אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן פג
משחר טל ילדותי מה שכתבתי לאחי הרה"ג ר' אברהם צבי הירש זצ"ל, שהי' ר"מ בישיבת ראמאיילס דקהלתנו משנת תר"נ ואילך, וסע למנוחת עולמים אדר"ח כסלו תרצ"ח
ב"ה מוצש"ק בראשית תרל"ח.
כבוד אחי הרה"ג מו"ה אברהם צבי הירש נ"י.
א
מה שנסתפקת, אחי יקירי, בטעה בדבר מצוה, אם טעה בד"מ בדרבנן פטור ג"כ, והבאת על זה ראיות, הנה בעיקר הדברים כבר ישב על מדוכה זו הטעם המלך ונכפלו דבריו בפ"ב מהל' שופר ובפ"ח מהל' לולב, ולדעתו שם במצוה דרבנן לא נפטר מטעם טעה בדבר מצוה, ובפ"ב מהל' שופר כ' דלהכי לא גזרו שמא יעבירנו או שמא יתקן כלי שיר משום דהוי טעה בדבר מצוה, ובאמת בסברא זו דל"ש שמא יעבירנו משום דהוי טעה בד"מ כ"כ האשכול בהל' חנוכה ופורים בפירוש ד' הגרי"צ גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, וה"ט דשופר ודלולב כו' משום דלא בקיאין בקביעא דורחא ומספקא לן, ומספיקא לא דחינן כו' וכתב על זה האשכול פירושא דמילתא דאי הוי ידעינן ודאי שהיום יו"ט לא הוי חששו חכמים שמא יעבירנו דאי נמי הוי עבר ד"א ברה"ר פטור מחטאת כדאמר ר"י יום א' של חג שחל בשבת ושכח והוציא לולב ברה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות כו' יעוי"ש.
והבאת ראי' מפסחים דע"ב דמקשה שם והאמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו אפילו שלא בשעת עונתה, והא חיוב זה נראה דאינו אלא מדרבנן, ומ"מ חשיב טעה בדבר מצוה עכ"ד, וראיתי בשו"ת שאילות שמואל סי' ח' שכ' שם ואם מן התורה יוצא בלי כונה ורק מדרבנן בעי כונה אפשר דבדרבנן לא מיקרי טעה בד"מ כמש"כ הטעה"מ. ולדבריו בפסחים דקאמר משום מצות עונה היינו דמ"ע דעונה מן התורה יעוי"ש, ותמוה לכאורה דהא הגמ' מקשה שם מדרבא גם בשלא בשעת עונתה. ואפשר דטעמו דגם בשלא בשעת עונתה מ"מ כיון דמשדלתו בדברים כמש"כ רש"י בפסחים דע"ב אם רואה שהיא מתאוית לו הוי כשעת עונתה וחייב מדאורייתא, אבל בשו"ע אה"ע סי' ע"ו לא הובא דין זה מדיני עונה רק בשו"ע או"ח סי' ק"מ נזכר דין זה וכן ברמב"ם לא הובא דין זה, (ובכלל לא מצאתי דינא דרבא דחייב אדם לשמח את אשתו אפי' שלא בשעת עונתה לא בה' אישות ולא בה' דיעות וצ"ע). ואולי לדבריו מצות עונה מדאורייתא מקיים, אבל חיוב מן התורה ליכא, ויש לדון במצוה שאינה חיובית אפשר דלא הוי טעה בד"מ וגדול אחד הראני בעת ההדפסה מה שכ' בס' בעלי הנפש להראב"ד בשער הקדושה בד"ה והשלישית כיון שהאשה משתוקקת אליו גם על אלה יש קבול שכר והיא היא מצות העונה וכו'. ונראה מדבריו שיש בזה מ"ע מה"ת, ואח"כ כתב שם וא"ר יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא וכו' ואי בשעת עונתה דאורייתא הוא וכו' אלא לאו אפי' שלא בשעת עונתה וכשהיא צריכה לאותו מעשה. ומשמע דאינו אלא מדרבנן. ולכאורה דבריו סותרים זא"ז. שו"ר בטור או"ח סי' ר"מ שכ' ג"כ כהראב"ד בבעה"נ, ולמש"כ י"ל דבאמת מקיים מצוה דאורייתא ולהכי דקדק הראב"ד בלשונו גם על אלה יש קבול שכר, אלא שאינו מחויב בה רק מדרבנן. ואולי כונת הראב"ד דאם הוא נקרא חוטא כל שאינו פוקדה חשיב זה כשעת עונה ועי' ביש"ש ביבמות שם שהביא ד' רש"י שפירש דקאי בשעת עונה ותמה על זה והוכיח לפרש כפי' הראב"ד והטור, יעו"ש. ומדרש"י והתוס' בפירושם אפשר לומר דשלא בשעת עונה אינו מחויב מה"ת.
אולם גם אם נימא שאין זה אלא מדרבנן נראה דיש לחלק, דבאמת איכא תרי גווני בטעה בדבר מצוה, דבטעה בדבר מצוה דמילה וקרבנות ואכילת תרומה וכיו"ב מעשה האיסור הוא גופי' הוי קיום המצוה שחשב לעשות, אבל בטעות דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר אין למעשה האיסור שייכות לקיום המצוה, דקיום המצוה הוא נטילת הלולב או התקיעה בשופר ובהעברה ד"א ברה"ר לא קעביד שום מצוה, וע"כ י"ל דאף אם נימא דבדרבנן ליכא פטור דטעה בד"מ היינו דוקא בגוונא דאין זה קיום המצוה, אבל היכא דמעשה האיסור הוא מעשה קיום המצוה ונמצא דבעשותו מעשה האיסור הוא טרוד בקיום המצוה עצמה והוי קרוב לאונס, בזה אין חילוק בין אם הוא דבר מצוה דאורייתא או דרבנן. [וקצת דוגמא לזה י"ל מד' התוס' בשבת בהא דבעי רב ביבי בר אביי בהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת וכ' התוס' שם דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו. הרי דבמה שהוא נמנע מלרדות מצד מצות חכמים מיקרי אנוס, וכה"ג היכא דטריד לקיים מצוה דרבנן ובא במעשה זו לידי איסור י"ל ג"כ דמיקרי אנוס, אם כי יש לחלק בזה].
ב
וביתר ביאור י"ל בהא דמחלקינן בין היכא דטעה בגוף מעשה המצוה לבין היכא דהטעות רק בהכשר המצוה כמו בהוצאת הלולב והשופר לרה"ר עפ"י המבואר במס' שבת קל"ז במחלוקת ר"א ור"י דשניהם לא למדוה אלא מע"ז דר"א סבר מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעבוד ואי עביד מחייב ה"נ לא שנא ור"י התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה, וכיון דגם ר"י דאית לי' טעה בד"מ פטור הוא משום דיליף מע"ז י"ל דאין לחלק בזה וילפי' מהך קרא גם להיכא דטריד בהכשר מצוה, והיינו דאמר ר' יוסי במתני' דסוכה מ"א דשכח והוציא את הלולב לרה"ר ביו"ט א' של חג שחל בשבת פטור מפני שהוציאו ברשות וכדמפורש בגמ' דהיינו משום דטעה בדבר מצוה, אמנם כ"ז אינו אלא בדבר מצוה דאורייתא, אבל בד"מ דרבנן לכאו' ליכא למיפטר כיון דילפינן לה מקרא דע"ז, אולם באמת מצינו שם בסוכה אומר הי' ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור והיינו מטעם טעה בד"מ, ושם לגבי קרבן מעילה לא למדו מע"ז:
דהא על דהג"מ בשבת ושניהם לא למדוה אלא מע"ז פירש"י שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת עכו"ם, וא"כ לגבי אשם מעילה דכתיב בגופי' א"צ למילף מע"ז, וע"כ דבתר דילפינן מע"ז דטריד במצוה פטור שוב גם מסברא אית לן דבכה"ג לא הוי שגגה אלא קרוב לאונס וע"כ פטור גם מאשם מעילה (אמנם יקשה לפ"ז מאי דהקשו בסוכה שם היינו הך, דהא י"ל דהחידוש הוא דגם בקרבן מעילה דלא הוקש לחטאת עכו"ם פטור, אולם ברמב"ן בס' ויקרא כ' מה שהקיל הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה כי האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה וכו' ועי' בפנים יפות שם. ונראה מדבריו דבקרבן עולה ויורד חייב בטעה בדבר מצוה. וע"ע בס' מחנה לוי בחידושי שבועות דכ"ה מה שתמה למה הוצרך קרא בנשבע לבטל את המצוה דפטור מקרבן כמבואר בנדרים דט"ז הא הוי טעה בד"מ, וא"כ בנשבע שלא להניח תפילין והניח בשגגה הוי טועה בד"מ. ולד' הרמב"ן א"ש דבקרבן עולה ויורד חייב בטעה בד"מ, וצ"ע בכונת הרמב"ן. ועכ"פ במעילה הא מפורש דפטור בטעה בד"מ, וכן באכילת תרומה דפסחים פטור מחומש), ולפ"ז דפטורו הוא לא מצד גזיה"כ אלא מסברא דכיון דטריד במצוה לא הוי שגגה שפיר יש לחלק דז"א אלא היכא דטריד בקיום המצוה עצמה ולא בהכשרה, ועכ"פ בטעה בדבר מצוה דרבנן דג"כ יש לפוטרו מצד דל"ה שגגה אלא קרוב לאונס בודאי דיש לחלק בין טועה בד"מ בגוף המצוה לטועה בהכשר מצוה, ויתישב בזה הסתירה מהגמ' דפסחים דאף שלא בשעת עונה חשיב טעה בד"מ אף דאינה אלא מצוה דרבנן משום דהוא גוף קיום המצוה משא"כ לגבי חשש דשמא יעבירנו דמוכח מהאשכול דלא נפטר במצוה דרבנן וכן במש"כ בטעם המלך, דשם איירי בטעה בהכשר המצוה.
וע"ע בתוסיו"ט פ"ק דשבת דלהכי נקט עני לאשמעינן דאף בצדקה כן, וע"ז הקשה הגרעק"א הא הו"ל טעה בד"מ במצות צדקה ולמש"כ י"ל דלהכי לא עבר משום לפני עור דמיירי בנכרי כמש"כ התוס' בשבת, ובזה המצוה אינו אלא מדרבנן, ולכן כיון דלא אנוס הוא ויוכל לתת צדקה לעני בביתו, וכה"ג בדרבנן לא מיקרי טעה בד"מ.
ועי' בתו' סוכה ל"ט ד"ה עובר לעשייתן שכ' והא דלא משני בסוף פירקין וכו' משום דלא גמרה מצותו עד אחר נענוע וכו' ומיהו לא דמי כולי האי דנענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב, ולפי הנ"ל מבואר דשם ג"כ ההעברה ברה"ר אינה אלא בהכשר המצוה, אלא דמדברי התוס' יש לדייק דז"א אלא במה שגם מדרבנן אינו מעכב, ומשמע דאם מדרבנן הי' נענוע מעכב המצוה הי' גם בזה דין דטעה בד"מ אף בהעברת הלולב ברה"ר שאינו מעשה קיום המצוה.
ג
ומה שהקשית מביצה ד"ח דפריך אלא ספק מאי טעמא דילמא עביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה וע"ז הקשית דבודאי כסוי אין לגזור שמא יכתוש דאף אם יכתוש הוי טעה בד"מ, משא"כ בספק כסוי דספק דאורייתא מה"ת לחומרא אינו אלא מדרבנן, ומדרבנן לא הוי טעה בד"מ כמ"ש הטעה"מ, ולכאורה יש לומר דספק דאורייתא חמירא מסתם איסור דרבנן כמש"כ התוס' ביבמות ד' קי"ד בד"ה אריו"ח כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו יעוי"ש, אולם מד' האשכול שהובא באות א' דבספק יו"ט חששו משום גזירה שמא יעבירנו ולא הוי טעה בד"מ, רק בודאי לא חששו, ומבואר מדבריו דבספק לא הוי טעה בד"מ.
והי' נ"ל ליישב דכיון דמצות כסוי הדם הוא רק אחר שחיטה והשחיטה לא הוי מצוה חיובית ואנו דנין בזה אם לשחוט מספק, ובכה"ג אפשר דלא הוי טעה בד"מ, כיון דאין המצוה חיובית ואפשר שלא לשחוט, ובזה יש ליישב קושית הס' עמק יהושע שהק' ביצא בשבת בטלית שאינה מצויצת דחייב חטאת הא הוי טעה בדבר מצוה, ולפמש"כ אתי שפיר דהא ציצית אינה מצוה מחויבת, דאם אין מלבישו אינו מחויב בציצית ולא הוי טעה בד"מ, אלא דאין זה מספיק לתרץ הא דביצה ד"ח דהתם גם אם שחטו בספק אין מכסין את דמו, ובודאי מכסין, והא אחר שחיטה הוי מצוה חיובית, וא"כ יש לחלק בין ודאי לספק אם שחטו ולפ"ז ראיתך נכונה דמוכרח דגם מדרבנן הוי טעה בד"מ.
אולם עיקר ד' טעם המלך דל"ש גזירה שמא יעבירנו משום דהוי טעה בד"מ ואין איסור כלל כמש"כ שם מפורש, תמיהני דהא דטעה בד"מ פטור מקרבן הוא משום דילפינן מע"ז כמבואר בשבת קל"ז ואין אנו למדין אלא למיפטר מקרבן בכל הקרבנות, אבל מנ"ל דאין איסור כלל, דהא גזיה"כ הוא רק לענין קרבן ואפי' אם נימא דהטעם משום דלא הוי שגגה ממש דטריד וקרוב לאונס, מ"מ איסורא מיהו איכא דלא הוי אונס ממש, ובודאי שייך שפיר גזירה שמא יעבירנו, וד' האשכול צ"ע.
ד
ומה ששאלני גיסו הרה"ג מו"ה יצחק ראבינאוויץ נ"י ע"ד השאג"א בסי' ע"ו שתמה ע"ד התוס' בפסחים כ"ו במאי דאמרו שם בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי, היינו שאין זה דרך הנאתו, והק' התוס' הא במעילה לא כתיב בה אכילה ויהי' אסור אף שלכדרה"נ ותי' דילפי' חטא חטא מתרומה דכתיב בה אכילה, והק' בשאג"א דלעיל בדכ"ה אמרי' לאביי דלהכי לא כתיב אכילה בגופו בבב"ח לומר שלוקין אפי' שלכדרה"נ וא"כ ה"נ גבי מעילה, ותמה מעכ"ת ע"ז דהרי לא על התוס' תלונתו כ"א ע"ד הגמ' דשאני היכל דלתוכו עשוי.
והנה בשעה"מ בפ"ה מה' יסוה"ת כ' מכח קושיא זו דיש לפרש דהג"מ בענין אחר, דהכונה דכיון דההיכל לתוכו עשוי כי אקדשינהו מעיקרא אדעתא שלא תחול קדושתו אלא על מה שבתוכו לא על הנאה דצל שבחוצה לו דלב ב"ד מתנה עליהם. אולם לפ"ז יקשה למה תיקנו לולין לשלשל בתיבות את האומנין הבאין לתקן בקדש הקדשים, והלא היו יכולים להתנות ע"ז, ועוד נראה דלכאורה לא מצינו לב ב"ד מתנה אלא שיהי' חולין לגמרי אבל לא שיהי' בקדושתו אלא שיהי' מותר ליהנות באיזה אופן מיוחד.
והשעה"מ שם תמה ע"ד הלח"מ שכ' דלרבא באמת גם בכלאי הכרם אין לוקין על שלכדר"ה, דעדיין יקשה על ד' הרמב"ם שפסק כאביי דלוקין על כלאי הכרם שלא כדרך אכילתם, והוא משום דלא כתיב אכילה בגופי' וקיי"ל ג"כ כרבא דלא אפשר וקא מכוין אסור, ותקשי מר' יוחנן ב"ז שהי' יושב ודורש בצלו של היכל, ומוכרח לשנויי משום דהיכל לתוכו עשוי, והיינו שלא כדרה"נ משום דילפינן מתרומה, והא לא כתיב אכילה בגופי'.
וי"ל דבאמת לדידן דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, ובש"ס קאמר דלר"ש כו"ע לא פליגי דאסור כיון דאזיל בתר כונה, ולפ"ז י"ל שפיר דהא דפסק הרמב"ם דלא אפשר וקא מכוין אסור, היינו לא משום דקיי"ל כרבא, אלא משום דקיי"ל כר"ש, ולדידי' כ"ע לא פליגי דאסור, וא"כ אפשר ליישב דריב"ז ס"ל כר"י ודוקא לרבא אליבא דר"י פריך, משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש י"ל דס"ל ריב"ז כר"י ולק"מ ובאמת י"ל כאביי והיכא דלא כתיב אכילה בגופו לוקין על שלא כדרה"נ.
אולם בפשוטו נראה ליישב דהתו"ס דכיון דכל דיני מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה. גם בנהנה ולא פגם שתהי' הנאתו ופגימתו כאחד וכל פרטי הדינים במעילה ילפינן מתרומה, ממילא גם בדין שלכדה"נ ילפינן מתרומה, ולא דמי לבב"ח דילפינן מנבילה איסור אכילה ולא פרטי הדינים, ולהכי אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה בגופו חייב בשלכדה"נ דדון מינה ואוקי באתרא אבל במעילה הא ילפינן כל הפרטים מתרומה וממילא גם בשלכדה"נ.
והנה המל"מ שם האריך בזה לדעתו דבשלכדה"נ איתא איסור דאורייתא, ותמה על השעה"מ זה משנייא דש"ס דשאני היכל דלתוכו עשוי, והא תינח אי אינו אלא איסור דרבנן בלא אפשר לא אסרו ולא טרחוהו כדברי התוס' לקמן, אבל אי נימא דאיתא איסור דאורייתא וא"כ היאך התירו, ומאי מהני דילפינן חטא חטא מתרומה והא עדיין אסור מדאורייתא.
ונראה דדוקא במכלה הדבר ועושה מעשה הנאה בגוף האיסור יש בזה איסור תורה, משא"כ בצלו של היכל, ובזה יתיישב ג"כ מה שתמהו מדהתו"ס בסנהדרין ד"פ דמבואר דבמוקדשין אסור שלכדה"נ בהניח חלב מוקדשין על גבי מכתו משום דבכה"ג דמפסיד את הקדשים יש בזה בודאי איסור תורה.
ועוד נראה די"ל דהא דאסור בשלכדה"נ משום דאחשבי' וכמש"כ הריטב"א במכות בטעה דר"ש דס"ל דכ"ש למכות משום דאחשבי'. וה"נ אם דבר העומד ליהנות כדרך הנאתו ועשה מזה רטי' על מכתו דאחשבי' להנאה של איסור מן התורה אבל בצלו של היכל דל"ש בזה אחשבי' דהא מה דהיכל לתוכו עשוי אינו נפגם ע"י הנאתו מן הצל ול"ש בזה סברת אחשבי' להנאת צל ולהכי אין בזה איסור מה"ת.
ה
ואודיעך מה שתמהתי בלמודי בסוטה ט"ו תניא אמר ר"ש בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, אבל חטאתו ואשמו של מצורע טעונה נסכים לפי שאין באין על חטא איני וכו', התם מנגעים אכפר ליה כי מייתי קרבן לאשתרויי בקדשים הוא, אלא מעתה חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינו בא על חטא ס"ל כר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא, וע"ז הקשיתי הא כל שאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון נסכים, וקושית ר"ש מחטאת חלב הוא רק משום שלא יהא חוטא נשכר וראוי לקונסו וכמשכ"ש התוס' א"כ חטאת נזיר לפ"מ דס"ל שאינו בא על חטא מהכ"ת שיביא נסכים כיון שאינו בא בנו"נ וכל שאינו בא בנו"נ נתמעט מנסכים (מנחות ד' ב') ומשום קנס ג"כ ל"ש כיון שאינו חוטא [הובא קושיא זו בשמי בס' נר למאור].