אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן א · ג
והנה הרמב"ן בריש חולין תירץ דאף דעזרה רה"ר היא וס"ט ברה"ר טהור מ"מ בקדשים דבעינן שימור משמרת תרומותי בעינן ודאי שמור וז"ל הריטב"א עוד תירצו דשאני ספק דגבי שמירת קדשים דכיון דבעי למיעבד בהו שימור ואפילו היסה"ד פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבנו הרמב"ן ז"ל וזהו עיקר דהא ודאי בסכין אסורה ספק שקול הוי כו' עכ"ל ביאור הדברים נראה דבודאי כל דמספקא ליה להטמא שמא נגע בבשר הרי לא שמרו ונפסל בהיסה"ד ואפילו למ"ד היסה"ד פסול טומאה מ"מ הא מבואר בפסחים דל"ד בשלמא למ"ד היסה"ד פסול טומאה משום הכי טעון עיבור צורה אף דחטאת העוף נאכל בעזרה והוי ס"ט ברה"ר מ"מ נפסל בהיסה"ד כל שלא שמרו ויש להסתפק שמא נטמא אלא דהיכא דליתא קמן דנישיילי' א"כ הא יש להסתפק ששמרו השוחט הטמא וידע שלא נגע בבשר ואם שמרו הא אין חשש בדבר והוי רק ספק היסה"ד מ"מ לא שרינן בהו ספק שימור.
ולכאורה הי' נראה דזה אינו אלא למ"ד היסה"ד פסול הגוף ופסול מספק אבל למ"ד היסה"ד פסול טומאה ממילא ספק היסה"ד הוי כס"ט וברה"ר ספיקו טהור ויתישב בזה דהתוס' שהקשו קושיתם במה דמסיק דליתא קמן דנשיילי' דמשמע שאם אין אחרים רואים וליתא קמן דנשיילי' אפילו בדיעבד אסור והלא עזרה רה"ר היא אבל לא הקשו בתחלת דברי רבא ב"ע דקאמר אם שחט ואמר ברי לי דמאי איריא ברי לי אפילו אם נסתפק הטמא בדבר מותר משום ס"ט ברה"ר והנוב"י הרגיש מזה ומה שתי' לפי שיכול לברר אותו מספק אינו מספיק דהא אם אמר הטמא שהוא מסופק וא"א לבררו מותר ולמש"כ א"ש דבאם הטמא מסופק אם נגע בכה"ג פסיל משום היסה"ד דלא הוי שימור כיון דמספק"ל אם נגע אבל היכא דליתא קמן דנישיילי' בזה כיון דהו"ל ספק שמא שמר כראוי י"ל דס"ל להתוס' דלמדס"ל פסול טומאה הוי ספק טומאה אבל מסתימת ד' הרמב"ן והריטב"א נראה דס"ל דלא שרינן ספק שימור לכו"ע אף למ"ד דהו"ל פסול טומאה משום דכיון דנפסל מצד עשה דמשמרת תרומותי הוי ככל ספק איסור דאזלינן לחומרא ואין בזה חילוק רשויות.
אולם נראה דאפילו למ"ד היסה"ד פסול הגוף הוא שאם יבוא אליהו ויטהרנו אין שומעים לו מ"מ באלו שאינם ראוים לקבלת טומאה כמו בעלי חיים או פירות שלא הוכשרו שא"א שיקבלו טומאה והרי הם משומרים ועומדים מקבלת טומאה ול"ש בהו פסול היסח הדעת וכן מבואר בכריתות דכ"ו אימת אינה משתמרת אם מעיקרא חיה היא ובפרש"י שם, ולפ"ז בשחיטת קדשים דדם קדשים אינו מכשיר וחיבת הקדש מכשירתו וחה"ק אאמד"ר א"כ מדאורייתא הרי הם משומרים ואעפ"י דמדרבנן חה"ק מכשירתו ומקבל טומאה מ"מ הא מדאורייתא הוי שימור, ועי' בזבחים דצ"ט הא דאסח דעתי' מטמא מת ולא אסח דעתי' מטמא שרץ כו' מי איכא נטירותא לפלגא אין כו' לבי על הסל ולא על המגריפה כו' אמר רבא באומר שמרתיה מדבר הטמא ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כו' וע"ע בחגיגה ד"כ יעוי"ש, וה"נ הרי לא אסח דעתי' מטומאה דאורייתא שאי אפשר שתקבל והרי היא משומר לגבי דאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן ראוי לקבל טומאה לגבי דרבנן לא הוי שימור ויש בו פסול דמשמרת תרומותי מדרבנן.
ולפ"ז כיון דעיקר פסול דמשמרת תרומותי בכה"ג אאמד"ר ממילא אף דדין שימור הוי כשארי איסורין מ"מ הא גם בספק איסור מדרבנן אזלינן לקולא ולהכי כל זמן שלא אמר הטמא השוחט שמסופק הוא אם שמרו או באופן דליתא קמן דנשיילי' ואחרים לא ראו משחיטתו כשר בכה"ג והגמרא צ"ל שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה דבכה"ג הוי טומאה דאורייתא או דס"ל דחה"ק דאורייתא. אבל הרמב"ם שלא זכר שהעבירה הנהר וס"ל דחה"ק אאמד"ר שפיר השמיט הא דברי לי דספק דבריהם להקל וגם י"ל דלשי' הרמב"ם גם לכשהעבירה בנהר ומשקה טופח עליה ליכא טומאה מן התורה למש"כ הקצוה"ח בסי' ת"ו דלמש"כ הרמב"ם בפי"ד מהל' טו"ח בעינן בכל הכשר ניחותא דבעלים לא מהני הכשר לקבל טומאה רק בקדשים קלים לריוה"ג דהוי ממון בעלים ולהכי אמרו בפסחים די"ט ובחולין דל"ו בפרה של זבחי שלמים ולמש"כ המל"מ בפ"ד מהל' מעילה פסק הרמב"ם דלא כריוה"ג ולא משכח"ל טומאה כלל.
ועי' בארצות החיים סי' י"ז, אולם הא בזבחים ק"א אמרו מפני הטומאה נשרפה אע"ג דליכא בעלים ובמעשרות פ"י צבי שלקחו בכסף מע"ש שנטמא כו' אף למ"ד דמע"ש ממון גבוה וליכא בעלים ועי' סוכה דל"ה מפני שמכשירה ועי' בתשו' אבני הלואים סי' כ' וכן יקשה דא"כ בשר אשר יגע בכל טמא היכי משכח"ל אם נימא דשי' הרמב"ם דחה"ק אאמד"ר ודלא כריוה"ג, וראיתי שמתרצים לפמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' טומ"א הי"ב במשקין טמאים שנפלו על האוכלין דטמאים בין לרצון ובין שלא לרצון הבעלים ומשכח"ל במשקין טמאים. א"כ בהא דריש חולין דחיישינן שמא יגע הטמא בבשר ואאפ"ל שהעבירה בנהר ומשקה טמאה טופח עליה דא"כ הבשר טמא משום המשקה ובמשקין טהורים הא בעינן רצון הבעלים ולא משכח"ל טומאה מן התורה כיון דאין כאן בעלים רק משום חה"ק דאאמד"ר אולם אין דברי הקצוה"ח מוכרחים דאפשר דגם לשי' הרמב"ם הא דבעינן ניחותא דבעלים רק היכא דאית לי' בעלים משא"כ בדבר דלית לה בעלים סגי ניחותא דהעושה ועי' תוס' ב"מ ד"ל מאי דמחלקים בין שנעשית מאליו או על ידי עושה המלאכה יעוי"ש ואכמ"ל] ובאופן שאמר הטמא השוחט שמסופק הוא אם נגע ממילא דנפסל מצד שמירה לא הו"ל להרמב"ם לאשמעינן.