אור ברסלב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן א

הרמב"ם בפ"א מהל' פסולי המוקדשין הל' א' כתב כל הפסולין לעבודה מיתרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפילו ק"ק חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה ואע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר ע"ב. והשמיט מאי דמשני בריש חולין ד"ג כגון דאיטמי בשרץ איבע"א כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. גם בגמרא שם מבואר במוקדשין אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה והרמב"ם סתם ולא הצריך שיאמר ברי לי, והנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ד' כתב לתרץ דס"ל להרמב"ם דדברי רבה בר עולא נדחים מהלכה דיל"ד דרב"ע דס"ל דחולין שנעשה על טהרת הקדש כקדש דמי ולמה בחולין שנעשה על טה"ק שוחט לכתחילה ורש"י הרגיש בזה וחילק דבחולין שנעשה עטה"ק אין חייב ליזהר אלא מדרבנן מכל טומאה הפוסלת ובמוקדשין כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כו' גזרו רבנן לכתחלה.

ולפ"ז לפמש"כ התוס' בד"ה שמא דאע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חה"ק מכשירתו א"נ כגון שהעבירה בנהר ובשעת שחיטה משקה טופח עליה ואי נימא כתירוץ השני א"כ רוב קדשים שלא העבירו בנהר מותר לטמא לכתחילה לשחוט, א"כ גם בקדשים ברוב הקדשים הא שוחט לבתחילה והו"ל למיתני לשון לכתחילה, ועכצ"ל כתירוץ הראשין שבתוס' משום דחה"ק מכשירתו ועל כן לא משכח"ל בכל הקדשים שישחוט טמא לכתחילה וא"כ קשה לרבה בר עולא מה בין קדשים לחולין שנעשו על טהרת הקדש והלא בחולין שנעשה על מה"ק אף שאזהרת טומאתן היא מדרבנן מ"מ הטומאה עצמה היא דאורייתא שהרי דם שחיטת חולין ודאי מכשיר ובקדשים ממש אף שאזהרת טומאתן היא מדאורייתא מ"מ הטומאה עצמה היא מדרבנן שהרי חה"ק אאמד"ר וא"כ מה בין חולין שנעשה על טה"ק לקדשים ממש ולמה בזה מותר לכתחילה ובזה אסור וצ"ל דרבה ב"ע ס"ל חה"ק דאורייתא ולהכי מחמיר אפילו בדיעבד שיאמר ברי לי, אבל הר"מ לשיטתו דס"ל חבה"ק אאמד"ר ולהכי בדיעבד מותר ואף שבזה מחמיר יותר מרבה בר עולא דלרבה בדבר שהוא מדרבנן מותר לכתחילה, ולהרמב"ם אסור לכתחילה משום דזה מוכח מלשון המשנה דקתני כל הפסולין לשון דיעבד מכלל דבכל הקדשים טמא לכתחילה לא אבל להחמיר אפילו בדיעבד אם אינו אומר ברי לי שזה אינו מפורש במשנה רק בדברי רבה ב"ע בזה אמרינן דרב"ע לשיטתו דס"ל דחה"ק דאורייתא אבל להרמב"ם שפסק דחה"ק מדרבנן מותר בדיעבד זהו תיד הנוב"י ותמיהני על יסוד ד' הנוב"י דמשוה סומאת קדשים שא"א מדרבנן משום דחבת הקדש מכשירתו לחולין שנעשה על טהרת הקדש שאזהרת טומאתן א"א מדרבנן ובאמת חילוק גדול יש ביניהם דדוקא בחולין שנעשה על טה"ק דחיוב שמירה והבדלה אאמד"ר לא חש להוסיף גדרים מספק שמא יגע משא"כ בקדשים אם יטמא בטומאה דרבנן הרי מביא קדשים לבית הפסול ובא לידי נותר ולידי הפסד קדשים.

ומבואר בירושלמי שלהי פסחים דפסח אחר חצות מטמא את הידים משים היסח הדעת דלפי שאסור באכילה אחר חצות הא מסיח דעתו ומבואר בפסחים דל"ד דשתילי תרומה ששתלן דמותרים מלטמא ואסורים באכילה משום היסה"ד ופירש"י שם דלפי בשעה שנטמאו הסיח דעתו משמירתן וא"כ ע"י טומאה דרבנן הרי בא הקדשים לידי פסול דבר תורה ולהכי מחשש שלא יבוא קדשים לידי פסול תורה חשו לכתחילה שלא ישחוט הטמא שמא יגע בבשר ולא מצד שיעבור על איסור דמשמרת תרומותי על ידי נגיעה רק לפי שיבוא קדשים לידי פסול משא"כ בחולין שנעשה על טה"ק שחיוב אזהרתו אאמד"ר ועי"ז לא יבוא לידי שום פסול דל"ש פסול בחולין רק שלא יהי' לו דין חולין שנעשה על טה"ק לא חשו חכמים וא"ש לרבה בר עולא אף א"נ דחה"ק אאמד"ר מ"מ אין לטמא לשחוט בקדשים שמא יגע בבשר וצ"ל לפ"ז הא דמחמיר בדיעבד שיאמר ברי לי שלא נגעתי אף דחה"ק אאמד"ר וספק דרבנן להקל לפמש"כ התוס' בד"ה דליתא קמן משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ובכה"ג דלא הוי ספק השקול החמירו גם בדרבנן ונדפס הערה זו מצאתי בתוך הגהות אבי זקני הגאון מו"ה משה ארי' ליב זצ"ל על הנוב"י].

בו והנה בריש חולין שם בתוד"ה ובמוקדשין כתבו אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחי' חיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה הוי כחי' אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בפרק העור והרוטב דהשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות עכ"ל. והמפרשים נתקשו בזה לתי' הראשון דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס דא"כ מאי מקשה התם האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל כו' דהא בעודה מפרכסת אינה מקבלת הטומאה ושלא נגע אחר הפירכוס בברי לי שלא נגע סגי ועו"ק דהא התירוץ השני דמפרכסת מטמא טומאת אוכלין היא ברייתא מפורשת ולמה הצריכו לדחוק בתירוצם הראשון שמא יגע אחר הפרכוס דהא גם בשעה שהיא מפרכסת מטמא טו"א דהא בודאי אפילו במוקדשין דכל כמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר כמבואר בדפ"א מ"מ לא גרע מבהמה טמאה דאסורה באכילה כיון דשם שחיטה עלה בטהורה מטמא טומאת אוכלין, ונראה עפ"י המבואר בדרש"י.

דקכ"א בד"ה השוחט דכיון דישראל בטהורה משוי לה אוכלא בעודה מפרכסת כו' והא דאמרינן אסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדרבנן עכ"ל והיינו כיון דמן התורה מותרת באכילה קודם שתצא נפשה הוי אוכל ולפ"ז למפש"כ התוס' בדע"ג בד"ה הוכשרו בתוך הדבור בתירוצם וי"ל משום דמדאורייתא לא מכשרה שחיטה אפילו לר"ש כדאמר בפ' השוחט עשאוה כהכשר מום מדרבנן וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהני לה הכשר שחיטה דאאמד"ר יעוי"ש ומבואר מדהתוס' דאע"ג דמדאורייתא מותרת באכילה משום כיון דההכשר אאמד"ר ומדרבנן אסור באכילה לא הוי הכשר ומה"ט יש לדון ג"כ בקדשים דדם קדשים אינו מכשיר ורק דחבת הקדש מכשירתו כמש"כ התוס' בריש חולין בד"ה שמא וכיון דחה"ק אאמד"ר ומדאורייתא לא הוי הכשר כלל ומדרבנן אסורה באכילה עד שתצא נפשה א"כ לא הוי הכשר כלל דאי ניזל בתר דאורייתא חה"ק אינו מכשיר ואי ניזיל בתר דרבנן הא מדרבנן בכל שחיטת טהורה אסורה באכילה עד שתצא נפשה ואע"ג דבקדשים בלא זה אמרינן בחולין דפ"א דעל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר מ"מ הא בחולין ניתר מיד וחשוב אוכל משא"כ בזה דגם בחולין אסורה מדרבנן וההכשר א"א מדרבנן ואין לחלק משום דבאבר אסור לעולם מדרבנן משא"כ בעד שתצא נפשה דאח"כ מיתרת גם מדרבנן דמ"מ בשעה שהיא מפרכסת אסורה מדרבנן וכיון דההכשר אאמד"ר דמי לאבר כמש"כ התוס' בדע"ג] ולהכי תירצו התוס' בתירוצם הראשון דחיישינן שמא יגע אחר הפירכוס ואזלי לפי תירוצם הראשון בתוד"ה שמא דמשום חיבת הקודש מכשירתו ובתירוצם השני שתירצו דמפרכסת מטמא טומאת אוכלין קאי לפי תירוצם השני שם או שהעבירה בנהר ופדיין משקה טופח עליה דבכהאי גוונא הוי ההכשר מן התורה וממילא דמפרכסת מטמא טומאת אוכלין משום דעד שתצא נפשה אאמד"ר, וכל זה במוקדשין דדם קדשים אינו מכשיר אבל בחולין שנעשו על טה"ק דדמו מכשיר מן התורה ודאי דמפרכסת מטמא טומאת אוכלין מן התורה א"כ י"ל דהא דמקשי האי טמא דאיטמי במאי כו' קאי בחולין שנעשו על טה"ק דאזיל ומטמא לבשר אפילו בשעה שהיא מפרכסת ומיושב בזה מאי דמקשה התוס' בד"ה כגון דבדק קרומית של קנה דהא בעינן כלי דהא בחולין שנעשה על טה"ק לא בעי כלי.

ובתוס' בד"ה דליתא קמן דנישיילי' כתבו ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר בפסחים די"ט והי' לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יוכל ליזהר מליגע ואי איירי בבמה א"ש עכ"ל, ולכאורה קשה לפמש"כ התוס' בד"ה ובמוקדשין דמפרכסת הרי היא כחי' רק דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס וא"כ מאי תירצו דרוב פעמים לא יכלו ליזהר מליגע דזה שייך רק בשפה ששוחט אי אפשר להזהר אבל הא בשעה ששוחט והיא מפרכסת אינה מקבלת טומאה רק דחיישינן שמא יגע אחר הפירכוס ובזה הא יכול להזהר שפיר דהוי רק ס"ט ברה"ר וצ"ל בתירוצם זה אזלי לפי מה שתירצו דמקבל טומאת אוכלין בשעה שהיא מפרכסת משום דמיירי שהעבירה בנהר ופדיין משקה טופח עליה דהוי הכשר מן התורה ולתירוצם הראשין דחיישינן שמא יגע אחר פרכוס תירצו דאיירי בבמה ולפ"ז שלשה דבורי התוס' בד"ה במוקדשין ובד"ה שמא ובד"ה דליתא שתירצו בכל אחד שני תירוצים תלוים זה בזה דלתירוץ התוס' דחה"ק מכשיר ואאמד"ר ממילא דבשעה שמפרכסת אינה מקבלת טומאה וצ"ל דחישינן שמא יגע אחר פירכוס ובזה אפשר להזהר וצ"ל דמיירי בבמה ולתו' השני שהעבירה בנהר ועדיין טופח עליה והוי הכשר דבר תורה ממילא מקבלת טומאת אוכלין בשעה שהיא מפרכסת ממילא דלא דמי לשארי ס"ט ברה"ר דרוב פעמים לא יכול להזהר, והרמב"ם שכתב סתם בטמא לא ישחוט ולא פירש באופן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה ופסק דחה"ק אינו מכשיר אלא מדרבנן וממילא דבשעה שהיא מפרכסת אינה מקבלת טומאה כמשנ"ת א"כ הא דלא ישחוט לכתחילה הוא רק גזירה שמא יגע אחר הפרכוס ויכול להזהר שלא יגע א"כ בעזרה הוי ספק טומאה ברה"ר ולהכי השמיט שיאמר ברי לי דגם בלא ברי לי כיון דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור וגם הבשר טהור ולא חיישינן מטומאת סכין בעת השחיטה הא אינה מקבלת טומאה לפי שהיא מפרכסת ושמא יגע אחר השחיטה הא הוי ס"ט ברה"ר דספיקו טהור וע"כ השמיט אוקימתא דנגע בשרץ או דבדק קרומיות של קנה וא"ש

ג

והנה הרמב"ן בריש חולין תירץ דאף דעזרה רה"ר היא וס"ט ברה"ר טהור מ"מ בקדשים דבעינן שימור משמרת תרומותי בעינן ודאי שמור וז"ל הריטב"א עוד תירצו דשאני ספק דגבי שמירת קדשים דכיון דבעי למיעבד בהו שימור ואפילו היסה"ד פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבנו הרמב"ן ז"ל וזהו עיקר דהא ודאי בסכין אסורה ספק שקול הוי כו' עכ"ל ביאור הדברים נראה דבודאי כל דמספקא ליה להטמא שמא נגע בבשר הרי לא שמרו ונפסל בהיסה"ד ואפילו למ"ד היסה"ד פסול טומאה מ"מ הא מבואר בפסחים דל"ד בשלמא למ"ד היסה"ד פסול טומאה משום הכי טעון עיבור צורה אף דחטאת העוף נאכל בעזרה והוי ס"ט ברה"ר מ"מ נפסל בהיסה"ד כל שלא שמרו ויש להסתפק שמא נטמא אלא דהיכא דליתא קמן דנישיילי' א"כ הא יש להסתפק ששמרו השוחט הטמא וידע שלא נגע בבשר ואם שמרו הא אין חשש בדבר והוי רק ספק היסה"ד מ"מ לא שרינן בהו ספק שימור.

ולכאורה הי' נראה דזה אינו אלא למ"ד היסה"ד פסול הגוף ופסול מספק אבל למ"ד היסה"ד פסול טומאה ממילא ספק היסה"ד הוי כס"ט וברה"ר ספיקו טהור ויתישב בזה דהתוס' שהקשו קושיתם במה דמסיק דליתא קמן דנשיילי' דמשמע שאם אין אחרים רואים וליתא קמן דנשיילי' אפילו בדיעבד אסור והלא עזרה רה"ר היא אבל לא הקשו בתחלת דברי רבא ב"ע דקאמר אם שחט ואמר ברי לי דמאי איריא ברי לי אפילו אם נסתפק הטמא בדבר מותר משום ס"ט ברה"ר והנוב"י הרגיש מזה ומה שתי' לפי שיכול לברר אותו מספק אינו מספיק דהא אם אמר הטמא שהוא מסופק וא"א לבררו מותר ולמש"כ א"ש דבאם הטמא מסופק אם נגע בכה"ג פסיל משום היסה"ד דלא הוי שימור כיון דמספק"ל אם נגע אבל היכא דליתא קמן דנישיילי' בזה כיון דהו"ל ספק שמא שמר כראוי י"ל דס"ל להתוס' דלמדס"ל פסול טומאה הוי ספק טומאה אבל מסתימת ד' הרמב"ן והריטב"א נראה דס"ל דלא שרינן ספק שימור לכו"ע אף למ"ד דהו"ל פסול טומאה משום דכיון דנפסל מצד עשה דמשמרת תרומותי הוי ככל ספק איסור דאזלינן לחומרא ואין בזה חילוק רשויות.

אולם נראה דאפילו למ"ד היסה"ד פסול הגוף הוא שאם יבוא אליהו ויטהרנו אין שומעים לו מ"מ באלו שאינם ראוים לקבלת טומאה כמו בעלי חיים או פירות שלא הוכשרו שא"א שיקבלו טומאה והרי הם משומרים ועומדים מקבלת טומאה ול"ש בהו פסול היסח הדעת וכן מבואר בכריתות דכ"ו אימת אינה משתמרת אם מעיקרא חיה היא ובפרש"י שם, ולפ"ז בשחיטת קדשים דדם קדשים אינו מכשיר וחיבת הקדש מכשירתו וחה"ק אאמד"ר א"כ מדאורייתא הרי הם משומרים ואעפ"י דמדרבנן חה"ק מכשירתו ומקבל טומאה מ"מ הא מדאורייתא הוי שימור, ועי' בזבחים דצ"ט הא דאסח דעתי' מטמא מת ולא אסח דעתי' מטמא שרץ כו' מי איכא נטירותא לפלגא אין כו' לבי על הסל ולא על המגריפה כו' אמר רבא באומר שמרתיה מדבר הטמא ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כו' וע"ע בחגיגה ד"כ יעוי"ש, וה"נ הרי לא אסח דעתי' מטומאה דאורייתא שאי אפשר שתקבל והרי היא משומר לגבי דאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן ראוי לקבל טומאה לגבי דרבנן לא הוי שימור ויש בו פסול דמשמרת תרומותי מדרבנן.

ולפ"ז כיון דעיקר פסול דמשמרת תרומותי בכה"ג אאמד"ר ממילא אף דדין שימור הוי כשארי איסורין מ"מ הא גם בספק איסור מדרבנן אזלינן לקולא ולהכי כל זמן שלא אמר הטמא השוחט שמסופק הוא אם שמרו או באופן דליתא קמן דנשיילי' ואחרים לא ראו משחיטתו כשר בכה"ג והגמרא צ"ל שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה דבכה"ג הוי טומאה דאורייתא או דס"ל דחה"ק דאורייתא. אבל הרמב"ם שלא זכר שהעבירה הנהר וס"ל דחה"ק אאמד"ר שפיר השמיט הא דברי לי דספק דבריהם להקל וגם י"ל דלשי' הרמב"ם גם לכשהעבירה בנהר ומשקה טופח עליה ליכא טומאה מן התורה למש"כ הקצוה"ח בסי' ת"ו דלמש"כ הרמב"ם בפי"ד מהל' טו"ח בעינן בכל הכשר ניחותא דבעלים לא מהני הכשר לקבל טומאה רק בקדשים קלים לריוה"ג דהוי ממון בעלים ולהכי אמרו בפסחים די"ט ובחולין דל"ו בפרה של זבחי שלמים ולמש"כ המל"מ בפ"ד מהל' מעילה פסק הרמב"ם דלא כריוה"ג ולא משכח"ל טומאה כלל.

ועי' בארצות החיים סי' י"ז, אולם הא בזבחים ק"א אמרו מפני הטומאה נשרפה אע"ג דליכא בעלים ובמעשרות פ"י צבי שלקחו בכסף מע"ש שנטמא כו' אף למ"ד דמע"ש ממון גבוה וליכא בעלים ועי' סוכה דל"ה מפני שמכשירה ועי' בתשו' אבני הלואים סי' כ' וכן יקשה דא"כ בשר אשר יגע בכל טמא היכי משכח"ל אם נימא דשי' הרמב"ם דחה"ק אאמד"ר ודלא כריוה"ג, וראיתי שמתרצים לפמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' טומ"א הי"ב במשקין טמאים שנפלו על האוכלין דטמאים בין לרצון ובין שלא לרצון הבעלים ומשכח"ל במשקין טמאים. א"כ בהא דריש חולין דחיישינן שמא יגע הטמא בבשר ואאפ"ל שהעבירה בנהר ומשקה טמאה טופח עליה דא"כ הבשר טמא משום המשקה ובמשקין טהורים הא בעינן רצון הבעלים ולא משכח"ל טומאה מן התורה כיון דאין כאן בעלים רק משום חה"ק דאאמד"ר אולם אין דברי הקצוה"ח מוכרחים דאפשר דגם לשי' הרמב"ם הא דבעינן ניחותא דבעלים רק היכא דאית לי' בעלים משא"כ בדבר דלית לה בעלים סגי ניחותא דהעושה ועי' תוס' ב"מ ד"ל מאי דמחלקים בין שנעשית מאליו או על ידי עושה המלאכה יעוי"ש ואכמ"ל] ובאופן שאמר הטמא השוחט שמסופק הוא אם נגע ממילא דנפסל מצד שמירה לא הו"ל להרמב"ם לאשמעינן.

ד

ובמק"א עשיתי סמוכין לסברת הרמב"ן מריש נדה שנדחקו הראשונים במה שהחמירו מעל"ע שבנדה לקדשים ולתרומה ולא לחולין ואמרתי בזה עפמשה"ק הריטב"א שם במקוה מ"ט לא מוקמינן הטהרות בחזקתייהו וכן הקשה המהר"ם שם ותירצו כיון דהספק נולד באדם הטובל לא מהני חזקת הטהרות וכה"ג כ' הריטב"א בנדה די"ח בשליא בבית וכ"כ הריטב"א בעירובין דל"ו בשם הר"ר שניאור ובתו' שם מספקא להו מה"ט בחזקת תחום ביתו. ועי"ש בתוס' שכתבו דמוקמינן הטהרות בחזקתייהו וי"ל] והנה סברת הריטב"א יתכן שפיר במקוה כיון דלרבנן תרתי לריעותא כודאי והטובל בו ודאי טמא הוא ואיך יועיל החזקת טהרות שנגעו באדם טמא כיון דהטובל טמא בודאי וכן לר"ש דס"ל תולין מ"מ הא ס"ל דס"ט ברה"י ספק ולא מהני חזקת טהרה ולהכי לא מהני חזקה דטהרות ג"כ אבל במעל"ע שבנדה שאינו אלא ספק ולא הוכרע טומאתו מ"ט לא יהני חזקת טהרות והנה הא דהאשה טמאה למפרע אמרינן שם והלל כי אמרינן אוקמי אחזקה היכא דליכא ריעותא מגופא אבל אשה דאיכא ריעותא מגופא דעלולה לראות לא מוקמינן לה בחזקתה וכל זה בחזקת טהרה דאשה דהוה חזקה עשוי' להשתנות אבל חזקת טהרה דטהרות דלא איתרע מ"ט לא מוקמינן להו בחזקתייהו אולם למש"כ הרמב"ן דס"ט ברה"ר לא מהני לטהר בתרומה וקדשים דבעי שימור י"ל מכש"כ דחזקה לא מהני לטהר דהא בכל היסה"ד איכא חזקה וכל מקום שהניח התרומה הרי היא בחזקתה אלא דהתורה אמרה משמרת תרומותי דבעי שימור אבל חזקה גרידא לא הוי שימור להכי כל שבטהרות תרומה וקדשים מסופקים אם נגע בהם טמא או שנגע בהם ספק טמא הרי לא היו משומרים ולהכי כיון דאשה עלולה לראות ואיתרע חזקת טהרה דידה ובשעה שהיו הטהרות בידה יש מקום להסתפק מטומאה למפרע תו לא מצי מועיל חזקת טהרה דתרו"ק אבל בחולין ניהו דחזקת טהרה דאשה איתרע אבל חזקת טהרה דחולין לא איתרע ומוקמינן הטהרות בחזקתייהו וזהו החילוק שהחמירו בתרו"ק ולא בחולין, ומה שהחמירו גם בחולין שנעשה על טה"ק אף דנראה דפסול דהיסה"ד ליכא בחולין שנעשה על טה"ק מ"מ כיון דבקדשים החמירו משום ליתא דקדשים החמירו גם בחולין שנעשה על טה"ק.

ובזה יש להעיר בישוב ד' המהרי"ט שכ' דחזקה העשויה להשתנות דלא הוי חזקה ונסתייע מריש נדה מ"ט דב"ש והלל כו' דהיכא דאיכא ריעותא מגופא לא מוקמינן אחזקתה והשב שמעתתא תמה על זה דהא לחולין היא טהורה, ולמש"כ א"ש דאף דחזקת טהרה דאשה הוי חזקה עשוי' להשתנות ולא מהני חזקתה מ"מ הא בחולין מהני חזקת טהרות שאין עשוי' להשתנות ולהכי לחולין טהורה ולתרומה וקדשים דלא מהני חזקת טהרה החמירו למפרע [ומ"מ אין זה מספיק לתרץ ד' המהרי"ט דהרי מבואר בנדה דטומאת מעל"ע אינה מקולקלת למנינה ורק בכתם היא מקולקלת וכ"פ הרמב"ם א"כ הרי חזינן דמהני חזקת טהרה של האשה שאינה מקולקלת למנינה הרי דמהני חזקה העשוי' להשתנות ואכמ"ל] ולכאורה יש להעיר מעירובין דל"ו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בב' כיתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעו"י נטמאה ואחת אומרת משחשיכה ולר' יוסי מוקמינן בחזקת טהרה וכן לשינויא דרבא התם תרי חזקי לקולא והכא חדא חזקה לקולא ומטהר ר"מ בנגע אפילו בב' כיתי עדים אבל לר' יוסי מהני גם חדא חזקה וספק עירוב כשר בכה"ג ומבואר דמהני חזקת טהרה דתרומה, ולכאורה הי' נראה דשאני התם דלדברי העדים שנטמאה משחשיכה הרי אומרים שנשמרה בטהרה עד חשיכה והיתה מותרת באכילה ורק העדים המכחישים אומרים שנטמאה ביה"ש וממילא הוי רק ספק היסה"ד ומוקמינן לה בחזקת היתר ככל ספק איסור, אולם לפמש"כ מד' הריטב"א דאף היכא דליתא קמן דנישיילי' א"כ הוי ספק ששמרו השוחט והוי רק ספק היסה"ד מ"מ לא שרינן בהו ספק שימור מבואר מדבריהם דלא מוקמינן הבשר בחזקת היתר וטהרה וא"כ קשה מ"ט מוקמינן להתרומה בחזקת טהרה ויש לחלק דהתם אין אנו דנין אם התרומה מותר עכשיו דהא טמאה היא אלא שאנו דנין מתי נטמאה ומוקמינן לה בחזקת שלא נטמאה באותו שעה אבל אם אנו מסופקים עכשיו אם נטמאה הרי סוף סוף לא נשמרה מספק טמאה ולא מוקמינן לה בחזקת טהרה.

ובלא זה יש לומר לפי מה שכתב הר"ר אלחנן בחגיגה דכ"א דהיכא דנאבד ולא הי' בידו לא שייך פסול היסח הדעת ונסתייע לזה ממשנה דשקלים פ"ח וע"כ בעירובין שלא הי' בידו באותו שעה ל"ש פסול היסה"ד ומוקמינן בחזקת טהרה משא"כ בטמא השוחט שהוא בידו וכן בנדה דהא הטהרות בידי האשה העלולה לראות והרי לא נשמרו התרומה וקדשים מספק טומאה להכי לא מוקמינן לתרומה וקדשים בחזקת טהרה דידהו

ה

ובאמת עיקר ד' הרמב"ן אנו מוכרחים לישב עפי"ד הר"ר אלחנן דלכאורה ד' הרמב"ן צ"ע דהא מבואר בכמה מקומות בסוטה דכ"ט מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דבאין בו דעת לשאול ספיקו טהור. וכן דפסחים די"ט עזרה רה"ר היא ובשבת דט"ו בששה ספיקות שורפין את התרומה כו' וכן בחולין ד"ט שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור כו' ומבואר דספק טומאה ברה"ר וכן אין בד"ל ספיקו טהור לקדשים ותרומה כמו בחולין אף דלא הוי שימור ודאי ואולי נאמר דכונת הרמב"ן משום מעלה בעלמא החמירו אבל ז"א במשמע ועוד דהא בפסחים די"ט מבואר דלא החמירו וכן יש להעיר מחולין ד"ט בצלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה דלא חיישינן שמא אדם טמא נכנס לשם מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות והטעם משום דאיכא למיתלי באדם טהור ובשרצים תלינן בתר רובא לטהר ולשי' הרמב"ן דנפסל בהיסה"ד מצד שימור גם רובא לא יועיל כמו שאינו מועיל חזקה, [ואולם בלא ד' הרמב"ן קשה ההיא דצליחית דהא מי חטאת נפסל בהיסה"ד וגם במצאה כמו שהניחה לפסול דהא מ"מ לא שמרו] וצ"ל בשי' הרמב"ן דס"ל כמש"כ הר"ר אלחנן בחגיגה דרק היכא שהיא בידו לשומרן נפסל משום היסח הדעת משא"כ היכא שאינו בידו לשומרן, ואם כן יש לומר גם כן ההיא דסוטה ופסחים ושבת דמיירו שהספק נולד בשעה שהיתה אבודה ואין בידו לשומרן ועל כן לא נפסלו בהיסה"ד משא"כ בריש חולין דהוא בידו שפיר כ' הרמב"ן דבכה"ג לא הוי שימור ודאי, (וכן בריש נדה דהטהרות ביד האשה העלולה לראות לא הוי שימור] אולם לחלק גם במי חטאת חילוק הר"ר אלחנן דהיכא דאין בידו לשומרו לא נפסל צ"ע דבאמת שאני פסול היסה"ד דמי חטאת דגם מלאכה פוסל בשביל היסה"ד לשי' הראב"ד דלא מצינו כן בתרו"ק וגם מכל מאי דתני בפרה בפסולי היסה"ד דמפשיל לאחוריו נפסל לא מצינו כן בתרו"ק, וצ"ל דשאני למשמרת דכתיב במי חטאת לפני הקידוש דכל זמן שלא נתקיים בהו למשמרת לא הוכשר לקדש רק על ידי תנאים ודינים מיוחדים משא"כ לפסול תרו"ק דילפינן ממשמרת תרומותי להוציאן מקדושתן ולפוסלן אי אפשר רק באם מסיח דעת כונה שבידו לשומרן אבל במי חטאת כל שלא שמרן לא הוכשרו לקידוש וקשה דהא נפסלו בהיסה"ד, והנה שיטת הראב"ד בפ"י מהל' פרה הל' ד' במש"כ הרמב"ם המוליך מים לקדשן ואין צ"ל מים שנתקדשו לא יפשיל הכלי לאחוריו חולק הראב"ד וכתב ותמה אני והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסה"ד וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת בהם עד שיטילו את האפר הא משיטילו אינה פוסלת וא"כ היסה"ד למה יפסול במים שנתקדשו ולשיטתו דאין היסה"ד פוסל במי חטאת אחר קידוש יש לפרש הא דצלוחית אחר קידוש כמש"כ הרמב"ם בפ"ט הל' ט"ז כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה ובא ומצאה מכוסה הרי אלו פסולין כמבואר במתניתין והברייתא דחולין ד"ט דתני דצלוחית טמאה מפרש ג"כ לאחר קידוש דלא כפירש"י ומה שדחקו לרש"י מה דתני טמאה דהא מי חטאת מטמאין כבר תי' הר"ש בפי"א מפרה מ"א יעוי"ש ולפי"ז א"ש דלאחר קידוש ליכא פסול היסה"ד אבל לשי' הרמב"ם דפוסל היסה"ד גס לאחר קידוש כמש"כ הכ"מ דס"ל דפסול מלאכה לאו משום היסה"ד הוא יעוי"ש וכן לפירש"י דמפרש קודם קידוש דלכו"ע פסול היסח הדעת קשה, וי"ל עפמש"כ הכ"מ בפי"א מהלכות פרה הל' ב' במש"כ הרמב"ם ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה ואין בכך כלום והראב"ד כתב על זה ובלבד שיהיו שמורים ולא יהי' בהם היסה"ד והכ"מ כתב על זה דבר תימה הוא היאך איפשר שישהו כמה ימים ולא יהיה בהם היסה"ד ולד' הרמב"ם י"ל דס"ל דאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן עכ"ל ולפ"ז כל היכא דליכא התעסקות כלל ל"ש במי חטאת פסול היסה"ד וחמור בזה פסול דמשמרת תרומותי בתרומה וקדשים דנפסל בהיסה"ד אף בלי התעסקות ובמי חטאת רק היסה"ד על ידי התעסקות פוסל וא"ש ההיא דצלוחית דהוי היסה"ד בלא התעסקות דאינו פוסל גם לפני קידוש וא"ש גם שי' רש"י די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם וכפי פי' הכ"מ.

ו

והנה במש"כ הראב"ד לחלוק על דברי הרמב"ם דאין היסה"ד פוסל אחר קידוש כמו במלאכה לכאורה הא ד' הרמב"ם פשוטים דניהו דאין מלאכה פוסל אחר קידוש משום דהא לא מצינו מלאכה שיפסול בשארי קדשים ורק במי חטאת חידוש הוא רק לפני קידוש שלא הוכשרו בכה"ג אבל היסח הדעת גרידא דפסול גם בתרומה וקדשים א"כ מי חטאת דחטאת קרי' רחמנא הא לא גרע מכל הקדשים דנפסלים בהסיה"ד ולכאורה הי' נראה דחולק הראב"ד בדין דהמוליך מים לקדשם ואין צ"ל מים שנתקדשו דלא יפשיל כליו לאחוריו דזה לא מצינו רק במי חטאת ולא בשארי קדשים אבל מלשון הראב"ד דהיסה"ד למה יפסול במים שנתקדשו נראה דבכל גוני אין פסול היסה"ד אחר קידוש] אולם ממש"כ הרמב"ם בהלכה ב' שם ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קדוש כל זמן שירצה ואין בכך כלום כו'.

וכן המים המקודשים מניחן אדם אצלו ימים ושנים כו', ולפי פי' הר"מ משום דאין היסה"ד פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת וקשה לפ"ז דלאחר קידוש למה לא יפסול בהיסה"ד כשארי תרו"ק דנפסלים בהיסה"ד וכן בדינא דצלוחית דמפרש הרמב"ם לאחר קידוש למה לא יפסול בהיסה"ד אולם באמת עיקר דין פסול היסה"ד בתרו"ק לא כתב הרמב"ם בפירוש ועי' ברמב"ם בפי"ט מהל' פסוהמ"ק הל' ד' במל"מ שכ' לא מצאתי דין זה בד' הרמב"ם ועי' בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג הזורע תרומה טמאה אעפ"י שהגידולין טהורין הרי הן אסורים באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו ובכ"מ שם ויעוי' ברדב"ז שם דמפרש כבר נדחו דאיפסלי בהיסה"ד ולפ"ז ס"ל להרמב"ם כריו"ח דהסיה"ד הוי פסול הגוף וע"ע בצל"ח פסחים דל"ד).

ולשי' הרדב"ז דמפרש בד' הרמב"ם פסול היהס"ד צ"ל דמי חטאת אחר קידוש לא דמי לשארי תרו"ק דהוי קדוה"ג משא"כ פרת חטאת דגוף הפרה קדושת בה"ב אף דחטאת קרי' רחמנא לכמה דינים ויחדו הכתוב בדין למשמרת מיוחד שאינו אלא בדינים המיוחדים בפרה ולמי חטאת לפני קידוש וגם אחר קידוש יש לו רק דינים מיוחדים ממי חטאת ולא דיני שארי קדשים ואין היסה"ד פוסל בהם רק ע"י התעסקות וס"ל להרמב"ם דפסול מלאכה לחוד והיסה"ד לחוד דאע"פ דמלאכה אינו פוסל אחר קידוש מ"מ היסח הדעת פוסל כמש"כ הכ"מ שם. עכ"פ הך דצלוחית שהניחה מגולה א"ש בין לשי' הרמב"ם ובין לשי' הראב"ד וכל הני ספיקות שבתרו"ק דברה"ר ואין בד"ל דטהור צ"ל לד' הרמב"ן כתירוץ הר"ר אלחנן דהיכא דאינו בידו לשומרן לא נפסל בהיסה"ד

ז

אולם גוף ד' הר"ר אלחנן נראה מסברא דזה אינו אלא למ"ד דהיסה"ד פסול הגוף ואפילו אם יבוא אליהו ויטהרנו וי"ל דדוקא היכא דבידו לשומרו ומסיח דעתו פסלה תורה אבל למדס"ל פסול טומאה דכל שלא שמרו חיישינן שמא נטמא א"כ מאי נפ"מ בין שהוא בידו לשומרן ובין שהוא אבוד מאתו סוף סוף הא לא נשמר וראוי לחוש שמא נטמא, ולפ"ז נצטרך לומר גם בתי' הרמב"ן דא"א למ"ד פסול הגוף דלמ"ד פסול טומאה א"כ קשה הא דס"ט ברה"ר ואבד"ל טהור בתרו"ק היכי משכח"ל, וגם לפי דברי הרמב"ן יקשה בתלויה דהו"ל ספק א"כ בעת לידת הספק הרי הסיח דפתו, ועי' בתוס' פסחים דל"ד שהקשו בתלוי' למה לא יטמאה בידים דהא הסיח דעתו, ובירושלמי פסחים פ"ק מקשה בכה"ג ומתרץ דעדיין משמרה שלא יגע בטהרות ותי' זה ל"ש רק אם אנו אומרים שמסיח דעתו לפי שנטמאה מספק או בחמץ לפי שנאסרה אבל אם הסיח דעתו לפי שנולד הספק ולא שמרו כראוי ונפסל אז בהיסה"ד ומאי יועיל מאי שמשמרה אח"כ שלא יגע בטהרות ובפסחים דל"ד מקשה למ"ד היסה"ד פסול הגוף אמאי מרצה ציץ ומשני מאי נפסלה בטבו"י ועי' במהרש"א שם שתמה דהא מסיח דעתו לפי שנטמא כמש"כ רש"י שם בשתילי תרומה שנטמא והתוס' שם בלול ותירץ דלפי דהיסה"ד בא מפני שנטמא יש לו דין טומאה ומרצה ציץ וכל זה אם מסיח דעתו לפי שנטמאה יש לו דין טומאה ומרצה ציץ אבל אם ההיסח הדעת הוא לפי שלא שמרו בעת לידת הספק והי' היסח הדעת דמעיקרא ככל שארי היסח הדעת אמאי מרצה ציץ וצ"ל בכל הני דוכתי דמיירי שלא הי' בידו, אולם ביומא ד"ז דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתי' ואם אין שם אלא הוא אומרים לו הוי פקח ושתוק וקשה כיון דמביאים אחרת תחתי' הרי מסיח דעתו כמו שפרש"י דפסחים דל"ד בשתילי תרומה שנטמא

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה