אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן סט

סימן סח

תשובות בענינים שונים

ע"ד מה שהעיר כתר"ה ע"ד המהרי"ט אלגזי בביאור ד' הירוש' דלריו"ח ספק טומאה ברה"י אין הנזיר מגלח עליו, ממשנתנו בנזיר דס"ג ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע"פ המערה טמא, ופי' התוס' והרא"ש דהוי ס"ט ברה"י והמשנה מיירי דסותר נזירות. הרי מבואר דהוי כודאי ונזיר מגלח עליו עכ"ד, לא אדע מאי קשי' ליה דלפי פי' המהרי"ט אלגזי בטעמא דריו"ח משום דלהחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ברה"י ולא להקל כמ"ש התוס' יבמות די"א ובודאי דאין הנזיר מגלח עליו מספק, אבל סותר נזירותו מספק דהא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי אפי' נגד חזקה ועי' באחיעזר סי' ל"ד אות א' מש"כ בזה אפילו לפי ההסבר דמאי דעשאה התורה כודאי יש לזה דין טומאה מיוחד מ"מ זהו רק לפי הך צד שלא נטמא, אבל מ"מ יש בו ספק שמא נטמא ודמי לספק טומאה כמבואר בנזיר דנ"ט יעוי"ש עכ"פ לד' המהרי"ט אלגזי בודאי דגם לריו"ח סותר נזירותו וכודאי להחמיר, ובעיקר הדבר אין הכרח לריו"ח לפרש המשנה בנזיר דס"ג בספק רק בודאי כמש"כ כת"ר די"ל דמיירי במקורה כמבואר בירוש' דודאי האהיל רק דאין עליו דין טוה"ת והתוס' לשי' בשבועות די"ט דס"ט ברה"י חייב על ביאת מקדש.

ומה שתמה בד' הרמב"ם פ"י מהל' נזירות הל' כ' שכ' נמצא המת צף וכו' שחזקתו שנגע בזה שהוא צף דלמ"ל להוסיף שחזקתו שנגע הא טמא הוא מס"ט ברה"י עכ"ד, לכאורה י"ל לשי' התוס' בנזיר דכ"ד דלענין טומאת נגיעה ס"ט צף ע"פ המים גם במת טהור ולמש"כ הלח"מ שם דמיירי באופן שהי' פתוח ולא הי' טומאת אוהל ובזה הוא דהוי כס"ט צף ע"פ המים דטהור, אולם הגרעק"א בתוספותיו למשניות הכריח דשיטת הרמב"ם דאין ס"ט צף ע"פ המים רק בשרץ ולא בטומאת מת אף בנגיעה. ונראה למש"כ באחיעזר סי' א' לדייק בשי' הרמב"ם דס"ל דס"ט ברה"י אינו חייב על ביא"מ ואין הנזיר מגלח עליו ולהכי איצטריך להוסיף שחזקתו שנגע היינו דהוי קרוב לודאי, וגם בפשוטו י"ל דאפילו אם הי' שם שלשה והוי רה"ר מ"מ טמא משום שחזקתו שנגע, והעיקר מש"כ הרמב"ם שחזקתו שנגע היינו קרוב לודאי דמ"מ בכה"ג בטוה"ת טהור ואפילו לשי' הרמב"ם בפ"י מהל' ק"פ דבודאי לא נטהר מטוה"ת מ"מ בקרוב לודאי היכא שיש צד ספק רחוק טהור, ועי' בש"ש ש"ה פ"ג מש"כ בזה.

ומה שנסתפק בע"א בספק סוטה שאומר שהי' ג"כ באותה סתירה וראה שנטמאה דכיון דהוי כרה"ר ממילא לא הוי סתירה ובלא סתירה אין ע"א נאמן כלל, בפשוטו נראה שכן הוא דהא אין ע"א נאמן בסוטה רק אחר קו"ס שנאסרת מחמת סתירה זו. ומה דמקשה בסוטה ד"ו ממתני' שבאו עדים שהיא טמאה דביש לה עדים במדה"י אין המים בודקין דילמא מיירי מתני' באופן שאומרים שהיו בעת הסתירה דבכה"ג לא היתה צריכה השקאה בפשוטו נראה דא"כ פשיטא דזונה היא כדמקשה הגמ' ויעוי' פרש"י שם דמוכיח דביש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה ואיצטריך לאשמעינן דלא מחזקינן להו כשקרי על אשר לא בדקוה המים עכ"ל משום דזה גופא אשמעינן דכל שיש עדים במדה"י אין המים בודקין אותה ואין זה הכחשה אבל באופן שהיו העדים שם באותו הסתירה ולא הי' סתירה כלל דלא הוי רה"י פשיטא דאין השקאה כלום ואסורה ע"י העדים כמו קודם שתי', אולם יעוי' באחיעזר סי' ד' מש"כ לצדד בשי' הרמב"ם דהעיקר תלוי בסוטה אי הוי מקום סתירה ובחשודים בפריצי או באפילה כיון דהוי מקום סתירה אף דלגבי ספק טומאה דינו כרה"ר מ"מ לגבי סוטה כיון דהוי סתירה אין חילוק רשויות ובכה"ג אם הי' מקום סתירה אף שאין בע"א מן החשודים נאסרת.

ח' שבט תרפ"ז

מש"כ לישב דהר"מ התמוהים שפסק דשומרת יבם שזינתה מותרת להתיבם ובפ"ב מהל' סוטה הל' ב' חושב הנשים שאינן ראויות לשתות ואסורות לבעליהן ארוסה ושומרת יבם, ותוכן דבריו דמישב קושי' הראב"ד בהא דאמר רב דסוטה פטורה מן החליצה, דטומאה כתיב בה כעריות מהא דסוטה ד"ה: דאלו איתא לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעי חליצה משום דרב ס"ל כאית דאמרו בסוטה שם: אמר רב יוסף רחמנא אמר ויצתה מביתו והיתה לאיש אחר דלא ליסתרי לביתו ואת אמרת תתיבם יבומי וכו' דלא קא רמינן לי' בעל כרחו וכמו שפירש"י שם דהוי כאשת אח שלא במקום מצוה ולא בעי חליצה וביאר בזה ד' הרמב"ן בס' הזכות שכ' דרב ס"ל דנפסק מלאחר ולא ליבם לפוטרה גם מחליצה וכרב אשי דיבם כאחר דמי, דכונתו דהא דנתמעט מקרא דלאחר לאו משום דהיבם כהבעל דיבם כאחר דמי אלא מחמת היבם דלא ליסתר לביתו ובספק סוטה מיהו חולצת כיון דאין זה מחמת הבעל דנימא ספק כודאי אלא מחמת היבם ומספק חולצת ובשומרת יבם שזינתה דהוי זונה שייך לומר דלא בעי למעבד אשה זונה כמו שפירש"י בסוטה דכ"ד, מ"מ כיון שתלה הזיקה רצה חולץ ורצה מיבם ומ"מ אם אינו רוצה באשה זונה לא רמינן לי' בע"כ ואסורה לי' כמו לאבא שאול בכונס לשם נוי דהוי כפוגע באשת אח או כמו שמבואר בירושל' דיש בזה ענין יבמה לשוק והא בסוטה די"ח דמדקדק מדקתני שומרת יבם וכנוסה כרב המנונא אע"ג דגם לדידן אסורה לו אם אינו רוצה משום דבכה"ג אם לא ירצה בהיבום לא תהי' כנוסה כלל זהו תו"ד.

והנה מש"כ בסוף דבריו לחדש דאם אינו רוצה ליבמה אסורה לו ולא הוי כנוסה למפרע, תמוה, דכיון דהזיקה לא פקע ולא ידע כלל מהסתירה מהכ"ת לא תחול הכניסה, אלא דלפי דבריו י"ל בפשוטו כיון דבאותו שעה לא ידע מהסתירה ול"ש לומר דלא בעי למינסב אשה זונה א"כ אי נימא דלא כרב המנונא בודאי לא נאסרה.

אלא דבעיקר הנחה דהדבר תלוי בדעתו ואם אינו רוצה ליבם היבמה שזינתה אסורה לו, הוא תמוה, דכיון דעל פי דין רצה חולץ ורצה מיבם ולא אמרינן דנפקע הזיקה בהא דלא נאסרה לו ג"כ ומאי שייך קינוי וסתירה כיון דגם אחר סתירה אם ירצה הרי היא מותרת להתיבם והא במתניתין מבואר זה הכלל כל שתאסר עליו הרי הוא מתנה והיינו אם תאסר עליו מדין א"א שזינתה אבל בשומרת יבם שאם ירצה יכול ליבמה רק שאם אינו רוצה יש בזה דין דאבא שאול ואין זה מדין אשת איש, רק מדין אשת אח או יבמה לשוק ואיך שייך על זה דין קינוי וסתירה והעיקר כיון שאם ירצה אח"כ ליבמה רשאי ובודאי אם אינו רוצה מתחלה ואח"כ רוצה רשאי ואיך יש על זה דין קו"ס שתיאסר עי"ז הרי רשאי ליבמה אם ירצה. והנה למ"ש מעכ"ת, דלרב יוסף העיקר מחמת יבם דלא ליסתרי לביתו וגם דלא בעי למינסב אשה זונה, וכיון דלאו בת יבום היא הרי היא כאשת אח שלא במקום מצוה א"כ גם בספק סוטה הא פירש"י בסוטה דכ"ד דלא בעי למינסב אשה זונה, א"כ בדין שגם ספק סוטה לא תהי' בת יבום כיון דנאסר לבעל דלא רמינן לי בע"כ, אלא דבאמת מה שפירש"י דהוי אשת אח שלא במקום מצוה בסוטה ודאי ע"כ. ג"כ משום טומאה דכתיב בה כעריות וכמש"כ כת"ר, דרב ס"ל כרב יוסף באית דאמרי ומשום דטומאה כתיב בה כעריות מוקמינן לה הא דלאחר ולא ליבם לפוטרה לגמרי משום דלאו בת יבום היא דלא ליסתרי לביתו וכאית דאמרי (ובספק סוטה דלית בה טומאה כעריות חולצת) ולפי"ז בשומרת יבם שזינתה דמותרת להתיבם ואין בה שום טומאה ורצה חולץ ורצה מיבם מסברא דלא ליסתרי לביתו גרידא ל"ש בזה כיון דאין כאן ענין טומאה כלל ומה שפירש"י בסוטה דכ"ד דלא בעי למינסב אשה זונה בפשוטו קאי על הא דמפסדת כתובתה, אבל אינה נאסרת.

והנה מע"כ כ' לתרץ קושי' הראב"ד מסוטה דכל דבעי גט בעי חליצה משום דלאית דאמרי דהאיסור מחמת היבם קאי ולא מחמת הבעל ול"ש לומר דמבעלה בעי גיטא דבאיסור דלא ליבם לאו מחמת הבעל רק מחמת היבם ונסתייע לזה מד' הרמב"ן בס' הזכות שכ' ויש להשיב עלי' דרב סבר דסוטה עצמה פטורה מדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר, לאחר ולא ליבם וסבר לה כרב אשי דאמר יבם נמי כאחר דמי הלכך פטורה לגמרי, ומש"כ הרמב"ן וסבר לה כרב אשי דאמר יבם נמי כאחר דמי אין לו ביאור וע"כ כתב בכונתו דבאמת יבם כאחר דמי ולאו מחמת הבעל נפטר, רק מצד היבם כי היכי דלא ליסתרי לביתו ובאמת קשה לכון כן בד' הרמב"ן דא"כ הי' לו לפרש דרב ס"ל כאית דאמרי דלא ליסתר לביתו כמש"כ מעכ"ת ועיקר חסר מן הספר. ונראה בכונת ד' הרמב"ן עפמש"כ הרשב"א בחידושיו להקשות ע"ד הרמב"ן ותירץ שם דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמך דאי לא דכתיבה טומאה גבי סוטה ודאי לא הוי פטורי לי' מיבם כלל ואע"ג דכתיב לאיש אחר, משום דיבם לגבי אח נמי כאיש אחר דמי כ' יעוי"ש. וזה כונת הרמב"ן דמשום דיבם כאחר דמי לא הי' מצינו לחלק לגמרי לפוטרה מן החליצה ורק כיון דכתיב בה טומאה כעריות וצרתה כמותה ילפינן מלאחר ולא ליבם לפוטרה לגמרי.

והנה בעיקר דהר"מ התמוהים, דחושב ארוסה ושומרת יבם שאינן שותות ונאסרו אע"פ שפסק כרב המנונא האריך בזה בס' בית הלוי ח"ב לישב בשיטת הרמב"ם דשאני קו"ס, דבקפידא תלי' מילתא דהא איצטריך קרא בסוטה ד"ה למעט דרך אברים דהו"א דבקפידא תליא מילתא ולהכי איצטריך קרא גם בקטן פחות מבן ט' אע"פ שאינה נאסרת על ידו ומה"ט גם שומרת יבם אע"פ דבזינתה מותרת להתיבם ומ"מ ע"י קינוי וסתירה שאני, כיון דאיכא קפידא דידי' שקינא לה והדבר תמוה, דדוקא באשת איש אי"ק למעט דרך אברים דהו"א דקפידא דבעל מהני לאוסרה באופן שאינה נאסרת, אבל ביבמה שזינתה שמותרת להתיבם משום דאין זו א"א כלל וכמו שאמרו ביבמות דצ"ה דיבמה אינה כאשת איש מאי שייך קינוי וסתירה מאחר כיון שאינו בעלה כלל. אבל ראה זה מצאתי להמאירי בחידושיו לסוטה דכ"ג: במשנתנו דארוסה ושומרת יבם, שכתב בתוך הדברים ואע"פ ששומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה וכן שאם מתה מותר באמה כמו שהתבאר בתלמוד המערבי בפ"ב אלמא אין זה אישות כלל, מ"מ כל שרואה אותה פרוצה יכול לקנות לה והיא גרמה אח"כ ליאסר עליו ולהפסיד כתובתה בסתירתה ויש חולקין בזה לפירש"י מתניתין אליבא דר' עקיבא, ואין נראה כן עכ"ל מפורש בד' המאירי כד' בית הלוי, דהקינוי גורם שתיאסר בסתירתה וצ"ע. ופשטות ד' הרמב"ם צ"ל כמש"כ המנח"ח דבא עלי' כדאוקמי ביבמות דנ"ח.

והנה כת"ר פלפל בחכמה בדהר"מ בפ"ד מה' ביאת המקדש ה"ד מהשגת הראב"ד דהיכא משכחת טבו"י ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש באופן שהי' צפרדע ושרץ בעזרה ונגע בא' מהן וטבל ונגע בשני' קודם הערב שמש ויצא בקצרה והפך בצינורא דטבו"י מיהו הוה, יפה תירץ. ומה שהוסיף לפ"ז לתרץ קו' המל"מ בפ"ג מה' ביהמ"ק שם על הראב"ד במחוסר כפורים לשי' הראב"ד דמחו"כ שנכנס לעזרה חייב כרת שהיו שני שבילים בעזרה א' טהור וא' טמא, והכהן שהקריב את הקרבן של מחו"כ הלך קודם הקרבת הקרבן בשביל א' ונטהר כדין ס"ט ברה"ר דטהור והקריב את הקרבן בחזקת טהור, ואח"כ הלך המחו"כ בשביל השני בעזרה ובזה נעשה מחו"כ ממנפ"ש, דאם השני טמא הרי הוא טמא ואם שביל הראשון טמא הרי הוא מחו"כ בשביל הכהן שהי' טמא, והקרבן פסול ולא נטהר וטמא לא הוה משום דס"ט ברה"ר טהור, אבל מחו"כ הוה ממנ"פ, והוא מותר במעשר ותרומה ואסור בקדשים זהו תו"ד. ולדעתי יש לפקפק בזה דכיון דהכהן רשאי לעבוד העבודה ואין בו שום איסור ול"ש בו ולא יחללו כיון דרשאי לעבוד לכתחלה שוב לא נפסל אם כי לגבי המקריב בעל הקרבן הוא טמא, דאפשר דאין חלול עבודה בלי סבת איסור של העובד. דבאופן האיסור נאמר לא יחללו. ועי' באבני מלואים סי' י' לגבי ספק ממזר ספק נכרי דקדושין תופסין גם לרע"ק אף דממנ"פ אין קדושין תופסין מ"מ ספק ממזר הותר בתורת ודאי יעו"ש, דאף בס"ט ברה"ר דספיקו טהור אין זה מתורת ודאי, מ"מ לגבי הכהן המקריב הלא אין שום איסור בודאי ממילא דלא חילל עבודה לגבי מחו"כ.

ויש להעיר מד' הגמ' שבועות י"ט בהזה ושנה וטבל בינתים דחייב קרבן, ולפמש"כ התוס' שם מיירי בס"ט ברה"ר, והא מספק מותר לבוא במקדש כדין ס"ט ברה"ר ואיך יתחייב קרבן. אולם בד' הר"מ בפי"א מה' שגגות נראה דבס"ט ברה"י מיירי ואינו חייב על ביאת מקדש כמבואר בירושלמי נזיר פ"ח, ועי' אחיעזר אה"ע סי' א' מש"כ בזה, ועי' לעיל סי' ס"ה אות ז'] דלהכי אי"ח קרבן אבל טמא מיהא הוי ולכשהזה וטבל והלך בשני חייב קרבן. וי"ל ג"כ בס"ט ברה"י אע"ג דאי"ח על ביאת מקדש משום שאין הנזיר מגלח עליו מ"מ כיון דטמא מיהא הוי בודאי עבודתו פסולה ונפ"מ לפ"ז בטמא ששימש בס"ט ברה"י כיון דהוי ודאי טמא קרינן בי' ולא יחללו והוי במיתה אע"ג דאי"ח על ביאת מקדש. ובפשוטו י"ל דנפ"מ לענין טומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, ויעוי' בהרש"ש שבועות י"ז ובמנחת חנוך שהרגישו בזה, אולם בד' הר"ש פ"ק דאהלות נראה שאינו חייב ג"כ על העבודה בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. ומטרדותי המרובות לא אוכל להאריך לסלסל ולפלפל בדבריו.

ז"ך טבת תר"ץ

ע"ד החוטים של משי מפאבריקען הבאים מרחוק מקום, הנה נשאלתי זה כמה מהרב מדובראוונא מה שנעשה ע"י מאשין אם לכתחלה הי' בכח ראשון היינו לשמה חשיב ג"כ לשמה, ושלח אלי כמה תשובות אדות זה ויעוי' בתשו' חסד לאברהם מהדו"ת חאו"ח סי' ג' ע"ד הציצית הנעשים במאשין באופנים העשוים ע"ג מים ויהודים נותנים תחלה הצמר להשטערק מאשינען לנקות הצמר ואח"כ נותנים הצמר להשפינמאשינען, וכורכים שם הצמר ואח"כ מוליכים העגלה קצת ואח"כ נגמר הטוי' ע"י הגלגלים העשוים ע"ג מים ובכל הפעולות שעושים היהודים הם אומרים שעושים לשם מצות ציצית, שהעלה החסד לאברהם להכשיר דלא בעינן כח גברא רק שיהי' הטויה לשמה והאריך בזה ובודאי כונת כתר"ה מהחוטים של משי מפאבריקען ממרחקים שלא נודע כלל אם עושים לשמה ובודאי ראוי לדקדק ולדרוש ולחקור בזה ונכון להודיע ולפרסם.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה