אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן עא
לחכם אחד
ט"ז שבט תרח"ץ.
א
ע"ד שאלתו אדות הבית שקנה בנו שי' ונרשם בערכאות ורק שטרם הושג הרשיון מהממשלה הפוליטית, גם לא נתפרסם ענין המכירה ולא נכנס לדור שם, אם יוכל לשכור פועלים בקבלנות לעשות שם התקונים הנחוצים אחרי שאינם מתרצים לשבות בש"ק. לכאורה יש להסתפק בעיקר הדין במקום שכותבין את השטר דלא סמכא דעתי' כ"ז שלא נעשה בערכאות כהוגן, אולי אם תוכל להיות מניעה מצד הממשלה הפוליטית גם בכה"ג לא סמכא דעתי', דגם בנכרי שייך לא סמכא דעתי' וא"כ יוכל עדיין לחזור בו ולא קנה עדין וגם המוכר יכול לחזור בו. וצ"ע בזה לדינא בכה"ג דנרשם בגרונדבוך ורק שחסר רשיון ממשרד הממשלה שאין לזה שייכות לגוף הקנין ואולי י"ל גם בזה דלא סמכא דעתי' כיון דמ"מ אם לא ישיג הרשיון לא תצא המכירה לפועל. עוד יש לצדד בזה אם הנהוג אצלם לבנות ע"י קבלנות עי' בנוב"י קמא סי' י"ב ובהגהות הגרע"א לאו"ח סי' רמ"ד צידד ג"כ להקל היכא דנהוג לעשות ע"י קבלנות בין בבית בין בשדה. ובנשמת אדם החמיר בזה, ובמשנה ברורה הניח בצ"ע. ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' מ"א צידד ג"כ להתיר. ובפרט היכא שלא שלא נכנס לבנין לדור שם ועי' במ"א סי' רמ"ג סק"ג. וע"ע בחת"ס חאו"ח סי' ס' מצדד ג"כ להקל במקום שנהגו בקבלנות. עכ"פ מכל הלין טעמי הי' נראה להקל בנדון של כת"ר, וראוי להתיישב עם הרבנים הסמוכים אם אין בזה משום חשדא וחה"ש לפי תנאי המקום על אתר.
ב
ע"ד הסופר שהי' חותם בגיטין בתורת עד וכעת נודע שזה איזה שנים שהי' מוכר סת"ם פסולין בחזקת כשרים ומדמה כת"ר לדין דטבח שיצא טריפה מת"י ודאי הדבר נכון כן. ומה שתמה דהא אין מלקות בלאו דלפני עור, פשוט דבחימוד ממון אף שאין בו מלקות ג"כ נפסל כמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ד וכ"כ התומים וגם בלאו שא"ב מלקות פסול מדרבנן כמ"ש הנתיבות שם. אלא דמצד פסול דרבנן הא בעי הכרזה, והכא שלא נודע פסולו בעת שחתם לעד לא הי' נפסל משום זה. אולם באמת הא איכא כאן חימוד ממון, והכא גרע דכיון דמוכר סת"ם פסולין שאינם שוין כלום ולוקח דמים בעד כשרים הר"ז חמס ממש דהדמים שמקבל ברמאות הם גזל גמור אלא בנוגע להגיטין שחתם עליהם כפי הנהוג שלבד עדי החתימה יש גם עדי מסירה הרי הגיטין כשרים ע"י ע"מ, אולם דפסולים מדרבנן משום מזויף מתוכו, ובזה אם ניסת לא תצא כמ"ש הנתיבות בסי' ל"ו. וגם אם לא היו ע"מ אחרים אלא שהיו עוד אחרים באותו מעמד שראו נתינת הגט ג"כ יש לדון בזה אם אמרי' בכה"ג נמצא א' מהם קא"פ לשי' הפוסקים דבעי' הגדה בב"ד וגם לשי' הרי"ף בכה"ג דלא נודע פסולם אז. וראוי לדעת אם הוגבה עדות על הסופר שהכשיל במכירת סת"ם פסולים ואם הגב"ע הי' בפניו ואין אני בא לדון כעת על הענין בכללו, שהענין חמור, רק על כל גט שחתם עליו העד, יהי' נחוץ לדון ביחוד ולהתישב בדבר. ועי' לעיל סי' כ"ה.
ג
ע"ד קושיתו על שי' הבעה"מ בסוכה ל"א דר"א ורבנן דפליגי בסוכה גזולה סברי דמהב"ע כשר והקשה מגמ' דברכות דמקשה על ר"א ששחרר עבדו להשלים לי' והא הוי מהב"ע אלמא דר"א אי"ל דין דמהב"ע. באמת אין פי' הגמ' דמהב"ע בברכות כהאי דאמרינן בעלמא מהב"ע, דשם לא איירי לענין אם יצא ידי"ח המצוה כשבאה בעבירה אלא דלכתחלה אסור לו לעשות העבירה בכדי שיקיים אח"כ המצוה, ומה"ט תמוהים ג"כ ד' חתן הנוב"י שהובאו בסוף ת' הנוב"י מהדו"ק שהשוה ג"כ ענין מהב"ע דלולב הגזול להך דשחרר עבדו להשלים לי', ובאמת אין לזה שייכות כלל וכמ"ש.
ד
משה"ק על הרמב"ם דכתב בחטאת הגזולה אינה מכפרת משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ולא כתב משום מהב"ע, והא כתב שם בפ"ה מהל' א"מ ה"ט גבי אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל וכו' הוא משום מהב"ע. כבר קדמו בתשובת נוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' קל"ג. ובפשוטו י"ל עפמ"ש הרמב"ן ביבמות ק"ג עדהג"מ בר"ה כ"ח הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא מ"ט מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרינן דלא יצא עכ"ל ועיין בטו"א בר"ה כ"ח שכ' דאף אם נימא דליכא מהב"ע מה"ת היינו דוקא היכא דהעבירה לא תתוקן ע"י מה שלא יצא י"ח המצוה, אבל בשופר של עולה וכה"ג דאם לא יצא ממילא לא נהנה ולא עבד איסורא דמעילה ונמצא שהמצוה וקיומה היא הגורמת לאיסור זה של מעילה בודאי דאין יוצא י"ח ולא יהי' עליו איסור מעילה, ומיושב היטב בזה שי' הרמב"ם דאף דבחטאת הגזולה ל"ל מהב"ע וכן בפ"ח מהל' לולב היינו משום דהעבירה בלא"ה לא תתוקן, אבל גבי אין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכה"כ דשם אם לא יצא ידי"ח מנחה לא נעשה איסור דלא הי' לי' שום הנאה בודאי אמרינן דמשום מהב"ע לא יצא י"ח ולא יעשה איסור וכמ"ש הרמב"ן והטו"א שהבאנו.
ה
ומשה"ק במכות ט"ו דאמרינן אהא דאמר רבא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן דמשמע מזה דלא הוצרך רבא להך דכל ימיו אלא אליבא דר"י, והא אלי' דרבא גופי' משני הגמ' הכי בתמורה בסוגיא דאעל"מ. באמת י"ל דכונת הגמ' דגם רבא ס"ל כר' יוחנן. וכ"כ הריטב"א שם דרבא ס"ל כר"י דכ' דהלכה כר"י דרבא ורבה הכי ס"ל.
ו
במשה"ק כת"ר במכתבו מכבר בסוגיא דיש חורש במכות דמקשה הגמ' וליתני ג"כ באומר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד מהר סיני ושוב מקשה וליתני שבועה שלא אחרוש בין ביו"ט ובין בחול ומשני האי תנא כולל לית לי', והקשה כ"ת הא בנשבע שלא אחרוש ביו"ט הוי ג"כ כולל ע"פ הגמ' דפסחים מ"ו דמפורש דבעפר הראוי לכסוי לא מחייב אחרישה משום הואיל, וא"כ שבועה שלא אחרוש ביו"ט כולל גם דבר המותר היינו חרישת עפר הראוי לכסוי.
באמת לשי' הריב"א שתי' אקושית התוס' בפסחים שם דאמאי מותר לחרוש לצורך כסוי הא אין עדלתו"ע ותי' הריב"א דהלאו שפיר נדחה ולזה אמרה הגמ' דאחרישה לא לקי משום הואיל משום דהלאו דיו"ט נדחה מפני העשה דכיסוי, אבל אה"נ דאסור מחמת העשה דיו"ט, וא"כ שפיר אמרה הגמ' במכות דהוי מושבע ועומד לגבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט דגם בחרישה לצורך כסוי הוי מושבע ועומד מפני העשה. אמנם לשאר תירוצים קשה, וכבר עמד בזה בישועות יעקב או"ח סי' תפ"ה, גם בנו הגאון מו"ה מרדכי זאב ז"ל נתעורר בזה. ואפ"ל לפמ"ש בס' מקראי קדש הובא בשעה"מ פ"ג מהיו"ט ה"ט דהא דרבה דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא, והוכיח כן מד' הה"מ והר"ן עיי"ש. א"כ בודאי הוי מושבע ועומד אף דשייך בי' הואיל וחזי לכסוי. אלא דק"ל ע"ז דאם נימא דיש בזה איסור דאורייתא שוב ל"ש הואיל דהא אסור לאורחים לאוכלו כיון דנאפה באיסור יו"ט, וע"כ דאין בזה אלא איסור דרבנן וכמו שמסיק השעה"מ וע"כ שפיר חזי לאורחים.
והנה דברי הגמ' בפסחים שם צריך באור, דהיכי שייך לומר כאן דיהי' מותר מטעם הואיל וחזי לכסוי הא גם לצורך כסוי אינו מותר אלא מטעם דחי' ודוקא בעידנא דמקיים עשה, וכבר תמה ע"ז בטורי אבן ותי' דכונת הש"ס היא משום הואיל ומתוך ביחד, דכיון דמשכחת לה שיהא מותר אם יתרמי לי' כסוי משום עדל"ת שוב אמרינן מתוך שהותר בכה"ג מותר נמי שלא לצורך. ובזה יש לישב מה שתמהו ע"ד הרמב"ם שהשמיט האוקימתא דגמ' במתונתא ולדידי' בכל עפר חייב משום חורש והק' עליו הא קיי"ל דאמרי' הואיל וכקו' הגמ'. ולפ"ז א"ש דשי' הרמב"ם דלא אמרי' מתוך אלא בהבערה והוצאה, ובשאר מלאכות לא אמרי' מתוך, וא"כ בחורש אע"ג דאמרינן בי' הואיל מ"מ כיון דאין בו מתוך שוב ל"ש בזה הואיל דהוי מותר מצד דחי' וכד' הטו"א. ובזה י"ל הגמ' דמכות דל"ח כולל בשבועה שלא אחרוש ביו"ט ולא מצי הגמ' להקשות מה"ט משום דהו"מ למימר דמתני' דיש חורש סברה דל"א מתוך כדמשני בביצה י"ב גבי מבשל גיד הנשה. אלא דגוף סברת הטו"א צ"ב, דע"כ לא אמרי' מתוך אלא בדבר שהותר משום או"נ, אבל לא בגוונא דמותר רק מצד דחי'.