אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ב
א
בנדון אם יש לסמוך על הוראת השבו"י בנמצא פגימה דקה פחות מחגורת צפורן לאחר השחיטה ונמצא חתך במפרקת שהאריך מעכת"ר שי' בקונטרסו בטוב טעם ודעת ובקשני לעיין בזה. והנה מתחלה אבוא להשתעשע בדבריו על הסדר. מ"ש רומעכ"ת לקיים הוראת השבו"י כלפי מה שהשיגו הבל"י דל"מ ס"ם בחזקת איסור וגם ע"ד הפרמ"ג בסי' י"ח יש לפקפק ממש"כ הגרע"א בסי' ל"ז דהוי פלוגתא דרבוותא אי יש לסמוך על ס"ם דדינא נגד חזקה [וע"ע בט"ז סי' ק"י ס"ק ובפרמ"ג שם] וע"ז העיר כת"ר דכאן יש להקל בפשיטות משום דנגד הספק שמא הלכה כהרא"ש דאין זה פגימה נגד חזק"א דבהמה אדרבה העמד סכין על חזקתו שלא נפגם ולא נפסל מהכשירו ואף דנגד הספק שמא בעור נפגם לא מהני חזקת סכין משום דהרי פגום לפניך מ"מ כאן דצריך להתחיל בספק הראשון שמא כהמכשירין ואינו נגד החזקה כמש"כ הפרמ"ג לפי דרכו עכת"ד.
לדעתי נראה דנגד כד"ד שמא הלכה כהרא"ש ל"ש לאוקמי בחזקת הכשר הסכין כלל דהא הסכין אין בו שום היתר ואיסור כלל אלא שאם אינו פגום לא ינבל הבהמה וראוי הוא למלאכת השחיטה ואחר שנפגם אינו ראוי לשחיטה רק חזקת הגוף שלא נשתנה ולא נעשה בו הפגם רק אח"כ ובכה"ג אמרינן העמד מקוה על חזקתו שלא נחסר והעמד יין על חזקתו שלא נתחמץ אבל אחרי שהפגם נעשה ורק שא"י הדין אי חשוב זה פגם וא"כ בכה"ג ל"ש חזקה רק באם גוף הנידון תלוי איסור והיתר וטומאה וטהרה כמו בבהמה חזקת איסור שא"ז דספק שהי' עפ"י דין שמעשה השחיטה נעשה רק שאינו ידוע אם נעשה בהכשר מוקמינן בחזקת איסור שבו שלא ניתר אותו האיסור וכמ"כ בנתן הוא ואמרה היא בדברי הר"ן רפ"ק דקדושין דסד"ד דמוקמינן בחזקת פנוי' דשייך בה איסור והיתר אבל לא כן בסכין שאין בו בעצמו שום היתר ואיסר ולא נשתנה דינו כלל, וחזקה שהוא ראוי למלאכתו אין זה חזקת הדין כלל, ולדברי כת"ר דיש כאן חזקה, א"כ מה"ת ראוי לשחוט בסכין ספק פגום דמוקמינן והיסה"ד הוי פסול הגוף ולא דחי בציבור, וצ"ל כיון דטומאה דחוי' בציבור אינו מסיח דעתו ואע"פ דהיכא דיש אחרת מביאים אחרת ושוב מסיח דעתו מ"מ י"ל כמש"כ המהרש"א כיון דהיסה"ד בא מסבת הטומאה יש לו דין טומאה הדחוי' בציבור אולם לפי סברת הרמב"ן א"כ הרי לא שמרו בעת לידת הטומאה והוי היסח הדעת דמעיקרא וכיון דהיסה"ד פסול הגוף הוא הא אינו נדחה בציבור והתם מיירי שהי' העומר בידו ולא שייך תי' הר"ר אלחנן דמיירי באינו בידו, וצריך לומר דבאמת גם לד' הרמב"ן היכא דמשמר תרומה וקדשים ונפל עליו טומאה לא נפסל בהיסה"ד דבאמת שמרו מן הטומאה ורק שנטמא באונס וכן אם נולד ספק טומאה אף שמשמרו ולא הסיח דעתו ל"ש היסח הדעת, ורק בריש חולין דביד השוחט הטמא להזהר שלא יגע בבשר ואם נולד לו ספק אם נגע הרי הסיח דעתו משמירתו דאילו לא הסיח דעתו הי' ידוע לו בברי אם נגע בבשר באופן זה חשוב היסח הדעת ואין זה ודאי שמור אבל ודאי משכח"ל טמאה בספק טומאה אף שלא הסיח דעתו ושמרה כדי ואתי שפיר כל הני דוכתי דספיקות טומאה ברה"ר ואין בו דעת לישאל דטהור גם בתרומה וקדשים משום ששמרן בודאי שימור, וא"ש בפשיטות.
ב על חזקתו ואע"ג דאיכא כנגדו חזקת איסור דבהמה מ"מ הא הספק נולד בהסכין והא במקוה אלו לא הי' נמצא חסר מוקמינן בחזקתו והטובל בו טהור אף שי"ל חזקת טומאה משום שהמקוה כשרה בודאי וה"נ הא הסכין כשר מה"ת ויהי' חילוק בין שנעשה הפגם אח"כ או שנתהוה מתחלה פגימה דקה זו, אך באמת כ"ז אינו דל"ש חזקת היתר בסכין כמ"ש.
ב
ומש"כ בסתירת דהרמב"ם שכ' בפ"ג מהל' שחיטה ה"ד בספק האיבעי דהוי ספק נבילה ואלו בפ"א מה"ש הל' י"א כתב דלא בדק בסמנים הר"ז נבילה ומשמע ודאי לפי דבספק איבעי הוי סד"ד, אבל הרמב"ם הא כללא כייל בפ"ג הי"א דכל ספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה ומשמע אפילו בס' דמציאות וקשה אמאי הא בחזקת איסור עומדת והפרמ"ג בסי' י"ח תירץ בטעמים שונים ומסתימת דהרמב"ם נראה דבכל אופני הספיקות שאין רוב המסייע הוי ספק נבילה. ואפ"ל עפי"מ שהעיר הנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' מ"ג דבכל ספק בשחיטה נגד חז"א דבהמה הא איכא חזקה כנגדה שאינה מקבלת טומאה יעו"ש ע"ד הריב"ש דרובא לא עדיף מב' חזקות ולפ"ז י"ל דלהכי כל ספק בשחיטה פסק הרמב"ם דהוי ספק משום דכיון דהחזקת מתננדות זל"ז הוי כמו איקבע איסורא כמש"כ התוס' בכתובות ד' כ"ב דחייב אשם תלוי בכה"ג וכ"ז היכא דמעשה השחיטה נעשה שנחתכו רוב סימנים אלא שאנו מסופקים אם נעשה בהכשר ובזה חזקת הדין חז"א דבהמה וחזקת שאינה מקבלת טומאה מתנגדות זל"ז וע"כ הוי ספק נבילה משא"כ בלא בדק בסימנים דספק אם נעשה מעשה השחיטה ואם נחתכו הסימנים דבזה איכא חזקת הגוף שלא נעשה מעשה השחיטה ונגד זה אין שום חזקה מתנגדת ואף דאתרע החזקה פ"י מעשה הסכין מ"מ גם חזקה דאיתרע הוי חזקה מה"ת כמ"ש האבני מלואים בסי' כ"ז דילפינן מנגע, וע"כ פסק הרמב"ם בזה דהוי ודאי נבילה והרמב"ם הכריח דין זה, בדק בסמנים הוי נבילה ודאי מדמבואר בגמרא דמטמא במשא ומשמע דאין חילוק רשויות ואף ברה"ר הדין כן וע' תוס' סוטה דכ"ח דאף בספק במטמא ג"כ חלוק ברשויות וע"ע בנדה די"ז ואלו ספק דאיקבע ברה"ר טהור כמבואר בפ"ה דטהרות השרץ הצפרדע ופי' בש"ש ש"א פ"ט דלדבריו בפ"ט ברה"ר דאיקבע טמא והא דטהור בשרץ וצפרדע ברה"ר משום דמוקי לגברא הנוגע בחזקת טהרה יעו"ש ומ"מ גם לדבריו הרי מוכרח מדמטמא במשא ולא מוקמינן את הניגע בחזקת טהרה, וע"כ דהוי נבילה ודאית] ושי' הרמב"ם נראה דהוא מדאורייתא דלא כדברי התוס' דאאמד"ר וע"כ דהוא מטעם חזקה
ג
שוב מצאתי בס' בית הלוי בסי' כ"א שהרגיש מזה אולם הבית הלוי תמה על עיקר סברת הנודע ביהודה מגמרא מפורשת בחולין דפ"ו בחש"ו, דר"מ פוטר מכיסוי וכן באותו ואת בנו מתיר לשחוט אחריהם ואמרינן שם טעמא דר"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ופריך מאי אריא רוב מקולקלים אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה וכו' הרי מפורש דרק להך צד דמקולקל איכא חזקה ולהך צד דמתוקן ליכא חזקה ולהנוב"י גם להך צד דמתוקן איכא ג"כ חזקה חזקת טהרה כיון דאיכא חזקה נגד חזקה ונשאר רק מיעוט גרידא וגם מעיקר ד' ר"מ דפוטר מכיסוי משום דרוב מעשיהם מקולקלים והקשו התוס' דהא ר"מ חייש למיעוטא ותירצו משום דאיכא חזקת איסור המסייע לרובא.
ובכה"ג לא חייש ר"מ כמבואר ביבמות דקי"ט ולהנוב"י הרי להך צד דמתוקן איכא ג"כ חזקת טהרה ונשאר רק רוב ומיעוט גרידא וליחוש ר"מ למיעוטא יעוי"ש, ונראה לפמש"כ הגאון רעק"א בחידושיו ליו"ד סי' כ"ה להקשות לשיטת התוס' דס"ל דחזקת איסור אינה זבוחה וא"כ לר"מ דס"ל דאין אבמה"ח נוהג בחיה ועוף בודאי גם וזבחת ליכא א"כ איזה חזקת איסור יש התינח לשי' רש"י דס"ל דמחזיקים מאיסור לאיסור ניהו דאין אבמה"ח בחי' ועוף אבל בשר מן החי לריו"ח דילפינן מבשר בשדה טריפה הא איכא וא"כ מחזיקין מאיסור בשר מן החי לאיסור נבילה אבל לשיטת התוס', דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ורק משום עשה דאינה זבוחה וכיון דלר"מ ליתא בעוף איזה חזקת איסור יש ותירץ הגאון רעק"א עפ"מ דמבואר בחולין ד"ט לא בדק מאי כו' במתניתא תני נבילה ומטמא במשא ופירש הרשב"א טעמא דמדס"ל דמטמא משום דכל חי שמת בלא תיקון מקודם הוא מטמא אלא דבאת לבוא מכח מעשה תיקון השחיטה וכיון דהוי ספק אם עשה התיקון כראוי לא תוציאנה מספק ולהך תנא ממילא כל ספק בשחיטה אפילו ליכא חזקת אבמה"ח ובשר מן החי ואיסור אינו זבוח מ"מ הוי חזקת איסור כיון דכל מי שמת אסור משום נבילה וכיון דמתה לפנינו אסורה משום נבילה בלא תקון תחלה ומספק תיקון לא תוציאנה מאיסורה, ומה שכתבו התוס' משום אינה זבוחה היינו לאידך תנא דס"ל דבחזקת איסור קיימא בחזקת טומאה לא קיימא ולא ס"ל לסברת הרשב"א הנ"ל ולפ"ז ר"מ דפוטר מכיסוי ומתיר לשחוט אחריהם אע"ג דחייש למיעוטא.
אף דבחי' ועוף ליכא חזקת איסור עכצ"ל דס"ל כהך מתניתא דמטמא במשא וכסברת הרשב"א לפיכך שפיר מקשה אליבי' מאי אריא רוב אפילו מיעוט נמי דבכה"ג אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, אף דליכא חזקת איסור משום דצריך תיקון והכשר זהו ת"ד והנה בודאי לסברת הרשב"א אליבא דמ"ד דמסמא במשא שסברת הנוב"י לאוקמי בחזקת טהרה שלא קיבלה בחייה סומאה דהא כיון שמתה הרי היא מקבלת טומאה ולהוציא טומאתה בו א"כ אין לה חזקה שלא וכל זמן שאין לנו ראי' הרי היא מתה. והא בחייה תטמא ולפי סברא זו אליבא דמ"ד דמטמא במשא מקשה לר"מ מאי אריא רוב אפילו מיעוט נמי סמוך לחזקה משום חזקת שלא נעשה המכשיר למ"ד בחזקת איסור אמרינן ובחזקת טומאה לא אמרינן איסור הוא אבמה"ח כדפרש"י ומחזיקין מאיסור או כפירוש התוס' משום אינה זבוחה ואנו דנין מצד חזקת איסור שהי' בתחלה א"כ לגבי טומאה הא לא הוחזקה ואדרבה הוחזקה שאינה מקבלת טומאה א"כ החזקות סותרות זו את זו דהא נגד חזקת איסור איכא חזקת טהרה לדידי' הוי ספק השקול דלא מיבעי' לשי' רש"י דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור, ואף שנשתנה הסבה ואיסור דאבר מן החי פקע מ"מ אמרינן דלא יצאתה להיתר ואסורה משום נבילה וה"נ מחזיקין אנו שהיא טהורה לפי שבחייה לא קיבלה סומאה ואף שנשתנה הסבה דהא מתה היא מ"מ אנו מחזיקין אותה מטהרה לטהרה ואומרים שנשחטה והיא טהורה אלא אפילו לשי' התוס' דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור י"ל דדוקא להחזיק מאיסור לאיסור כיון דאי אפשר לנו להחזיק ולהמשיך האיסור הראשון ואיסור דאבר מן החי פקע ל"ש לדון משום חזקת איסור שיהי' נשאר בחזקת איסור הקודם אבל להחזיק מטהרה לטהרה אמרינן שפיר דכמו דבחייה לא קבלה טומאה כמו כן אינה מקבלת טומאה עכשיו ומחזקינן שהיא טהורה ואע"פ שנשתנה הסבה הא מצינו חזקות כיוצא בו דהולד במעי חולין אעפ"י שנשתנה הסבה שהרי הוא ילוד לפנינו אלא דאמרינן דכמו שהי' חולין במעי אמו כן עכשיו לא הוקדש בבכורה.
וה"נ אמרינן שהיא טהורה כמו שהיתה מקודם ומסתמא נשחטה אולם בגוף ד' הגאון רעק"א שבנה יסוד על ד' הרשב"א בפירוש טעם דמתניתא דטמא במשא דכל חי שמת בלא תיקון הרי היא מטמא וכיון דהוי ספק במכשיר אעפ"י שאין בו חזקת איסור לא מצאתי ברשב"א והרשב"א ביבמות ד"ל הקשה בהא דאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת הא באיסור אשת איש קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור הראשון דמחזיקין מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בחזקת איסור אבמה"ח אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקינן מאיסור לאיסור ועל זה תירץ דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והילכך כיון שבאת להתירה ולומר דנעשה בה מעשה המכשירה עליך הראי' ודכותיה הכא כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הות ואלו מת בעלה ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו ואתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה ג"כ לענין טומאה וכל זה היכא שהי' חזקת איסור מקודם אבל לר"מ דס"ל דאין אבמה"ח נוהג בעוף וגם עשה דוזבחת ליכא ולא הי' על זה חזקת איסור מנ"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בכה"ג שהספק אם נעשה המכשיר ניהו דחזקת היתר אין כאן כמו ביבמות דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת משום דהתם עומדת להיתר לכשימות אבל בכאן הרי צריך למכשיר אבל חזקת איסור מנ"ל בכה"ג דהא מתחלה לא נאסרה.
ולפי הנראה בדעת הגאון רעק"א דמדמטמא במשא אע"פ דלענין טומאה לא הוחזקה דל"ש מחזיקין איסור לטומאה דמה בכך דלענין איסור הרי היא בחזקת איסור אבל לגבי טומאה הא יש לה חזקת שאינה מטמאה ול"ש לומר דטומאה הוי מסתעף מאיסור והאי כדינו והאי כדינו אעכצ"ל משום דכל שמתה ה אם לא שנשחטה כראוי וכיון דהספק במכשיר זה גופא הוי חזקה לענין טומאה וכמו כן לר"מ דס"ל דאין אבמה"ח נוהג בעוף וגם פשה דשאינה זבוחה ליכא מ"פ הוי ספק במכשיר. ולפ"ז י"ל דמש"פ הרמב"ם דספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה משום דס"ל כסברת הנוב"י אליבא דהריב"ש לפי דהחזקות מתנגדות זו לזו דחזקת טהרה מתנגדת לחזקת איסור ואע"פ שפי' הרמב"ם דבלא בדק בסימנים הוי נבילה מ"מ כתב התבו"ש דהוי ודאי נבילה ולוקה משום נבילה ולא לטמא במשא דבכל מה שהי' בחיי' שהיתה אסורה משים אבמה"ח אסורה משום נבילה אבל כיון דבחייה לא היתה מטמאה ה"ה עכשיו ועי' בפרמ"ג סי' כ"ה ס"ק א' ולפי דבריו לא ס"ל הא דמתניתא דמטמא במשא וסברת הרשב"א לפי דהוי ספק במכשיר ורק דס"ל דאסורה משום חזקת איסור ובפרט לפמש"כ הטו"א בשי' הרמב"ם דס"ל דסד"א מן התורה להקל והקשו עליו הראשונים מחולין די"א דמנ"ל למילף דאזלינן בתר רובא דלמא משום דסד"א מה"ת להקל ותירץ דהרמב"ם ס"ל כשי' רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ואי לא אזלינן בתר רובא הרי לא אמרינן נשחטה הותרה ומחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה ובאיסור טריפה אין זה ספק במכשיר מ"מ מחזיקין מאיסור לאיסור וכיון דנגד חזקת איסור איכא חזקה שאינה מקבלת טומאה בחייה ולהכי פסק הרמב"ם דספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה, ומש"פ הרמב"ם דבלא בדק בסימנים הוי נבילה ודאי משום דחזקה שלא נעשה שחיטת הסימנים מסייע לחזקת איסור נגד חזקה שאינה מקבלת טומאה (אלא דלפ"ז בלא בדק בסימנים בדין שיטמא ג"כ דהא נוקמי בחזקתו שלא נעשה מעשה ואין ראי' ממתניתא דס"ל דמטמא במשא משום דהוי ספק במכשיר כמש"כ הגרעק"א דהא י"ל דלהכי מטמא במשא לפי דמוקמינן לה בחזקת הגוף שלא נשחטו הסימנים וגם צ"ע במאי פליגי ומ"ט דמדס"ל דנבילה ואינה מטמא במשא דניהו דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן מ"מ הא נוקמי בחזקתה שלא נשחטו רוב הסימנים.]
ה
ובאחד הפלפולים אמרתי לישב דברי הרמב"ם שכ' דבלא בדק בסימנים הוי נבילה ודאי וספק בשחיטה הוי ספק נבילה דבמש"כ הנוב"י דהחזקות מתנגדות זו לזו וחזקה שאינה מקבלת טומאה בחייה שדו בה נרגא בס' בית הלוי וערוגת הבושם וחתרו לסתור סברתו משום דכיון דנולד הספק בעת השחיטה אם נעשית בהכשר והא בשעת שחיטה בשעה שמפרכסת אפילו אם נפסלה בשחיטה אינה מטמאה טומאת נבילה כמבואר בחולין קי"ז במשנה משו"ה בעת השחיטה אין כאן רק חזקת שאינה זבוחה וחזקת טהרה אינה מנגדתה וכיון שהוחזקה אז לנבילא ודאית להכי אף לכשפסקה מלפרכס שלא נתוסף בה הכשר במעשה השחיטה לא מהני טהרה דכבר הוחזקה לנבילה ודאית מצד חזקת איסור ובחזקה מצינו שכל שהוחזק כן אין דנין לגבי המסתעף כמש"כ הריטב"א בכמה מקומות ובגוף אחד י"ל דלכו"ע חשוב חזקה שהוחזק כן ואמרינן קם דינא:
אולם יש להעיר דגם בשעה שמפרכסת איכא נ"מ לענין טומאה דהא בחולין דך ל"ג אמרינן מזמנין לישראל על בני מעיים ואין מזמנין לנכרים על בני מעיים משום דב"מ כמאן דמנחי בדיקולא דמיא והב"מ כנחתכו מן הבהמה דמי ואין להם שייכות לחיות הבהמה ובדין שתטמא וגם אי נימא דלא קיי"ל כר"ל הא כתב הרמב"ן הטעם משום דהסימנים ינקו מהדדי אבל לאחר שחיטת ב' הסימנים לכו"ע כמאן דמנחי בדיקולא א"כ הב"מ מסמא ובזה י"ל קושית התוס' בריש חולין שכ' להקשות ואע"ג דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה דהא אם יש יד לאבר א"כ נטמאו הב"מ ע"י נגיעה] ואכתי גם בשעה שמפרכסת איכא חזקת טהרה של הב"מ ולהכי בדין שאינו אלא ספק נבילה ואע"ג דבשאר הבשר חוץ מהב"מ.
ליכא רק חזקת איסור וחזקת טהרה ל"ש במפרכסת מ"מ כיון דהא אחר הפרכוס מטמא ורק בשעה שהיא מפרכסת דלא מהני חזקה ואין אנו צריכין לדון מכח הטומאה אמרינן בזה קם דינא וכיון שאנו צריכים לדון על הבני מעיים משום חזקת טהרה דכמאן דמנחי בדיקולא דמי שוב ל"ש בזה קם דינא, וכ"ז בשארי ספק בשחיטה י"ל כנ"ל אבל בלא בדק הסימנים והספק שמא לא נשחטו רוב סימנים א"כ לפ"מ דלא קיי"ל כר"ל לא הוי כמאן דמנחי בדיקולא בשחיטת סי' אחד ולגבי הסימנים גופא כיון שלא נחתכו רובן לא הוי כמאן דמנחי בדיקולא [וגם אם נחתך הסימן כולו י"ל דלענין טומאה חשוב כאבר המדולדל שמחובר ומעורה בבשר וכל זמן שמפרכסת אינה מקבלת טומאה] ולפ"ז בשעה שמפרכסת אין, שום טומאה לא על כל הבהמה ולא על הב"מ כיון דלאו כמאן דמנחי בדיקולא דמי בלי שחיטת רוב הסימנים ואף אי נתנבלה בשחיטה לא ירדה לידי טומאה דמפרכסת כחיה ולענין איסור הרי חל עליה איסור נבילה ויש בזה חזקת איסור וכיון שהוחזקה לנבילה מצד חז"א והוי נבילה ודאית אין החזקת טהרה הבאה לאחר הפרכוס מכרעת וע"כ בלא בדק בסימנים הוי ודאי נבילה
ו
אולם זה היסוד שכתבנו כיון דלאחר שחיטת רוב הסימנים כמאן דמנחי בדיקולא דמיא וא"כ הב"מ מטמאים גם בשעה שמפרכסת אינו אלא לרע"ק דס"ל בחולין דקכ"ח דאבר שאין בו עצם כמו כוליא ניב ושפתים מטמא ג"כ משום אבמה"ח ולהכי בב"מ כמו ריאה ובני מעיים דקמנחי בדיקולא דמיא והוי כחותך אבר מן המפרכסת דכמו לענין איסור יש בו משום אבמה"ח ה"נ לענין טומאה הרי נטמאו משום אבמה"ח ולא מבעי ריאה דאחרי שחיטת הקנה עדיין חיות הבהמה מרובה שיש בה סימן שלם ויש בזה משום טומאת אבמה"ח אלא גם הבני מעיים מעורים אח"כ בבשר וגידין ויש בהם חיות דיש בזה משום אבר מן החי (עיין בפנים יפות פ' צו בד' רש"י בחולין ד' ל"ג משום ריאה ובשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' י"ד] דהא כיון שנתנבלה בשחיטה הרי מיתה עושה ניפול ומתני' היא בדף קכ"ז מתה הבהמה האבר מטמא משום אבמה"ח אבל לריוה"ג דס"ל אבר שאין בו עצם כמו כוליא ניב ושפתים אין בו משום טומאת אבמה"ח דרק בשר הוא ואין בשר מן החי מטמא וא"כ גם ריאה ובני מעיים אין זה רק בשר מן החי ולענין איסור מזמנין לב"נ דגם אמה"ח אסור לב"נ או דלענין איסור לא פליגי רע"ק וריוה"ג עיי' בתשו' פני אריה שכתב כן ומודה דיש בזה משום אבמה"ח אבל עכ"פ לענין טומאה הוי בשר מן החי לריוה"ג ואינו מטמא ובאבר המדולדל מתה הבהמה הבשר צריך הכשר דאינו מטמא לא משום אבמה"ח ולא משום נבילה דמיתה עושה ניפול והוי כבשר הפורש מן החי דטהור, א"כ אין על הריאה והמעיים שום טומאה דכיון דכמנחי בדיקולא דמי לאחר שחיטת ב' הסימנים והוי כבשר הפורש מן החי דטהור וא"כ לפי"ז גם על הב"מ אין נפ"מ לפעין טומאה בשעה שהיא מפרכסת ולענין איסור הרי איכא חזקת איסור וא"כ גם בשארי ספק בשחיטה בדין שתהי' נבילה ודאית ויש להוסיף עוד דלהכי לא מוקמינן על חזקת טהרה משום דבשני סימנים כמאן דמנחי בדיקולא דמי ואין על הב"מ לא טומאת נבילה ולא טומאת אבמה"ח דהוי כבשר הפורש מן החי דטהור וא"כ ל"ש חזקת טהרה על הב"מ דגם אם נתנבלה בשחיטה אין בריאה ובני מעיים שום טומאה אף לאחר הפרכוס א"כ הב"מ אסורים משום חזקת איסור והוי נבילה ודאי ולהכי גם כל הבהמה אסורה ודוגמא לזה מש"כ האחרונים לדון בסי' ק"י בקבוע בחצי צלע שפירש דאזלינן בתר רובא ומכרעת גם על חצי צלע הקבוע ובפרט בחזקה דהוי בירור ועל כן כיון דעל הב"מ יש חזקת איסור מכריע על כל הבהמה ולהכי הוי נבילה ודאית ואתי שפיר.
ז
והנה בעיקר החקירה שהערו לסתור סברת הטב"י דנגד חזקת איסור איכא חזקה שאינה מקבלת טומאה בחייה משום דבעת שהיא מפרכסת שאינה מטמאה אע"פ שהיא נבילה והרי הוחזקה באותו שעה לנבילה נראה משי' התוס' והרשב"א דלא ס"ל הך סברא דהא השיגו עדרש"י שכתב דבחזקת איסור חבר מן החי קאי דהא הרי היא מתה ופקע לה איסור אבהמ"ח ואין מחזיקין מאיסור לאיסור והא התם בשעה שהיא מפרכסת אי אמרינן דהוי שחיטה פסולה יש בזה משום אבמה"ח ואבר הפורש ממנה כפורש מן החי ורק אם השחיטה כשרה הותרה באותו שעה מיד וא"כ לכשנולד ספק בשחיטה הרי בדין שתהי' בחזקת איסור אבמה"ח ונדונה לנבילה וכיון דחזקת איסור אבמה"ח בחזקה שנפסלה בשחיטה אחרי שכבר נולד הספק מהכ"ת שיצא מאיסור נבילה הא לא נתוסף בה הכשר שחיטה אחרי שפסקה מלפרכס וראיתי שהרגישו בזה אעכצ"ל דלא ס"ל להתוס' והרשב"א הך סברא דאעפ"י דבעת שהיא מפרכסת אם אנו דנים אם אסור משום אבמה"ח ודין שתהי' בחזקתה ומה"ט אמרינן דלא הוכשר בשחיטה ואסורה משום אבמה"ח מ"מ לא אמרינן בזה קם דינא ולכשפסקה לפרכס ואין עוד איסור אבהמ"ח ואנו דנין מחדש מצד איסור נבילה אמרינן אין מחזיקין מאיסור לאיסור ולא אמרינן בזה כבר הוחזקה לנבילה דבשעה שהיתה מפרכסת היינו יודעים שתפסק מלפרכס ונצטרך לדון מחדש על דין נבילה ביחוד ולא אחרינן בכה"ג קם דינא, רק נראה בסברת התוס' והרשב"א ושארי הראשונים דדנו בזה מדין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ מהאי טעמא גם בסברת הנוב"י אע"פ דבשעה שהיא מפרכסת אין לה רק חזקת איסור דאינה זבוחה ולא חזקה שאינה טמאה טומאת נבילות דמ"מ לא אמרינן קם דינא ולכשתפסק מלפרכס אנו דנין חזקה שאינה טמאה נגד חזקת איסור.
ואם שיש לחלק קצת דשאני באיסור אבמה"ח דמה שהיא נבילה בשעה שהיא מפרכסת משום דממשיכים איסור אבמה"ח באותו שעה ואיסור נבילה מסתעפת מאיסור אבמה"ח ועל המסתעף ל"ש לומר דכבר הוחזקה נבילה ולפיכך לכשפסקה מלפרכס בעכצ"ל דאסורה משום נבילה רק לפי דמחזיקים מאיסור לאיסור, משא"כ בספק בשחיטה בסברת הנוב"י שהוחזקה בשעה שהיא מפרכסת בחזקת איסור שאינה זבוחה שאין חזקת טהרה כנגדה וכיון שהוחזקה לאינה זבוחה קם דינא מ"מ נראה מצד הסברא דלא דמי למש"כ הריטב"א דאנו דנין לגבי עיקר הדבר ואם האדם טמא לא מוקמינן הטהרות בחזקתן משום דאנו דנין לגבי המסובב וכיון שהוכרע האדם לטמא מחילא לא מהני חזקת טהרות, וכן גבי ב' כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"פ ומעידה משום חזקת כשרות ומהני גם להוציא ממון ולא אמרינן דהוי חזקה נגד חזקה משום דהחזקנו לעדים כשרים וממילא דמהני עדותם אף להוציא ממון.
וכל זה היכא שיש עיקר ומסתעף בשני גופים אבל בגוף אחד שאין בזה עיקר ומסתעף ובשעה שהיא מפרכסת אנו אם השחיטה כשירה על איסור נבילה גם באופן שלא תהי' בו משום אבמה"ח או בנדון הנוב"י בספק בשחיטה דאף דבשעה שהיא מפרכסת ל"ש חזקת טהרה משום דלגבי' טומאה כחי' היא אבל מ"מ הספק הלא נולד באותו שעה אם היא שחיטה כשירה גם אחרי שתפסק מלפרכס א"כ ל"ש בזה קם דינא לומר שהוכרע בשעה שהיא מפרכסת שהיא נבילה ודאית ואדרבה החזקה שלא תקבל טומאה גם אחרי הפירכוס תכריע שהיא שחיטה כשירה ומה"ט בדין שתהי' ספק נבילה, ומשי' תוס' ורשב"א נראה להסתייע לסברת הנוב"י דבאמת כתב הגאון רעק"א ועוד איזה מחברים בסברת רש"י דבחזקת איסור אבמה"ח קאי שיך גם אחרי כן לענין הריאה והבני מעים והסימנים הנחתכים דכמאן דמנחי בדיקולא דמי ואם השחיטה כשרה מותרת לבני נח אבל בשחיטה פסולה אין מזמנים לנכרי ובפרט דלגבי הסימן הנחתך י"ל דלכו"ע כמאן דמנחי בדיקולא דמי כמש"כ הגאון רעק"א וכיון דאנו מכריעים על חלק אחד שהוא אבמה"ח ודמי לחצי צלע שפירש דגם חלק השני מבורר ע"ז, וצ"ב שי' התוס' ושארי הראשונים מאי טעמא לא ניח"ל לפרש משום אבמה"ח כיון דשייך בחלק הבהמה חיסור אבמה"ח גם עתה ומצד חזקת איסור דהבמה"ח נתברר שהשחיטה פסולה.
ולמש"כ הנוב"י י"ל דעד כאן מכריע בחצי צלע שפירש דמותר מצד רוב או היכא דאיכא חזקה ודאית את שאר הבשר שאין בהם רוב או חזקה ונגרר אחר בירור הרוב והחזקה משא"כ בספק בשחיטה לא מיבעי למ"ד דאבר שאין בו עצם הוי אבמה"ח ולדידי' איכא חזקה שאינה טמאה בחיים גם בריאה וב"מ דכמאן דמנחי בדיקולא דמי ודינו ככל ספק בשחיטה דהוי ספק נבילה א"כ הריאה והב"מ גופא ל"ה אלא ספק איסור וא"א שיכריעו אלא אפילו לריוה"ג דס"ל דאבר שאין בו עצם יש לו דין בשר מן החי שאינו מטמא כלל אפילו בשחיטה פסולה ממילא דל"ש בהו חזקה שאינה מטמא ואית בהו חזקת איסור דאבמה"ח מ"מ אי אפשר שיכריע על שאר הבשר שיש להבשר חזקה שאינה מקבל טומאה בחייה ומאי אולמא הך חזקה מהך חזקה וע"כ כתבו התוס' לפרש משום פשה דאינה זבוחה וא"כ כל הבהמה אסורה משום אינה זבוחה ואע"פ דאיכא חזקה כנגדה שאינה טמאה בחייה מ"מ הוי כאיקבע איסורא ולריוה"ג דס"ל דאבר שאין בו עצם הוי בשר והריאה והב"מ אינם מטמאים א"כ אסורים ודאי משום עשה דאינה זבוחה וממילא דשאר הבשר איסור ודאי ולהכי הסוגי' דחולין דפ"ז דמבואר דלר"מ הוי חזקת איסור ודאית משום דס"ל כריוה"ג ומכריע הנך אברים דכמאן דמנחי בדיקולא דמי על שאר הבשר.
ולמשנ"ת סברת הנוב"י אינו להלכה דלמש"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' אה"ט כריוה"ג דכוליא ניב ושפתים אין בו משום טומאת אבמה"ח ורק בשר מן החי שאינו מטמא ועי' בכ"מ שם מה שתמה ע"ז] ולפי"ז הריאה והב"מ אסורים בודאי מצד בשר מן החי ואינה זבוחה שאין חזקה כנגדה וממילא דכל הבהמה אסורה משום אינה זבוחה והוי נבילה ודאית.
ח
ולמשנ"ת דלהכי לא אמרינן חזקת שאינה טמאה בחייה משום דהאברים כמאן דמנחי בדיקולא שאין בהם חזקה שאינם טמאים ויש בהם חזקת אינה זבוחה מכריעים על שאר הבשר נראה דכל זה לענין דין איסור שא"ז ונבילה אבל לגבי טומאת נבילה הא יש לה חזקה שלא היה טמאה בחייה ואי אפשר שיכריעו הב"מ שאם פורשים מן החי ואינם טמאים על השאר בשר דטמא הטומאת נבילה דהא כיון שהב"מ אינם טמאים ל"ש לומר שיכריעו ששאר הבשר יטמא טומאת נבילות, ובפשוטו נראה לחלק דין איסור מטומאה דדוקא בשעה שאנו דנין אם הותר מאיסור דעומדת בחזקת איסור ואע"פ שיצויר עי"ז חזקה לענין טומאה לא משגחינן בזה דמאי ענין טומאה לאיסור וכיון שאנו מסופקים אם יצא מחז"א מוקמינן בחז"א משא"כ לכשאנו דנין לענין טומאה שפיר מוקמינן בחזקתה שבחייה לא קבלה טומאה ואין אנו משגיחים מאי דלענין איסור יש חז"א וכל חד כדינו (וי"ל עוד דלגבי איסור הוי ודאי ולא משגחינן על טומאה משום דאיסור נבילה אינו מסתעף מדין טומאת נבילה דהא אפשר שיהי' בו איסור נבילה בלא טומאת נבילה כמו במפרכסת או כמו בזר שאכל מליקה ובעג"ע ושעיר המשתלח כמש"כ בזה במקו"א] אבל שיהי' טומאת נבילה בלא איסור נבילה לא משכח"ל וע"כ טומאת נבילה יוצא מדין הכשר זביחה ואם הי' הזביחה בדיני שחיטה נטהר מטומאה ולהכי כשאנו דנין על דין טומאה יש לדון מתחלה על הכשר זביחה ומה"ט יש לדון ג"כ משום חזקת שא"ז לענין טומאה דהוי חזקה נגד חזקה והוי ספק השקול] ובלא בדק בסימנים דהטמא במשא למתניתא לשי' התוס' שאאמד"ר החמירו גם לענין טומאה ובשיטת הרמב"ם שכתב דהוי נבילה דעת התבו"ש שאינו אלא לענין איסור אבל לא לענין טומאה דכל חד וחד כדינו ואם נאמר בשי' הרמב"ם גם לענין טומאה י"ל דבלא בדק בסימנים איכא חזקת הגוף שלא נשחטו הסימנים ובכה"ג הוי טומאה ודאי כמש"כ אבל בשארי ספק בשחיטה בודאי לענין טומאה אי אפשר שתהי' טומאה ודאית ויותר מספק טומאה לא הוי משום חזקת איסור שא"ז המתנגדת לחזקת טהרה רק לשי' הרשב"א לפי פירוש הגאון רעק"א לפמש"כ לפרש דהוי ספק במכשיר גם היכא דליכא חזקה מ"מ הוי חזקה שלא נעשה המכשיר עליך להביא ראי' ולהכי י"ל דטמא ודאי להמתניתא ולפמשנ"ת יתישב בזה משה"ק הש"ש בש"ד פ"ד עדהתו"ס בנדה די"ח בד"ה אחר הרוב דבט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה כתב התוס' דאיכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת ממנחות דכ"ג דשחוטה אינה בטילה בנבילה ופירש"י דאם שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהם אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה והתוס' פירשו ברה"ר ואינו יודע באיזה מהם נגע דספיקו טהור וקשה לפ"מ שמבואר דחתיכת נבילה שנתערבה חד בחד עם חתיכה כשירה הו"ל כל אחד ודאי איסור ומשום חזקת שא"ז, א"כ מאי נפק"ל דשחוטה אינה בטילה בנבילה כיון דאפילו חד בחד הוי נבילה ודאי מחמת חזקה שא"ז והא בלא בדק בסימנים קיי"ל דמטמא במשא וכ"כ הרי"ף שם ואפילו למ"ד שם דאינו מטמא במשא כתבו התוס' משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לכך לא החמירו בו לעשות נבילה ודאי ומבואר דאם הי' ספק תורה הי' מטמאה לכו"ע במשא משום חזקת שא"ז וכל שא"ז מטמא במשא וא"כ מאי נפ"מ דשחוטה אינה בטילה בנבילה ואפילו ברה"ר כל שהוא ודאי משום חזקה הרי היא מטמאה עכתק"ו,
ולפי המתבאר דלענין טומאה נגד חזקת שא"ז בודאי איכא חזקה שלא היתה טמאה טומאת נבילה בחייה ואפילו בספק השקול בשחיטה בודאי דיותר מספק טומאה לא הוי א"ש בפשיטות הא דשחוטה אינה בטילה בנבילה דאפילו רוב נבילה מ"מ אינה בטילה וברה"ר ספיקו טהור, [ואף דלשי' הרשב"א כל דהספק במכשיר טמא להמתניתא איפשר דהתוס' בנדה די"ח לא ס"ל כשי' הרשב"א וגם להרשב"א י"ל דסוגיא דמנתות דכ"ג לא אתי כמתניתא דס"ל דמטמא במשא וא"ש] והש"ש לשיטתו שכתב בשמעתתא ד' פ"ג דלהכי מטמא במשא משום דאין הספק בא אלא מחמת שחיטתה שלא נשחטה כהוגן וכיון דעל ספק שחיטה אנו דנין שלא נשחטה מחמת חזקה שא"ז ממילא מטמאה במשא והיינו דהטומאה מסתעף מדיני השחיטה יעוי"ש ולפמשנ"ת אף אי נימא כמ"ש מ"מ כיון דלגבי טומאה איכא חזקה שלא הי' לה טומאה מחיים כמש"כ הנוב"י דהוי חזקה נגד חזקה והוי ספק השקול וע"כ אינו מטמא אלא מספק ושיטת הנוב"י דס"ל דהוי ספק נבילה משום חזקה שאינה מקבלת טומאה אפילו אי נימא דס"ל כשי' הפר"ח דאין חצי צלע שפירש מכריע על חצי צלע הקבוע וה"נ אין חז"א של הב"מ מכריעים על שאר הבשר אבל עדיין יקשה דעכ"פ הב"מ ליהוי ודאי נבלה ויקשה ג"כ משה"ק הנוב"י דנילף דרובא עדיף מחזקה משחיטה עצמה דהא איכא חזקת שא"ז ואיך אכלינן בישרא דב"מ וגם קושיתו ע"ד הריב"ש דרובא לא עדיף מב' חזקות מהא דאיכא חזקת טמא וחזקת שח"ז עדיין יקשה כיון דהב"מ הוי נבלה שאי"ר לדין קרבן ולא הוי תמימה וגם ד' הרמב"ם שכ' דכל ספק בשחיטה הוי ספק נבלה לא יתורץ בזה דמשמע דכל הבשר וגם הב"מ בכלל הוי ספק נבלה אם לא דנימא דס"ל דכיון דהספק בשחיטה אם הוא מכשיר ומתיר את האיסור שא"ז או שאינו מתיר וגורם לטומאה שלא היה לה בחייה החזקות מתנגדות בעצם ספק היתר השחיטה על כל הבהמה אם נתחדש בה היתר או טומאה וממילא דגם הב"מ נגררים בזה אחרי איסור עצם הספק וצ"ע, ובאמת מה שהכריח הנוב"י לחדש דהוי ספק נבלה משום חזקה שאינה מקבלת טומאה בחייה מקושיתו ע"ד הריב"ש דס"ל ל דרובא לא עדיף מב' חזקות מפ"א דאיכא חזקת שא"ז וחזקת טמא י"ל בפשיטות עפמש"כ החו"ד בסי' ל"ג והש"ש ושארי אחרונים דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה ול"ש בו חזקת שא"ז וה"נ בפ"א ל"ח משום חזקת שא"ז שמא ניקב הושט כיון דחיתה יב"ח ולא היתה נקובה מוקמינן אחזקתה שאחר השחיטה תהי' ניתרת עוי"ל דכיון דידעינן מפ"א דרובא עדיף מחזקה וע"כ דרוב הוי בירור ולהכי כיון שנתברר שאינה טרפה דהא רובא עדיף מחזקת שא"ז ממילא לא מהני חזקת טמא ול"ד לנידון הריב"ש דאנו דנין עכשיו על ב' חזקות כאחד ורק דאי נימא דרובא לא עדיף מחזקה דהא כן צ"ל בקושית התוס' בד"ה אתיא דילפא משום חזקה וממילא דרובא לא עדיף מחזקה דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפ"א כתירוץ רבינו חיים דאל"כ אין מקום לקוהתו"ס דילמא משום חזקה דכיון דידעינן חזקה הרי רובא עדיף מחזקה ולפי ההו"א י"ל דרוב לא הוי בירור ולהכי אף על פי שיש רוב שאינה טרפה מכל מקום לא הי' מהני נגד חזקת טמא אף על פי שהוא מסתעף אבל במסקנא בודאי שוב מהני גם לגבי חזקת טמא כיון שנתברר שהיא כשרה ויתישב בזה מה שתמה בשו"ת רעק"א סי' קצ"ח יעוי"ש.
וגם הא דאינו מוכיח דרובא עדיף מחזקה משחיטה עצמה דאיכא חזקת שא"ז י"ל ג"כ דס"ל דל"ח שמא במקום נקב שחיט אם לא היתה נקובה משנולדה ול"ח שמא נולדה נקובה דהוי מיעוטא דמיעוטא ועיקר הוכחת הנוב"י הוא מקושיתו ע"ד הריב"ש מפ"א]. ולפמש"כ לסתור ד' הנוב"י דל"א הך חזקה שאינה מקבלת טומאה בחייה בשפה שאנו דנין לגבי איסור ויקשה ד' הרמב"ם שפסק דכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה נראה לפמש"כ הטו"א דשי' הרמב"ם כד' רש"י דחז"א הוא אמה"ח דמחזיקין מאל"א וכ"ה דעת הרי"ף נראה דאין זו חזקה ודאית וכ"כ בס' תורת יקותיאל סי' כ"ה דהא דמחזיקין מאל"א היינו דאין כאן חזקת היתר וממילא דספק תורה לחומרא, ויותר נראה דבכה"ג כיון דאיתחזק מצד איסור אחר הו"ל כאיקבע איסורא וספק זה לחומרא מה"ת ולהכי בכל ספק בשחיטה הו"ל רק ספק נבלה משום דאין זו חזקת איסור ודאי ורק דאיקבע איסורא שהוחזקה באיסור אמה"ח והו"ל ספק נבלה בכל גוני דספק בשחיטה משא"כ בלא בדק בסימנים דאיכא חזקה שלא נעשה מעשה ולא שחט הרוב והוי כחזקת הגוף ולהכי הוי נבלה ודאי.
ט
ולפמשנ"ת בפי' הרמב"ם י"ל קוהתו"ס בחולין ד"י סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דמ"ש מחקוה דמשום תרתי לריעותא הוי ודאי ול"א מקוה אתרע אדם לא אתרעי דדוקא היכא דהחזקת איסור אינה ודאית כמו בספק בשחיטה דלא הוי רק ספק נבלה מהני הך סברא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ומוקמינן הסכין בחזקתו דכיון דהוי ספק השקול עדיף חזקה דמעיקרא של הסכין נגד הרי פגום לפניך משא"כ במקוה דלולי חזקת המקוה ואלו הי' טבל במקוה שלא נמדד הי' טמא בודאי ובע"כ הרי אתה צריך להסתייע חזקת המקוה וממילא גם ריעותא דהרי חסר לפניך מכריע בין החזקות ור"ה לא ס"ל ספק דסכין איתרע בהמה לא איתרע וע"כ הוי ספק השקול אבל גם לר"ח דוקא בספק השקול מהני הך ספק דסכין איתרע בהמה לא איתרע משא"כ בודאי כמו במקוה כמש"כ והתוס' שהשוו לשיטתם אזלי דחזקת איסור דשא"ז ונדידהו ספק בשחיטה הוי נבלה ודאי משום חזקת שא"ז וע"כ דמי שפיר למקוה ולהכי הקשו מ"ש ממקוה ולפמש"כ לשי' רש"י והרמב"ם דהוי ספק נבילה אף בספק השקול א"כ בשוחט בסכין ונמצא פגום אף א"נ כשי' התוס' והרשב"א דתר"ל ודאי מ"מ ל"ה אלא ספק נבילה דתר"ל לא עדיף מחזקה ודאית שאין חזקה אחרת מנגדתה כמו בטמא ספק טבל ספק לא טבל דלכו"ע טמא בודאי אף לר"ש ואלו בטבל במקוה שנמדד ונמצא חסר לר"ש א"א ספק א"כ בשוחט בסכין ונמצא פגום פשיטא דלא הוי אלא ספק נבילה דהא לא גרע מספק בשחיטה דלא הוי ג"כ אלא ספק נבילה ומכש"כ בתר"ל דאיכא ג"כ העמד סכין על חזקתו ובכ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא, ולפ"ז מה שמבואר בשו"ע סי' כ"ח דכל פסול בשחיטה שהוא ספק כגון האי דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיו"ב דמכסה בלא ברכה ולפמ"ש גם לשי' הרשב"א דתר"ל ודאי ג"כ א"א ספק נבילה ולפ"ז ה"ה גם בשארי ספקות בשחיטה דלא הוי ג"כ אלא ספק נבילה דמכסה בלא ברכה דלא כהש"ש בש"ג שכ' דבספק שהה או דרס א"צ כסוי דהא להדיא מבואר בדברי הרמב"ם דכל ספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה איך שיהי' בטעמו עכ"פ לא הוי אלא ספק נבילה ומחויב לכסות מספק אם לא דנאמר בשי' הרמב"ם דלהכי הוי ספק נבילה משום דבנמצא הסכין פגום איכא חזקת בדוק דסכין ובנמצא הסימן שמוט איכא חזקה שלא נשמט ובספק שהה או דרס אמרינן דרוב שוחטים אינם שוהים ודורסים ובספק איבעי דשהי' וחלדה לא מהני חזקה בספיקא דדינא עי' בפרמ"ג בפתיחה להל' שחיטה אבל מכללא דכייל הרמב"ם דבכל ספק שחיטה הוי ספק נבילה נראה דבכל ספק השקול דליכא חזקה ואיכא חזקת איסור הוי ספק נבילה כמש"כ.
י
ומש"כ עוד בשם בנו שיחי' להביא ראי' מדברי התוס' ערובין ד' ל"ו דהמ"ל הרי חסר לפניך מבואר מדבריהם דבתר"ל לא אמרינן סד"ר להקל לר"י וה"ה דלא מהני ס"ס בדאורייתא בתר"ל ושוב כתב כת"ר דדבר זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראשונים דלשי' הרמב"ם שפסק בפ"ה מה' תרומות בחבית ספק מהני גם ס"ס בתר"ל ולדידי' ל"ק קוהתו"ס בעירובין שם ולשי' התוס' והרשב"א דתר"ל ודאי לדדהו גם ס"ס לא מהני והתוס' לשיטתם שפיר הקשו דלפ"ז גם בדרבנן תר"ל כודאי עכת"ד, הנה גם לדברי התוס' והרשב"א י"ל דמהני ס"ס בתר"ל לשי' הש"ך בכללי ס"ס דג' ספיקות מהני נגד חזקת איסור וכמש"כ הש"ש בש"ג פ"ג דחזקת איסור נשתמש בספק הראשון ועל ספק השני מהני חזקת השוחט יעו"ש.
והכי נמי י"ל דנשתמש חז"א דבהמה וספק או הוי פגימה, וע"כ מהני נגד ספק השני חזקת הסכין דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא דהרי פגום לפניך אבל בספק אחד בדרבנן שפיר כתב התוס' דהומ"ל דהרי חסר לפניך דבזה אאפ"ל הרי נשתמש חזקת טמא שבו ושוב נימא ספק דרבנן להקל דזה אינו דכיון דנשתמש חזקת טמא שבו על ספק זה שוב אין כאן ספק אחר דאומרים ע"י חזקת טמא שהמקוה הי' אסורה דע"י תר"ל הוי ודאי משא"כ בס"ס שפיר י"ל דנשתמש חזקת איסור שבו בספק הראשון ושוב מהני הספק השני אולם לכאורה גוף דברי התוס' צ"ע שהרי בעירובין שם מוכח דבספק עירוב כשר אף בתר"ל דהא בתרומה ונטמאת הוי תר"ל דהרי טמאה לפניך וחזקת תחום ביתו אם לא דנימא דדוקא כמקוה דחסר ואתאי הוי תר"ל ועי' במהר"ם לובלין שם וראיתי במחנה אפרים פ"ג מה' אישות שתמה בזה ויעוין שעה"מ בפ"ה מהלכות תרומות מה שהשיג עליו בזה.
וכן ק"ל בדהתוס' ד' ל"ה שם בד"ה אמר ר"י וא"ת מאי קושי' דר"מ אדר"מ הא דלא אוקמי תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב וכו' והא עדיין יקשה דכיון דתר"ל כודאי משוינן לה א"כ בודאי אינו עירוב ואמאי הוי חמר גמל ונצטרך לומר דהתוס' ס"ל גם בזה בשיטה זו דדוקא היכא דאיכא סברא דחסר ואתאי אמרינן תר"ל ולפ"ז יהי' הכרח לשארי תי' שבתוס' דבכ"מ אמרינן תר"ל דבדרבנן אף תר"ל להקל מס' עירוב דכשר ולשי' הרמב"ם דס"ל דתר"ל הוי ספק א"ש אבל לשי' התוס' והרשב"א יקשה הא הוי תר"ל וכודאי משוינן ונראה דעד כאן לא מצינו בכה"ג תרתי לריעותא אלא במקוה דאין חזקת המקוה מועלת לגבי מקוה גופא דמאי נפ"מ להמקוה אם הוא חסר או לא ורק לטהר טמאים הוא בא מצרפינן להכי חזקת טמא לריעותא דחסר לפניך וכן בחבית דאין נפ"מ באו"ה לגבי היין אי הוי חומץ או יין רק בדין הפרשת תרומה דנגדו הוי חזקת טבל והוי תר"ל משא"כ היכא דאנו דנין על הנידון גופא כמו בתרומה ונטמאת דהספק אי הוי התרומה טמאה באותה שעה אי היתה מותרת לכהן ואי כהן טמא אכלה אינו במיתה וגם לענין טומאה נפ"מ מדרבנן דאוכל מטמא אוכל ולענין זה מוקמינן התרומה בחזקת טהרה דמעיקרא דעדיף מחזקה דהשתא וממילא טהורה היא בודאי לענין זה וכיון דהוחזקה בחזקה זו לאותו דבר אף כאשר המקרה הרכיבה לדון נגד חזקת תחום ביתו מ"מ אאפ"ל עוד דהוי ודאי טמאה משום דהוי תר"ל כיון דלגבי עצמה טהורה היא וכיו"ב כ' הריטב"א גבי שליא בבית דלא מוקמינן הטהרות בחזקתן וכ"כ בריש נדה וניהו דהתוס' לא ס"ל כן כנראה מדבריהם בחולין די"א שכ' לדון חזקת טמא אף דחזקה על הפרה גופא כבר הוחזקה ולעיל כתבתי לצדד דהתוס' הוא לפי ההו"א אי רובא וחזקה לא הוי בירור] היינו דעכ"פ בשעה שאנו דנין לטהר את הטמא הוי ספק ולא מהני אותה חזקה להחזיקה בתורת ודאי וכן אזלא שי' התוס' בערובין שכ' לדון חזקת תחום ביתו אף דהספק הוא על התרומה דלא כה"ר שניאור המובא בריטב"א לערובין שם אבל לענין תרתי לריעותא למשוי ודאי שמא אי אפשר כיון דהתרומה בפני עצמה ודאי טהורה משום חזקה דמעיקרא והוי תרתי דסתרי דהתרומה בעצמה ודאי טהורה ולענין עירוב אמרינן שהיא ודאי טמאה ואף דמצינו בשני שבילין דמוקמינן כל חד וחד על חזקתו אבל בגוף אחד ל"א תרתי דסתרי ולהכי הוי ספק.
ובזה י"ל בכתובות ד' ט' שהקשו דלוקי בחזקת היתר לכהונה ותירצו דאיכא חזקת הגוף כנגדה שלא נבעלה והא הוי תר"ל דהרי בעולה לפניך וחזקת היתר לכהונה ולפי"ז י"ל דכיון דהוחזקה לבתולה ע"י חזקת הגוף לענין מאתים ומנה שוב אינו מצטרף חזקה דהשתא דהרי בעולה לפניך לתר"ל ובזה אפ"ל גם כן מה שהעיר הקצוה"ח בעדים שיפסלו למפרע לבלי להוציא ממון ע"י חזקה דהשתא דהרי פסולים לפניך בצירוף חזקת ממון כיון דהעדים באים להעיד גם להחזיק והוחזק חזקת כשרות שלהם שוב אינו מצטרף הרי פסולים לפניך לחזקת ממון ובזה י"ל ג"כ משה"ק הש"ש בש"ג ספ"ח דהא דתנן ס"פ מי שאחזו דאי הגט קודם למיתה ה"ז גט ואם המיתה קידם לגט אינו גט ואם אינו ידוע זהו שאמרו מגורשת ואינה מגורשת ובד' הר"ן שכתב ולא מוקמינן בחזקת חי כיון דמת לפניך דלוקמי בחזקת היתר ליבם דחזקת חי הרי מת לפניך וליהוי תר"ל ולמש"כ ח"ש כיון דבעת חלות הגט היו צריכין לדון אותה בחזקת א"א [ובלא"ה י"ל קושית הש"ש דחזקת אשת איש מתנגד לחזקת היתר ליבם משום דע"י חזקת א"א אנו דנין שלא ניתר חזקת א"א אף רגע אחד קודם חלות הגט ושלא מת מקודם ומש"כ הש"ש שם מתחלה משום דהתם איכא כנגדו חזקת א"א ולא נתגרשה משו"ה הוי ספק דבריו תמוהים דהרי אי אפ"ל דע"י חזקת א"א נאמר דמת מתחלה ולא נתגרשה דהא ע"י מיתה נפקע ג"כ איסור א"א ואם המיתה קודם לגט הרי נפקעה איסור אשת איש מקודם אלא דלהיפך ע"י חזקת א"ח צריכים להחזיק שחי ג"כ אח"כ עד שניתר האיסור ע"י הגט].
ובסברא זו יש לעמוד בדהתו"ס דקדושין ד' ע"ט בד"ה קידשה דבקידשה אביה לחוד מצרפינן חזקת פנוי' לחזקת הרי בוגרת לפניך יעו"ש דלפי הנראה כונתם משום תרתי לריעותא. ובמק"א כ' לפרש מש"כ התוס' שם דלא מוקמינן בחזקת פנויה משום דבין כך ובין כך הרי היא א"א והרי א"א לפניך אף דבכל מקום מוקמינן אחזקה כמו בגבינות וכיו"ב דהשתא הוא דנטרפה וה"נ נימא דהשתא נתקדשה ומוקמי לה בחזקת פנוי' עד זמן האחרון אולם נראה בכונתם דכיון דבשעתה לא הועילה חזקת פנוי' כלום לגבי חזקת נערות דמוקמינן לה בחזקתה אלא אחר שבגרה והרי היא בוגרת לפניך מהני חזקת פנוי' למשוי תר"ל ועכשיו הרי א"א ול"ש בה חזקת פנוי' ודוקא בשארי החזקות המועילים בשעתה מהני אח"כ לומר שלא נשתנה עד זמן האחרון, עכ"פ מבואר לכאורה מדהתו"ס דמצרפינן חזקה דהשתא דהרי בוגרת לפניך לחזקת פנוי' אף דחזקת נערות נידונית לגבי עצמה לשארי דברים ומדהתוס' בחולין ד"י ובריש נדה שהקשו בחסר הנגע דליהוי תר"ל הרי חסר לפניך וחזקת טהרה ילה"ע ג"כ דהא יש דינים על הבית יי"ל דבהסגר ראשון ושני בטרם הוחלט עיקר הנפ"מ לענין הנוגע אך לשי' התוס' לפי הך תירוץ שאינם מחלקים בין חסר ואתאי י"ל כנ"ל.
יא
עוד אפ"ל בישוב קושי' המחנ"א בספק עירוב דהא הוי תר"ל לשיטה זו שאינם מחלקין בין חסר ואתאי אי לאו דלפי מה דמשני רבא התם תרי חזקה לקולא והכא חדא חזקה וכמו שפרש"י שם דבנגע בא' בלילה גם בתרי ותרי טהור משום דאיכא תרי חזקי ויעוין בריטב"א שם שכתב דלהכי פירש"י כן דאל"כ גם חדא חזקה סגי ולמה מחמיר ר"מ בספק עירוב ולפי"ז פלוגתא דר"מ ור"י גם לרבא בתרי ותרי מיירי וי"ל דהא דר"י ס"ל בספק עירוב כשר אף דרבה ור"י סתמא אמרו לכו"ע דתרי ותרי לא מוקמינן על חזקתו וכ"מ מדהתוס' שם ל"ו בד"ה הכא שהקשו מכתובות ומאי קושי' הא קיי"ל כר"י דספק עירוב כשר אלא הא דר"י ס"ל דספק עירוב כשר משום דס"ל תחומין דרבנן וספק דרבנן לקולא היכא דליכא חזקה ובתרי ותרי ל"ש לאוקמי אחזקה ואע"ג דבב' חזקות גם בתרי ותרי מהני והכא הא איכא חזקת תחום ביתו והרי טמא לפניך מ"מ כיון דחזקת תרומה מנגד לחזקת תחום ביתו שוב אין כאן אלא חזקה חדא דהרי טמא לפניך ובכה"ג גם לשינויא דרבא לא מהני ולר"מ דס"ל תחומין דאורייתא להכי מחמיר מספיקא אף דליכא כאן חזקה ולפי"ז שפיר משני רבא אליבא דר"י דשאני מקוה דהעמד טמא על חזקתו משא"כ בעירוב ואילה"ק עוד בעירוב דהא הוי תר"ל בכאן דחזקת תרומה מנגד לחזקת תחום ביתו ואין כאן אלא חזקה דהשתא והא חזקה חדא לא מהני להחמיר בספק דרבנן בתרי ותרי אולם כ"ז אינו לפי פרש"י שם דפי' דר"י ס"ל אוקי תרומה בחזקתו יעו"ש ולא זכיתי להבין מה דחקו לרש"י ז"ל לפרש וליכנס בפירצה דחוקה דבהא פליגי דהא בפשיטות י"ל דפליגי לטעמייהו דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא וכמו שפירש"י שם דלר"מ הו"ל ספק דאורייתא לר"י ס"ל תחומין דרבנן, והנה התוס' שם בד"ה אמר ר"י כו' דניחא לי' לשנויי אפילו אי סבר ר"מ תחומין דרבנן כו' מש"ה מוקי מתני בב' כיתי עדים דל"ש למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקע לה מחזקתה ביאור דבריהם צ"ל דאף דגם בתרי ותרי הוי ספיקו להקל דהו"ל ספק דדבריהם מ"מ לפי מש"כ התוס' בכתובות ד' כ"ו דלהכי לא מוקמינן בחזקת טהרה דתרומה לפי דהשתא הוי ודאי טמאה ינראה דס"ל דדוקא בחזקה דאיתרע לא מוקמינן אבל חזקת תחום ביתו דלא איתרע מוקמינן גם בתרי ותרי ולדבריהם צ"ל דר"י ס"ל דאף בכה"ג מוקמינן בחזקתו אבל לא אבין דהא ר"מ ס"ל גם במקוה דהוי נגד חזקת טמא ספק דדבריהם להקל א"כ גם נגד חזקת תחום ביתו הו"ל להקל בספק עירוב ואף דהוי תר"ל מ"מ הא תר"ל לא חמירא מחזקה חדא שאין חזקה אחרת מנגדתו דבתר"ל פליגי ר"ש ורבנן וחדא חזקה לכו"ע מהני א"כ אי במקוה שלא נמדדה מקיל ר"מ מכש"כ בתר"ל וצ"ע.
יב
ומש"כ כת"ר לצדד עוד ולהוכיח דשי' התוס' דס"ס מהני במקום חזקת איסור מקושיתם מב"ק די"א ד"ה דקא מטהרת ודברי הש"מ שם ומדהתוס' חולין ד' כ"ח בדברי הר"ש שם ומדהתו"ס כתובות דף ט' דמוציאין ממון בס"ס מבואר דס"ס מהני נגד חזקת [איסור] עכת"ד ועי' בתשו' רעק"א סוס"י קס"ז שהרגיש מזה, והנה בדבור התוס' בב"ק ד' י"א לכאורה יש להעיר אף א"נ דס"ס מהני נגד חז"א מ"מ יקשה תירוצם שכתבו דהוי ס"ס דסתרי אהדדי ונראה דמחמירים ביום ט"ו ויום מ"א והא יום מ"א אפשר להיות ניתר עפ"י ספק אחד משום דחזקת טהרה מסייעתו דהא בראשון כיון דא"א לפה"ק בלא דם וא"כ הרי היא טמאה נדה בלא"ה אלא דנפ"מ אם ראתה דם ו' ימים מקודם היתה טובלת לערב וכמש"כ הגרע"א בת' סי' קנ"ח ובכה"ג אין כאן חזקת טהרה דטמאה היא אבל ביום מ"א דטהורה היא משום דם טהור וניהו דיצאה מקצת שליא ואיתרע בתחילתו אבל על גוף טהרת הדם טוהר לא איתרע והיתה בחזקת טהורה ודאית ואפשר דבכה"ג אין זה איתרע ועוד הא גם חזקה דאיתרע מהני מה"ת וא"כ לענין דסתרי אהדדי בדין שניזיל בתר של תורה וגם לספק אי יצא רובו בראשון חזקת מעוברת מסייעתו [כמש"כ התוס' בב"מ דף ק'] לטהר ביום מ"א וא"כ בדין הוא שנטהרו ביום מ"א דניתר בספק אחד ולטמא ביום ט"ו דחזקת טומאה מסייעתו ועיין בתוס' נדה ד' כ"ז ובמהרש"א ובמהרש"ל שם שכ' כיון דא"א להתיר מספק אחד אלא ע"י ס"ס ובספק השני סתרי אהדדי ע"כ אזלינן בתרווייהו לחומרא וגם שם יקשה דביום מ"א נתיר מספק אחד שמא נקיבה היא וחזקת טהרה מסייעתו ולא יצטרך לס"ס וספק זה לא איתרע כלל ולא יסתרו אהדדי כיון דביום ח' א"א להתיר משום ספק שמא זכר הוא כיון דחזקת טומאה מנגדתו ונראה דלהכי לא מהני החזקות לטהר אח"כ ולהמשיך ימי טוהר כיון דהספק נולד בהתחלת לידה והתחלת ימי טוהר ביום א' אי הוי זכר או נקבה ואז לא הי' חזקת טהרה דבעצם לידה טמאה היא בין זכר ובין נקבה ואיזה חזקה נחזיק בה בתחלת הלידה דנימא דילדה זכר או נקבה דבין כך ובין כך תהוי טמאה לידה בדינים מחולקים ואם נדון מצד חזקה א"כ ביום ח' כיון שהיא בחזקת טומאה הרי אנו מחזיקים שנקיבה ילדה ומה"ט גופא ראוי לתת לה ימי טוהר דנקבה אלא כיון שהספק נולד מתחלה לא תועיל עוד החזקה הבאה אח"כ אשר הטומאה גוררת אחרי' טהרה ואיך נימא שהיא בחזקת טמאה שתמשיך אחריה טהרה ארוכה וע"כ אנו דנין על שעת לידת הספק ואם בעצם תחלת הספק אין חזקה שוב אין לדון על הדינים המסתעפים אח"כ מזה ואזלינן בזה בעת לידת הספק ולפי"ז גם אי נימא דס"ס לא מהני במקום חזקת איסור שפיר הקשו התוס' בב"ק דתהי' טהורה ביום ט"ו מס"ס דילמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפילו לא יצא דילמא הוא זכר ואי"ל דהיא בחזקת טמאה היינו להכריע שילדה נקיבה להמשיך לה ימי טומאה מה שתמשיך אח"כ טהרה ג"כ כיון דבשעת הלידה אין חזקה כלל להכריע שילדה זכר או נקיבה וכמ"כ בספק אם יצא ראשו או רובו אי"ל דמשום חזקת טומאה נחזוק שלא יצא ילוד ביום הראשון דאדרבה הא בשעת לידה אם היה לנו חזקת טומאה זו היינו מחזיקים שילדה ביום הראשון וע"כ כיון דשעת לידה גופא אין לנו חזקה המכרעת את הספק וחזקת טומאה של עכשיו לא הי' אז אין לדון משום חזקה זו אלא שיש לדון להחזיק בתחלת יציאת השליא בחזקת מעוברת שלא ילדה וחזקה זו נולדה בשעתה ומה"ט לא נטהר ביום ט"ו מס"ס וחזקה זו מתנגד לספק א' אם יצא ראשו או רובו או לא אך חזקה זו לא ברירא כ"כ ועיין בחי' רעק"א יו"ד סי' ט"ז וגם איתרע טובא ע"י יציאת השליא גם לפמש"כ דמיירי דכיון דא"א לפה"ק בלא דם א"כ הרי היא טמאה בין כך ובין כך ע"י יציאת השליא שוב רמינן עלה טומאת לידה ג"כ, עכ"פ משום חזקת טומאה אין לנו לטמאה ביום ט"ו כמש"כ.
יג
אולם לבד זה נראה דאין ראי' מכל הני עפימ"ש הריב"ש בסי' שע"ב הובא בש"מ לכתובות ד' ט' דמה שהוא בטבע גם מיעוט מצטרף לספק השקול והוי רוב וכמבואר בחולין ד' ע"ז במבכרת שליא ישליכנה לכלבים דכל היולדת מחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות דבר שאינו קדיש בבכורה וכה"ג ביבמות ס"ז וכ"כ התוס' בבכורות ד' ט' וכה"ג ביבמות ד' קי"ט וכן מבואר בדהתו"ס בנדה ד' י"ח גבי שליא גופא והבית מאיר בתשו' י"ג כתב דדהתו"ס בנדה הוא ג"כ משום דהוי בטבע כמ"ש הריב"ש יעו"ש כיון דהוי כרוב ע"כ מהני אף נגד חזקה דטעם הרשב"א דס"ל דס"ס מהני במקום חז"א הוא מטעם דס"ל דס"ס מהני מטעם רובא וה"נ מצטרף לרובא שלא יצא רוב נקבה ביום הראשון ויש רוב לטהר ביום ט"ו ומתורץ בזה ג"כ קושי' הש"ש והגאון רעק"א דמאי מייתי משליא שיצתה מקצתה דאסורה באכילה דשאני התם דלא מהני ס"ם נגד חזקת שאינה זבוחה [וע"פ דהתוס' בב"מ ד' ק' י"ל משום דחזקת מעוברת כנגדה וע"כ בדין שתועיל ס"ס] ולפמש"כ א"ש דעכ"פ מסייע הס"ס מכח רוב דלא הוי לידה במקצת שליא זו ורוב מהני נגד חזקה וכן נראה בכונת התוס' בחולין ד' כ"ח משום דהוי רוב צדדים להיתר ומהני גם נגד חזקה (וכבר הרגיש בדהתוס' הנ"ל הגרעק"א ובתשו' חמדת שלמה ס' כ"ד כתב הנתיבות דלאו משום סרס הוא דאין בזה שום כלל מכללי הס"ס אלא לפי שאין ריעותא ברורה לפנינו יעו"ש] וביותר למש"כ השי"מ בכתובות ד' ט' שם דכל דהספיקות להיתר הם מטעם אחד הוי כרוב יעו"ש ובש"ש שמעתתא א' פי"ח וע"כ הוי כרוב שלא נשתייר רובא שלא נשחט ולהכי מהני גם נגד חזקת איסור ומ"מ צ"ל דניהו דס"ס יוכל להצטרף לרוב כנידון הריב"ש או כמש"כ השי"מ מ"מ לא הוי רוב גמור דאל"כ מאי הקשו התוס' בב"ק שם בד"ה דאין במאי קא מיירי אי ברה"י אפילו בס"ס נמי טמא ואי ברה"ר אפילו בספק אחד נמי טהור והא רוב מהני אפילו ברה"י כמבואר בתוספתא פ"ה דטהרות המובא בר"ש שם ובכתובות ד' ט"ו ובנדה ד' י"ח בנמצא הלך אחר הרוב ואפשר דלא הוי רק כרובא דליתא קמן ובשו"ת שאגת ארי' החדשות מסתפק ברובא דליתא קמן אי מהני ברה"י [ותמהני שם בדבריו שמקשה בכתובות ד' ט"ו דמדייק דקבוע כמע"מ מט' צפרדעים ושרץ א' דילמא שאני טומאה דס"ס לא מהני וע"כ גם רוב לא מהני ולאו משום דקבוע כמע"מ דמי יעוי"ש והלא ברייתא ערוכה היא בתוספתא פ"ו דטהרות ובנמצא הלך אחר הרוב אלמא דרובא מהני אף ברה"י ועי' בתשו' רעק"א החדשות סי' ק"ח ודבריו שם צ"ע] אולם מחולין ד' ט' במי חטאת שהניח מכוסה ובא ומצא מגולה טהור דאיכא למתלי באדם טהור ובשרצים ואף דאיכא למתלי ג"כ בתר טמא אזלינן בתר רובא ומבואר דאף ברובא דליתא קמן מטהרינן ברה"י ואפשר משום דבמי חטאת הוא רק מעלה בעלמא וכ"נ מפיה"מ להרמב"ם בפרה פי"א לפי שרוב אנשים אינם טהורים לחטאת ולא מטמאים גמורים ואפשר דדמי לספק ביאה כמש"כ התוס' בפסחים ד' ט' וידוקדק בזה לשון הרמב"ם בפ"ט מה' פרה ה' ט"ו מפני שיש כאן ב' ספיקות יעו"ש מבואר דמטהר משום ס"ם והא ברה"י לא מהני ס"ס ומש"כ התוס' בריש חולין ד' ב' ד"ה דליתא דרוב פעמים לא יוכל להזהר וע"כ טמא אף ברה"ר הוא דוקא ברה"ר דלשי' הרמב"ם טהור מדינא ככל הספקות וגם לשי' התוס' דוקא היכא דליכא חזקה טהור ברה"ר אבל היכא דחזקת טומאה מנגדתו טמא וה"ה רובא דעדיף מחזקה אבל ברה"י דגזיה"כ הוא דטמא אף נגד חזקת טהרה ה"ה נגד רובא דליתא קמן ולפי"ז י"ל דס"ס הוא כמו רובא דליתא קמן וע"כ טמא ברה"י אבל במקום חזקת איסור מהני הך ס"ס דגם רובא דליתא קמן מהני.
אולם גם א"נ דרובא דליתא קמן מהני לטהר ברה"י כמו שנראה פשטות הך שמעתא דצליחית בחולין שם מ"מ יש לחלק דדוקא לענין איסור מהני ס"ס בטבע כמש"כ הריב"ש אי מטעם אחר כמ"ש השי"מ נגד החזקה דהספיקות מצטרפין זל"ז ובפרט לד' הש"ך דג' ספיקות מהני והחזקה אינה פועלת נגד הס"ס רק למשוי ספק אבל בספק טומאה ברה"י דגזיה"כ דספיקו כודאי ואפילו כמה ספיקות א"כ א"א שיצטרפו הספיקות כיון דכל ספק כודאי ועי' בתוס' פסחים ד"ט בד"ה ספק מבואר דלא מהני ס"ס ברה"ר אע"ג דהתם הוי כרוב צדדים ורק בספק הרגיל דהוי קרוב לודאי [ועי' בפרמ"ג סי' כ"ג בש"ד ס"ק א' עדהר"ם בפט"ז מהל' כלים בטבלא של חרס שהקשה דהא ס"ס לא מהני ברה"י והתם הוי רוב צדדים ואפ"ל כיון דא"א לצמצם הו"ל כדבר שאין בד"ל דספיקו טהור גם מדברי התוס' דכתיבות ד"ט דס"ס מוציאין ממון שהביא מהר"י בן לב כבר השיב עליו הש"ך בס' ת"כ ומה שתמה ע"ז הש"ש ש"א פכ"ג דניהו דמצד ספק רצון לא יוכל להפסידה כיון דסוף סוף מותרת לו אבל מספק דלאו תחתיו יוכל להפסידה ועוד מאי מייתי ראי' מדאית לה כתובה מנה דהתם שפיר מהני ס"ס מטעם דמותרת לו יעו"ש המעין בדהתו"ס שם יראה שזה באמת תירוצם לפי פי' הש"ך דלא חשיב ס"ס בכה"ג משום דספק אינם לא חשוב ספק כה"ג דאימר קודם שנתארסה נאנסה והש"ש בפי"ט נדחק בכונת תירוצם יעו"ש ובאמת ארש בפשיטות דכיון דאיכא ספק דקודם שנתארסה נאנסה דמפסידה כתובתה ואין זה שייך למה שמותרת לו פ"כ מפסדת כתובתה דבס"ס אין מוציאין ממון
יד
ובעיקר הדבר אם יש לסמוך על הוראת השבו"י ועל דבר מנהג השפשוף והחיכוך אשר דרש כת"ר הנה פה הי' מנהג השפשוף והחיכוך ואף שכבר צוחו על זה גדולי ההוראה הברית אברהם והחת"ס אך הגאון מוהר"ש קלוגער מצדד בזכות המנהג ולפי הנראה הי' יסוד המנהג בספק פגימה כנידון השבו"י ולא רצ לסמוך בזה על הוראתו על כן הוסיפו להחמיר בשפשוף וחיכוך והי' זה לסניף להקל שדבר זה מוכיח שלא הי' פגימה כלל ומקיימים חזקת הסכין וכן ראיתי בכמה מספרי המחברים שמקילים בספק פגימה שעוברת ע"י שפשוף וחלוק הזרוע אולם בהמשך הזמן נתקלקל הדבר עד כי ע"י השפשוף והחיכוך הקילו גם בודאי פגימה והתקנה להחמיר בספק פגימה הי' לקלקלה ועל כן עמדנו על זה מכבר ובאספת גדולי הרבנים דקהלתנו הוחלט לבטל את המנהג הרע והוסכם להקל בשעת הדחק על הוראת השבו"י בספק פגימה וחתך במפרקת שיש לצדד דאיכא חזקת סכין כנגד חזקת איסור ומהני הס"ס ובפרט למש"כ לצדד בשי' הרמב"ם