלא לשי' זו דבחתיכה חי' הוי ג"כ חהר"ל דלשי' המחבר בסי' ק"א לפי דעה הראשונה ל"ש חי' לא כלל וכבר העיר מזה בפרמ"ג ובתרעק"א סי' ק"י וא"כ נהי שחשש המחבר בסי' ק"י לחומרת הרשב"א לפי הך שיטה עכ"פ לא עדיף חומרת מקולין מחהר"ל שמקיל הנוב"י בספק טרפה בחתיכה חי' ול"ש הגירה שיקילו בחהר"ל בספק טרפה דגם בחהר"ל מקולין בספק טרפה.

עוד יש להפיר לפ"מ שנראה מד' הט"ז והש"ך בס' ק"י וכן פ' במנחת יעקב הובא בפרמ"ג שם דדוקא היכא דאיכא בזה תערובות חהר"ל איכא גדרה דמקילין שיטעו אבל היכא דליכא תערובות חהר"ל לא גזרינן יעוי"ש א"כ בנד"ד שלא הי' כאן רק תערובות הכנתא ולא שום תערובות אחר ולא הוי רק תערובות חתיכה שא"ר להתכבד בזה ליכא כאן גזרה דמקולין ואף שהפנים מאירות חולק ע"ז מובא בפמ"ג שם מכל מקום יש להקל בחומרא דמקולין שאין לזה מקור ושורש בגמ' ובגוף הדבר אי זה חשוב מקולין הנני מסופק דניהו דבשו"ע מבואר מקולין פי' בית מטבחיים היינו לפי שהי' נהוג ששם קונים בשר ושם שוחטים וכנהוג כן גם עכשו בערים הקטנות אבל בכרכים שבית המטבחיים הוא מקום שחיטה והמקולין הוא מקום מכירת הבשר וניהו דגם בבית המטבחים באים איזה יחידים לקנות חלקים גדולים אבל שם אין קונים רבים ורחוק הדבר מלטעות [ובפרט שיש שם ממונים הרושמים והמשגיחים אשר יורו וירשמו להבדיל בין המותר והאסור וגם לכשיהי' תערובות על פי רוב ידעו להבדיל והא ע"כ החשש הוא רק אחרי שיהי' הידיעה מהתערובות דבלא נודע התערובות מותר מה שפירש מקודם] ויש מקום לומר דלא דמי מקום בית המטבחיים למקים המקולין כמו שכתבתי ויש לומר על חומרת הרשב"א הבו לה דלא להוסיף עלה, וע"ד מה שכתב הרמ"א דספק חהר"ל אזלינן לקולא שהביא מה שתמה המנחת יעקב דהא הוי ס' חסרון ידיעה הי' נ"ל דבחתיכה הר"ל בעינן שיהי' ראוי' באמת בתורת ודאי אבל מה שהוא ספק אצל בנ"א אם ראוי' להתכבד שרוב אינם מכבדים בו ולא מחתי נפשייהו לספיקא ולפי"ז ממילא הוי אי"ר להתכבד ובזה מיושב מה שתמה ע"ד הרמ"א שפסק בחתיכה חי' וגדולה כשי' הראשונים דחשוב ראוי' להתכבד נראה דהא התם פליגי בסברא לפי שהוא מחוסר תקון דבודאי אינם מכבדים בחתיכה חי' אלא לפי שראויה לבשלה ולתקנה חשוב ראוי' להתכבד ולא אזלינן בתר עכשיו וע"כ החמיר בזה מספיקא דדינא משא"כ בספק אם החתיכה בעצמה ראוי' להתכבד ממילא אינם מתכבדים בה בפועל וחשוב כאי"ר להתכבד, ומש"כ מעכת"ר על חשש מקולין שצוה לערב השומן ברוב לדעתי על חשש הרשב"א במקולין אינו מועיל תערובות דהא בלא"ה יש בזה תערובות איסור ומה"ת בטל ברוב אלא דגזרו שמא יקילו בחהר"ל והא בודאי חהר"ל לא יועיל רוב לבטל כדין חהר"ל שאינה בטלה ואם נימא דאסור בלי תערובות משום מקולין הלא אסור לבטל איסור לכתחלה אפילו באיסור של דבריהם כמבואר בסי' צ"ט, ומשה"ק מעכ"ת בשי' הרשב"א, דס"ל דבחתיכה חי' ל"ה ר"ל ובטל דמ"מ אם חזר ובישלו תהי' חו"נ דהא לאחר הבישול הוי ר"ל כשי' הרשב"א בתערובית מין במינו יבש ביבש דאם חזר ובשלן אסור כמובא שי' בשו"ע ססי' קדם, ומה שתי' כת"ר דגם בחתיכה חי' אינו מתיר הרשב"א רק לאכלן בזאח"ז כמו דס"ל להרשב"א בתערובות חד בתרי ביבש זהו תו"ד ואין זה מספיק כלל דלפי קושייתו דתהי' חו"ר ותהי' אסור כדין חתהר"ל דלא בטיל אפילו באלף א"כ מה יועיל מה שיאכלן בזאח"ז סו"ס.

הוי חרה"ל אחר הבישול ולא בטיל ותהי' חו"נ, אולם לדעתי א"ש בפשיטות ולק"מ דבאמת גם הרשב"א מודה באיסור דרבנן דאינו חזר ונעור ועי' בבאורי הגר"א סי' צ"ט ס"ק ט"ו שהאריך בזה (ובפרט באיסור האיסר יותר מכדי נו"ט כמו איסור דאפילו באלף לא בטיל)

ז

וע"ד מש"כ הש"ך בסי' ק"י סי"ט דאין אומרים ספק דרבנן להקל אלא אם הספק הוא בעצמו ומצד עצמו מדרבנן, אבל. אם האיסור מצד עצמו איסור תורה ומצד אחד בא שהוא מדרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא, וכיו"ב כ' המהריב"ל דספק טריפה ורק על יד גלגול הוא מדרבנן לא אמרינן סד"ר לקולא, וכבר האריכו בזה האחרונים המל"מ בפ"ד מהל' בכורות ובשעה"מ ובתשו' רעק"א יעוי"ש והקשה ממשנה מפורשת בתרומות פ"ג בתורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע כו' ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום ראשונה אינה מדמעת בפ"ע ואין חייבין עליה חומש וכן השני' והא דאינה מדמעת לפי דספק דרבנן לקולא והא התם הוי איסור תורה אלא ע"י גלגול בא לו שהוא מדרבנן שנתערב ברוב ממש כנידון הש"ך מ"מ אמרינן דהוי ספק דמוע ולקולא ראיתי בס' תורת חסד שתמה בזה.

ונראה דבאמת טעם ד' הש"ך דמצד אחר שהוא מדרבנן אין אומרים גבי' ספק דרבנן לקולא, דאמרינן דספק טריפה שנתערבה ברוב כיון דספק דאורייתא לחומרא אעפ"י שאאמד"ר מ"מ הוי כגופו של איסור ודאי מדרבנן דלא מהני בי' ביטול ברוב וכמ"כ בנידון המהריב"ל דספק טריפה אסור מדרבנן בודאי וממילא דאסור גם באינו בן יומו, ולפ"ז נראה דדוקא היכי שאיפשר להחזיק האיסור בתורת ודאי מדרבנן ממילא דאסור מדרבנן בודאי ולא מהני ביטול ברוב. משא"כ בתורם חבית של יין ונמצא חומץ דתרומה ויחזור ויתרום ועל כל אחד הוי ספק תרומה אא"פ לומר על כל אחד שהוא ודאי תרומה מדרבנן דהא אם הראשונה תרומה השני' חולין ואם השניה תרומה הראשונה טבל או חולין, א"כ אאפ"ל על כל חדא שהוא ודאי תרומה ועל כן בספיקו עומד והו"ל ספק דמוע לקולא.

ואין להקשות דמ"מ עד שלא תרמה השני' הא איפשר להחזיק הראשונה בתורת ודאי תרומה דלא הוי תרתי דסתרי נראה דכל זמן שלא הופרש הרי הראשונה ספק תרומה וספק טבל וא"כ הספק בין שני איסורים ואאפ"ל דספק לחומרא והוי ודאי תרומה דהא איפשר לומר להיפוך דספק איסור טבל לחומרא והוי ודאי טבל, וכל שהוא ספק בין שני איסורים אאפ"ל דמספק הוי ודאי איסור זה, ועוד דכל זמן שלא הופרש השני' והו"ל ספק טבל וספק תרומה, א"כ ל"ש לומר דאינה מדמעת מספק דהא טבל אסור במשהו ורק לכשנתקנה השניה מינה ובה מהיין על החומץ דקיי"ל דהוי מין אחד ומפריש לכתחילה ומתוקן גם הראשונה וגם לרבי דס"ל דיין וחומץ שני מינים וכדמסיק בתוספתא בתרומות שם ע"כ דיפריש מהיין בפ"ע והחבית שנמצא חומץ בפ"ע ומתוקן גם הראשונה ע"י הפרשה זו וא"כ הראשונה והשני' בספיקו עומד דהוי תרתי דסתרי ואא"פ להפריש בתורת ודאי וע"כ ל"א גבי' ספק דרבנן להקל, והאחרונים הקשו על דין זה מד' הרי"ף בפסחים בב' לישנא וספק נתבקעו שכ' הרי"ף דכיון דהוי בתערובות ומשהו אאמד"ר הוי ספק דרבנן לקולא והא התם ע"י גלגול בא והספק בדאורייתא וחצד אחר של התערובות בא לו שהוא מדרבנן ואין אומרים גבי' ספק דרבנן להקל, ושמעתי מהגאון ר' מאיר מיכל ז"ל לתרץ דהא הטעם דמהריב"ל דלא בטיל ברוב משום דספק תורה הוי כגופו של איסור ודאי מדרבנן ולא בטיל ברוב והנה בחמץ חומרת משהו כ' המ"א בסי' תמ"ז דלהכי החמירו לפי שהוא בכרת משא"כ בנוקשה שאינו אלא בלאו בטיל בששים יעו"ש, ולפ"ז ספק איסור תורה שאאמד"ר לא חמיר מנוקשה ודאי ויש לו דין שארי איסורים להתבטל בששים ושפיר כ' הרי"ף דתרנגולת שנמצאת בה חטה מבוקעת דהתרנגולת מותרת כיון דעל ידי ספק חמץ לא הוי רק ודאי איסור מדרבנן אין בו חומרת משהו, אולם בדהתו"ס חולין דצ"ז בד"ה אמר רבא בתוך הדבור ומ"מ לא הי' ר"ת פוסק הלכה למעשה בחמץ בפסח וכשהיו מוצאים חטה בתרנגולת בפסח הי' מצריך להשהותה עד אחה"פ ואור"ת דאע"ג כו' דפליגי בעיכול בשל תורה הלך אחר המחמיר ומבואר מדהתו"ס כד' הש"ך ומהריב"ל ועי' בהגהות רעק"א או"ח סי' תס"ז שהביא דהתו"ס, עכ"פ מפורש דגם בספק משהו ס"ל דהוי כשל תורה כיון דהספק הוא בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן וצ"ע ואולי י"ל דהר"ת החמיר בחמץ לשי' רש"י דמין במינו לא בטיל ובחמץ גזרינן משום אינו מינו משום דלא בדילי אינשי מיני' ואתי לזלזולי בי' ועוי"ש בדהתו"ס, ולפ"ז הוי כשארי איסור דרבנן ספק עיכול דהוי כודאי חמץ מדרבנן ואסור משא"כ לשי' הרי"ף שפסק דמב"מ בטיל כרבנן וצ"ל משום חומרא דכרת החמירו במשהו אבל בנוקשה שהוא בלאו לא החמירו כמש"כ המג"א מה"ט גם בספק מבוקעת דאסור מדבריהם והוי רק חמץ דרבנן אין בו חומרת משהו וע"כ פסק הר"יף דהתרנגולת מותרת וא"ש.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה