אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן סה · ד
משה"ק ידידי רומעכ"ת, בברכות ד"כ שוא"ת שאני ופירש"י שם דאין בקרובים ובמת מצוה לאו דלא יטמא כלל דא"כ יקשה בנזיר ד' מ"ח דאיצטריך קרא לרע"ק בנזיר וכה"ג דטמא למת מצוה דהו"א דחמירי, דהא כיון דאין לאו כלל בכל אחד, לא בכה"ג ולא בנזיר, במת מצוה, מהכ"ת הו"א בכה"ג ונזיר ביחד חמירי כיון דאין לאו כלל, יפה תמה. ולכאורה אפ"ל דפליגי בזה ר"ע ורי"ש, דרי"ש ס"ל דאין כאן לאו כלל, להכי אמר כיון דשרי רחמנא מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. ורע"ק ס"ל דדחוי'. אבל מסוגיית הגמ' ומדרש"י ותוס' מבואר דקאי לרע"ק, ומ"מ פירש"י דאין לאו כלל וצ"ל דבודאי כונת רש"י במת מצוה הותרה ולא דחוי', וכ"כ המנח"ח ושאני משאר עשה דוחה ל"ת, וא"כ באמת אין חילוק דכמו דבדחוי' הו"א דב' לאוין חמירי ולא נדחו, כמו כן בהותרה מחמת מצות מ"מ או קרובים הו"א היכא דחמירי קדושתו ע"י ב' קדושות בכה"ג לא הותרו הלאוין ולהכי איצטריך קרא דגם בכה"ג ונזיר דאיכא ב' לאוין הותרו מחמת מ"ע בקרובים או מ"מ.
והנה מה ששנה רש"י מפי' התו"ס בתירוצו דשאני כהנים שאינם שוים בכל ונזיר דאיתנייהו בשאלה לפיכך דוחה עשה ול"ת. וכן גרס הרמב"ן כתוס' בדהג"מ דעשה דוחה ל"ת ועשה בנזיר משום דישנו בשאלה ובכה"ג משום דאינו שוה בכל איפשר דרש"י ס"ל דלפי סתמת הגמ' בב"מ ד"ל דאין עשה דולתו"ע בטומאת כהנים וכמש"כ התוס' ביבמות ד"ה דעשה דמצורע אלימא משום דגדול השלום, משא"כ בשארי מ"ע אינו דוחה ל"ת ועשה, וביותר י"ל בשיטת רש"י דס"ל דאי נימא דדחי ל"ת וע' בכה"ג ונזיר קרא למ"ל דדוחה, ובשי' התוס' כ' השאג"א בשו"ת החדשות דלהכי איצטריך קרא משום דלא הוי בעידנא ובשי' רש"י י"ל כמוש"כ הנמוק"י בב"מ (שם) לגבי אבידה בכה"ג הוי בעדנא וקרא למ"ל דמטמא ולהכי איצטריך הכתוב לומר דהותרה לגמרי. ומה שתמהו התוס' דבכל עשה דוחה ל"ת נמי נימא הכי, בפשוטו הלא בכל עשה דול"ת היינו הבא במקרה שלא כתוב בתורה, משא"כ בזה הלא בפירוש אמרה תורה שמטמא וגם בכלאים בציצית כתבו התוס' במנחות ד"מ דהותרה.
אלא דמלשון הרמב"ן בתורת האדם דמפרש בכונת רש"י דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כמו בקרובים וכה"ג לאו דיחוי' הוא, ומדמה הרמב"ן ליבום דעשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי, דבמקום יבום ליכא לאו, וכן לא גמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודה בשבת משום דהוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל וליתא לאו בהאי. [ובאמת דברי הרמב"ן צ"ב דלא דמי ליבום דהתם אי אפשר בלא איסור דאשת אח דמצותו בכך וזהו מצות יבום ואי אפשר בענין אחר, משא"כ במת מצוה דהוא חיוב קבורה דמוטל על כל אדם מישראל, אם לא נמצא אחר לקוברו, ואם אירע שהי' כה"ג ונזיר מותר ומחויב לטמאות, אבל דין מת מצוה הא משכח"ל בישראל וכן מש"כ בעבודה דדחי שבת דיצא מן הכלל וליתא לאו בהכי צ"ע, דהא ביבמות ד"ה: מבואר דניליף מתמיד שכן תדיר וכו' ומבואר דמצד דחי' הוא רק דהא עשה אלימתא דדוחה ל"ת שיש בו כרת, והתוס' בברכות שם כ' דתמיד הוי דחוי', והמנח"ח תמה מיומא דמבואר דהותרה, וכן נראה מל' הגמ' דיבמות ד' ל"ב:
שבת לכל נאמרה כשהותרה במקדש הותרה וכו' מ"מ אין סתירה מד"ה, דגם כלאים בציצית י"ל דהותרה כמש"כ התוס' במנחות ד"מ, מ"מ ילפינן מיני' דעשה דוחה ל"ת ומתמיד הוי ילפינן ג"כ דעשה דל"ת שיב"כ אלא דהוי תדיר, מ"מ תמיד גופא הוי הותרה. ואולי גם כונת הרמב"ן דהותרה, היינו דבכה"ג לא נכתב הלאו וסדין בציצית ס"ל דהוי דחוי', ואין לשונו מורה כן]. עכ"פ לפי פירוש זה דאין כאן לאו כלל בכה"ג יפה תמה דלמ"ל קרא לרע"ק בכה"ג ונזיר כיון דליתניהו לאוין כלל גבי מ"מ, מאי נפ"מ אם הוא כה"ג ונזיר