אור ברסלב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ה

סימן ד

לחכם אחד ב"ה יום ב' ג' מנ"א עת"ר

א

מה שתמה ידידי שארי רומעכ"ת שי' ע"ד הרא"ש במו"ק דהרוגי ב"ד לא היו הקרובים מתאבלים עליהם משום דהוי כמו להכעיס דכיון שמוסרים א"ע למיתה ואומרים מ"מ כן אנו עושים ואילו לתיאבון לא הי' להם לומר ע"מ כן מחולין (דף פ"א) דלוקה משום אוא"ב והתרו א"ע למלקות והוי כמו להכעיס והרי מוכח שהי' עובר להכעיס מתחילה ויפסול שחיטתו אף אותה שחיטה שהרי המעשה מגלה שנעשה מומר להכעיס מדהתיר א"ע למלקות לפני המעשה והוסיף לומר דמאי דלוקה י"ל דבהכי חייבא רחמנא אך מ"ט כשר אוא"ב לאכילה כמבואר במשנה דר"פ אוא"ב הא היי שחיטת מומר זה תו"ק והנה בהכי חייבא רחמנא לא מצינו רק במקום שגלתה תורה חיוב כרת בשחו"ח או חיוב תשלומין אבל מלקות באוא"ב לא כתיבי ומנ"ל מקרא דליקה דנימא בהכי חייבא רחמנא ובעיקר קושיתו הי' נ"ל לתרץ דגם לדברי הרא"ש הוא דוקא בעובר עבירה להכעיס דבודאי בקבלת התראה גרידא אינו נעשה מומר כל זמן שלא עבר העבירה בפועל ורק לכשעבר העבירה בפועל ונתחייב בה מיתה או מלקות מצרפינן ההתראה לקבלת התראה שעשה להכעיס ולפ"ז באוא"ב אם נאמר שהוא מומר להכעיס ושחיטתו נבלה הרי בנחירה אינו עובר כלל על אוא"ב ומומר ששחט אוא"ב אי"ח מלקות משום דאין שחיטתו מטהרת מדי נבלה א"כ מתהפך הדבר כמו חומר חותם דאם נאמר דעבר על אוא"ב ונעשה מומר למפרע הרי לא עבר כלל א"כ אי אפשר לפסול את השחיטה דאם נפסול לא עבר ואחרי שיוכשר שחיטתו יהי' מומר מכאן ולהבא, ומה שהקשו התוס' בחולין דף י"ד בשוחט בשבת דהא הוי שחיטת מומר היינו משום דאף א"נ דשחיטתו נבלה חלל את השבת דתיקנו להוציא מידי אבמה"ח וכן משה"ק משוחט לעכו"ם אף דבודאי בעי שחיטת שני הסימנים כעין פנים והמנח"ח מסתפק דאפשר דפסולי שחיטה כמו שהי' פוסל ואי"ח משום שוחט לעכו"ם אבל כיון דגם עכו"ם חייב משום שוחט לעכו"ם וכמבואר בסנהדרין דנ"ז וברמב"ם דכל מה שישראל מוזהר העכו"ם חייבים עליהם וחייב בד עבודות ובודאי דגם חומר חייב משום שוחט לעכו"ם אף דהוי לאו בר זביחה ועוד נראה דלפי ההו"א שבתוס' דהוה מומר באותה שחיטה ונפסל באותו מעשה י"ל דאא"פ להכשיר את השחיטה מטעם דאם נכשיר הרי הוא מומר ואע"ג דאם נפסל ל"ה מומר אבל סוף סוף א"א להכשיר את השחיטה ושיהי' מומר על ידה אבל לפי מה דמתרצים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר א"כ גם בקבל עליו את ההתראה אאפ"ל שיהי' מומר למפרע אם יפסול שחיטתו ואע"ג דאם נכשירו הרי הוא מומר למפרע מ"מ כיון דגם כשרות השחיטה גורם שיהי' מומר למפרע שוב הוה כמעשה אחד שלא יופסל שחיטתו עי"ז.

אלא שיש להקשות לפ"ז בב"ק דע"א בגנב וטבח ביוה"כ דמקשה והא אין לוקה ומשלם ומשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם והא כיון שלוקה וקבל התראה והוי מומר להכעיס ושחיטתו נבלה והוי נוחר ומעקר ופטור חדו"ה והרמב"ם שפסק בטבח ביוה"כ דהתרו בו לחלקות פטור דאין לוקה ומשלם ויקשה ג"כ כנ"ל דהא הוי שחיטת מומר, וי"ל דסוגית הש"ם דב"ק כר"י דס"ל דמקב"ח פטור והרמב"ם פסק להלכה ג"כ כר"י ולפמ"ש התוס' בשבת ק"ו דבעינן שיהי' התיקון מיד בשעת הקלקול וכיון דשחיטתו נבלה א"נ בשעה שהיא מפרכסת אסורה ואין התיקון בא ופטור ונמצא דאם נימא דשחיטתו פסולה לא חלל יו"כ ולא הוי מומר ומאי דלא משני בתר הכי מ"ט דרבנן דפטרי גם למאי דמוקי לה אליבא דר"ש דס"ל מקב"ח חייב דלהכי פטור משום קבלת התראה דהוה מומר להכעיס משום דהא בכל אלו פטור אף בשלא התרו בהן משים חיי"מ שוגגין דפטורין.

הכלל לפ"ז דגם במומר להכעיס אפילו בפ"א פסולה שחיטתו אבל שיהי' הכשר השחיטה גורם שיהי' מומר על ידו אא"פ עי"ז לפסול אותה שחיטה, ובזה אמרתי בדקדוק לשון רש"י בחולין י"ד במשנה דהשוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה שמחויב כרת ולא פי' אע"פ שהתרו בו וחייב סקילה דהוי רבותא ביותר דמ"מ שחיטתו כשירה דמדהתרו בו וקבל התראה והתיר א"ע למיתה דהוי מומר להכעיס ולמ"ד מקלקל בחבורה חייב גם אי שחיטתו נבלה מחויב מיתה ולדידי' מכיון דהוי מומר להכעיס שחיטתו פסולה וע"כ פירש"י אע"פ שמתחייב בנפשו קאי על כרת אלא דקושי' כת"ר יש להקשות לשי' הר"ן בחי' לחולין דשחיטת מומר הוי טרפה ולא נבלה ולרבנן דשחיטה שא"ר שמה שחיטה א"כ באוא"ב אף אם נפסול שחיטתו משום שחיטת מומר עדיין חייב מלקות משום אוא"ב ויקשה לפ"ז דאמאי שניהם כשרים לרבנן נאסור שחיטת השני משום שחיטת מומר כטרפה ולשי' זו בע"כ צ"ל דלא כמ"ש הרא"ש במו"ק בקבלת התראה הוי מומר להכעיס והרא"ש לשי' דשחיטת מומר נבלה וא"ש.

ובילדותי תמהתי ע"ד הרא"ש ממכות דף ה' דהוא והן נהרגין וכן הא דאמר רבא שם באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש כו' ולא עוד אלא אם באו ואמרו בערב שבת כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא והא כיון שהתיר א"ע למיתה והוי מומר להכעיס למפרע ומורידין ולא מעלין וגם אין זה אחיך וכמבואר בע"ז כ"ז ואין בזה כאשר זמם לעשות לאחיו ולמה הן נהרגין וגם דצלפחד שהי' הוראת שעה לפי שלא התרו אותו באיזה מיתה דעכ"פ הי' מצוה להורגו משום דנעשה מומר להכעיס ובכל חייבי מיחות דלפני גמ"ד אם הרגו אותם נהרגין אע"פ שקבלו התראה והתרו א"ע למיתה והא מדברי הרא"ש נראה דגם בעשה תשובה לא מהני דהא כל המומתין מתודין ואפ"ה אין מתעסקין בקבורתו משום דבאבוד רשעים רנה ועי' סנהדרין מ"ז דהוי זבח רשעים תועבה גם לאחר מיתה אע"פ שהתודו ונצטרך לחלק דמ"מ אין בו' דין דמורידין ולא מעלין דלכשעשה תשובה אחיך מיקחי אע"פ דלענין מלקות רק לכשלקה הרי זה אחיך ואע"פ דאין מתעסקין בקבורתו וכן העירותי מערכין דף ז' היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאת כו' א"ה אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו ליפלוג וליתני בדידי' בד"א שהי' זבח זבוח באותה שעה כו' וקשה דילמא להכי לא קתני באופן שחטא מקודם דהא כיון דהוא יוצא ליהרג והתיר אדע למיתה והו"ל מומר להכעיס אף בפ"א ואי קתני חטא מקודם אין נזקקין לו הו"א משום דבעלי חיים נדחין ואכל חלב והפריש קרבן והמיר ואח"כ עשה תשובה נדחה משא"כ דחטא באותה שעה לאחר שעשה תשובה הו"א דנזקקין לו להכי תני חטא באותה שעה אין נזקקין לו [ונדפס בס' נאות יעקב בשמי] וכן יש להעיר מריש תמורה דסופג ארבעים וכשר וכמש"כ התוס' שם דארבעים בכתפי' וכשר והא הוי מומר ע"י קבלת התראה

ב

מש"כ מעכ"ת בחיבורו לסתור תירוצי מד' הרמב"ן בחולין ד"פ שדחה פרש"י דמשום דהוי מחוסר זמן הוי שחיטה שא"ר ולד' הרמב"ן הוי שחיטה ראוי' שאם תאמר שאין כאן שחיטה ואינו עובר עליו משום אוא"ב הרי אינו עוד מחו"ז והשחיטה ראוי' וחייב עליה משום אוא"ב ורק כשדבר אחר גרם לה שאין אותה שחיטה ראוי' אז הוא דפטור משום ששא"ר והרי זה הנידון לר"ש דומה ממש לנ"ד לרבנן וכמו דלר"ש חייב משום אוא"ב אע"ג דע"י חיוב אוא"ב הוי ששא"ר ה"נ לרבנן שמלקות אוא"ב מביא לידי כך ששחיטתה נבילה אין לפוטרו מחמת זה ממלקות דאוא"ב כיון דאין פסול שחיטתו מחמת דבר אחר זהו תו"ד נראה דלא דמי להא דריש דלר"ש הא דשחיטה שאי"ר ל"ש שחיטה אע"פ דהוי שחיטה לטהרה מידי נבילה ורק דילפינן מגזיה"כ דוטבות טבח והכן דבעינן שיהי' שחיטה ראוי' שאין עליה שום איסור אחר ואין על ששא"ר חיובים כלפי כל הדינים וכ"ז אם היא אינה ראוי' מצד איסור אחר אבל מאי דגוף השחיטה דחולין בעזרה או דאוא"ב גורם שתהי' אינה ראוי' הרי אאפ"ל שמה"ט לא הי' עליו חיוב אוא"ב דהרי על זה אנו דנין ולולא איסור זה הרי היא שחיטה ראוי' עכ"פ ההיקש דוטבוח טבח והכן הוא שתהי' השחיטה ראוי' שתהי' עלה שם שחיטה לגרום הדינים המתחייבים והמסתעפים ע"י אותו שחיטה אף שנאסרת עי"ז כמו חובע"ז ואוא"ב בקדשים משא"כ לרבנן בשוחט ונתנבלה בידו דלא הוי שחיטה מצד הסברא והוי כנחירה בעלמא אאפ"ל שתהי' שחיטת אוא"ב נבילה ומ"מ יתחייב משום שחיטת אוא"ב דזהו שני דברים המתנגדים וזהו שאמר רבא בזבחים דס"ט אם הועילה לו שחו"ת לחייבו כרת לא תועיל לטהרה מידי נבילה דהוי שני הפכים בנושא אחד כיון דאמרינן דהוי שחיטה לחייבו כרת אא"פ שתהי' נבילה ולהכי באוא"ב אי נימא דהוי מומר ע"י מה שקיבל התראה למלקות ושחיטתו נבילה שוב אא"פ שיתחייב מלקות ומשה"ק ע"ד הרמב"ן מהא דאמרינן בחולין דפ"ה דלרבנן ילפינן דשחיטה שא"ר שמה שחיטה משחוטי חוץ והא מה דשחו"ח הוי שחיטה שא"ר הוא מצד דין שחו"ח ולא מצד דבר אחר ודמי לאוא"ב בקדשים דגם לר"ש הוי שחיטה ראוי' לס' הרמב"ן לק"מ דאיסור הנאה דשחוטי חוץ הוא מצד איסור קדשים שמתו דאע"פ דינא ידי מעילה יש בו איסוה"נ מן התורה כדמוכח בחולין דפ"ד דבקדשי בה"ב דבעינן העמדה והערכה הוי שחיטה שאי"ר אע"פ דהוי קדשים שמתו וכן מוכח מדהתו"ס זבחים דס"ט בתוד"ה לר' יהודא [ועדהתו"ס קידושין דנ"ז בד"ה מה דנראה מדבריהם דאיסור קדשים פקע הקשה המקנה דא"כ אמאי הוי שחו"ת שחיטה שא"ר ואפ"ל דלהכי הו"ל ששא"ר משום שאין עליה תורת קדשים לעלות למזבח ובזה אמרתי לישב קוהתו"ס בחולין דפ"ה בשוחט על הפסח בשלא לשמו דפטור לר"ש דהוי ששא"ר דנילף קדשים מקדשים משחו"ח דשמה שחיטה משום דששא"ר דשלא לשמו לא דמי לשא"ר דשחו"ח, דשחו"ח פקע איסור קודש דהוי קדשים שמתו ולהדיוט מותר משא"כ בשלא לשמו דהוי פסולו בקודש ואסור בהנאה אולם באמת גם לפי לשי' התוס' בקידושין לפי המסקנא שחו"ח אסור בהנאה ואיסור קודש לא פקע והארכתי בזה במקו"א] גם בעיקר הדבר מה שהעיר לסתור מד' הרמב"ן למשכ"ל לחלק דלפי' תי' התוס' בחולין די"ד דעל אותו שחיטה לא הוי מומר ולהכי גם בקיבל ההתראה אאפ"ל שיהי' מימר למפרע דאי נפסול שחיטתו לא חילל את השבת ורק ע"י הכשר השחיטה הוי מומר ולהכי הוי כמעשה אחד וממילא דעל אותו שחיטה לא הוי מומר לפסול את שחיטתו משא"כ באוא"ב שפיר כתב הרמב"ן דאא"פ להכשיר את השחיטה משום דאם נכשיר הרי הוא ממילא פסול מצד מחוסר זמן גם באותו שחיטה.

ג

מה שפלפל כת"ר בדין שוחט בשבת והתרו בו אי הוי שחיטת מומר מעת קבלת התראה כמו שאמרו בחולין דמ"א התרו א"ע למיתה אין לך מומר גדול מזה דנראה מדברי הפוסקים דלאו דוקא בדין לצעורי קא מיכוין רק לכל הדינים הוי מומר וה"ה בשבת דדמי לעכו"ם דהוה מומר מעת קבלת התראה והוי שחיטת מומר והביא שכ"כ בס' מגן אבות לפרש מתניתין ד"ד דאע"פ שמתחייב בנפשו דכשהתרו בו והתיר א"ע למיתה הוי שחיטת מומר ושוב דחה כת"ר דבשבת דהוי מומר רק במחלל שבת בפרהסיא כה"ג לא הוי בפרהסיא זהו ת"ד, לדעתי אין לבנות יסוד על מה שאמרו בחולין דמ"א במנסך כיון שהתיר א"ע למיתה אין לך מומר גדול מזה דה"ה לשבת דדמי לעכו"ם במחלל שבת בפרהסיא דהא באמת סברא זו צריכה ביאור דמה בכך דהתיר א"ע למיתה דהא לא עשה עבירה בפועל ואיך נעשה מומר למפרע לפני עשיית העבירה על כן נראה דדוקא במנסך לפ"ז דגם מחשבה לע"ז הוי עבירה כמו שאמרו בקידושין דל"ט דמחשבת עכו"ם מצטרפת למעשה וגדולה מזו מבואר בסנהדרין דס"א בניסת לעכו"ם דאמר אלך ואעבוד חייב ביחיד לרב יוסף ופי' התום שם גם על הניסת וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז וכן אמרו שכן ישנן בלב וכ"פ הרמב"ם בהל' ע"ז דכל שקיבלו במחשבה אף על פי שלא עבד הר"ז מגדף ועל כן במנסך לעכו"ם או בעובד ע"ז לכשהתרו בו וקיבל התראה הרי הוא מומר לעכו"ם ואם דכל זמן שלא עבד עכו"ם או ניסך י"ל דלהשטות קא מתכוין ופטומי מילי נינהו אבל לכשעשה מעשה וניסך בודאי איגלאי מילתא למפרע שהי' מומר לע"ז במחשבתו לעבוד וכ"ז במנסך ועובד עו"ז משא"כ במחלל שבת ניהו דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר אבל הכנה לחלול שבת בפרהסיא דאין במחשבה והכנה שום עבירה ואינה מצטרפת למעשה ואיך נימא דהוי מומר למפרע דמומר הוי רק ע"י מעשה העבירה שחילל השבת בפרהסיא אבל לא על מה שהכין וקבל עליו התראה לעשות כיון דהכנה זו איננה מחלקי העבירה, ולפי דברי כת"ר דמדמה שבת לעכו"ם יש להשיב על תירוצו דקבלת התראה לא הוי בפרהסיא וכן יישב בזה דברי הר"ן דתחלת השחיטה הוי מקלקל דאף דהוי חלק מן החיוב מ"מ כיון דלא גמר לא הוי בפרהסיא ואפילו למש"כ התוס' בחולין דל"ט בשוחט ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם דאנן סהדי דבודאי יזרוק ולא ימלך דמ"מ בשבת דבעינן בפרהסיא לא הוי פרהסיא דזה הוי רק ידיעה ולא ראי' וכל הידיעות שבעולם לא יועילו לעשותו בפרהסיא זהו ת"ד אינו נראה כן מדהתו"ס דאסתר בפרהסיא הוי שכתבו לפי דהוי ידיעה אף דהוי ידיעה בל"ר והתם דבעינן ונקדשתי בתוך בני ישראל בעשרה חשיב זה בפרהסיא ה"נ לחלול שבת בפרהסיא מה דאנן סהדי וידעינן שמחלל שבת וכל המחלל שבת יודע שעשרה בני ישראל יודעים מעשייתו הוי ג"כ בפרהסיא ועיין בשמ"ח סי' ב' או שהדבר מפורסם וידע שיתפרסם ובתבויש שם הביא מסנהדרין דפ"ד ומד' המהרי"ק שרש ק"ס יעו"ש.

וגם מגוף דבהתו"ס בחולין דל"ט שכתבו בשוחט ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם דאנן סהדי דבודאי יזרוק ולא ימלוך הי' נ"ל דזה דוקא בעכו"ם דאע"פ שאי"ח מיתה כל זמן שלא זרק לעכו"ם מ"מ הרי הוי עבירה כשחיטה עצמה דהא גם מחשבת עבירה בעכו"ם הוי עבירה אבל בשארי איסורים דהכנה לעבירה לא הוי עבירה אע"פ שאנו משערים שיעשה כן מ"מ לא אמרינן אנן סהדי בזה דמה בכך שאומר שיעשה דבודאי לא יעשה כיון דאמירה והכנה אין זה חלק העבירה ולכשיבוא לידי עבירה ימלוך ולא יפשה אבל בעכו"ם הר"ז גופא עבירה הוי וכיון דפקיר בודאי לא ימלוך.

וזה הי' נ"ל בסברת הגאון רעק"א ביו"ד סי' ד' דבמומר לעכו"ם שהתרו בו והתיר א"ע למיתה דהוי מומר אע"פ שלא עבד ע"ז ולא ניסך דכיון דקבלת התראה גופא הוי עבירה שמאמין בע"ז ומכין לעבוד ולנסך ל"ש על זה להשטות או פטומי מילי כמו דלא אמרינן בכל עבירות שאין לבו לזה דרק בכל מקום דהכנה לא הוי עבירה אמרינן דמה בכך שקבל התראה אבל העבירה לא יעשה אבל היכא שקבלת התראה גופא הוי עבירה וגידוף איך נאמר דפטומי מילי הוי ואין אדם משטה בזה שזהו עצמות העבירה [ועי' בתבו"ש סי' ב' בסעיף י"ח בטבח שיצא טריפה מתח"י דאם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עשה הרי הוא כאלו עשה ונסתייע מד' תשו' הרשב"א ונראה דגם בשאר עבירות הכנה. מילתא ועי' בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו שנראה שחולק על זה ועי' בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק כ"ז לענין טבח ובס' אמרי בינה סי' ל"ד מחלק בזה דטבח שאני יעו"ש.

ד

וע"ד מה שהאריך כת"ר בהא דאמרינן בשוחט לע"ז ובמנסך לצעורי קא מכוין אע"פ שאומר בפירוש שכיון לשם ע"ז משום דאין אדם משים עצמו רשע והקשה דנימא פלגינן דבורו יעוי' בחי' רעק"א לגיטין נ"ג מש"כ בזה, והנה הרמב"ם כתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שא"ש שלא כיון רק לצערו ותמה ע"ז הכו"פ דדבריו סותרים זא"ז דמעיקרא כ' שאין אדם אוסר דשא"ש וסיים שלא כיון אלא לצערו דמשמע דבידו לאסור וע"כ העלה בשי' הרמב"ם דמה דאוסר דשא"ש ע"י מעשה אאמד"ר ובדרבנן מקילים מספק יעו"ש ונראה בביאור הדבר עפמש"כ התוס' ביבמות דפ"ג דהא דאין אדם אוסר דשא"ש הוא רק בדבר התלוי במחשבה אבל באיסור שאינו תלוי במחשבה אוסר דשא"ש ולהכי י"ל בטעם הדבר דאדם אוסר דשא"ש על ידי מעשה אפילו בדבר התלוי במחשבה היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומוכח לכל כונתו במעשיו וע"כ אוסר המעשה ומהאי טעמא בישראל דלצעורי קא מכוין ואומדנא דמוכח וגלוי לכל שאין מחשבתו לשם ע"ז א"כ חין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולהכי אע"פ שאמר בפיו שכיון לע"ז אבל הרי המעשה מצד עצמה אינה מוכיח בכה"ג לא הוי מעשה לאסור דבר שאינו שלו וזהו שכתב הרמב"ם שאין אדם מישראל אוסר דשא"א שלא כיון אלא לצערו היינו אע"פ שעשה בה מעשה מ"מ כיון דאמרינן שלא כיון אלא לצערו ואין המעשה מוכיח הדר דינא כמו שלא על ידי מעשה ואינו אוסר דשא"ש וייבן בזה שי' הרמב"ם ורש"י דבאית לי' שותפות בגוה לא אמרינן לצעורי קא מכוין ותמהו בזה דהא כיון דאמרינן דלצעורי קא מכוין ולא נאסר גם חלקו מ"ט לא אמרינן לצעורי ולמש"כ א"ש דחלקו הא אוסר במחשבה גם בלי מעשה וע"כ אם אומר שכיון לנסך הרי נאסר מצד הדין וממילא נאסר גם חלק חבירו מצד התערובות וכמש"כ התוס' בחולין מ"א דהיינו מדמע אולם כ"ז לשי' הרמב"ם ורש"י אבל בשי' התוס' דס"ל דאע"ג דאית לי' שותפות בגוה אמרינן לצעורי קא מכוין בעכצ"ל דמשום אומדנא דמוכח שמכוין לצעורי אינו נאמן גם בשלו דאין אמע"ר.

ה

ומה ששאלני על דבר מה ששמע קושי' בשמי בהא דהמנסך דמשני בחולין דאית לי' שותפות בגוה לשי' היש"ש דדוקא בגזלן יכול לומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ולא בשומר ושומר חייב אפילו בהיזק שאינם ניכר ויקשה בהא דהמנסך כיון דקיי"ל דשותפים הס ש"ש זה לזה, א"כ אמאי פטור בשוגג דהא אף אם נתנסך על ידי אחר חייב שומר בהיזק שאינו ניכר וכש"כ אם הזיקו בעצמו ועל זה העיר דהא הוי שמירה בבעלים הנה תוכן קושייתי הי' דלשי' הראב"ד דס"ל מזיק בבעלים בכונה חייב ושלא בכונה פטור א"כ למה עריב ותני בהדי היזק שא"נ דהא גם בהיזק ניכר בכה"ג במתכוין חייב ושלא בכונה פטור משום דהוי בבעלים כמ"כ יקשה דלמ"ד פשיעה בבעלים חייב מאי איכ"ל דלדידי' יקשה משנתינו דגיטין דגם בשוגג יתחייב וגם לפי המבואר בב"מ דצ"ה דלמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו לדידי' פשיעה בבעלים חייב ור"י ס"ל בר"ה ד"ט מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ויקשה הברייתא דגיטין דנ"ג דר"י ס"ל דבמזיד חייב ושוגג פטור דהא כיון דפשיעה בבעלים חייב א"כ בשותפים יתחייב מטעם שומר גם במזיק בשוגג דהא גם אם נסכו אחר בפשיעתו הי' חייב וישבתי די"ל דמיירי באמר שמור לי היום ואשמור לך למחר ובאופן שהשותף הניזק שמר היום והשותף השני הזיק וכיון שאינו שומר ורק מצד מזיק דשוגג פטור ופלפלתי בזה.

שוב התבוננתי די"ל דכיון דאגבי' קני' וכיון ששלח בה יד כלתה שמירתו יעוי' בקצוה"ח סי' שמ"ד מה שהביא דברי השימק"ו דהיכא דטבחוה בתורת גניבה דכלתה שאילתו ובהך שעתא רמי עליו חיובא ולא למפרע וה"נ במנסך דמדאגבי' קניא והוי גזלן וכלתה שמירתו ורק מטעם גזלן מחויב והדר דינא דבהיזק שא"נ יכול לומר הש"ל, והא דתני בשוגג פטור בעכצ"ל דאיירי ג"כ באופן שהגביה מקודם לשם שליחות יד וגזילה דאל"כ בל"ז פטור מטעם קלבד"מ ובמאי פליגי שם ר"י אי קנסו שוגג אטו מזיד דהא בגוני דקלבד"מ גם במזיד פטור ועכצ"ל דמיירי שנתחייב מתחילה ע"י הגבהה ורק בשעת ניסוך הי' שוגג וכיון שנתחייב מתורת גזילה אזלי לי' דין שמירה אלא דבעיקר ס' הקצוה"ח בטעמו של השימק"ו צריך טעם דהא דאמרינן דכיון ששלח בה יד כלתה שמירתו היינו לחומרא שיתחייב השומר בהשבה כמו גזלן אבל מהכ"ת שיופקע חיובי שומר וסברת השימק"ו נראה דדוקא היכא שהחיובים הם מדיני שמירה אמרינן דחל עליו החיוב למפרע דעל תנאי זה קיבל השמירה אבל אם החיובים הם מדין מזיק או גזלן וגם לולא קבל עליו השמירה הי' מחוייב על פי מעשיו לא נכנס בכלל קבלת השמירה ולא נתחייב למפרע דודאי עיקר חיוב השמירה הוא למה שיתחייב בתורת שומר או שואל ולא במה שיתחייב בתורת גנב או מזיק ולהכי אינו מחויב למפרע, ולפ"ז י"ל דעל מה שאינו מחויב בתורת מזיק בהיזק שאינו ניכר ומצד גזילה שיכול לומר הש"ל כמו בפירות שהרקיבו מקצתן כמש"כ התוס' בב"ק דנ"ו לחלק בין גזלן ושומר בזה ראוי שיתחייב מטעם שומר והדר יקשה דיתחייב גם בשוגג מצד שמירה לשי' המהרש"ל, אולם י"ל דמזה יהי' סייעתא לשי' הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' גניבה היתה פרה שאולה וטבחה בשבת דפטור ואע"פ שפסק בפ"א מהל' שאלה דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייב לשלם וכמש"כ הרה"מ והכ"מ דלא גריס ופליגא בדר"פ דלכו"ע פטור בכה"ג דהוא בתורת תנאי דאם יתחייב באותו שעה מחויב למפרע ולהכי מצד שומר א"א לחייבו דהא קלבד"מ כיון דחיובו דשעת פשיעה וע"כ מחויב רק מצד גזלן משום מדאגבי' נתחייב וע"ז הא יכול לומר הרי שלך לפניך ומחויב רק מדין מזיק במזיד אבל בשוגג פטור ובאמת ד' המל"מ בפ"ג מהל' גזילה שכ' דכל היכא דנתחייב מצד גזילה ועשאו היזק שא"נ בידים אף בשוגג חייב תמוה מאד דהא מפורש במשנתינו דבשוגג פטור אף על פי שנתחייב מצד גזילה מדאגבי' קניא]

ו

ומה שפלפל בהא דע"ז דנ"ט אמר ר"א האי עע"ז דנסכי לחמרא בכונה דשרי למשקל ממנו דמי' ובריטב"א ובתה"א ובב"י הביאו מחלוקת הראשונים אם הגירסא בכונה דוקא דשלא בכונה גם ישראל פטור וגם מש"כ הב"י דאטו נכרי איתא בתקנתא דרבנן שיהי' חייב על היזק שא"נ אמרתי להעיר דאפ"ל דב"נ חייב על גרמא בנזקין והוא עפ"ד הגמ' דסנהדרין דע"ז דפליגי במצמצם ומאן דמחייב מצמצם מקו"ח מה רוצח שלא עשו בו שוגג כמזיד ואונס כרצון כו' נזקין שחייבו בו שוגג כמזיד כו' ומאן דפטר כו' וקיי"ל דחייב והיא מקו"ח [ועי' ברמב"ן בקונטרס גרמי דקרי ליה למצמצם גרמא ולפ"ז ב"נ שפסק הרמב"ם בהל' מלכים דחייב על גרמא כמו בהניחו ברעב ומת ואם הוא חייב מיתה על גרמא דלא עשו בו שוגג כמזיד דגם ב"נ פטור על השוגג כמש"כ הרמב"ם רק דא"צ התראה והי' לו ללמוד אבל בשגגת מעשה פטור ואם הוא חייב מיתה על גרמא על נזקין לא כ"ש. ולהנ"ל י"ל דהיזק שאי"נ לא גרע מגרמא עי' ברמב"ן בדיני דגרמי ומבואר ג"כ העושה מלאכה בפרת חטאת דהוי היזק שא"נ והיא גרמא דחייב ביד"ש ואם ב"נ חייב על גרמא חייב ג"כ על היזק שאי"נ מצד הדין ואין חילוק בין שוגג למזיד וא"ש ועפ"ז נסתפקתי דאפשר דנכרי חייב על פשיעה דאע"פ דעל דין שמירה נתמעט מרעהו כמש"כ הקצוה"ח בסי' ע"ב ובנתיבות שם ועי' במחנה אפרים בהל' שומרים ולפ"ז י"ל דניהו דנתמעט מדין שמירה מ"מ הא פשיעה לד' הרמב"ם הוי כמזיק והחולקים עליו ס"ל דמטעם מזיק לא יתחייב דהא הוי גרמא כמבואר בב"י סי' ס"ו בשם הראשונים החולקים עליו וגם לד' הרמב"ם דפשיעה מטעם מזיק הוא רק בשומר אבל אם אינו שומר אינו מחייב על פשיעה כמבואר בב"ק נטירותא דדהבא לא קבילת עלי ואי"ח אף בפשיעה משום דהוי גרמא בנזקין כנ"ל אבל אי נימא דנכרי חייב על גרמא א"כ בפשיעה דלא גרע מגרמא דבעל החפץ סמך על שמירתו ואף שאין לו דין שומר ג"כ חייב על פשיעה, אולם הוא דבר חדש ואפ"ל דבמצמצם דחייב בישראל דילפינן מקו"ח ל"ש לומר דהוי כמיתה ויפטור בשוגג לפי דמקו"ח ילפינן דמצמצם. ג"כ בכלל דמכה בהמה ישלמנה וממילא דנתרבה שוגג כמזיד ואונס כרצון כשאר נזקין אבל בנכרי אם נתחייב בגרמא אי אפ"ל דהוא בכלל מכה בהמה ישלמנה דהא ישראל פטור על גרמא וע"כ זה שהוא חייב על גרמא רק מדין קו"ח דהוא חייב על מיתה ע"ז אפ"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה ממיתה פטור משוגג אף בנזקין כן ויש לעיין בזה

ז

ע"ד קושיית איזה מחברים לשי' רש"י בב"ק דל"ה דגם מקלקל פטור מטעם קלבד"מ וכתובות ד"ל בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו דפטור דלפטור מצד קורע וחידש כת"ה בחבורו שם לפי דבקורע בעינן שיהי' ע"מ לתפור ושלא ע"מ לתפור לא הוי מלאכה כלל דלא הי' במשכן כמו שפירש"י בשבת ע"ג במשנה וחכם אחד תמה עליו מדרש"י בשבת דל"א דמבואר דסותר שלא ע"מ לבנות וקורע שלא ע"מ לתפור פטור משום מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת עכ"ד הנה מכבר ראיתי שפלפלו בקושי' זו ויעוין בשאלות ופשובות מוהר"ל חיות ובספר ראשי בשמים ובעיקר הדבר בקורע שלא ע"מ לתפור ש"ם ערוך הוא בשבת דק"ה דקורע על מתו ובחמתו חייב הרי מפורש דכל היכא שמתקן בקורע חייב אף שלא ע"מ לתפור וכ"פ הרמב"ם וכבר תמה הגרע"א בגה"ש בדהתו"ס שבת דע"ג בד"ה וצריך שכ' דאפילו לר"י דמחייב במלאכה שאצל"ג בעינן שיהי' צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור יעוי"ש דהרי בקורע על מתו או בחמתו חייב יעוי"ש, ובישוב סתירת דרש"י שפירש בדע"ג דקורע שלא ע"מ לתפור לא הי' במשכן ובשבת דל"א פי' דלא הוי מלאכת מחשבת משום דהוי מקלקל נ"ל דבאמת הא דילפינן דגם תכלית המלאכה יהי' כמו במשכן זה אינו אלא למ"ד דמלאכה שאצל"ג פטור וס"ל דכל מלאכה שלא נעשית לתכליתה כמו שהי' במשכן לא הוי מלאכה כלל וזה נראה שי' רש"י בשבת דק"ה בקורע על מתו דלר"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור אינו חייב על הקריעה והתוס' שם בד"ה הא תמהו על זה דהא הוי מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צורך מצה (ויעוי' בחידושי הרשב"א ובירושלמי) ולמש"כ סברת רש"י דכיון דקורע במשכן הי' רק לתכלית ע"מ לתפור א"כ עיקר מלאכה הצריכה לגופה בקריעה הוא ע"מ לתפור וכל שהוא לתכלית אחר מה שצריך לקרוע חשיב מלאכה שאצל"ג ולא הוי מלאכה כלל וזה נראה שי' הריב"ש הובא במג"א דבגוזז חייב אפילו מלאכה שאצל"ג שכן הי' מלאכת גוזז במשכן שלא לגופה ומשגחינן לפי התכלית שהי' במשכן, ומה"ט נראה הא דפטור במלאכה שאצל"ג לר"ש גם בחבורה והתוס' בשבת דע"ה בד"ה טפי בסוף הדבור תמהו בזה דבחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בי' מלאכה שאצל"ג ולמש"כ בשי' רש"י י"ל דשאני מלאכה שאצל"ג שלא הי' במשכן לתכלית זה לא הוי מלאכה כלל ולא דמי למקלקל דהפטור משום מלאכת מחשבת דהחסרון הוא במחשבה אבל מלאכה שאצל"ג שלא הי' במשכן לתכלית זה לא הוי מלאכה בעצם כלל ואין בחבורה חיוב וכל זה למאן דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור אבל למאן דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב לא משגחינן כלל על התכלית שהי' במשכן.

ולפ"ז י"ל דמה שפירש"י בשבת דע"ג דקורע שלא ע"מ לתפור פטור לפי שלא הי' במשכן משום דמתניתין סתמא תני קורע ע"מ לתפור דמשמע דקורע שלא ע"מ לתפור פטור בכל גוני אף בקורע על מתו וחמתו וע"כ משום דס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור אבל בפירש"י בדל"א בד"ה לעולם כר"י ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב ולדידי' אפילו שלא הי' לתכלית זה במשכן חייב ועכצ"ל הא דפטור בקורע שלא ע"מ לתפור ובסותר שלא ע"מ לבנות משום מקלקל דלא הוי מלאכת מחשבת ולפ"ז י"ל לשי' רש"י דסוגיית הש"ס בכתובות דל"א בזורק חץ וקורע שיראין בהליכתו ד"א בעי למימר אפילו לר"ש דפוטר במלאכה שאצל"ג ולדידי' קורע שלא ע"מ לתפור שלא היה במשכן לא הוי מלאכה כלל ול"ש בו פטור דקלבד"מ דדוקא היכא דהחסרון מצד כונה דמלאכת מחשבת במקלקל פוטר רש"י משים קלבד"מ אבל במלאכה שאצל"ג דגם בחבורה פטור ולא הוי מלאכה כלל גם לשי' רש"י אינו פוטר משום קלבד"מ.

ח

ומה שתמה כת"ר בזבחים דמ"ב בד' פרים אמאי הוי חצי מתיר דהא הכשר הקרבן להתיר חלבו למזבח סגי בסדר הזאה אחת ומתחיל מסדר שפסק ורק שמעכב הכפרה והא פיגול שייך רק לההיתר ולא להכפרה עכתק"ו ולכאורה יפה הרגיש דהא מבואר בזבחים ד"ו אמר ר"ש לא כיפרו על מה שבחו אלא שבאו מכח לשמו ואפ"ה לענין פיגול ל"ה עירוב מחשבות רק בפסח וחטאת כמבואר בזבחים דכ"ח במשנה אלמא דאע"פ שלא כיפרו ולא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ חשיב קרב המתיר כמצותו וכן נראה דבד' פרים מעלה האימורין מכל הפרים ע"ג המזבח דהא נחלקו ביומא דס"א רק לענין שריפת הבשר וראיתי שכ"כ המנחת חינוך בהגהותיו להרמב"ם בפ"ה מה' עבודת יו"כ שכן נראה פשוט מסברא וא"כ כיון שהזאת וזריקת הפר מתיר אימוריו לגבוה ליהוי מתיר שלם מ"מ נראה בפשיטות דלהכי חשיב חצי מתיר דהא הקטרת האימורין הוא אחר כל הזאת כולן כמבואר ברמב"ם בה' עבודת יו"כ דבחטאות הפנימיות אם חיסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום כלשון הגמ' בזבחים דל"ח והוי כאלו לא הזה כלל ואי אפשר להקטיר אימורים קודם זריקת הדם ותנאי זה בכפרה דבעינן שיזה כל המתנות והוי כמתנה אחת ואם נשפך הדם בינתים ולא שחט פר אחר להשלים הזאות נראה בודאי דהוי כאילו נשפך הדם וע"כ מצטרפת דמה שמזה מדם פר אחר משום דהזאות הפרים מצטרפות לכפרה וחשוב זריקה אחת להתיר האימורין של כל פר ופר וכל זמן שלא נגמרו ההזאות אי אפשר להקטיר האימורין ועל כן חשיב חצי מתיר וא"ש

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה