אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן עט
תשובות קצרות בענינים שונים
ה' שבט תער"ב
א
על שאלתו אם רשאים לשנות את המזרח לצד צפון, באשר לדברי הארכיטעקטאר אם יעשו את המזרח האמתי, יוכל היות כי בזמן מן הזמנים יבנה אחד השכנים כותל כנגדו ויאפיל אותו.
הנני להשיבו כי אין לשנות נגד הלכה פסוקה בגמרא ובשו"ע, ואם אמנם חלונות מצד המזרח ג"כ דינא דגמרא ברכות ל"א ל"ד ובטושו"ע סי' צ', ויעוי' בהגהות הרש"ש דברכות מה שהתפלא על במד"ר בווילנא שאין שם חלונות במזרח והביא כשי' הרמב"ם בפאר הדור מובא בכ"מ בפ"ב מהל' תפלה, שרק ביחיד אמרו ולא בביהכ"נ, והתפלא על הפוס' שלא הביאו ד' הרמב"ם, וכבר קדמהו הפרמ"ג בסי' צ', ואפשר דבדקדוק נקט השו"ע סי' צ' ס"ד צריך לפתוח פתחים או חלונות נגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהי' בביהכ"נ י"ב חלונות עכ"ל, ובהתחלת הדין צריך לפתוח כו' לא הזכיר ביהמ"ד מפני שבעיקר הדין א"צ ורק על פי מנהג סיים וטוב שיהי' בביהכ"נ ועי' מ"ב שם, עכ"פ לפי שעה עושים חלונות בכותל המזרח ואין אנו חוששים שמא במשך הזמן יאפילו אורם, וגם לא קבעו חז"ל שיעור אורה בחלונות אם רב או מועט, ולפי הטעם המבואר, וצריך לכוין נגד ירושלים, וצריך לפתוח פתחים וחלונות או פתחים כנגדן, הרי יש חלונות ופתחים ומה בכך אם אורם מועט, ולטעם המובא בתר"י שע"י ראיית האור תתיישב דעתו ויכול לכוין כראוי בודאי אין קפידא בדבר באיזה רוח יהי' החלונות, עכ"פ אין שום מקום לשנות בשביל זה המזרח לצד צפון ואין לזה שום היתר רק יקבעו את הארון בכותל המזרח כנהוג בכל תפוצות ישראל.
כ"ה שבט תער"ג
ב
יקרת מכתבו בצירוף הגלוי', מהגאון ר' מאיר שמחה נ"י הגיעני, ע"ד שאלתו אם מותר ליחיד שהוא איש אמיד למכור ס"ת, הנה בודאי הצדק עם מעכ"ת שאין להורות היתר לכתחילה נגד הדין הפשוט המבואר ביו"ד סי' ר"ע, אולם למחות נגד המקיל בזה אין מן הצורך, שהרי לפי הנראה לא הכריעו הפוסקים בזה, וכמבואר באו"ח סי' קנ"ג ובמג"א שם על מה שסומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לביהכ"נ, וגם הפרמ"ג שם הניח בצ"ע, ובארחות חיים שם הביא ד' האחרונים שמקילים בזה מצד עיקר הדין, ונראה דהוי ספיקא דדינא, וספק דרבנן להקל.
ומה שנסתייע הגאון רמ"ש מד' הירושלמי נדרים ר"פ השותפין, דאפילו אם קדשה בס"ת של יחיד אינה מקודשת ומד' השירי קרבן שם, ובאמת ד' הש"ק שכתב דלהכי אינה מקודשת משום דאינו רשאי למכור לכתחילה ודמי לאיסוה"נ מדרבנן תמוהים, דהא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אעפ"י שאסורין להמחליף בעצמו, והכי ס"ת מאיסורי הנאה הוא, וגם למש"כ התוס' ר"פ השוכר את הפועל בע"ז בדס"ב בד"ה בדמיהן שכתבו וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ. וי"ל דה"נ בס"ת דאסור במכירה ואי"ר לקנות חפץ, מ"מ ז"א דדוקא שאי"ר לקנות בו חפץ מצד איסוה"נ ואין אצלו שיווי, משא"כ בס"ת, ועוד דבודאי אף דאסור למוכרה, מ"מ המכירה קיימת ופשוט דס"ת שיש לה שיווי אף שאי"ר למכרה רק בתנאים ידועים ראוי' לקנות חפץ ובדין שתהא מקודשת אם קדשה בס"ת.
וגם בשי' הירושלמי נראה דבני העיר יכולים למכור ס"ת דאיתא במגילה שם הל' ב', מה אנן קיימין אם כר"מ אין מוכרין ביהכ"נ אלא ע"ת, אם כרבנן מוכרין אותו ממכר עולם, ר"ח בשם ר"י תפתר בס"ת והיינו בס"ת שפיר אין מוכרין בשל רבים ליחיד כר"מ, ולמאי דקיי"ל כרבנן דר"מ ממילא מותר אף מרבים ליחיד, ועל כל פנים בזט"ה במעמד אנשי העיר מותר למוכרו, וכמו זט"ה במעמד א"ה מותר כן יחיד מותר.
כ"ד מ' חשון תרצ"ב
ג
ע"ד שאלתו בדבר שומן מאכל מדגים קטנים, אם רשאים לאכול עם מאכלי בשר ואופן עשית השומן הוא כך, שמבשלים הדגים קטנים ואח"כ סוחטים מהם השומן ובא בשמן הזה "שוופפל זויערע" להמית כל חלקי בשר או עצמות שיש עוד בהשומן, ואח"כ בא מלח הרבה ואיזה סממנים שיאבד כל טעם וריח דג ואח"כ מקשין את השמן ועושים מהם שומן מאכל כאשר עושים מפרי העץ קאקוס. ועתה בזמן היוקר והעוני מצדד מעכ"ת להתיר עפי"ד הח"ס ביו"ד סי' ק' דהרמב"ם לא הביא דין זה והמג"א סי' קע"ג כ' שנשתנו הטבעיות והביא ג"כ החת"ס סי' ע' דגבי דם באיסור חלק אחד מן האסור משום הטמאים משא"כ בסכנה, ובסוף הביא מש"כ באחיעזר חיו"ד סי' י"א בפעולות הכימיים המבדילים דכל כח אחד אסור מ"מ במיץ קיבה הנקרא פעפרן, כיון דאי אפשר להוציא רק ע"י שיתבטל ויפגם דינו כפגום ודמי למוסק וה"נ ע"י תערובות ה"שוועפל זויערע" נפגם לגמרי ויש להתיר זהו תו"ד.
הנה לד' האחיעזר לגבי איסורים לא דמי, דהתם בעינן טעם לשבח וילפינן נוטל"פ דמותר דכל שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה. וכל זה באיסורים שאין שם איסור חל על טעם פגום, משא"כ לענין סכנה, מה לי אם טעם דג פגום, די"ל דבפגום עוד הסכנה ביותר אם נתקלקל המאכל, וגם לד' החת"ס לא דמי דבצללתא דדמא שייך לומר דהוי כיוצא מן האסור, משא"כ במה שנתהוה ע"י בישול הוי כולו כגופו של איסור וכל חלק שבאיסור חלב ושארי אסורים הוי איסור ממש של חלב, שלוקה וחייב כרת עליו, אולם בדגים ובשר דהעיקר הוא משום טעם הדגים וכמש"כ הפר"ח ושאר אחרונים וכיון דע"י שוועפל זויערע נשרף כולו ואין בו שום טעם דג בזה נראה דיש להקל בזה. ודברתי בזה עם רופא חעמיקער ואמר לי ג"כ דע"י שוועפל זייערע כלה גוף הדבר.
שו"ר בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ג שהעיר ג"כ בזה דאפ"ל דכשהטעם פגום אין בו סכנה. ומסתפק ג"כ בזה דאפשר רק לענין איסורים אמרינן דנוטל"פ מותר, אבל בסכנתא אין חילוק ומצדד דאפ"ל כיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי ומסתפק דאפשר דהארס לא יצא ממנו. עכ"פ בנ"ד דהוי כנשרף ופנים חדשות באו לכאן יש מקום להקל.
טו"ב אייר תר"צ
ד
ע"ד שאלתו אשר קנו קרקע על בית עולם חדש וקוברים שם. ויש מן הקרובים שרוצים לקבור על בי"ע הישן אולם צריך לקבור זה על זה, וחושש ע"ד הרחקה. וגם מפני העפר שעל הקבר שמפזרים אח"כ להשוות הקרקע שאסור לדרוך עליהם, משום שי' רבנו ישעי' שאסור בהנאה מדין תלוש ולבסוף חיברו, זהו תו"ד. הנה מצד עיקר הדין מבואר בשו"ע סי' שס"ד דאם יש ביניהם עפר ו' טפחים מותר, והתשב"ץ ח"ג סי' קי"ט שכ' דמן הצד צריך הפסק בין קבר לקבר ו' טפחים שמא יתקלקלו הקברים ויתערבו, אבל בין קבר עליון לבין קבר תחתון סגי ג' טפחים ובחכ"א בקונט' מצבת משה הביא מדברי הרמב"ן דמשום טעם תפיסה די רק בששה אצבעות יעוי"ש.
וע"ד החשש של איסוה"נ בדריכת העפר על פי שיטת רבנו ישעי' שהביא הרמ"א כבר כ' בשו"ת רעק"א סי' מ"ה לצדד דאפ"ל דדוקא העפר שמכסין בו המת בתוך הקבר חשוב צורך המת. ובשו"ת כתב סופר חיו"ד כתב להקל בזה ולא הביא תשובת רעק"א זקנו הגדול, גם אם נימא דלאו דוקא העפר שמכסין בו המת רק גם העפר הנחוץ להקבר נכלל בזה, י"ל דמתערב העפר שמפזר עם הקרקע שתחתיו שמותר ובטל כמו שדן בתשו' רעק"א שם דהא בלעדי הקרקע שתחתיו לא הי' אפשר לדרוך על העפר מעט, ודעת רבנו ישעי' הוא דעת יחיד והי' באפשרי להקל, אבל כל זה כשהמקום צר כמש"כ השבו"י ונוהגים אצלנו פה ג"כ לקבור קבר ע"ג קבר בהפסקה. והעפר שמכסין ומפזרים הוא מן ההר שלא מן הקבר ואין בזה שום חשש, אבל אם יש בית עולם אחר למה להם לדחוק לקבור קבר על גבי קבר, וחוששני שלא יבא ג"כ מזה לידי פירוד והתקוטטות, ולהפריד בין החיים בשביל המתים אינו כדאי ומ"מ כבר כתבתי אם יש צורך ונחיצות בזה אפשר להקל כמש"כ.
ב"ה כ"ב סיון תרצ"ב
ה
ע"ד שאלת רומעכ"ת אשר התעוררו לעשות כתב רבנות, אלא שמנגדים במספר י"ד איש ערכו לעצמם כתב בזה"ל "אנחנו ח"מ הסכמנו יחד באיסור ובחרם גמור שאסור עלינו לחתום על כתב הרבנות בלי הסכם ח"מ" ועתה נתעוררו רוב החתומים כי לא טוב עשו להרבות מחלוקת והרב מצא חן בעיניהם, ורוצים לבטל את האיסור שקבלו על עצמם, אלא שהמיעוט מוחה ומחזיקים בשלהם שהאיסור בתוקפו. וכ' בזה רומעכ"ת דברים נכונים לדינא והעלה להתיר ובקש חות דעתי.
בפשוטו נראה דהא בנדר עד"ר מתירים לדבר מצוה, וגם למה שמבואר ברמ"א בסי' רכ"ח דאם אותם הרבים אומרים שלא להתיר אפילו לצורך מצוה אין מתירים הא מובא שם בגליון מהרש"א תשו' מוהר"ש הלוי חיו"ד דזהו דוקא אם הוא בטול מצוה, אבל אם הם מוחים להתיר ויש עבירה בקיום הנדר כמו מחלוקת ומריבות לא מועיל מחאתם יעוי"ש. הרי דבמחלוקת יש להתיר גם היכא שמוחים. ולכאורה יש לה"ר לזה ממכות דט"ז דאדרה ע"ד רבים דמשני דלדבר מצוה מתירים. והא אכתי משכח"ל ביטלו היכא דמוחים הרבים, אע"כ צ"ל כיון דעי"ז יהי' עבירה דלא יוכל לשלחה ולא יתוקן האיסור ויחויב במלקות בכה"ג לא מהני מחאתם אלא דיש לסתור וי"ל דהוי התראת ספק דאע"פ שמוחים באותו שעה שמא יתרצו אחרי כן, ובעיקר הדבר נראה כמש"כ כת"ר דכיון שלא כתב בהסכם כל הח"מ רק סתם ח"מ הוי כמו על דעת הקהל דסגי ברוב. כמש"כ הש"ך שם בס"ק נ"ח דדוקא אם פירש על דעת כל הקהל גדולים וקטנים, שנראה שלא על דעת רוב הקהל הוא סומך, ובסתם סגי ברוב ועי' בחידושי רעק"א שם.
והנה כבר האריכו האחרונים בדין שבועה בכתב ועי' בנובי"ק סי' ס"ו וס"ח, די"ל דאע"ג דשבועה בכתב לא מהני משום דכתיב לבטא בשפתים, אבל חרם מהני. מ"מ דוקא בכתב ידו ממש, אבל בחתימה לבד י"ל דלא מהני וכ"כ המחברים. ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד ויש לדון דהיכי דהכותב הוא החותם הראשון ולגבי' מהני הכתב עכ"פ לענין החרם י"ל דהחותם השני הוי כמו בנזיר דאמר ואני הוי נזיר כמותו עי' נזיר כ'. א"כ חתימות שארי האנשים לא גרע מאמר ואני כמוך וכן חבירו וכלם בחתימתם הוי כאמרם ואני, והוי מתפיס בנדר דאע"פ דמבואר בגמ' ובשו"ע דבעינן תוכ"ד יעוי' במל"מ פ"ג מהל' נדרים דזה דוקא בלא אמר ואני, אבל באמר ואני כמוך מהני אפילו אחר כדי דבור, א"כ ה"ה כל חתימה הוי כאומר ואני כמוך.
שו"מ בס' בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' מ"ה שמפלפל בזה. והנה מש"כ מעכ"ת דלגבי החרם א"צ פתח ואפשר להפר כמו הפרת בעל, דבריו נכונים, דדין חרם יחידים כמו חרמי צבור כמבואר בסי' רכ"ט סעיף ח'. אבל הא ההסכמה היתה באיסור ובחרם ואיסור הוא לשון שבועה ונדר, כמבואר בשבועות ד"כ, אלא די"ל דלגבי שבועה הא הוי בנכתב דלבטא בשפתים כתיב ולגבי חרם הא מהני הפרה ומה שמבואר בסי' רכ"ח דמתירים החרם ואפילו הזכירו שבועה עם החרם הא מחלק בנקוה"כ בסי' רכ"ט סעיף ח' ומישב שם קו' הטו"ז דשאני מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים, משא"כ ביחיד ונראה דגם כמה יחידים דלא הוי תקנת צבור ויש לזה דין שבועה. אלא דלמש"כ דלגבי שבועה הוי בכתב, ולגבי חרם מהני הפרה. אולם למש"כ איזה מהאחרונים לדון דגם בשבועה בכתב מהני רק חתימה לבד לא מהני, ורק בזה י"ל דמה שחתם השני אם כתב הראשון כלו הוי כמו ואני כמוך, מ"מ הא קיי"ל כמשנתנו דנזיר ד"כ:
דהותר ראשון הותרו כלם וכן מבואר ברמב"ם ובשו"ע, וא"כ אם ניתר הראשון ע"י פתח הא ניתרו כלם, וע"כ י"ל דאם כתב כתב האיסור וחרם אחד מהם וחתם בראשון, אם ניתר הראשון ניתרו כלם מצד ואני כמוך אלא כיון דבפירוש הותנה בלי הסכם הח"מ ואי אפשר להתיר בלעדם שהראשון תלה בם, אבל הא נתבאר דלדבר מצוה וביחוד היכי שיש בזה עבירה אפשר להתיר וכיון שניתר הרי ניתרו כלם מצד ואני כמוך, ורק די"ל דכל אחד חותם ואינו תולה בהראשון הכותב הוי שבועה מצד החתימה, אבל הא נתבאר דמצד החתימה לא הוי שבועה, ומצד החרם בודאי מהני הפרה, ולד' כמה מחברים בחתימה לחוד גם בחרם א"צ התרה.
ועל כן נראה לענין הלכה אם קשה להתיר כל אחד מן החתומים ע"י פתח יתיר עכ"פ הכותב אם הוא מן החתומים הראשון. וגם אם החותם איננו הראשון רק שכתב הכתב להתיר לו ע"י פתח משום חשש השבועה בכתב ושארי החותמים יש להתיר כדין חרמי צבור. ובודאי שראוי להשתדל לכתחלה להתיר כל החתומים ע"י פתח. ומעכ"ת יטריח לנסוע שם או לשלוח אחר במקומו ולהתיר האיסור והחרם לדבר מצוה רבה זו בלי שום פקפוק, ויבא הכל על מקומו בשלום.
ו
ע"ד שאלתו בעירם שיש להם מקולין כשרים מיוחדים, אשר נבנו במקום שהי' שייך להתלמוד תורה, ולזה הוקדשו ההכנסות מכל המקולין. אולם ההכנסה מרובה על ההוצאה והעודף מונח ביד בטוח, ועולה בדעת מעכ"ת ליקח המעות לטובת עזר לביה"ס בית יעקב אשר נתרופפו ההכנסות ומבלי עזר יהי' מוכרח להסגר, אולם מספק"ל לפי שיש בזה שינוי ממעות המקודש לת"ת לילדים, לבנות שאינן מצוות ללמוד דאע"פ שמחויבות ללמוד הדינים היינו בתורת הכשר מצוה. אבל מצות ת"ת אין בהן, והאריך בזה בדברים נכונים ובודאי נראה דאין לשנות מת"ת לבנים לבנות, אבל כל זה אם לא יספיק להת"ת, אבל בזה שלהת"ת יש הספקה ורק שיש מותר, הלא מבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"ט סעי' ב' ברמ"א "ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהי' להם ספוק לת"ת, אבל במקום שבני העיר מספקים לת"ת ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה יתנו מעות אחרים לת"ת כשיצטרכו מותר", והוא מהמהרי"ק, ובפרט בזה שיש מקור בטוח מהכנסות המקולין, ורק שנשאר מותר, הלא ראוי לשנותו לצרכי מצוה אחרת. ויעוי' בש"ך שם ס"ק ה' שכ' ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו ס"ק ז' כתבו הרא"ש והטור דיכולים לשנות בני העיר אפילו לדבר הרשות, היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת, אבל הכא לא יפרעו שוב, ובאמת בסי' רנ"ו ס"ק ז' בסוף מסיק דאף על גב דאינם יכולים לשנות באירע דרך מקרה. אפילו לדבר מצוה, מכל מקום כשרואים הפרנסים שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה, וע"ז כ' הב"י שדעתו לומר דההיא דירוש' מיירי דוקא בבאו לשנות לצורך עניים, אבל לדבר הרשות לא, יעוי"ש, הרי מפורש דלדבר מצוה יכולים הפרנסים לשנות אפילו בדרך מקרה, א"כ לשנות מת"ת לצורך ביהכ"נ שהוא לדבר מצוה הי' בדין שיהיו רשאים בני העיר לשנות, כמבואר בירושלמי דאין ממחין ביד הפרנסים, ומזה יהי' סייעתא למש"כ באחיעזר חיו"ד סי' כ"ג אות ו'. דדוקא במותר צדקה רשאים הפרנסים לשנות אפילו בצדקה דרך מקרה, אבל לא בעיקר הגבי', וא"ש ד' הש"ך בסי' רנ"ט דמיירי בעיקר הצדקה ולא במותר דא"א לשנות מת"ת לבהמ"ד.
עכ"פ הרי מפורש בד' הרמ"א דיכולים לשנות במותר ובפרט לדבר מצוה רבה זו לתמיכת בי"ס "בית יעקב" להשריש בלבן שרשי אמונה ויראת ד' ולהדריכן ולחנכן ע"פ מסרת אבות, בודאי רשאים לשנות מהמותר, ובודאי יסכימו הפרנסים לדעת מעכ"ת.
פורים תרס"א
ז
ע"ד מה שכ' דכיון שהשטר הרשמי מתחיל לאחר מיתתה אין שטר לאחר מיתה, וזמנו של שטר מוכיח עליו ל"ש בכותב לאחר זמן כמש"פ הרמ"א בסי' רנ"ז כהרמ"ה ואף בשטר בערכאות דל"ש זמנו של שטר מוכיח עליו שכותבים הזמן על פי נמוסיהם.
הנה למש"כ הנתיבות בסי' שי"ב ובסי' רי"א דסתם קנין מעכשיו, ולאו דוקא בק"ס אלא אף בקנין כסף כן, ורק היכי שתולה הקנין בהזמן ואינו רוצה להקנותו מתחלה בזה דינו כלאחר ל' אבל היכי שאינו תולה בזמן רק שרצונו בעצמו להשתמש או שהוא מושכר לאחר בזה סתם כמעכשיו, ולפ"ז ה"ה בנ"ד דאין הגבלת הזמן תנאי בהקנין, רק שהוא מוכרח להגביל הזמן לפי שעל הזמן הקודם כבר שכור הוא עפ"י הקאנטראקט גם בשטר סתמא כמעכשיו.
הן אמת שמה שה"ר הנתיבות שם מד' הר"ן במשיכה, בצדק העיר כת"ר דמד' הר"ן דנדרים דמ"ח:
אין ראי' כלל, ועי' עוד בד' הר"ן בדכ"ז שם דכל קנין מעכשיו הוא משום שלאחר זמן הדרא סודר למרי' ורק לפי שתלה באם משמע לאחר זמן ומזה נראה דסתם קנין מעכשיו הוא בק"ס, אלא אעפ"י שאין ראי' מד' הר"ן, נראה מצד הסברא נכונה דכל קנין מעכשיו הוא, כל זמן שלא תלה בזמן וכן האריך בזה לדינא בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' קי"ז.
ויעוי' בתוס' יבמות דצ"ג דלכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו לא אמרינן דהוי חזרה לפי שא"א להקנות לגמרי מעכשיו, וצ"ל לכשאקחנה משא"כ בלאחר ל' הוי חזרה יעוי"ש ובכה"ג יש לחלק היכי שמושכר לאחר, דמוכרח הוא להגביל הזמן, משום ששכור הוא לאחר. אבל באמת מקנה הגוף מעכשיו, דסתם קנין מעכשיו הוא ובכדי לא עביד כמש"כ הרמ"א והנתיבות.
ולבד זה י"ל לפמש"כ בתשו' מהרש"ל סי' ל"ו באורענדע דמהני שכירות בדשב"ל ע"י קאנטראקט משום סטומתא ודינא דמלכותא, ועי' בנתיבות סי' ר"א ובמקו"ח סי' ת"נ בשי' המג"א דסטומתא בדשלב"ל עדיפא מדשלב"ל לר"מ דיכול לחזור קודם שב"ל אבל בשכירות אורענדע א"י לחזור קודם שבא לעולם וחל הקנין מעכשיו.
ולפ"ז גם בקאנטראקט בערכאות דמצד דינא דמלכותא מהני גם קודם הגיע זמן השכירות ואינו יכול לחזור ומהני מצד סטומתא ודינא דמלכותא דסמכי' דעתו בכך וקנה מעכשיו. וממילא דאף אי מת הנותן לא נתבטל הקנין כיון שחל מעכשיו, ובפשיטות נראה דכמו דמהני זמנו של שטר להוכיח שכונתו להקנות מעכשיו, מכש"כ היכי שעושה שטר בערכאות ויודע שעפ"י נמוסיהם כבר מסור הוא ליד השוכר ואין בכחו לחזור ודמי כפריש מעכשיו, כיון דמעשה הערכאות מעכשיו הוא ומה שעושה בערכאות מוכיח שגמר בדעתו להקנות מעכשיו.
ב) ומה שהוסיף עוד דאין להאמין להתובע במיגו של הקאנטראקט דכיון דשטר זה חספא בעלמא הוא לפי שאין שטר לאחר מיתה ממילא הוי מיגו להוציא, הנה אם נאמר שאין זה שטר משום דהוי לאחר מיתה ממילא בל"ז אין זה מיגו כלל, כיון דשטר בטל הוא ומוכח מתוכו בטולו, ול"ש מיגו שאין זה טענה כלל, אבל למש"כ דהוי שטרא מעלי' גם בדין ישראל ממילא דנאמן במיגו, ואף דהוי מיגו להוציא, מ"מ גם בזה הוי ספיקא דדינא בפלוגתא דרבה ורב יוסף וכמש"כ הש"ך בסי' פ"ב שי' הרמב"ן אלא דביורש ד' הקצוה"ח בסי' קל"ג ובסי' ק"נ בשי' רבינו יונה דהוי כברי ושמא דאמרינן בי' מיגו להוציא וכ"כ בשער המלך בפ"ח מהל' טוען וכ"כ להלכה השער משפט בכללי מיגו דגם מיגו להוציא והעזה אמרינן לגבי יורש דהוי ברי ושמא יעוי"ש.
ועוד נראה לדון עפמש"כ התוס' והר"ן בכתובות דפ"ה והפוסקים בסי' ס"ד במלוגא דשטרא דלהכי חשוב מוחזק בשטרא אף דאינו יכול לגבותם דהא בעי כתיבה ומסירה, מ"מ כיון דאין הלוים מחויבים לשלם בלי השטרות וצריכים הם להמלוה שיהי' מוכרח להתפשר, וע"כ מהני התפיסה בהשטרות כבשארי מטלטלין, ולפ"ז יש להעיר ג"כ כיון שיש לו הקאנטראקט על השכנים, וביד השכנים למנוע מלשלם להיורשים גם על פי ד"ת שיחושו פן יתבע השוכר מאתם על פי הקאנטראקט א"כ חשוב הקאנטראקט כמלוגא דשטרא דמהני תפיסה וחשוב מוחזק ואין זה מיגו להוציא:
וכן מבואר בחו"מ סי' ס"ד דבמלוגא דשטר היכי שאין עדים על התפיסה גם היכי שאין החוב ידוע מהימן במיגו וחשיב מיגו להחזיק כבשאר משכון, וכהנך עיזי דאכלי חולשי דנאמן כדי דמיהן במיגו דלקוחים הם בידי.
וע"כ נראה דעכ"פ אין להוציא מת"י השוכר מזה שהוא מוחזק, וגם אם נימא דעל הקאנטראקט ל"ה מוחזק ועי' בתשו' בית אפרים חחו"מ סי' ל' על וועכסעל אי הוי מוחזק ובנתיבות, אבל על הסך הנשאר חייב מהחשבון מזומן בזה אין להוציא מת"י, גם די"ל דעל מה שבידו נאמן במיגו דפרעתי, ואף דהוי מיגו לחצי טענה דתביעתו גדולה מזה, מ"מ י"ל כיון דיכול לטעון ב' טענות אמרינן בכה"ג מיגו לחצי טענה, ועי' בתומים כללי מיגו סי' פ"ב אות ל"ב שכך כ' באומר זה בני דנאמן משום דבידו ליתנו ג"כ יעוי"ש מהני אף לחצי טענה.
ועי' בתשו' הרא"ש מובא בכללי מיגו שם אות ל"ד דאינו נאמן בטענה שאביו חייב לו במיגו דהחזרתי ליורש יעוי"ש אלא דהתומים מתרץ לד' באופן אחר עיישה"ט.
ומה שאמר היורש דכיון דמושלש שם אצל השליש הסך באופן שיגמור החשבונות וימסור לד"ת הוכוח בין מלוה בעל פה ואם לא ימסור מה שבידו ינכה מהשלישות ולא הוי תפוס על זה, נראה דזה אינו דכיון דמסרו הדבר לבי"ד לא גרעו בזה הזכות שיש לו על פי דין לטעון על מה שהוא תפוס בידו וכיון שעל זה הוא תפוס ואין להוציא מת"י ונשאר נאמן על זה על התביעה שבעל פה ממילא דזכה בדין על התביעה בעל פה, והסך הנשאר ת"י הם שלו מצד התביעה בעל פה, ויעוי' עוד בש"ך סי' ע"ב ס"ק צ"א דאם אמר דעומד בטענתו נאמן כמו אז דאלו טען בתחלה בבי"ד הי' נאמן במיגו יעוי"ש ואף אם נתבטל המיגו אח"כ נאמן כיון דבתחלה הי' לו מיגו.
וידעתי מה שיש לדון ולפלפל בכל הפרטים, ולא אכחד שגם בעיני הדין מסופק אלא דעכ"פ דין ברור לא הוי ומצאתי שנכון לבצוע בזה.
לח"א כ"ח טבת תרס"ט
ח
וע"ד מה שהעיר מעכ"ת בשולי מכתבו בד' הסמ"ע בחו"מ סי' שצ"א ס"ק ד' והטו"ז שם שהתוכחו בדין נתחככה בחבירתה והזיקה דלד' הסמ"ע י"ל דלהזיקה נתכונה והו"ל תולדה דקרן ובעינן בירור שנתחככה גם אחרי כן, וע"ז תמה כת"ר שנעלם מעיניהם גמרא ערוכה בב"ק דפ"ד:
דמוקי לה שור בשור בשן ורגל דע"כ כשנתחכך בחברו חמירא וכפירש"י שם, עכק"ו, הנה מדהג"מ אין סתירה כלל די"ל דשור בשור היינו שנתחכך בכותל להנאתו והפילו על השור, והנימוקי יוסף פי' שם כן ובכה"ג גם הסמ"ע מודה דאורחי' בכך, אולם מלשון רש"י דנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו, וכן מלשון הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' ה' בין שהזיקה בהמה אחרת כגון שנתחככה בה מבואר לכאו' כד' הטו"ז, אולם לכאו' ד' הסמ"ע גמ' מפורשת בב"ק דמ"ד בהא דמועד להתחכך בכתלים ולהפילם על אדם דמקשה מנא ידעינן דבתר דנפל קא מתחכך בה והא בריש ב"ק ד"ג אמרינן דנתחככה בכותל להנאתה הוי תולדה דשן ולא מוקמינן דבתר דנפל הכותל מתחכך ועכצ"ל כד' הסמ"ע דשאני בכותל דאורחי' בכך ובודאי להנאתו קא מתכוין, משא"כ בהפילו על שור ואדם י"ל דכונתו להזיק, אולם רש"י לשי' דמפרש בדמ"ד בנתחכך ג"פ בכונה להפיל על האדם ואתחזיק בכך להכי י"ל דגם עתה כונתו להזיק ובעינן בירור שעושה להנאתו. וכן הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון הל' י' או שהי' מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם כו' והאיך יודע כו' כשנתחכך לאחר שהפיל ומת עכ"ל. מבואר מדבריו דלפי שהי' מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם והי' מועד להזיק ואח"כ התחכך להנאתו צריך בירור על זה שהתכוין להנאתו ולא להזיקו. אבל לשי' התוס' בדמ"ד שם דמפרש בשן ורגל דמועדין מתחלתן ובפעם ראשון הוא, ואפי"ה בעינן בירור בע"כ צריך לחלק כד' הסמ"ע.--- ובעיקר הדבר בלשון רש"י אין הכרח לסתור דינו של הסמ"ע שהרי כן הוא ג"כ ל' הטור בסי' א' שנתחכך בחבירו כל' הרמב"ם ומפרש באופן שנתחכך אח"כ וכמש"כ הפרישה בסי' שצ"א לפרש כן וכ"כ הב"ח בסי' א' ויעוי' בהג' מהרלנ"ח בטור שם וכן יפרש ג"כ ל' רש"י שנתחכך גם אח"כ ובפרט לפי הגי' הישנה ברש"י שהפילו על שור אחר. והסמ"ע שם ציין לסי' א' והטור וע"כ מפרש שנתחכך אח"כ ופשוט.